הדרך לחירות עוברת בחברה האזרחית

Getting your Trinity Audio player ready...

המפתח למימוש חירות אישית וקהילתית טמון בעוצמתן של ההתארגנויות הציבוריות הוולונטריות. החברה האזרחית מייצרת תחרות ובחירה, משפיעה על סוגיות ציבוריות ומעניקה שלל שירותים חברתיים. תנו לנו עוד מזה

 

כאשר אני מספר לאנשים על "הפורום לחברה האזרחית" שבניהולי, אני יכול לזהות את גבותיהם המורמות וארשת התמיהה שעוטים פניהם. "חשבתי שאתה ימני", הם אומרים – לפעמים לעצמם ולפעמים בקול. האמת? אני מבין את הלך המחשבה שלהם. בשיח הציבורי בישראל, נתפסת "החברה האזרחית" לרוב כשם קוד לעמותות שמאל אשר מנסות להשפיע על המדיניות הציבורית ולשנותהּ בהתאם לאג'נדה שלהן. חלקים נרחבים בימין רואים פעילות זו בעין רעה – כניסיון לייצר אפיק השפעה עוקף דמוקרטיה, פעמים במימון של ממשלות זרות ולעיתים עוינות. במאמר זה אטען כי בניגוד להנחות הנפוצות בישראל, לא רק שחברה אזרחית איננה בהכרח כינוי מכובס לארגוני שמאל אשר מבקשים לאתגר ממשלה ימנית, אלא שחברה אזרחית יכולה – וצריכה – להיות חלק בלתי נפרד מתפיסת העולם השמרנית הישראלית.

לטענתי, לחברה האזרחית – להלן אקדיש פרק להסבר נרחב של המונח אך לפי שעה נסתפק בהגדרה הכללית "התארגנויות לא-ממשלתיות" – ישנו תפקיד חשוב ורב-ערך בחברה דמוקרטית, ובפרט בזו הישראלית, בזכות יכולתה להעניק קול לכלל העם ולמגוון הקהילות והקבוצות המרכיבות אותו. במובן זה, קידום חברה אזרחית, תוך הישענות על ערכי הלאומיות או השמרנות, איננו פתרון שבדיעבד, שנועד לאזן את השיח האזרחי-פרוגרסיבי משמאל (אם כי גם לכך יש חשיבות), אלא צורך לכתחילה שנועד לאפשר לכלל אזרחי מדינת ישראל לממֵש את אזרחותם וחירותם באופן המלא-ביותר.

צורך זה חורג מעבר להבנה המקובלת כיום הן בקרב הציבור הרחב הן בקרב מתי המעט האקטיביסטים וארגוני החברה האזרחית המקדמים רעיונות שמרניים. חברה אזרחית פעילה ותוססת אינה יכולה להסתכם בארגונים הפועלים למען שינוי מדיניות, מה שמכונה בעגה המקצועית "סִנְגוּר". תפקידה השני והחשוב-לא-פחות הוא לשמש תשתית רחבה אשר מאפשרת מתן שירותים לאזרח תוך צמצום מעורבות המדינה ומוסדותיה – בשלל תחומים שבהם הכוונות הטובות מובילות לחוסר יעילות בזבזני במקרה הטוב, ולגיהינום אזרחי במקרה הרע.

במאמר זה אבקש להציג את התפתחותה של החברה האזרחית בישראל, את האופן שבו נוכסה על ידי השמאל לקידום השקפת עולמו הפוליטית והחברתית, וכיצד הוזנחה על ידי הימין. עוד אטען כי הגם שבכל הנוגע לתחום השירותים, החברה האזרחית בישראל חיונית ומשמעותית, בייחוד בקרב אנשי ימין וקהילות דתיות, אין די בכך. כפי שנראה, כל עוד החברה האזרחית חלשה בתחומי עיצוב המדיניות, השפעתה הכוללת תיוותר מצומצמת, תמוסגר כפעילות קהילתית צדדית, ותחמיץ את ההזדמנות לשמש תחליף משמעותי ותחרותי למוסדות המדינה. לבסוף אציע חזון רחב יותר לאופן שבו יכולה החברה האזרחית לפעול בישראל כהמשך מתבקש לפעילות האזרחית השוקקת של קהילות יהודיות ברחבי העולם בתקופת הגלות ובימינו.

כך הצבעתי ימין וקיבלתי שמאל

עד שנת 2005 הייתי "ימני כורסה", איש ימין אשר ממלא את חובתו האזרחית ומצביע בבחירות – כל בחירות – בבחינת "איש בל ייעדר". בבחירות 2001 הייתי בעיצומה של השלמה חילית בקורס קציני מודיעין. רצתה הקונסטלציה הפוליטית דאז וההצבעה הייתה הצבעה ישירה לראשות הממשלה בלבד, ראש בראש: אהוד ברק מול אריאל שרון. לא הייתה שאלה. נכנסתי לקלפי הצבאי כשעל פי חיוך גדול והטלתי את הפתק שהטלתי. בצאתי מהקלפי, החיילת שישבה במזכירות הקלפי איחלה לי "יום טוב"; ואני, צוער עם תודעת מיעוט פוליטי בבסיס השוכן בפאתי רמת-השרון, עניתי לה בזחיחות אופיינית של מכור לסקרים: "מחר יהיה יום יותר טוב". ואכן, הסקרים לא טעו: אריאל שרון נבחר לראשות הממשלה – ואני המשכתי לחייך. עד פברואר 2004, כאשר הודיע ראש הממשלה קבל עם, עדה ועיתון 'הארץ' כי בכוונתו לפנות יישובים יהודיים באופן חד-צדדי:

המצב הזה של ואקום, שנוצר באשמת הפלשתינאים, אינו יכול להימשך. אי לכך הנחיתי, במסגרת ההתנתקות, לבצע פינוי, סליחה, העתקת 17 יישובים, על 7,500 תושביהם, מרצועת עזה לשטח ישראל", אמר ראש הממשלה אריאל שרון בשיחה מקיפה עם "הארץ", אתמול בבוקר במעונו הרשמי בירושלים. "המטרה היא להעתיק יישובים ממקומות שגורמים לנו בעיות או ממקומות שבהסדר קבע לא נהיה בהם. לא רק יישובים ברצועת עזה, אלא גם שלושה יישובים בעייתיים בשומרון", הוסיף שרון.^[1]

ואני – לא הבנתי: לא הבנתי מדוע ניגש שרון למהלך כזה; אבל עוד יותר לא הבנתי כיצד ראש ממשלה שנבחר ברוב ימני עצום מבקש לקדֵם מדיניות שמאל מובהקת. לראשונה בחיי החלטתי להיות מעורב-פוליטית – ולא רק בשל הפגיעה במפעל ההתיישבות על חשיבותו הרבה. כשיצחק רבין ז"ל היה ראש הממשלה וחבריי לתנועת הנוער השתתפו בהפגנות נגד הסכמי אוסלו, הסתפקתי במשיכת כתפיים ובאמירה כי אין לנו להלין על כך שרבין מקדֵם את המדיניות שבשמה נבחר. מה שגרם לי לקום מן הכורסה ולהפוך לפעיל ימין היה מה שתפסתי – בראש ובראשונה – כפגיעה בערכי הדמוקרטיה. מהו ערכה של מערכת בחירות דמוקרטית אם בסופו של דבר ראש הממשלה עושה מה שליבו חפץ? קמתי מהכיסא הנוח שהיה לי כמתכנת בחברת היי-טק גדולה והצטרפתי לפעילויות "תא כתום", תא סטודנטים שפעל נגד ההתנתקות. מיד לאחר קיץ 2005 הארור הצטרפתי לתוכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית; השתוקקתי להבין היאך ייתכן שראש ממשלה מהימין מממֵש מדיניות שמאל. בחרתי את הנושא כפרויקט אישי ולא הרפיתי עד שהבנתי את הכרוניקה הבעייתית שהביאה למציאות האנטי-דמוקרטית בת הימים ההם.

הנה הכרוניקה. בשנת 2000 נסע ראש הממשלה אהוד ברק לוועידת קמפ-דייוויד במטרה לחזור ארצה כשבאמתחתו הסכם קבע עם יאסר ערפאת והרשות הפלסטינית. למרות הצעתו מרחיקת הלכת של ברק, ועל אף הלחצים הרבים שהפעיל הנשיא קלינטון על ערפאת, סירב הראיס לכל הצעת פשרה. ברק שב ארצה ובפיו הבשורה המוכרת עד היום: אין פרטנר. בזכות מהלכו של ברק ניצחה ישראל באופן מוחץ במשחק ההאשמות בינה לבין הרשות הפלסטינית, אך נכרת הענף הרעיוני שעליו ישב השמאל הישראלי עד אז: שטחים תמורת שלום. לכן, דווקא משום שהציבור בישראל השתכנע שברק צדק, הוא בחר ב-2001 להדיחו מכס ראשות הממשלה והצביע בהמוניו למועמד הימין, אריאל שרון, שניצח בבחירות הישירות ברוב מוצק של 62% תמיכה. בבחירות לכנסת ה-16 שנערכו בראשית 2003 ניתנה החותמת הסופית לניצחון הימין: הליכוד הכפיל את כוחו ועלה ב-19 מנדטים, מפלגת העבודה ירדה ב-7 מנדטים ומרצ ירדה ב-4 מנדטים. רבים בשמאל שהתייאשו מהניסיון לקדם סדר יום מדיני הצביעו למפלגת 'שינוי' שביקשה לקדם סדר יום אזרחי וגדלה ב-9 מנדטים.

היה זה ניצחון פוליטי גדול, אך לא ניצחון רעיוני. בשעה שהימין המשיך בתרדמתו והתעלם מהצורך הדוחק בהצגת תוכנית מדינית, היו בשמאל מי שהתעשתו במהירות ורעננו את האידיאולוגיה של המחנה עם פתרון קסמים חדש: נסיגות חד-צדדיות בשם "טובתה של ישראל". הרעיון הועלה לראשונה בשנת 2002 בנייר עמדה מדיני שנכתב בידי אלוף במיל' אורי שגיא ועו"ד גלעד שר במסגרת מכון ון-ליר, מרכז מחקר המזוהה עם השמאל.[2] שגיא ושר המליצו על ביצוע היפרדות יזומה משטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה ובכללה עקירת יישובים ונסיגה לקווי גבול זמניים חדשים עד להגעה להסדר קבע. בבחירות 2003 אימץ עמרם מצנע, מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, את הרעיון והציע לפנות באופן חד-צדדי שלושה יישובים מבודדים ברצועת עזה. תוצאות בחירות 2003 לימדו כי עמדה זו דחויה בעיני הציבור הישראלי.

