הרפורמה תציל את החקלאות

את שומרי קרקעות הספר יש לתגמל – אך לא באמצעות משטר מכסות והגנות המנוון את המשק ויוצר גלי מחסור והאמרת מחירים

בראשית המאה התשע-עשרה פרסם הכלכלן היהודי-בריטי דיוויד ריקרדו את ספרו 'עקרונות הכלכלה המדינית והמיסוי'. בספר הצליח ריקרדו לנסח בבהירות את עקרון היתרון היחסי. לפי העיקרון הזה, אם שתי יחידות כלכליות המייצרות כל אחת את צרכיה לעצמה יתחילו לסחור זו עם זו, יתברר שלכל אחת יתרון יחסי אחר, ושאין טעם שכל אחת תייצר הכול בעבור עצמה. כלומר: מציאות של מסחר בין שתי יחידות הייצור תבטיח שסך העושר והרווחה בשתי היחידות יעלה. לפי ריקרדו, העיקרון הקובע אינו רק העלות המוחלטת של הייצור, אלא העלות האלטרנטיבית: כאשר אני בוחר לייצר מוצר מסוים, אני עושה זאת במקום לייצר מוצר אחר, שאולי היה מניב לי ערך רב יותר בעלות נמוכה יותר.

חלקים נרחבים מן החקלאות הישראלית מתנהלים בראשית 2022 כאילו ספרו של ריקרדו לא נכתב. החקלאות הישראלית חסומה לייבוא כמעט באופן גורף: שורת מכָסים, חלקם בגובה מאות אחוזים, וכן שורה ארוכה של תקנים מקומיים, מגינות על החקלאים המקומיים מפני ייבוא פירות, ירקות, ביצים, חלב ועוף.

הרפורמה שמקדמים כעת משרדי החקלאות והאוצר נוגעת לשני ענפים: ביצים וצומח בלבד. ענף הביצים בישראל מתוכנן על ידי הממשלה לכל אורך שרשרת הערך. מדי שנה קובע שר החקלאות כמה ביצים ייוצרו במשק (!). הלולנים עצמם, כמי שמחזיקים ברוב בוועדת המכסות של מועצת הלול, אחראים על חלוקת המכסות הללו ללולנים בשטח. על מנת למנוע האמרת מחירים בתנאים כאלה, המדינה מפקחת על מחיר הביצים. כמובן, לכל הצעדים הללו נלווה מכס המונע ייבוא ביצים לישראל.

כצפוי, פיקוח המחירים משרת את הקרטל יותר מאשר את הצרכנים, וכך מחיר הביצים בישראל הוא מהגבוהים בעולם. לבד מהמחיר הגבוה, היעדר התחרות פוגע באיכות הביצים: לפי דו"ח השירותים הווטרינריים, כ- 36% מהלולים בישראל היו נגועים בסלמונלה במהלך 2020. לבסוף, משק מתוכנן הרבה פחות גמיש במקרים של עלייה בביקוש או של ירידת התפוקה של מגדלים מסוימים – כתוצאה משפעת העופות לדוגמה – ולכן תופעות מחסור חוזרות אחת לכמה שנים בענפים המתוכננים.

בענף הצומח אומנם אין תכנון ממשלתי, אבל חסימת ייבוא יש למכביר. חסימה אחת היא המכָסים, שכאמור מגיעים לעיתים לכדי מאות אחוזים, וחסימה אחרת היא "תקנות הגנת הצומח". תקנות אלו נועדו במקור למנוע הגעת מזיקים מחו"ל למערכת האקולוגית הישראלית. הן גורמות לאננסים המיובאים לארץ להיות נטולי עלים, ולאבד עקב כך מטריוּתם. כך גם באשר לעגבניות מטורקיה. במקרים אחרים, התקנות אוסרות על ייבוא מוצרים מסוגים מסוימים, או מגבילים את הייבוא למדינות מסוימות, לעיתים אף למדינה אחת בלבד. לא פעם, התקנות חדלו להיות תקנות להגנת הצומח והפכו לתקנות להגנת החקלאי. התוצאה היא עלייה של 80 אחוז במחירי הפירות והירקות בעשור האחרון, ובעקבותיה ירידה בשיעור 20 אחוז בצריכת פירות וירקות. התחליפים, כמובן, בריאים פחות.

