הצד הנכון של ההיסטוריה / בן שפירו

הצד הנכון של ההיסטוריה:

איך קרה שתבונה ומוסר בנו את גדולתו של המערב

בן שפירו

מאנגלית: דרורה בלישה

מטר, תשפ"ב  246 עמ'

"איך קרה שתבונה ומוסר בנו את גדולתו של המערב", שואלת כותרת המשנה בספר 'הצד הנכון של ההיסטוריה', בניסוח מדיף אמריקניות לא מעובדת שאינו בלתי-אופייני גם לגוף המהדורה העברית. ביתר הרחבה, וביתר דיוק, תמצית מסעו של הספר היא מעין זו: איך בנו התבונה היוונית והמוסר העברי את התשתית לצמיחת גדולתו, תפארתו ומוסריותו של המערב; ואיך נהרסת תפארת זו בהדרגה, עד כדי קריסה אפשרית קרובה, מרגע שהסתלקה ההגות המערבית מהמוסר העברי ומן היסוד הרוחני-מוסרי של התבונה היוונית.

בן שפירו, פרשן ופולמוסן בכיר, יהודי-אמריקני בעל השקפה שמרנית מתונה, מוכר לרבים משדות השיח המהיר והקצר ורווי היצרים של אולמות ההרצאות והכינוסים, האינטרנט והרשתות החברתיות. הלומד את ספרו צריך להניח את הדימוי המוכר של שפירו בצד, ולהטות לו אוזן כמורה לתולדות הפילוסופיה. אכן, כישוריו של שפירו בזירות-החטף ניכרים גם פה. על פני כמאתיים עמודים מרווחים הוא דוחס את כל תולדות המערב והגותו בתחומי האתיקה, הפוליטיקה והאפיסטמולוגיה, עם כל השמות הגדולים ומרב הזרמים החשובים, וזאת לא כדי להמטיר שמות ומושגים אלא כדי להסביר עיקרי-מהויות ולשרטט את המהלך הגדול בעדשתה של פרדיגמה מובחנת. ההצגה חיה, נוהרת ועתירת מחוות רטוריות וציטטות מחודדות המותירות את הקורא שאינו בהכרח חובב פילוסופיה ערני, פעיל ואף נרגש.

הפרדיגמה שדרכה בוחן שפירו את ההתפתחויות היא מטריצה של שתיים על שתיים. רק אם כל אחת מארבע המשבצות בה ממומשת מתקיים "הבסיס לאושר", דהיינו למשמעות; ורק כך יכולה תרבות להגיע לידי גדולה.  המשבצות הן אלו: תכלית מוסרית אישית, ותכלית מוסרית משותפת לחברה; יכולת אישית, ויכולת משותפת לחברה.

תכלית מוסרית אישית ניתנה לאדם לראשונה כאשר הכריזה אמונת ישראל שהאדם נברא בצלם אלוהים, שהוא מצוי במערכת יחסים עם האל הכרוכה גם במחויבות כלפיו, ושהוא בעל חופש בחירה. היכולת האישית היא בעיקר האמונה  של הפרט במסוגלוּתו, בכוח התבונה שלו ובכך שמטרותיו אמיתיות. תכלית מוסרית משותפת לחברה היא המשמעות הניתנת להשתייכות למשפחה, לקהילה, לחברה וכדומה. ולבסוף, יכולת משותפת לחברה טמונה במוסדות חברתיים מתפקדים.

העבריות והיוונוּת, ירושלים ואתונה, יצקו תוכן בכל ארבע המשבצות הללו. את שהיה חסר ביהדות לשם ביסוסה של תרבות מדעית, הלוא הוא ההישענות על תבונתנו, השלימה היוונות; ומנגד, את מדידת המוסריות של היחיד בערך מוחלט, ולא רק על פי תרומתו לחברה ועמידתו במידותיה הטובות נתנה היהדות.

על פי הניתוח של שפירו, המתקדם פרק אחר פרק וסעיף אחר סעיף באורח סדור ומובנה, הנצרות השיגה מיזוג בין המורשת העברית לזו היוונית – אך לא נתקיים במיזוג זה הכתוב "אל יחסר המזג": הוא היה מוגבל ביכולותיו, משום שהנצרות הפרידה בין הרוח לגוף ובין עיר האלוהים לעיר האדם, והכפיפה את התבונה לאמונה.

נוצר כך קיפאון, שעל פי שפירו הפשיר בעיצומם של ימי הביניים בזכות הוגי הסכולסטיקה הנוצרית ואחריהם הרמב"ם ואקווינס. לא ברור מהו לדעת שפירו מקומו של האסלאם הביניימי בסיפור הזה – אותו אסלאם שתיווך את יוון לרמב"ם, ושלמען האמת תפקידו בהתפתחות המדע ובקידום מורשת הפילוסופיה היוונית בימים ההם היה גדול מזה של הנצרות. צודק שפירו כשהוא מדבר על המסורת היהודו-נוצרית כמסורת המערב – אך הפתרון שמצא לשאלת תפקיד האסלאם בהולדת המודרנה והמערב, פתרון של התעלמות גמורה מקיומו לבל יסבך את הסקיצה, הוא פתרון קל מדי.