אלא שבמערכת הפוליטית אין ואקום רעיוני. בהעדר חלופה מדינית ימנית, בחר ראש הממשלה שרון לאמץ את תוכנית השמאל לקידום נסיגות חד-צדדיות – הגם שנבחר בקולות הימין, ואף שבאותם ימים כיהן בבית הלבן נשיא אמריקני אוהד לישראל, ג'ורג' בוש הבן.

החברה האזרחית כזרם עומק

האופן שבו נהגתה וקוּדמה תוכנית ההתנתקות גרם לי לעמוד על כוחם של רעיונות ועל מפעל הייצור והכוח הדוחף שלהם: החברה האזרחית. למעשה ניתן לומר כי המערכת הפוליטית והשיח התקשורתי שהיא מייצרת אינם אלא הקצף שעל פני המים; ואליבא דאמת, החברה האזרחית היא אשר מייצרת – הרחק מאור הזרקורים – את זרמי העומק הנסתרים שמשפיעים על גובה הגלים, על רוחות הצד ועל הכיוונים שאליהם תפנה הספינה לאורך זמן.

תוכנית ההתנתקות היא רק דוגמה אחת מתוך אינספור יוזמות שנהגו ונדחפו על ידי ארגוני חברה אזרחית, מימין ומשמאל: "ארבע אימהות" שדחפה את ממשלת ישראל לסגת באורח חד-צדדי מדרום לבנון; "חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי" שנהגה במסגרת המכון לאסטרטגיה ציונית וקוּדם על ידי פורום קהלת;[3] הקרן החדשה לישראל שהכשירה משפטנים בעלי עמדות פרוגרסיביות ושילבה אותם בעמדות מפתח במערכת המשפט; "אם תרצו" שדאגה לחשוף את פעילותה של הקרן החדשה. שלל דוגמאות אחרות תומכות אף הן בטענתי הבסיסית: מאחורי (כמעט) כל הצעת חוק שעליה אתם שומעים עומד ארגון חברה אזרחית ש(כנראה) אינכם מכירים.

ניתן להביא דוגמאות רבות נוספות המלמדות כיצד משפיעה החברה האזרחית על מדיניות הממשלה ועל ספר החוקים, וזאת לא רק בהקשרים של מחלוקות היסוד בין הימין לשמאל בישראל, אלא בשורה של תחומים אחרים: חינוך, רווחה, כלכלה, משפט, בריאות ועוד. כדי לסבר את האוזן די אם אזכיר את המקרה של "לתת חמש", התוכנית להכפלת כמות התלמידים הניגשים לבחינת הבגרות במתמטיקה בהיקף של 5 יחידות לימוד. יוזמה זו מזוהה באופן מובהק עם שר החינוך דאז נפתלי בנט, הגם שבמקורה קוּדמה על ידי קואליציית ארגוני חברה אזרחית שנתיים קודם שבנט נתמנה לתפקידו.[4]

יכולת השפעתה של החברה האזרחית על מקבלי ההחלטות איננה עניין מאגי או תוצאה של קונספירציה. היא נובעת מכמה סיבות שאמנה עתה בקצרה. ראשית, נבחרי הציבור שמגיעים לתפקידם לזמן קצוב נדרשים לייצר סדר יום במגוון נושאים שאינם מצויים בהכרח בתחום מומחיותם. כל פוליטיקאי – יהא המחנה האידיאולוגי שאליו הוא משתייך אשר יהא – מבין כי שיתוף פעולה עם ארגון שיסייע לו להוביל סדר יום יַקנה לו אשראי ציבורי, ולפיכך הוא נוטה לשתף פעולה עם אקטיביסטים בעלי אג'נדה התואמת את השקפת עולמו או עשויה להגדיל את התמיכה הציבורית בו. שנית, פעילותם של הארגונים איננה תלוית בחירות ואינה עשויה לפי קצב חילופי השלטון, ועובדה זו מאפשרת להם לפעול במשך טווחי זמן ארוכים, לצבור מומחיות בתחומי עשייתם, ולייצר המשכיות ויציבות בקידום היוזמות השונות גם כאשר מקבלי ההחלטות מתחלפים. כמו כן, ארגוני חברה אזרחית פועלים באופן גמיש וזריז הרבה יותר מאשר מוסדות השלטון והפקידות המקצועית, ולעובדה זו נודע יתרון עצום בעיני נבחר הציבור. לבסוף, ביכולתם של ארגוני חברה אזרחית לקדם מהלכים שהפוליטיקאי איננו יכול תמיד – או איננו רוצה תמיד – לקדם: החל מכינוס שחקנים מגוונים לתהליכי שיח, דרך יצירת הסכמות חוצות מגזרים, ועד הפקת אירועים וקמפיינים להגדלת התמיכה ביוזמה המשותפת.

כאשר בחרתי להפוך מ"ימני כורסה" לפעיל בחברה האזרחית, בחרתי למעשה לעלות למגרש כאחד השחקנים ולא להסתפק בצפייה מהיציע עם עוד מיליוני צופים, שיכולים לבטא את מורת רוחם באמצעות פרקטיקה אחת בלבד: לקלל את השופט. את השיעור הזה אני חייב למורי ישראל הראל, מייסד המכון לאסטרטגיה ציונית: מי שחפץ באמת להשפיע איננו יכול להסתפק בפעולה אזרחית שמהותה מחאה בלבד, שכן הוא ימצא עצמו נובח בזמן שהשיירה עוברת. היכולת להשפיע מותנית ביכולת לקחת יוזמה ולהציג חלופה ישימה למקבלי ההחלטות.[5] החלטה זו הביאה אותי אל המכון לאסטרטגיה ציונית – אחד מעשרות ארגוני חברה אזרחית לאומיים המבקשים להשפיע על מדיניות הממשלה אשר הוקמו מאז הצהיר שרון על תוכנית ההתנתקות ובעקבותיה.[6]

בשנים האחרונות הבנתי – לא מעט בזכות תפקידי כמנהל הפורום לחברה האזרחית שבמסגרתו נחשפתי לפעילותם המבורכת של ארגונים רבים[7] – כי לחברה האזרחית נודע תפקיד חשוב במישור ייצור הרעיונות והתוויית המדיניות, וסנגור הוא רק אחד מתפקידיה. תפקידה השני, שלא לומר המרכזי, הוא לשרת את החברה שבתוכה היא פועלת; כלומר להציע שירותים באמצעות ארגונים ללא מטרות רווח בתחומי החינוך, התרבות, הבריאות, הרווחה, הדת ועוד.

חברה אזרחית אשר מסוגלת לספק שירותי חינוך, בריאות, רווחה, דת, תרבות (ועוד כמה שמות של משרדים ממשלתיים שאנו רגילים להלין על תפקודם) תחרותיים, ביעילות ובמקצועיות, מרגילה את הציבור הרחב לרעיון שניתן – וגם כדאי – לקיים חברה מתפקדת היטב שבה ההתערבות הממשלתית מינימלית, וזאת ללא הזנחה של אוכלוסיות חלשות או בעלות צרכים מיוחדים. חלופה זו, אשר נוסף על יעילותה מממשת את חירותם של הפרטים אשר צורכים את השירותים השונים בהתאם להשקפת עולמם, עשויה לקדם הסכמה ציבורית רחבה יותר באשר למהות תפקידיה ההכרחיים של המדינה.

אכן, תחושתי היא כי למרות שפע האפשרויות הגלומות בה, החברה האזרחית בישראל עודנה רחוקה ממימוש הפוטנציאל החבוי בה. כפי שיובהר להלן, טעם הדבר הוא בין היתר חוסר מודעות והבנה – הן מצד הציבור הרחב, הן מצד מקבלי ההחלטות – באשר ליתרונותיה הרבים של החברה האזרחית ואופן פעילותה. אך ראשית נפנה להבנה מעמיקה יותר של תפקידי החברה האזרחית ושל דרך פעולתה בישראל כיום.

מהי חברה אזרחית?

מסמך של המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל (שעל ידי ביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית) מגדיר באופן מקיף ובהיר את המונח "חברה אזרחית":

החברה האזרחית מוגדרת כ"מרחב עצמאי הכולל מוסדות, ארגונים, רשתות חברתיות ופרטים (והערכים שהם מביאים איתם), הנמצא בין תחומי הפעילות של המשפחה, המדינה והשוק, והמאופיין על ידי מערך של כללים אזרחיים שבו בני אדם מתאגדים באופן וולונטרי על מנת לקדם מטרות ואינטרסים משותפים". החברה האזרחית נתפסת כמרחב ציבורי אלטרנטיבי שבה גורמים שונים יכולים לפעול בצורה קולקטיבית בתחומי עניין משותפים, ליזום שירותים חדשים ולהשפיע על מדיניות ממשלתית.[8]

כפי שניתן להיווכח מהגדרה זו, החברה האזרחית כוללת גם התארגנויות ממוּסדות (להלן: מגזר שלישי) וגם יוזמות שאינן מאורגנות באופן רשמי (קהילות, יזמים חברתיים ועוד).