על פי הרפורמה, המקודמת בימים אלה בממשלה ובכנסת, בענף הביצים יבוטלו מכסות הייצור ויופחתו המכסים בתמורה לפיצוי חד-פעמי. בענף הצומח יופחתו המכסים ויתוקנו תקנות הגנת הצומח. במקביל וכצעד משלים, תעניק המדינה תמיכה ישירה לכל חקלאי, בהתאם לקרקע שהוא מעבד, ותינתנה הקלות בהעסקת עובדים זרים. הרפורמה גם כוללת סבסוד של מחקר ופיתוח ועידוד השקעות הון בחקלאות.

*

לכל אחד מהענפים אתגרים משלו. ההתנגדות לרפורמה בענף הלול מונהגת בעיקר על ידי מתיישבים מגבול הצפון. במשך שנים ראתה המדינה לנכון, כחלק מחיזוק ההתיישבות במושבי הגבול, להעניק העדפה במכסות ייצור ביצים לתושבים אלה. ואכן, טענה מרכזית של המתנגדים היא שכורתים את פרנסתם, בשעה שהם שומרים על גבולה של ישראל.

אלא שכידוע, לא הלולים שומרים מפני חיזבאללה לאורך גבול הצפון, אלא עצם הנוכחות ההתיישבותית. את עידוד ההתיישבות בגבול הצפון אין צורך להתנות בייצור ביצים, או בשימור משק מתוכנן ומיושן. מייצר הביצים באביבים אינו תורם לביטחון יותר או פחות משכניו – בעלת הצימר, המורה, או בעל הנגרייה. במקום לסבסד ענפים לא תחרותיים, מוטב לה למדינה להעניק מענקי תושבות לכל שומרי הגבול – כפי שאכן הוכנס לתקציב המדינה החדש. מי אם לא התושבים ידעו להשתמש באופן הנכון ביותר במענקים אלה, ולמצוא את התעסוקה הרווחית והמשתלמת עבורם.

הטענה השנייה של מתנגדי הרפורמה, שתחזור גם בענפי הצומח, היא שייצור מקומי נדרש כדי להבטיח ביטחון תזונתי, רוצה לומר זמינות של ביצי מאכל, לאזרחי ישראל גם בעיתות חירום.

אלא שהמציאות מלמדת את ההפך: בשנתיים האחרונות ידענו מחסור בחלב, בביצים ובחמאה, ובקיץ האחרון שרר מחסור בפירות קיץ שגרם למחיריהם להאמיר לרמות שאינן זכורות בישראל. המשותף לכל אלו הוא שמדובר בענפים מבוססי ייצור מקומי בלבד. בענפים שקיים בהם ייבוא, הסיכוי למחסור קטן הרבה יותר. ההיגיון פשוט: ביטחון תזונתי ניתן להשיג כאשר ישנו גם ייצור מקומי וגם ייבוא. כך, אם אפיק אספקה אחד נפגע אפשר להסתמך על השני. הסתמכות על ייצור מקומי בלבד משמעותה חשיפה מוגברת למחסור במוצרי צריכה בסיסיים.

בענף הצומח יש עוד טענות שונות ומגוונות נגד הרפורמה. ראשית, יש שני יתרונות לקיומה של חקלאות ירוקה מעבר למחיר לצרכן: בניגוד לענפי החי, ענפי הצומח תופסים שטח נרחב ומאפשרים לתפוס קרקעות במקומות הפקר. תפיסת השטחים לחקלאות גם תורמת לאיכות הסביבה ומוריקה את הארץ.

