הספר האדום / אסף ענברי

הספר האדום

אסף ענברי

ידיעות ספרים, 2022 | 286 עמ'

אין זו טעות דפוס: אכן, בסמיכות זמנים, הופיעו בהוצאת ידיעות ספרים שני ספרים ששמם הוא 'הספר האדום'. ובשניהם, האדום-האדום הזה הוא האדום הסוציאליסטי. אם האדום בספר האדום על סין הוא שם-ועכשיו, הינה האדום בספר האדום של אסף ענברי הוא כאן-ואז.

זהו סיפורו של האגף האדום-כהה ביישוב העברי בימי המנדט ובמדינת ישראל בראשיתה. אך בבחירה נבונה, המאפשרת לספר את ההיסטוריה כרומאן, הוא מתמקד בסיפוריהם, הנפתלים לעיתים יחדיו, של שלושה מנהיגים בולטים בו, נציגי שלושת רכיביה של מפ"ם בימיה הגדולים הקצרים: מנהיג הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה יצחק טבנקין; המנהיג האידיאולוגי של הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר מאיר יערי; והכוכב הבודד אך רב ההשפעה והחסידים, שעשה דרך מפ"ם את המסע המדהים והחידתי מהמרכז-ימין הפוליטי והפיקוד האקטיביסטי על ההגנה עד אל המפלגה הקומוניסטית, משה סנה.

הגיבורים, אנשי אידיאולוגיה, שגם כוננו מפעלות הגשמה גדולים, מגלמים בסיפורם לבטים ותהפוכות, פילוגים מרים ומחלוקות – וגם את סיפורה הלאומי והבין-לאומי של המאה העשרים אפשר ללמוד מקורותיהם. שלושתם מייצגים, בפנים שונות ובמידה שונה של דבקות, ובמקרה של סנה אולי פשוט מתוך פחד, את המאמץ שעשוי היה להוביל את ישראל על מסלול חלופי: משטר קומוניסטי והיכללות בגוש המזרחי. שלושתם מתגלים גם כמי שנותרו נטועים עמוקות בהווי היהודי הדתי, העיירתי, המזרח-אירופי. זהו סיפור מעניין מבחינות רבות מאוד; אחת מהן, רבת לקחים, היא השוליוּת שאליה דן השמאל הזה את עצמו כשנדחק אל הטהרנות הרעיונית ואל האופוזיציוניות הדווקאית.

ענברי מספר את הסיפור הזה בדרך שהטיף לה במסותיו על הסיפור העברי המקראי, ושהגשים כבר בספריו 'הביתה' ו'הטנק': באמנות סיפור חסכנית, מינימליסטית, ממוקדת-פעולה. הוא מפליא לעשות בשזירת העובדות ההיסטוריות והעמדות האידיאולוגיות, בניקיונן ובתמציתן, אל עלילותיהם של השלושה, אלו הגלויות וגם אלו הכמוסות, המלוחשות, האישיות. מן המעשים, מן השיחות, ובעזרת האירוניה הדקה, עולים צפונות נפשם ומניעיהם הפנימיים של האישים. ענברי משחזר אותם בעזרת היגיון ודמיון.

הקריאה ב'הספר האדום' דוהרת. היא מפעילה, היא מצחיקה, היא מַבכה. זהו אחד מספרי הספרות-היפה הקריאים והמהנים שנצפו פה לאחרונה – ובו בזמן, כלי מצוין, מושך לב ומעמיק-במידה, להבנת ההיסטוריה שלנו ולהכרת שורשיו האבודים של השמאל הציוני. עם זאת אפשר לציין, וכדאי לזכור בקריאה, שלושה סייגים.

ראשית, ענברי אומנם אינו מציג את השלושה כחזות הכול, ומזכיר אישים אחרים רבים, ועדיין הבחירות הסיפוריות שלו עלולות שלא ברצונן ליצור רושם מוגזם בדבר מרכזיותם של השלושה באירועים המסופרים בו ובהיסטוריה. שנית, ניכר מאוד כי המחבר מצדד במפא"י של בן-גוריון ובדרכה הפרגמטית. את מתנגדיה מימין, וגם את מתנגדיה משמאל שהם גיבורי ספרו, הוא דן במידה רבה מעמדת שיפוט מפא"יניקית. וככל שמי מהם מרחיק ממנה עוד שמאלה, כך הוא דן אותו יותר לחומרה. ושלישית, יש מן הקוראים שיחושו חוסר נוחות מן הפלישה המתקיימת בספר, בחסות צרכיו של ז'אנר הספרות-הבדיונית-העלילתית, אל חייהם הפרטיים של הגיבורים.

שלושת גיבוריו של הספר מתגלים בגדלותם ובקטנותם, בנפתוליהם ובבזיונם, בהודם ובטרגיותם. הסיפורים הקטנים שבתוך סיפורם הגדול הם לפעמים מכמירי לב. בולט בכך אולי מאיר יערי – בפרשת גנבת התהילה על מאמר מכונן מאחיו הגדול והצנוע, שוויתר לו באצילות, כמו גם בטרגדיה שפקדה אותו בהתאבדות בנו. אבל מעידות ואסונות ובגידות ודעיכות הם גם נחלת הגיבורים האחרים.

הטרגיות בסיפורי עלייתם-ונפילתם של סנה, יערי וטבנקין היא גם הטרגיות של מחנה שהיה אליטה, הנהיג במידה רבה את היישוב, אך עיוורון מוסרי ופוליטי דחק אותו מן העשייה ההיסטורית. יורשיו של המחנה הציוני-קומוניסטי, אנשי 'מחנה השלום', מצאו בשנות השבעים ואילך דרך אחרת אל עמדות ההשפעה והשליטה, בעודם מיעוט מספרי; את סיפורם יספר ספר אחר.