ארגון מגזר שלישי הוא ארגון פרטי שחבריו התארגנו באופן וולונטרי, פועלים באופן עצמאי, בלא חלוקת רווחים לחברים ואשר בפעולת הארגון יש רכיב התנדבותי.[9] מבחינה משפטית, בישראל מדובר בארגונים הרשומים כעמותות, כחברות לתועלת הציבור או כהקדשות. משמעה של העובדה כי ארגון מגזר שלישי מסוים הוא ארגון ללא כוונת רווח (אלכ"ר) הוא שאם ישנם רווחים מפעילות הארגון – הם מושקעים בחזרה בארגון לשם השגת מטרותיו (ובהקשר זה יש להבחין בין אלכ"ר למונח הרחב יותר, מלכ"ר [=מוסד ללא כוונת רווח] שכולל בתוכו גם את מוסדות השלטון המרכזי, השלטון המקומי, גופים סטטוטוריים וכדומה). ארגוני מגזר שלישי נבדלים מבחינה מוסדית מהמגזר הציבורי והם אינם כפופים ליחידות ממשלתיות, גם אם הם מקבלים מהן מימון. חשוב לציין כי ארגון מגזר שלישי יכול לפעול לקידום מטרות לתועלת הציבור, אך אפשר שישמש גם כמועדון סגור הפועל לקידום ענייני חבריו (לדוגמה חברי קהילה מסוימת).

לארגוני חברה אזרחית מגוון תפקידים שהם נוטלים על שכמם: מתן שירותים, הגברת מעורבות אזרחית, הבעת ערכים ואמונות, תמיכה ביזמות חברתית, קידום יוזמות לשינוי מדיניות וכדומה.[10] ככלל, ניתן לסווג מגוון רחב זה לשני סוגי פעילות מרכזיים: שירותים וסִנגוּר. המושג סנגור מתייחס כאמור לאוסף רחב של פעולות החברה האזרחית אשר נועדו להשפיע על המדיניות הציבורית.[11] במסגרת פעילות הפורום לחברה האזרחית בחרנו לפשט את הדברים ולהגדירם כך:

אנו רואים בכל יוזמה בעלת ערך חברתי, שהיא "מעל" לרמת המשפחה ו"מתחת" לרמת מוסדות המדינה, חלק מחברה אזרחית תוססת, אשר מסייעת במקומות שבהם המדינה לא מסוגלת לתת את המענה הנדרש לטובת אזרחיה.[12]

בספרו 'הדמוקרטיה באמריקה' מתאר אלקסיס דה-טוקוויל את התפתחותה של הדמוקרטיה האמריקנית המשגשגת, ומייחס הרבה מהצלחתה למוסדות שאִפשרו ליחידים ולקהילות להתאגד באופן חופשי, מלבד ההתארגנות המפלגתית-פוליטית. לפי טוקוויל, הארגונים הללו דווקא מעצימים את הצלחתן של הממשלות:

הללו טוענים, שככל שהאזרחים נחלשים ואינם מסוגלים לפעול, כך יש להוסיף לממשלה יכולת ושטחי פעולה כדי שתוכל החברה בכללותה לבצע מה ששוב אין לאל ידם של אנשים פרטיים לעשות … אך לדעתי טעות בידם. אפשר שתוכל ממשלה למלא את מקומן של אחדות מהאגודות האמריקניות הגדולות ביותר … אבל איזה כוח פוליטי יוכל להמשיך אי פעם בכל אותן עשיות קטנות רבות מספור, שאזרחי אמריקה שקודים עליהן כל הימים בעזרת האגודות?[13]

האזרחים הפרטיים אינם סבורים שחובותיהם מתבטלים משום שנציגו של הציבור קם לפעול. נהפוך הוא: הכל מוכנים להנחותו, לסייע בידו ולתמוך בו.[14]

את מה שהבין טוקוויל כבר בשנות השלושים של המאה ה-19, אנו רואים ביתר שאת גם כיום: ממשלות במדינות מתקדמות מבינות כיום – יותר ויותר – כי ללא החברה האזרחית אין ביכולתן לעמוד בשלל המשימות שנטלו על שכמן או שלשמן נבחרו וקיבלו מנדט מהציבור. החברה האזרחית נדרשת כדי לשמש מעגל משלים למחוקקים וליתר מקבלי ההחלטות, בין אם באמצעות מחקר ממוקד ומבוסס, בין אם באמצעות ליווי וסיוע בשטח, ובין אם בגיוס פעילים לטובת מטרה כלשהי. ואכן, בימינו קשה להאמין שיתנהל דיון חשוב בוועדה בכנסת ולא ינכחו בו נציגים של החברה האזרחית. חברה אזרחית תוססת היא ערובה למדינה משגשגת וכלי הכרחי לכל ממשלה שחפצה להגיב בזריזות לשינויים המהירים שמתרחשים במציאות המודרנית.

חברה אזרחית דינמית כוללת גם מגוון רחב של ספּקי שירותים שאמורים להיות מותאמים לקהילות שהם משרתים: החל מקופות החולים (שבישראל הוקמו כהתארגנות קואופרטיבית אזרחית), דרך מרכזים קהילתיים (המתנ"סים הרבים בישראל פועלים כארגונים ללא מטרות רווח) ועד מוסדות דת (המספר הרב של העמותות בישראל קשור בין היתר לכך שכמעט כל בית כנסת רשום כעמותה). הדבר נכון גם בהקשרים רחבים יותר, דוגמת מתן אוטונומיה רחבה לבתי ספר על מנת שיוכלו לפעול בהתאם להתפתחויות החינוכיות המשתנות בקצב מהיר יותר מאשר מדיניות חינוך ממלכתית המובלת באמצעות תכנון מרכזי.

על פי טוקוויל, לאפשרות לקיים חברה האזרחית משגשגת ישנה השפעה רבה גם על האזרחות הטובה של הפרטים השונים:

כאשר מאלצים אזרחים לעסוק בעסקי ציבור, בהכרח מוציאים אותם ממעגל האינטרסים שלהם ולפרקים עוקרים אותם מן ההתבוננות בעצמם.[15]

המוסדות החופשיים שברשותם של תושבי ארצות הברית, והזכויות הפוליטיות שהם מרבים כל כך להשתמש בהן, מזכירים לכל אזרח, ובאלף דרכים, שהוא חי בחברה.[16]

החברה האזרחית בישראל

בישראל פועלים כיום כ-20,000 ארגונים ללא מטרות רווח:[17] כ-90% מהם רשומים כעמותות, ויתר הארגונים הם הקדשות וחברות לתועלת הציבור.[18] חשוב לציין שזוהי תמונה חלקית, משום שהחברה האזרחית בישראל כוללת גם התארגנויות רבות אחרות – קהילות, קבוצות ברשתות חברתיות ושלל יוזמות והתאגדויות שאינן רשומות.

מנתוני שנתון העמותות בישראל על אודות תחומי פעילותן, לגבי שנת 2018, עולה כי רוב גדול מקרב הארגונים הרשומים עוסק בתחומי הדת (36%), התרבות, הספורט והפנאי (24%), החינוך והמחקר (18%), הרווחה (11%) והבריאות (4 אחוזים).[19] למעשה, ניתן לומר כי פעילותם העיקרית של ארגוני החברה האזרחית בישראל נסובה על תחום מתן השירותים, בעוד תחום הסנגור אינו אלא 2% מפעילות החברה האזרחית בישראל (ועוסקים בו 0.5% בלבד מן העובדים בארגוני החברה האזרחית). עם זאת, ברי כי חשיבותו של תחום הסנגור אינה מתמצה בכמות הארגונים הקטנה-באופן-יחסי אשר עוסקים בו.

כמה סיבות לדבר. ראשית, היקף ההשפעה של פעילות סנגור על כלל האוכלוסייה גדול מאוד. בעוד פעילות תחום השירותים משפיעה על מוטבי השירות לבדם, הרי שפעילות בתחום הסנגור, מעצם טיבה, משפיעה על המדיניות הממשלתית וזו משפיעה לרוב על אוכלוסיות רחבות. אינדיקציה אחת לכך היא רמת הנִראוּת הגבוהה-יחסית בשיח הציבורי של ארגונים בתחום הסנגור ביחס לארגוני השירותים שפעילותם כמעט שלא מגיעה לכותרות.

 

שנית, ניסיוני מורה כי ניתן להניח – במידת ודאות רבה – כי בפועל שיעורם של הארגונים העוסקים בתחומי הסנגור גבוה יותר. ארגונים רבים בוחרים להגדיר עצמם על בסיס תחום הפעילות העיקרי שלהם (בשדה שבו הם פועלים: חינוך, בריאות, סביבה וכדומה), גם אם מטרתם העיקרית היא שינוי מדיניות, וזאת מכיוון שהסנגור איננו נתפס לדידם כתחום פעילותם המרכזי אלא ככלי שבאמצעותו הם פועלים. נימוק נוסף להעדפה זו קיים בעיקר בקרב ארגונים הנהנים מתרומות של ממשלות זרות ואזרחים זרים. אלה האחרונים נמנעים מלתרום למטרות שעלולות להיתפס כהתערבות זרה (לכל הפחות באופן מוצהר) ושאינן מקנות הטבות מס על התרומה בהתאם לחקיקה המקומית.[20] לא זו אף זו: ישנם לא מעט ארגונים נותני שירות שחלק מפעילותם הוא סנגור. כדוגמה יש לציין את ארגון "פעמונים", המוכר לציבור הרחב בזכות פעילותו הברוכה בתחום הליווי הפיננסי למשפחות, שפעל במקביל גם על מנת להשפיע על מדיניות שנועדה להזהיר מפני לקיחת הלוואות.[21]

למה לא המדינה?

כאשר אנו הוגים בשאלות של מדיניות ציבורית-חברתית ובאופנים שבאמצעותם ניתן לפתור בעיות חברתיות או לקדם ערכים המיטיבים עם החברה, ישנם כמה גורמים שאליהם נוהג הציבור לשאת את עיניו בציפייה לפתרון ולעשייה.

