האחריות של המיעוט / נזיר מג'לי
Getting your Trinity Audio player ready... |
האחריות של המיעוט
נזיר מג'לי
ידיעות ספרים ושחרית, 2022 | 140 עמ'
שאלת המיעוט הערבי בעל האזרחות הישראלית היא ככל הנראה הפיל הגדול ביותר בחדר הדמוקרטי היחיד במזרח התיכון. אך לפני שנה וקצת, במהומות (ויש האומרים: פרעות) מאי 2021, נעור הפיל ועשה בנו כבחנות חרסינה; אך למרות תזכורת מצלצלת זו נדמה שכבר שבנו להתעלם ממנו. לא סתם אנו מתעלמים מהסוגיה הזאת: אנו חוששים מההשלכות ומהמסקנות שבחינה כנה שלה עלולה להוביל אליהן, אך לא פחות מכך, אנו נבוכים באשר לשאלה כיצד ניתן לבצע בחינה כזו. בפשטות, איננו יודעים איך צריך ואיך אפשר להבין את המיעוט הערבי.
יש הטוענים בתוקף שהמיעוט הערבי אינו אלא גיס חמישי בפוטנציה. הוא אומנם חי לצידנו ביום-יום, אך אם רק תשתנינה הנסיבות ותקום שעת כושר – ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו וגירשנו מן הארץ. כנגדם טוענים אחרים שהמיעוט הערבי מסכין לקיומנו וחפץ להשתלב במדינת ישראל, לחיות ולשגשג בה. כולם אומנם מודים שיש מזה וגם מזה, ועוד כמה גוונים מגוונים שונים. השאלה היא, ראשית, מהי ההתפלגות בין העמדות האלו בקרב המיעוט הערבי, ושנית, האם, ואם כן באילו אופנים, הנתונים הללו עשויים להשתנות.
בספרו יוצא הדופן מבקש נזיר מג'לי להציג את תשובותיו שלו לשאלה הזאת. מג'לי מגדיר את עצמו "ערבי פלסטיני ישראלי בלי סתירות", ורואה במיעוט הערבי לא איום אלא דווקא את המפתח לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מג'לי טוען שערביי ישראל ברובם אזרחים ישראלים מבחירה: הם אוהבים את היתרונות שהחיים במדינה כמו מדינת ישראל מקנים, וחפצים בהזדמנויות הכרוכות בכך, למרות האפליה והיחס החשדני המתמיד מצד הרוב היהודי. עיקרו של הספר הוא קריאה כלפי הציבור הזה לחדול להיות פסיבי, לקבל אחריות על אותם היבטים שבהם התנהגותו מרעה את מצבו, ליטול יוזמה להעמקת החיבור לרוב היהודי, להכרתו ולהבנתו ולקידום היחסים בין הקבוצות – ולהתבסס כראש גשר ביחסים בין ישראל לערביי המרחב שאינם אזרחי ישראל.
מג'לי אינו חוסך את ביקורתו מההנהגה הערבית המקומית, על נטייתה לבדלנות מהרוב היהודי בניגוד לנטיית הציבור ועל חסימת כניסתם של מנהיגים צעירים לזירה, והוא מרבה לשבח את גישתם של מנסור עבאס ורע"ם על הנכונות להיות חלק ממשלת ישראל ולשתף עימה פעולה.
בעידן שבו פוליטיקת הזהויות ואידאולוגיות "המאבק" אוכלות כל חלקה טובה בקרב היהודים מכל צדדי הקשת הפוליטית, יש משב רוח מרענן ומעורר תקווה בקריאה הנוקבת להכיר גם באחריותו המשותפת של המיעוט למצבו, ובקריאה לשותפות בין בני אדם במקום מאבק בין קבוצות שהן ישויות מטפיזיות של מדכאים ומדוכאים; הדבר נכון גם באשר ליחסים שבין היהודים לבין עצמם, קל וחומר כאשר מדובר באותו פיל מאיים שהוא יחסי היהודים והערבים אזרחי ישראל.
אין בכוחו של ספר זה לסיים את הדיון בסוגיה. אומנם הוא משופע בנתונים לגבי עמדות ערביי ישראל ודפוסי ההצבעה שלהם, ובפרשנות לנתונים אלה המלמדת שמג'לי אינו אנקדוטה בלתי מייצגת אלא שיקוף לא רע של רוב המרחב הערבי בישראל; אך ספק אם יש כאן כמות נצברת ומשכנעת דיה של ראיות היכולה להניח לתהיות בנוגע לעמדות ולפוטנציאל – לטוב ולמוטב – של המיעוט הערבי בישראל. כך או כך, הספר בהחלט מצביע על מגמה חיובית שראוי לחזקה, ומספק פרספקטיבה פנימית נדירה שעל פי רוב אינה זמינה לציבור קוראי העברית. לרבים מביניהם יש מה ללמוד מהגישה שמג'לי נוקט.