הרפורמה נותנת לכך מענה מלא. היא מציעה סבסוד ישיר למגדלים עבור כל דונם קרקע מעובד, ללא קשר לאופי הגידול, והקלות בהעסקת עובדים זרים. הרפורמה נמנעת מסבסוד מים, מהסיבה הפשוטה שמים הם מוצר יקר מאוד בישראל. במונחיו של דיוויד ריקרדו, גידולים עתירי מים הם ככל הנראה לא היתרון היחסי של ישראל.

החקלאים מצידם טוענים שהרפורמה תביא לחיסול החקלאות המקומית. אלא שגם זה לא נכון. היא בהחלט תביא לתמורות משמעותיות בענף. כבר היום ישראל מייצאת הדרים, תמרים, אבוקדו, תפוחי אדמה, סלרי ועוד שלל גידולים שונים למדינות אחרות. לאחר התמיכה הישירה הייצוא יהיה אפילו משתלם יותר, וסביר להניח שנראה עוד ועוד חקלאים עוברים לגדל גידולים מוטי ייצוא. בננות, אננס ואוכמניות, לעומת זאת,  משתלם מאוד לייבא בזול מחו"ל.

בהסתכלות כלכלית גרידא, הרפורמה תגשים בישראל את עקרון היתרון היחסי של ריקרדו. מחקר מעניין של מרכז טאוב הראה מתאם טוב בין ענפים שבהם החשיפה לייבוא גבוהה לבין פריון עבודה גבוה. אין בכך הפתעה גדולה: חשיפה לייבוא מכריחה יצרנים להתייעל, להשקיע במחקר, בפיתוח ובטכנולוגיה, וכן – להתמקד באזורי היתרון היחסי. לכן משרד החקלאות מתכוון להגדיל את התמיכה במחקר ובפיתוח ובהטמעת טכנולוגיה בחקלאות המקומית, כל זאת במטרה להעלות את פריון העבודה ואת רווחיות החקלאים. יחד איתם סביר להניח שיעלה גם שכר העובדים בענף. יש בכך גם מענה למצבה הקשה של החקלאות המקומית.

לדברי הלובי החקלאי, גיל החקלאי הממוצע עומד כיום על 65, כי צעירים מדירים עצמם מהענף. וזאת – במדיניות ההגנות והמכסות הנוכחית, המגינה לכאורה על החקלאות. אין עדות ברורה יותר לכך שהחקלאות במתכונתה הנוכחית בישראל חולה, וזקוקה לאותו ניעור שהרפורמה תביא איתה. פתיחה לתחרות שתזרים הון, טכנולוגיה ויזמות לענף היא צו השעה. הרפורמה שזכינו ליטול חלק בקידומה היא צעד ראשון וחשוב בדרך להשבת החקלאות הישראלית אל דרך המלך – או אם תרצו, אל שדות הפריחה.


 

אלעד מלכא, פעיל חברתי ולשעבר חבר מועצת עיריית ירושלים, הוא מנכ"ל ומייסד "האינטרס שלנו – הלובי שלך בכנסת", לובי ציבורי המקדם סדר יום של שוק חופשי.


 

תמונה ראשית: חקלאות ישראלית. צילום: בביאן רפי, מרכז להבה. באדיבות: ויקימדיה. CC BY 2.5.

עוד ב'השילוח'

אוטונומיה לשונית ולא שפה רשמית
ערפל עדיין
חינוך ללא גבולות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית blank

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה blank

קרא עוד

כלכלה וחברה blank

קרא עוד

חוק ומשפט blank

קרא עוד

ציונות והיסטוריה blank

החלום
וינסטון צ'רצ'יל
קרא עוד
המשורר הלא לאומי
דעאל רודריגז גארסיה
קרא עוד
הרצל עכשיו
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.