קבוצה ראשונה היא הדרג הנבחר. אומנם נבחרי הציבור נאמנים בדרך כלל לציבור שבחר אותם, אך מטרתם העיקרית היא להיבחר שוב – ולכן הם נוטים לאמץ מדיניות שאינה מביאה בחשבון את שיקולי הטווח הארוך. במאמרם של ד"ר שגיא ברמק ועידן ארץ הם מסבירים יפה כיצד מתרחשת תופעה זו:

תיאוריית הבחירה הציבורית מלמדת אותנו כי בחינה נטולת פניות של המכניזם הדמוקרטי ומערך התמריצים הפועלים בו מוליכה למסקנה העגומה הבאה: יחסי פוליטיקאים–קהל-מצביעים מגדילים את הסיכויים להתנהלות פיסקלית מופקרת שעיקרה תפיחה מצטברת בחוב הלאומי. הסיבה לכך ברורה: פוליטיקאים רוצים להיבחר שוב, ולפיכך נוטים להגדיל את ההוצאה הציבורית כראיה לפועלם – מבלי להעלות באותה נשימה את נטל המס על הציבור.[22]

במילים אחרות: נבחרי הציבור הם אומנם הייצוג האותנטי-ביותר של דעת הקהל אך מעצם טיבה של מערכת התמריצים שבמסגרתה הם פועלים – הם נוטים לפופוליזם ועלולים לקדם מדיניות בזבזנית, לא יעילה, לא אחראית, והגרוע-ביותר: מדיניות שלא עתידה לפתור את הבעיה שלשמה נוצרה.

קבוצה שנייה היא הדרג המקצועי, או בשמה הפחות-מלהיב: הפקידוּת. במאמרו של ד"ר רן ברץ ב'השילוח' "המיתוס המסוכן של הדרג המקצועי"[23] מזכיר המחבר כי תפקידה הקלאסי של הפקידות הוא להוציא לפועל את המדיניות הנקבעת על ידי הריבון. ברץ מראה כיצד הפקידות מבקשת לצבור כוח ואינה מממשת את תכליתה לשמש גורם מקצועי, מומחה, אובייקטיבי וניטרלי.

לכך יש להוסיף את העובדה כי בפועל, חלק ניכר מן הדרג המקצועי מתגלה כגורם בלתי מקצועי ולא יעיל, כזה שאינו צופה פני עתיד אלא מעדיף את האינטרס האישי (מי אמר קביעות?) על פני האינטרס הציבורי – ולכן, למעשה, כגורם שאיננו נאמן לייעודו, שהוא מימוש מדיניות הדרג הנבחר המשקף את העדפות הציבור. מתארים זאת יפה מתן רוטמן ואלון תובל:

הנתונים מדברים בעד עצמם: השיעור הנמוך של תחלופת העובדים בשירות המדינה מעיד על בעיה ניהולית של ממש. בחינה של המצב בשטח, המתקיים מעל ומתחת לפני החוק, חשפה את הסיבות העמוקות שהפכו את הליך הפיטורים לבלתי אפשרי כמעט: החל מהצורך בתיעוד מדוקדק, דרך הקושי להחליט על מסלול הפיטורים, הלחצים הפנימיים מצד ועד העובדים, וכלה בחוסר הגיבוי של ההנהלה הבכירה ובבחינת ההליך בעיניים מנהליות בבית הדין לעבודה.[24]

קבוצה שלישית שאליה ניתן לפנות היא השוק החופשי והתאגידים הפרטיים. הללו מחויבים בראש ובראשונה להשיא רווחים לבעליהם (דבר שכשלעצמו איננו שלילי כמובן) ולפיכך אין בהם כדי להבטיח את פתרונה של בעיה חברתית פלונית. יתרה מזו, במקרים מסוימים תאגידים פרטיים עלולים לנצל את מעמדם מול המדינה ("מקורביזם", או בעגה המקובלת יותר: הון-שלטון) ולייצר בעיות חברתיות נוספות (שימור מעמד מונופולי, יצירת חסמי כניסה לשוק והעלאת מחירים) כפי שתיאר זאת פרופ' רנדל הולקומב.[25] לכך ניתן להוסיף את הסבריו של פרופ' מילטון פרידמן מדוע אין זה טבעי שפירמות פרטיות תעמודנה בציפיות בנות זמננו ותגלינה אחריות תאגידית – שכן אין בידי חברה הכלים להחליט באופן מוסכם מהי המטרה החברתית הרצויה וכיצד לפתור אותה. לכך יש להוסיף את השיקול הכלכלי: מדובר בפעילות המייקרת את המוצר, פוגעת ביכולתו להיות תחרותי בשוק הגלובלי, והלכה למעשה היא מייצרת מס המושת על הצרכן והעובדים.[26]

קבוצה רביעית שאליה ניתן לפנות – ואף היא איננה יאה למשימה – היא הציבור הרחב בכבודו ובעצמו. בספרו 'המיתוס של הבוחר הרציונלי: מדוע דמוקרטיות בוחרות במדיניות רעה'[27] טוען הכלכלן האמריקני בריאן קפלן כי ארבע הטיות הרווחות בקרב הציבור מונעות ממנו לקבל החלטות נכונות: (1) המְעטה בערך יתרונות השוק; (2) זלזול ביתרונות הכלכליים של שיתוף פעולה עם זרים; (3) תפיסה מוטעית המעדיפה מקומות עבודה על פני קידום טכנולוגיה ומסחר; (4) פסימיות יתר ומשיכה לתחזיות קודרות על חשבון התפתחויות חיוביות. כל אלה גורמים לציבור – שבשם הבּורוּת הרציונלית נמנע מלהעמיק את הידע שלו – לקבל החלטות אשר לבסוף פוגעות בו עצמו.

ממילא עולה האפשרות החמישית: חברה אזרחית. בכוחה של חברה אזרחית לפתור את מרבית הבעיות החברתיות הרובצות לפתחנו, שכן בידיה היכולות לתווך בין הקבוצות הנזכרות ולחשוף אותן לידע הנדרש לשם קבלת החלטות נכונות ומקצועיות יותר.

מהי נטייתה של השקפה שמרנית באשר למדיניות ציבורית-חברתית? כמו שמרן טוב, אבקש שלא להמציא את הגלגל ואבכר להיתלות באילן גדול – בהגדרתו של פרופ' משה קופל, שבמאמרו "הפטיש הממלכתי הגדול" כתב כדברים הבאים:

את המונח "שמרנות" אבקש להגדיר לפי שלושה רכיבים: העדפה לערכים מסורתיים וחשדנות כלפי שינויים מהפכניים; תמיכה בחירות הפרט והתנגדות לקולקטיביזם כפוי; הזדהות ודאגה לביטחונן של מסגרות קהילתיות, ובראשן משפחה ולאום. השמרנות מבוססת, בהתאמה, על שלוש תובנות יסוד: שמסורות שרדו משום שעבדו לא רע, ולכן כדאי לשקול לאמץ אותן גם כאשר תועלתן לא לחלוטין מובנת; שחירות מטיבה עם יחידים ועם הכלל כל עוד קיימים מוסדות המבטיחים שהחירות של אחד אינה (יותר מדי) על חשבון השני; וששיתוף פעולה מתחיל בבית, עובר דרך הקהילה והאומה, ומתפשט רק כשיש לו שורשים חזקים.[28]

השקפה שמרנית נוטה אפוא להימנע מהטלת הפתרון לבעיה חברתית על המדינה שכן דרך זו בהכרח עלולה לפגוע בחירות הפרט, אך השקפה זו לאו דווקא שמה את יהבה בכוחות השוק הקפיטליסטיים והיא מעדיפה פתרונות קהילתיים רוחביים או מקומיים. אך כיצד בדיוק הקהילה נותנת מענה לבעיות הכרוכות בעוני ואלימות מינית? כיצד יכולה הקהילה לקדֵם פטריוטיות ולכידות? פעילויות תרבותיות ודתיות? חינוך על מגוון זרמיו? באמצעות החברה האזרחית!

החברה האזרחית: רקע היסטורי

החברה האזרחית היא פתרון מגובה במסורת ובהיסטוריה היהודית אשר בא לידי ביטוי בחייהן של הקהילות היהודיות בכל תפוצות ישראל מימים ימימה. לאורך אלפיים שנות גלות, ובלא שעמדו לה מוסדות שלטון בעלי כוח, דאגה הקהילה היהודית לרווחת חבריה, לחינוך ילדיה, לתמיכה בנזקקיה ולשירותי דת,  ואף קיימה מערכת משפט אוטונומית ומערכת של גביית מיסים. יתרה מזו, לאורך ההיסטוריה, יהודים מכל קצוות תבל התאחדו כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר: בין בסיוע לאחיהם היהודים במקומות אחרים בעולם, בין בניסיונות לדחוף מעט את האנושות כולה קדימה. המורשת שלנו טומנת בחובּה יד מושטת לאלו הזקוקים לעזרה ועמידה בלתי מתפשרת נוכח עוולות במעגלים הקרובים והרחוקים.

מורשת זו הייתה גם הבסיס להקמת המוסדות הלאומיים ולייסוד התנועה הציונית שדחפה להקמתה של מדינת ישראל. משעלה הצורך, הצליחה החברה האזרחית היהודית אף להקים מחתרות מזוינות שיילחמו לשם הקמת הבית הלאומי לעם היהודי. במילים אחרות: אפילו מדינת ישראל היא תוצר של החברה האזרחית היהודית.

אלא שהגולם קם על יוצרו ובמשך עשרות שנים שיתקה המדינה לחלוטין את החברה האזרחית בישראל. עם קום המדינה, וכחלק משלטונם של דוד בן-גוריון ומפא"י, הונף אל על דגל הממלכתיות. ברוחה הושפעה ממלכתיות זו מן האידיאולוגיה הסוציאליסטית,[29] והיא ביקשה לאחד את נידחי ישראל שבאו לציון ולבסס את ריבונותה של המדינה. אלא שלהנפת דגל הממלכתיות נודעו השלכות חריפות: ריכוזיות גבוהה שהביאה לדיכוי יזמות פרטית, הן במישור הכלכלי (שבו לא אדון במסגרת מאמר זה) הן במישור החברה האזרחית. העברת מרכז הכובד מהקהילות והקבוצות השונות באוכלוסיית ישראל אל מוסדות המדינה (ושלוחותיה המפא"יניקיות) כמעט שהעלימה את החברה האזרחית ומוסדותיה.