על כל פנים, אם להמשיך את הקו של שפירו, אצל הוגים כגון הרמב"ם ואקווינס הועלתה לראשונה על נס הבנת העולם כדרך להבנת אלוהים, שהוכרה כתכלית האדם. "עידן הקדמה המדעית החל במנזרים של אירופה", הוא ממשיך ואומר, בקו-טיעון שיחזור ויצוץ אצלו: הדת, דת-הייחוד, עם כל חסרונותיה בגלגוליה הנוצריים, ולמרות כל ההגבלות ששמה הקתוליות בפני המחשבה החופשית, היא זו שהעמידה את התשתית לתקומתו של המדע המערבי, והיא גם זו שחוללה אותו. ועל אותה דרך, ערש ערכי החופש ושוויון הזכויות הוא במקרא.

הסיפור ממשיך, ואין כאן המקום לפרט את כל שלביו. הגלגולים הבאים הם התפתחות מושגי זכויות הפרט, מהובס דרך ג'ון לוק ו"החוק הטבעי" המחולל זכויות אלו, ועד למה שבעיני שפירו, הנסחף כאן לגוזמאות-מה, הוא שיאה המוסרי של ההיסטוריה האנושית: האבות המייסדים של ארה"ב, החוקה שניסחו, וארה"ב בשיאה ש"שחררה מיליארדי בני אדם ופתחה נפשות ולבבות".

מכאן, בהתנוונות איטית, החלה ההתמוטטות. שכן הוחל בערעור הגשר העדין, גשר ירושלים-אתונה, שנבנה מעל "המים הסוערים של הכאוס" והחזיק על גביו את ציוויליזציית המערב. הנאורות במהדורתה האירופית-יבשתית, להבדיל מהנאורות הבריטית והאמריקנית, החליטה לעקור את עמוד התווך הדתי, העברי-נוצרי, של הגשר הזה. נאורי צרפת ראו את האמונה הזאת כמי שטרפדה את התבונה ואת זכויות הפרט, ולא הבינו כי היא – כפי ששפירו מיטיב להראות – אשר ביססה אותן מלכתחילה; האמונה באל היא שאפשרה את התכלית המוסרית האישית ואת זו המשותפת.

ושוב מתווה שפירו במשיחות מכחול מעטות ועבות, אך דקות-אבחנה, את המהלך; עתה, מהלך ההתפוררות. תחילתו מוקדמת משיא פריחתו של המערב: כדור שלג החל להתגלגל ולהתעבות עוד אצל תומס הובּס, ומשם המשיך לשפינוזה, ולדיוויד יום, ולדרווין ולפרויד ולאחרים. טיבו של כדור שלג זה: הגבלת האמון בתבונתו של האדם, כלומר במה שהוגדר לעיל כ"יכולת" האישית. זאת, במסלול האפיסטמולוגיה. במקביל, במסלול הפוליטי, הנאורות האירופית הולידה את המהפכה הצרפתית, שהביאה לעולם את האוטופיה הלאומנית, אוטופיית המדינה הכול-יכולה. זו ואחיותיה שנולדו לה עם השנים, אוטופיית השוויון הקומוניסטית ואוטופיית הבירוקרטיה המדעית, חיסלו לדעת שפירו את כל הממד האישי במטריצה שלנו: גם את התכלית המוסרית האישית וגם את היכולת האישית. שכן הן מעכו את ערכו של הפרט במכבש המדינה.

מלחמת העולם השנייה החריבה במערב את האוטופיות הללו, ואת מקומן ירש האקזיסטנציאליזם אשר מחה בשם ה"קיום" את כל ה"מהויות", כלומר התכליות והיכולות, ודחה את כל התבונה האנושית מפני ה"אותנטיות" של היחיד. יורשי האקזיסטנציאליזם כיום – והנה הגענו אל קו ההווה – הם מימושים שונים של גישתו השוללת מהויות, ערכים נשגבים ותכליות מוסריות שמחוץ לפרט.

ישנה תחילה ה"ניאו נאורות", ליברליות מטריאליסטית שערכיה העליונים הם רווחה, הנאה ותועלת; וישנה תרבות ה"הערכה העצמית" שבה הנוחות הנפשית ותחושת המיוחדות של הפרט חשובות מן האמת; וגרוע מכול, המוטציה העכשווית הטהרנית שלה, זו ששפירו מראה כיצד היא מניפה גרזן על חופש הפרט וחופש המחשבה, על התבונה ועל המדע: כל אותו תלכיד ידוע לשמצה של התיאוריות ה'ביקורתיות', הקורבנוּת, פוליטיקת הזהויות, תורת שילוב-המיצבים ותרבות הביטול.

מעניין ששפירו, להבדיל ממחברים אחרים מן הקשת השמרנית-ליברלית המנסים להסביר את גל ה'נעורות' (ווקנס), אינו נדרש כלל לפוסט-מודרניזם, מושג שאם אינני טועה אינו נזכר כלל בספר – אלא כפריים הרקוב של המגמות הפילוסופיות ההיסטוריות שהזכרנו, הדוחות את האמונה ואת המוסר היהודי-נוצרי, ושל המגמות הפוליטיות של השמאל החדש והניאו-מרקסיזם.

שפירו מנסה בספר זה לתפוס את המרובה ברשת בת חוטים בודדים וארוכים. גם לקורא הדיוט ברור שכאשר מנסים לחלץ סיפור אחד מתוך סבך של דעות ורעיונות, יש מורכבויות שנופלות דרך החורים. ובכל זאת, נראה ששפירו הצליח. עולם המחשבה, וסיפור הצלחתו וגסיסתו של המערב, נראה לאחר הקריאה נהיר קצת יותר מכפי שנראה לפניה, ומורכב לא פחות.