כדי להמחיש עד כמה לא עניינה החברה האזרחית את שלטון מפא"י די לציין כי אפילו החקיקה בתחום כמעט שלא קודמה בימי מפא"י והתבססה על החוק העות'מאני שאִפשר לפרטים המעוניינים להתאגד שלא למטרת רווח מסגרת משפטית אחת בלבד (המכונה עד היום "אגודה עות'מאנית") – צורת התאגדות מיושנת ולא שקופה המוכרת מכמה מוסדות ארכאיים המעוניינים להימנע מפיקוח.[30] רק באפריל 1981, ארבע שנים לאחר קץ שלטון מפא"י, נכנס לתוקפו חוק העמותות שכלל את החקיקה המתקדמת והנדרשת לצורכי החברה האזרחית.[31] ניתן לומר כי מה שעשתה מפא"י בשלושים שנות שלטונה, לחברה האזרחית בשם הממלכתיות מזכיר (בהבדלים הנדרשים) את מה שעשה הקומוניזם לדתות בשם השוויון כאשר במשך שבעים שנה השכיח כל זכר לערכים דתיים.

ניכוסה של החברה האזרחית בידי השמאל

תום שלטון מפא"י ועליית הליכוד לשלטון ב-1977 לא היו רק זרז לקידום חקיקה מתאימה אלא סימנוּ גם את ניצני ההתארגנות-מחדש של מחנה השמאל – שלראשונה מאז קום המדינה איבד את מוסרות השלטון. התארגנות זו כללה הקמת שלל ארגוני חברה אזרחית שביקשו למעשה "להחליף את העם",[32] לייצר לחץ ציבורי שימנע מממשלת הימין לקדם את מטרותיה ולהחזיר את השמאל לשלטון.

בין הארגונים הבולטים שהוקמו בתקופת שלטון הליכוד[33] יש למנות את תנועת שלום עכשיו (שהוקמה בשנת 1977), הקרן החדשה לישראל (1979),[34] שתיל (1982), שדולת הנשים (1984), המוקד להגנת הפרט (1988), המועצה לשלום ולביטחון (1988), נשות הכותל (1988), רופאים לזכויות אדם (1988), בצלם (1989), התנועה לאיכות השלטון (1990), אדם, טבע ודין (1990), המכון הישראלי לדמוקרטיה (1991), מרכז אדוה (1991), הקשת הדמוקרטית המזרחית (1996), עדאלה (1996), מגמה ירוקה (1997), הבית הפתוח (1997), מרכז מוסאוא (1997), מוקד סיוע לעובדים זרים (1998), מחסום ווטש (2001) ועוד רבים.

המשותף לכל הארגונים הללו, בין היתר, הוא הפעילות הסנגורית האינטנסיבית שהם נוקטים לשם שינוי המדיניות הישראלית וסדר היום של הציבוריות הישראלית. לגבי חלק מהארגונים הללו ניתן להראות בבירור כי הם מקדמים סדר יום פוסט-ציוני הפוגע באופייה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי; לגבי אחרים, ניתן לזהות את קידומם של ערכים ראויים, אשר לעיתים מנוכסים ומנוצלים לרעה כדי לנגח ולבקר את מדיניותה של ממשלת ישראל הנבחרת (לדוגמה, ארגוני סביבה שפעלו נגד הקמת יישובים חדשים כל עוד היו מיועדים ליהודים). כך או אחרת, לא ניתן כיום להתעלם מקיומה של חברה אזרחית בשירות אידיאולוגיה פרוגרסיבית ולעומתית לרצון העם כפי שבא לידי ביטוי בתוצאות הבחירות.

על כך שלא מדובר במחשבות קונספירטיביות ללא ביסוס יעידו – יותר מכול – דברים שכתב ב-1999 מנהל הקרן החדשה דאז, אליעזר יערי, לתורמיו בארצות הברית, במכתב הנושא את הכותרת "מחשבות ראשוניות בעקבות הבחירות" (שבהן ניצח אהוד ברק):

אמש התרחש דבר גדול בישראל. החברה הישראלית, בתצוגה מדהימה של דמוקרטיה, הצליחה להשיג שתי מטרות: לסלק מהשלטון קואליציה ביזארית שגילמה סטגנציה פוליטית, הידרדרות מוסרית, וקלריקליות דתית וחברתית; ולהעניק לחברה הישראלית הזדמנות שנייה …
בעקבות הבחירות, יכול כל אחד מאתנו – חברי מועצת המנהלים, אנשי הצוות, מתנדבים ואלפי התורמים – להרגיש סיפוק עם הערכים שמומשו בתוצאות הבחירות … אי אפשר להסתכל על מה שקרה ולא לראות את טביעות האצבעות הברורות והאמיצות של הקרן החדשה לישראל ושל שתיל.[35]

חלקו של המחנה הימני בעשייה האזרחית

בשלב זה אבקש מהקורא השמרן לבל ייחפז ולבל יאשים את השמאל בניכוס החברה האזרחית במטרה לבנות מסלול עוקף דמוקרטיה. גם אם אין מדובר בהאשמות בלתי מבוססות, מסקנתי הפוכה: טוב עשה השמאל – בעבורו אך גם בעבור החברה הישראלית כולה – כשהשיב לחיים את החברה האזרחית שהתנוונה במשך 30 שנות שלטון מפא"י. את הטענות על הזנחת ערכי החברה האזרחית ועקרונות פעולתה מאז קום המדינה, וגם לאחר מהפך 77', ראוי להפנות בראש ובראשונה לימין הישראלי. למעשה, עד הסכמי אוסלו בשנות התשעים – ויש שיאמרו עד תוכנית ההתנתקות ב-2005 – הפקיר הימין את שדה המערכה של החברה האזרחית לידי השמאל. עד אותם ימים, פרקטיקת ההשפעה האזרחית הכמעט-יחידה שנקט הציבור הימני, מלבד הצבעה בבחירות, הייתה הפגנות.[36] הללו הן כלי חשוב וטוב ליצירת מחאה ציבורית אך לרוב בהן לבדן אין די כדי לייצר שינוי אמיתי.

נתוני שנתון העמותות לשנת 2018 מספקים תמונת מצב של העמותות הפעילות בישראל על פי חלוקה לקהלי יעד. 638 עמותות משרתות חיילים. 1,320 – קשישים. 1,931 – סטודנטים וצעירים. 2,631 – תלמידי בתי ספר. עוד 5,395 עמותות משרתות ילדים ונוער. 6,004 מוקדשות לבני ישיבות ולאברכים. 901 לגברים, ו-1,477 לנשים. 582 עמותות פועלות למען ניצולי השואה, 652 למען חולים, 1,166 למען עולים ו-1,716 למען אנשים עם מוגבלויות. 266 עוסקות בבלתי-מועסקים, 568 באנשים שאינם אזרחי ישראל, ו-62 בבעלי העדפה מינית מסוימת.

במידה מסוימת יש בחלוקה זו אינדיקציה להעדפותיהם השונות של אזרחי ישראל, אך היא גם מרמזת אילו קבוצות יודעות להשתמש בכלי החברה האזרחית ולאילו מטרות – ואילו פחות.

כעת ברצוני לחזור בי – גם אם באופן חלקי – מן הביקורת שהטחתי זה עתה במחנה הימין. לאמיתו של דבר, לא הפקיר הימין לגמרי את שדה החברה האזרחית; במובנים מסוימים, ההפך הוא הנכון. הימין הפקיר תחום אחד – מרכזי – בשדה החברה האזרחית: שינוי מדיניות באמצעות סנגור (להבדיל מהשתתפות בבחירות). במקביל, הצליח הימין (ובפרט המחנה הדתי הלאומי) לטפח מגוון ארגוני חינוך, חסד והתיישבות; אלא שבכל אלה אין די על מנת לייצר השפעה על סדר היום הלאומי – בוודאי לא כאשר ארגוני הסנגור הקיימים מקַדמים את השקפות השמאל במעלה המערכת הפוליטית ביעילות רבה. תוכנית ההתנתקות שקוּדמה נגד רצונו של רוב הציבור הישראלי היא ההוכחה הטובה-ביותר – והעצובה-ביותר – לעובדה זו.

שתי סיבות לכך שמחנה הימין זנח את תחום הסנגור. ראשית, היה זה חוסר מוּדעות והבנה באשר לפוטנציאל ההשפעה של החברה האזרחית על מקבלי ההחלטות; לחוסר מודעות זה נלוו תפיסות ממלכתיות (אם במובן הבן-גוריוניסטי, אם במובן הקוקניקי) אשר הטילו את האחריות במגוון סוגיות על המדינה וראו בנבחרי הציבור הכתובת לקידומן – מבלי להבין שכדי לבנות תשתית של ידע וכלים זקוקים נבחרי הציבור לסיוע מסיבי של ארגוני סנגור. הממלכתיות השכּיחה מן הימין-הלאומי-אך-עדיין-לא-שמרני את הצורך בביסוס תפיסת העולם החברתית-אזרחית.

סיבה שנייה קשורה לאופן פעולתו של מחנה הימין. במשך שנים רבות פעל הימין בישראל בעיקר על פי הציר המדיני של ימין-שמאל וכיוון את עיקר פעילותו האזרחית לקידום מפעל ההתיישבות. הוא התמקד ב"קביעת עובדות בשטח", וזאת מתוך חשיבה מיושנת המבוססת רק על גישת "עוד דונם ועוד עז". החברה הדתית מצידה השקיעה, ועודנה משקיעה, אנרגיה אזרחית רבה בטיפוח המחויבות לתורה ולמצוות בקרב חבריה ובשכלול מודל הקהילה הדתית והחינוך הדתי; אך אנרגיה זו לא כוונה להיבטי הסנגור והתרכזה בעשייה פנים-מגזרית.

"הטובים לתקשורת", מאמרו החשוב של אורי אורבך שפורסם בכתב העת 'נקודה' ב-1987, היה פורץ דרך בהבינו את ערכה של ההשפעה על התודעה ועל עיצוב השיח; אך גם הוא עסק בחשיבות ההשפעה על השיח התקשורתי כמעט אך ורק מן הפריזמה של המאבק על ארץ ישראל:

אין שום סיבה שחברים כמוך, שהספיקו להתמלא כבר במשהו, לא יהיו עורכי ומגישי תוכניות, אלו שקובעים מי יוזמן ומי לא, מי יישאל ומה ישאל. בימית שולם המחיר. הלוואי שהיו לנו שם שדרים עם הדעות הנכונות. הם לא היו שואלים כל היום את הח"כים הלאומיים: "האם אתם לא מרגישים שאתם מחסום לשלום?". או: "מה תעשו עם כל כך הרבה פיצויים?"
אם היו שניים-שלושה דתיים יותר ציוניים ופחות ציניים, הם היו מחציפים לשאול את שר הביטחון: "אדוני, אתה לא חש בושה לעקור יישובים בארץ ישראל?". או: "כיצד אתה מסביר את העובדה שאנו עוקרים עשרות יישובים פורחים בשביל פיסת נייר שערכה מפוקפק?". אבל לא היה לנו שדרן שם.[37]

חוסר האונים של הימין המדיני בתחום הסנגור (שלא לדבר על אי-קיומו של ימין בעל תפיסת עולם שמרנית ו/או כלכלית מן התחום הזה) בולט עוד יותר על רקע השינויים שחלו בשנים האחרונות בשמאל הישראלי: מעבר משמאל ציוני סוציאליסטי לשמאל פוסט-ציוני המקדם תפיסת עולם פרוגרסיבית רחבה שעוסקת במגוון תחומים נוספים. על מעתק זה יכולים להעיד הנושאים שבהם עוסקים ארגוני השמאל המנויים ברשימה דלעיל: דמוקרטיה, דת ומדינה, להט"בים, סביבה, תכנון, עובדים זרים, ערביי ישראל, פמיניזם; וגם חברה אזרחית – אותה חברה אזרחית שברבות השנים הפכה בציבוריות הישראלית למקבילה לארגוני שמאל.

אלא שאליבא דאמת מדובר בזיהוי שגוי. חברה אזרחית איננה שם נרדף לייבוא טרנדים פרוגרסיביים מעבר לים. למונח זה ראוי וניתן ליצוק תוכן מקומי מקורי: מהזהות היהודית שלנו, מההיסטוריה העשירה של עמֵנו, מהניסיון הרב שרכשנו, ומהמסורות הקהילתיות המגוונות שזכינו להן. על אלה אפשר, ואולי אף רצוי, להוסיף מערכיה של החברה האזרחית הגלובלית.

יותר מכך. כדי להפוך את מדינת ישראל למקום שטוב יותר לחיות בו אין צורך ברבולוציה או בשיח מהפכני. השיח השמרני יודע להכיר במה שטוב, ולנסות לשפר את מה שטוב פחות בלי לעוקרו מן היסוד.[38] בשורה התחתונה, את השינוי החברתי לא צריכות להוביל תפיסות מהפכניות אלא התפתחותיות. אם תרצו: אבולוציה במקום רבולוציה.

החברה האזרחית כערך שמרני

אכן, גם אם במפתיע – ראויה היא החברה האזרחית להפוך מבעיה לפתרון בעבור המחנה הימני-שמרני. דומה כי השיח השמרני הישראל בזמננו מרבה לעסוק בתחומים שבהם נדרשת המדינה לצמצם את מעורבותה (לפחות בכל הנוגע לתחום הכלכלי) וממעט לדון בשאלה מי יעסוק באותם תחומים שבהם הוא דורש מהמדינה לסייג את כוחה. ובכן, החברה האזרחית יכולה להיות חלק ממימוש האידאולוגיה השמרנית – כאשר תיטול על שכמה את האחריות בתחומים ובמקומות שבהם נכשלת המדינה. במילים אחרות: אני מציע מעבר מהסתפקות בשמרנות שלילית (מה לא לעשות?) אשר פועלת נגד התערבות מדינתית מיותרת, לקידום של שמרנות חיובית (מה כן לעשות?) אשר רואה בחברה אזרחית ביטוי לרצון האזרחים ולבחירתם החופשית.

מנקודת המבט השמרנית, תפקידה של החברה האזרחית אינו מתמצה בפעולות סנגור לקידום סדר יום שמרני, כי אם במתן החירות לכל קהילה ולכל אזרח לבחור את השירותים המתאימים לצורכיהם. בעולם אידיאלי, יהיו אלה מרבית השירותים שלהם נזקק כל אזרח: חינוך, בריאות, תרבות, תחבורה, רווחה וכיוצא בהם. נראה שהמקומות העיקריים שבהם ראוי להותיר את הסמכות בידי המדינה הם אותם מקומות שבהם נדרשת הפעלת כוח – ביטחון, משפט, שיטור[39] – וכן הקשרים שבהם נדרשת התערבות אסדרתית כדי למנוע כשלי שוק.

דוגמה אפשרית לכשל שוק כזה היא סבסוד ממשלתי לתחבורה ציבורית באזורים מסוימים בפריפריה כדי לאפשר שירות נאות במחיר סביר לתושבי האזור. המתנגדים מימין עשויים לומר: "ובכן, מי קבע שמדובר בכשל שוק שמצריך התערבות של המדינה?". גם במקרה זה התשובה לשאלה חשובה זו טמונה בפעילותה של חברה אזרחית חיה ואותנטית שבכוחה לבטא את העדפות הציבור, משאלותיו וערכיו, אם באמצעות קריאה לפעולה מדינתית והפעלת לחץ על מקבלי ההחלטות, אם באמצעות פיתוח שירותים פילנתרופיים במקומות שבהם השוק החופשי איננו מסוגל להציע מענה. כמו כן, ראוי לקדם דיון ציבורי על תפקידי המדינה במימוש משימות שהחברה האזרחית איננה מצליחה בהכרח למלא בעצמה: החל מהתמודדות כלל-מערכתית עם איומים רחבים, דוגמת אירועי אקלים או מגֵפה, ועד יעדים לאומיים דוגמת עלייה וטיפוח אתרי מורשת.

יכולתם של כלל האזרחים לבחור את השירותים המתאימים לאורח חייהם איננה דבר של מה-בכך: הרי זה יישום הרעיון הדמוקרטי בצורתו הנעלה ביותר. הדבר נכון לגבי כמעט כל תחום שעולה על הדעת: למן בחירת מוסדות לימוד והתכנים הנלמדים בהם, דרך בחירת שירותי דת בהתאם לצורכי הקהילה שצורכת אותם, וכלה באירועי תרבות המתאימים להעדפותיהם של הפרטים בקהילה ולאמונתם. החברה האזרחית מאפשרת לקבוצות שונות בציבור להתארגן, לפעול לקידום הערכים החשובים בעיניהן ולהשקיע בכך משאבים.

גם ברמה הכביכול-טכנית-אך-למעשה-מהותית, מסתבר עד מאוד כי איכות השירות תגדל כתוצאה מהעברת האחריות לחברה האזרחית. בראש ובראשונה, אפשרות הבחירה בספּק השירות – מבין ארגוני החברה האזרחית השונים הפועלים בתחום – תביא בכנפיה תחרות גבוהה יותר מאשר זו שהמדינה יודעת להציע. התחרות תחייב את כלל הארגונים להשתפר, להוזיל עלויות, ולהציע מענה מהיר יותר (ולמצער להשתפר באחד משלושת הפרמטרים הללו בהתאם להעדפת הלקוחות הפוטנציאליים). לדוגמה, אם ארגונים שונים יפעילו בתי ספר שונים ולאזרחים יינתן החופש לבחור את מקום הלימודים של ילדיהם, הדבר יתמרץ את מוסדות החינוך לשפר את איכות ההוראה בהם או להוזיל את שכר הלימוד.

אכן, ארגוני החברה האזרחית פועלים בתנאי שוק חופשי כמעט מלאים ולכן יש להם התמריצים לפעול באופן מיטבי. הדבר נכון לא רק בגלל התשלום בעבור השימוש בשירות מצד האזרחים, אלא גם מצד מנגנוני הבקרה של הפילנתרופים התורמים לארגון (במידה שישנם) ומשרדי הממשלה והרשויות המקומיות המממנים את הפעילות ובוחנים אותה (בקפדנות גדולה מזו שבה הם בוחנים את פעילותם שלהם…). לכך יש להוסיף את המציאות המבורכת שבה ברוב האלכ"רים, הבירוקרטיה פחוּתה מזו הנוהגת במשרדי הממשלה ולא מונהג בהם הנוהל הפסול של קביעוּת לעובדים שמעקר כל תמריץ. למעשה, החברה האזרחית היא יצור היברידי: היא מאפשרת לשלב את המענה לציפיות הציבור מן הממשלה, אך עם המנגנונים היעילים של השוק החופשי.

למצב זה נודע יתרון נוסף, שכן חברה אזרחית חופשית מאפשרת לכל אזרח ולכל קהילה לבטא את אמונותיו ושאיפותיו ללא צורך בתיווך המערכת הפוליטית ובכך הופכת את המרחב הציבורי לפלורליסטי באמת (בניגוד לפלורליזם מהסוג שכופה על קבוצה אחת את ערכיה של קבוצה אחרת). בהערת אגב אספר כי במסגרת הכשרות הפורום לחברה האזרחית אנו נתקלים לא אחת במציאות שבה לאותה הכשרה מגיעים נציגי ארגונים המקדמים פעולות סותרות לחלוטין. מלבד הערך של המפגש וההידברות בין נציגי אותם ארגונים, מצב זה גם מבטא את הרוח הספורטיבית הבריאה של May the best team win גם במאבקים אזרחיים, תוך בניית תשתית לקבלת הכרעות שאינן חד-צדדיות או חד-ערכיות.

חשוב להבהיר כי המחנה השמרני מורכב אומנם, בין היתר, ממגזרים מסוימים (שגם פועלים לעיתים באופן מגזרי), אך כמחנה (בניגוד למחנות אחרים) הוא איננו סקטוריאלי, אלא בעל תפיסת עולם המבקשת לשרת את כלל האזרחים. הצלחתו הגדולה של סדר היום השמרני תהיה אם בזכות החברה האזרחית יתאפשרו לכל אזרח החירות והבחירה לקבלת השירותים שהוא צריך.

לסיכום, במציאות הישראלית בת ימינו, תפקידה של חברה אזרחית שמרנית הוא משולש פנים: ראשית, לסייע בחינוך הציבור לקידום רעיונות שמרניים; שנית, לייצר אלטרנטיבה איכותית למתן שירותי קהילה נרחבים באמצעות מגוון ארגונים הפועלים בהתאם לצרכים והרצונות האמיתיים של האוכלוסייה שהם משרתים; ולבסוף, כפועל-יוצא של שני התפקידים הראשונים, לסייע לעם לקדֵם את העדפותיו במערכת הפוליטית באמצעות החברה האזרחית הלאומית הפועלת בתחומי הסנגור. זהו המקום לציין שקיימת זיקה הדוקה בין שלושת התפקידים הללו, שכן ללא חינוך הציבור לקידום רעיונות שמרניים לא יהא ניתן להגביר את מעורבות הציבור השמרני בפעילויות סנגור שבלעדיהן חלק מאותם שירותי קהילה ימשיכו להיות מופעלים בהתאם לתפיסות פרוגרסיביות.

מאיפה הכסף? מקורות המימון ושאלת הלגיטימציה

מקובל להגדיר ארגונים אלה גם כארגונים לא ממשלתיים[40] (Non-Governmental Organization, NGO) משום שמדובר באורגנים עצמאיים שלפחות מבחינה רשמית אינם קשורים למשרדי הממשלה. אלא שנראה כי לפחות במישור הישראלי – להבדיל מהמישור הבינלאומי שבו ניתן למצוא ארגוני NGO הפועלים בהיקפים גלובליים – הגדרה זו איננה מדויקת. רבים מארגוני החברה האזרחית בישראל תלויים מבחינה כלכלית במקורות המימון הממשלתיים, וברי כי תלות זו משפיעה על יכולתם לפעול באופן עצמאי ואותנטי.

כפי שניתן להיווכח מנתוני שנתון העמותות לשנת 2018 המוצגים באיור 2, 41% מסך ההכנסות של כלל העמותות בישראל מקורם בכספי המדינה – אם באמצעות תמיכות והקצבות, אם בעבור מתן שירותים. המשמעות של עובדה זו דרמטית: בשנת 2018 העבירה המדינה לעמותות 31.7 מיליארד שקלים מכספיהם של אזרחי ישראל. ניתן להתבונן במציאות זו בעין טובה ולראות בחיוב את העובדה שהמדינה נוטלת סכומי כסף כבירים מכיסי אזרחיה ומעבירה אותם לארגוני חברה אזרחית; אלא שראוי גם ראוי לתהות מהי עלותם של המנגנונים הבירוקרטיים אשר מתַפעלים את מערך התקצוב המפואר הזה – ובכלל עד כמה משקף מערך זה את העדפותיהם של כלל אזרחי ישראל וצורכיהם. ניתן לשער כי שיעור גבוה – גבוה מדי – מן ההקצבות הללו מגיע לעמותות בעלות קשרים פוליטיים מתאימים, כלומר ל"מקורבים לצלחת".

באופן מפתיע למדי, רק 22% מהכנסותיהן של העמותות הם תרומות: 13% מישראל ו-9% מחו"ל. מקורן של התרומות מחו"ל מגוּון וכולל ממשלות זרות, קרנות, ארגונים ויחידים, יהודים ושאינם יהודים, אשר בוחרים לתמוך בפעילות החברה האזרחית בישראל משלל סיבות. מציאות זו, שבה תרומותיהם של אזרחי ישראל עומדות על 13% בלבד מהכנסות העמותות, היא מציאות מטרידה, משום שיש בעובדה זו כדי להחליש את מחויבותם של הארגונים לפעול לטובת האזרחים ואת זיקתם של הארגונים לאזרחים שולחיהם.

בשנים האחרונות התנהל ויכוח ציבורי ער בדבר הלגיטימציה של קבלת תרומות על ידי ארגוני חברה אזרחית מגורמים זרים. מבלי להיכנס בעובי הקורה, ניתן להראות כי קיים מדרג לגיטימציה ציבורית בהתאם למאפייני הגורם התורם. גורמים פרטיים נתפסים כלגיטימיים יותר לעשות בכספם כרצונם, הגם שכאשר מדובר בתרומה לארגון מזוהה-פוליטית (בין מימין בין משמאל), הדבר גורר ביקורת מהצד הפוליטי הנגדי. לעומת זאת, בכל הנוגע לממשלות זרות שמעניקות תרומה לארגון ישראלי אשר מבקש להשפיע על המדיניות בישראל, הדבר עלול להיתפס כחתרנות מדינית ולעורר תרעומת.

זהו המקום לאמץ מושג נוסף, מתחום היחסים הבינלאומיים: GONGO (Government-Organized Non-Governmental Organization) – ארגון לא ממשלתי בארגון ממשלתי, כלומר ארגון המקדם נושא מסוים במסווה של ארגון המייצג קבוצת אנשים המאוגדת סביב רעיון או תנועה של החברה האזרחית, הגם שאליבא דאמת הוא כלי שרת בידי ממשלה המממנת אותו ולעיתים אף מכווינה את פעילותו. ממשלה זו יכולה להיות ממשלתה של המדינה שבה פועל ה- GONGO (המשתמשת בו לקידום מדיניותה ואף כזרוע עקיפה נגד מתנגדיה) – או ממשלה זרה הפועלת כדי להשפיע על מדיניותן של ממשלות אחרות מתוך החברות שלהן-עצמן.[41]

המונח GONGO הוא מין אוקסימורון המבטא את האופן שבו ממשלות מנצלות לרעה את השימוש בלגיטימציה של החברה האזרחית לקידום מטרותיהן. אומנם השימוש הרווח במונח זה נעשה בהקשרים של יחסי חוץ בין מדינות, אך ניתן גם ליישם אותו במציאות הישראלית שבה ארגוני חברה אזרחית רבים ממומנים על ידי ממשלת ישראל ולכן נדרשים (בין אם באופן מפורש, בין אם באמצעות תהליכי התאמה עצמאיים) לפעול בהתאם למדיניות שהיא מבקשת לקדם – ובכך הם עלולים שלא להביא לידי ביטוי את המטרות שלשמן הוקמו ואת האוכלוסיות שאותן ביקשו לייצג מלכתחילה.

גרועה מכך היא התפיסה שלפיה על המדינה לממן את החברה האזרחית באשר היא. אין כל פגם בכך שהמדינה קונה שירותים מעמותות, אך ההנחה כאילו מחובתה של המדינה לממן עמותה רק משום היא עושה משהו טוב (ואף יש לתמוה: מי קבע שאותו "משהו" הוא טוב? הציבור שבחר שלא לצרוך את שירותי אותה עמותה ולא לתרום לה?) חותרת תחת ההיגיון הבסיסי של החברה האזרחית: חברה אזרחית איננה אמורה להיות הבעיה של המדינה, אלא הפתרון.

מציאות זו, שבה ארגוני חברה אזרחית נשענים בעיקרם על מימון מדינתי, יכולה לגרום לתופעה בעייתית נוספת שכבר ניתן למצוא במחוזותינו: CONGO (Commercial NGO) – עמותות שמוקמות על ידי חברות או אזרחים המבקשים להעניק שירותים בתשלום למדינה (בעיקר שירותי רווחה, בריאות וחינוך) ונדרשים לישות משפטית ללא כוונת רווח כדי לגשת למכרזים או לקבל הטבות כלכליות שונות. עצם הענקתם של שירותים שונים באמצעות חברות פרטיות איננה בעייתית כשלעצמה (או איננה בעייתית בהכרח), אלא שמימון מדינתי נרחב מדי עלול לייצר שוק שאינו הולם בהכרח את צורכי האוכלוסייה ולכן אינו בעל קיימוּת כלכלית. למעשה מדובר בחברות כוח אדם לכל דבר ועניין (גם אם הן רשומות כעמותות) שנתיב ההכנסה העיקרי שלהן הוא מימון מדינתי רק משום שניתן להשיגו בנקל. במקרים ממין זה, ביזור סמכויות לרשויות המקומיות ולקהילות יסייע לוודא כי השירות שיינתן על ידי הגופים הממומנים יהיה איכותי ותואם לצורכי הקהילה.

תופעה נוספת היא ה-MONGO (My Own NGO), ארגון שמוקם על ידי אדם יחיד המבקש לפתור בעיה חברתית מסוימת בעצמו. לכאורה מדובר בתופעה מבורכת, בעיקר אם מדובר באדם בעל האמצעים אשר נדרשים לקידום העניין, אלא שארגון מסוג זה עלול לנסות לקדם מדיניות מסוימת כאשר אין מאחוריה תמיכה ציבורית רחבה אלא יכולות הנשענות על תרומתו של בעל המאה שהוא במקרה בעל העניין והדעה. העניין יכול להיות ערכי-אידיאולוגי (בישראל ניתן לשמוע האשמות מסוג זה מימין ומשמאל כלפי מגוון ארגונים ואישים) – אך גם מסחרי (לדוגמה, בעל חברת אנרגיה המבקש לקדם מדיניות לשימוש בסוג האנרגיה שהחברה שלו מייצרת, או לחלופין לפסול שימוש במקורות אנרגיה חלופיים בשם שיח איכות הסביבה).

הנתון המשמח ביותר לטעמי באיור 2 דלעיל הוא זה המלמד כי מקורם של 37% מסך ההכנסות של כלל העמותות בשנה המדוברת הוא מכירת שירותים לגופים פרטיים. 34.9 מיליארד שקלים עברו מידיים פרטיות לידי ארגוני חברה אזרחית בעבור שירותים שנתנו ערך למשלם – בבחינת שוק חופשי של שירותים חברתיים.

המונח האחרון שאני מבקש להזכיר בהקשר זה הוא מודל PANGO. הפעם אין הכוונה למונח המתבסס על תפיסת ה-NGO ואופן המימון שלו אלא למודל השואב השראה מפנגו, היישומון הישראלי המוכר לכולנו ומאפשר תשלום על חנייה באמצעות הטלפון הסלולרי. מעצם היותו פיתוח עסקי לכל דבר ועניין, לכאורה לא ניתן לראות בפנגו חלק מהחברה האזרחית. עם זאת, סיפורו של יישומון פנגו עשוי להאיר שלוש נקודות חשובות. ראשית, לאורך המאמר לא הוזכרה תופעת העסקים החברתיים. החוק הישראלי עדיין איננו מכיר בישות משפטית נבדלת בשם עסק חברתי, וזאת אף שבישראל קיימים כיום עוד ועוד גופים הרואים עצמם כעסקים חברתיים (המאוגדים בין היתר כעמותות, חברות ואגודות שיתופיות) המכונים לעיתים "המגזר הרביעי". במובנים מסוימים, ניתן לראות גם בחברה דוגמת פנגו עסק חברתי. יש לציין כי בישראל נעשה ניסיון להגדיר בחוק ישות משפטית בשם "חברה שהיא עסק חברתי", אך חקיקה זו טרם הושלמה.[42]

שנית, באזכורו של מודל זה יש משום מתן מקום של כבוד לשוק הפרטי אשר יודע לפתח מוצרים עסקיים שעשויים להיות בעלי ערך חברתי. בהקשר של פנגו ניתן להצביע על מגוון תועלות שהביא עימו היישומון לטובת כלל הציבור: תשלום נוח ומהיר תמורת חנייה ברחוב ובחניונים ללא צורך בכסף מזומן או בכרטיסים למיניהם; ייתור הצורך במדחנים ובעלות אחזקתם על ידי הרשויות המקומיות; פינוי המדרכות ממדחנים לטובת הולכי הרגל ועוד. יישומון פנגו הוא דוגמה אחת מני רבות לאמצעי טכנולוגי חדשני בעל תרומה חברתית משמעותית, אשר פותח על ידי השוק החופשי ולא יכול היה להיווצר ביעילות דומה על ידי הממשלה או החברה האזרחית. לדוגמאות רבות נוספות גשו למכשיר הסלולרי שלכם או למחשב האישי שלכם.

לבסוף הערת אזהרה: כפי שהוזכר לעיל, אין בהצגת מודל הפנגו כדי לטעון שהשוק העסקי כולו – או כל חברה למטרת רווח – הוא בעל פוטנציאל לערך חברתי. כל חברה עסקית מבקשת לייצר מוצרים שכמות מספקת של צרכנים יהיו מוכנים לשלם בעבורם, בהתאם לערך שהם מעניקים, אך רק מיעוט מן החברות מוקם מלכתחילה כדי לפתור בעיה חברתית או מוכן לשקול מטרות חברתיות שעלולות לפגוע בגובה הרווחים.

תנו לציבור לבחור מה חשוב לו

לאחר שהבנּו את יתרונותיה של החברה האזרחית ואת מגרעותיה, ראוי לתת מקום להמלצה אחת מרכזית שנועדה לעודד את המגמה של העברת האחריות מהממשלה לחברה האזרחית בהתאם להעדפותיו של הציבור.

אחת הדרכים המרכזיות שבהן מבטא הציבור את העדפותיו בעד ערך פלוני או פלמוני היא תרומה לארגון חברה אזרחית. ערך זה יכול להיות מתן צדקה, סיוע לחולים, עידוד תרבות, השקעה במחקר, שינוי מדיניות, מחאה או כל מטרה הנתפסת בעיני התורם כבעלת חשיבות.

המדינה מצידה מכירה בחשיבותה של כל תרומה ומאפשרת לכל אזרח לקבל החזר מס בשיעור 35% מסכום התרומה – במידה שניתנה למוסד ללא כוונת רווח המחזיק באישור של רשות המיסים (בהתאם לסעיף 46 לפקודת מס הכנסה). לא ניתן לזלזל במשמעותו של זיכוי זה: למעשה, על כל שלושה שקלים שהאזרח בוחר לתרום, המדינה מחזירה לו שקל אחד מחובו למס הכנסה. המיסים ששבים לאזרח מגיעים למעשה לארגון שלו בחר האזרח לתרום – במקום להוצאה ממשלתית אחרת. ניתן לראות בזיכוי זה סוג של מנגנון מאצ'ינג מצד המדינה בעבור כל תרומה.

הגדלת הזיכוי ל-100% אינה ראויה ואיננה מומלצת שכן הדבר עלול להיות תמריץ שלילי שירוקן מתוכן את רכיב התרומה. במצב זה כל שייוותר הוא העברת תשלום מס ההכנסה לגופים אחרים שעלולים לנצל את המצב לרעה ולדאוג להעברת כספי האזרחים אליהם באופן שיטתי ולא בהכרח וולונטרי, וד"ל. אכן, כל עוד הזיכוי ממס אינו מלא, האזרח מוציא מכיסו סכום גבוה יותר מאשר תשלום המס והחשש מפני ניצול לרעה של הזיכוי נמוך מאוד. כל עוד התרומה אינה מזכה באופן מלא ממס, היא דורשת מן האזרח לשים את כספו בארגונים המקדמים את המטרות הקרובות לליבו. לפחות במקרה של תרומה לארגוני סנגור, מדובר ביישום מתקדם של מתן האפשרות לכל אזרח לשים את כספו היכן שפיו וליבו נמצאים (בבחינת "Put your money where your mouth is").

אך מה בנוגע להגדלה מסוימת, ניכרת, של החזר המס? כמובן, במציאות זו הכנסות המדינה תיפגענה אלא שבמקביל יקטן הצורך בהוצאות בעבור שירותים חברתיים, שכן הכסף שמגיע מהאזרח לעמותה "שווה" יותר מאשר הכסף שמגיע מהאזרח לעמותה דרך המדינה – אשר מחזיקה מנגנון בירוקרטי שלו תקוּרה יקרה.

שינוי כזה צפוי להגדיל את הכנסות ארגוני החברה האזרחית אך נודעות לו גם השלכות חיוביות נוספות. ראשית, זוהי אמירה ערכית מצד המדינה: היא מעניקה לאזרחיה חירות גדולה יותר באפשרה להם לבחור באילו שירותים יושקע כספם. שנית, ייתכן שהצעד יגדיל את המוּדעות של האזרחים לקיומו של הזיכוי במס, זיכוי שרובם הגדול איננו מנצל כיום, בין היתר כי אינו מודע לו.[43] נוסף על כך, הטבה כזו תשמש תמריץ להגדלת התרומות מצד האזרחים, להגדלת פעילות הארגונים, להרחבת ההשתתפות והמעורבות של האזרחים וללקיחת גורלם בידיהם. לבסוף, במציאות כזו אחוז התרומות מהציבור צפוי להיות נתח גדול יותר מהכנסות הארגונים, והדבר יגדיל את האחריות של הארגונים כלפי הציבור שתורם להם. נכון להיום הגדלת החזר המס אינה עומדת על הפרק.

*

כאשר קמה מדינת ישראל, לפני למעלה משבעים שנה, רווחה התפיסה הגורסת כי תפקיד המדינה – כל מדינה – הוא ליטול אחריות על מגוון רחב של תחומי חיים. אמירתו של הנשיא האמריקני ג'ון קנדי, עם כניסתו לתפקידו בשנת 1961, שיקפה את רוח התקופה: "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות למענך; שאל מה אתה יכול לעשות למען מדינתך". המדינה נתפסה אז כגוף היחיד שיכול להתמודד עם בעיות משמעותיות, ורוח הזמן שידרה היררכיה ברורה שלפיה המדינה חשובה יותר מהאזרח.

גישה ממלכתית ריכוזית זו ניוונה את שריר האחריות היהודית האזרחית והחברתית שהתפתח באלפיים שנות גלות. החברה האזרחית בישראל יכולה להיות המשך ישיר למסורת קהילתית ארוכת שנים של גלויות ישראל, מקזבלנקה ועד ורשה. ניתן לקבל השראה מקהילות ישראל בכל הנוגע לעשייה אזרחית המשולבת בציונות ובאהבת המולדת.

שגשוגה של החברה האזרחית בישראל הוא תנאי הכרחי למימוש חירותם של אזרחי המדינה במגוון תחומים שעליהם חולשת המדינה כיום. חברה אזרחית המשַקפת את רצונם של האזרחים והקהילות השונות מאפשרת להם להגדיל את השפעתם על סוגיות ציבוריות ואת יכולתם לבחור את השירותים החברתיים בזכות התחרות הבריאה בין ארגונים ויוזמות הצומחים מהשטח.

כיום, שבעה עשורים לאחר קום המדינה, אנו חיים בעידן אחר לגמרי: עידן שבו כלכלת ישראל משגשגת שלא בזכות ממשלת ישראל, הגדולה פי כמה, אלא למרות הממשלה; לא מחמת הקולקטיביזם וערך השוויון שהיו נכונים לשעתם ונועדו לאפשר קיום בכבוד, אלא בזכות אינדיבידואליזם וערך החירות שמאפשרים לכל יחיד ויחידה ליזום ולפרוץ קדימה בדרך לפיתוח הארץ הזו והפיכתה למעצמה אזורית. בעידן זה ראוי לרענן את אמירתו של קנדי ולהוסיף עליה פרפרזה: אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך; שאל מה אתה יכול לעשות במקומה

---

.

עדי ארבל הוא מנהל הפורום לחברה האזרחית ויזם חברתי העוסק בתחום ההשפעה על המדיניות הציבורית בישראל. המאמר זכה במקום השלישי בתחרות סיעור הכתיבה של 'השילוח' לשנת תשפ"א.

---

 

תמונה ראשית: AngelinaBambina, באדיבות: Bigstock.

---

[1] יואל מרקוס, "הפינוי המתוכנן: עשרים התנחלויות ברצועת עזה ובגדה בתוך שנה-שנתיים", הארץ, 2.2.2004.

[2] אורי שגיא וגלעד שר, נייר עמדה מדיני, ירושלים: מכון ון-ליר, אוגוסט 2002.

[3] גילוי נאות: הכותב שימש כמנהל פרויקטים במכון לאסטרטגיה ציונית במשך 11 שנים, והפורום לחברה האזרחית שאותו הוא מנהל התמזג לתוך פורום קהלת בשנת 2018.

[4] ראו בכתובת https://sheatufim.org.il/subject/collective-impact/5p2/ .

[5] "עלייה למגרש" דומה למהלך האזרחי שהוביל בזמנו משה פייגלין: התפקדות למפלגת הליכוד בשם הטיעון שלמתפקד אחד במפלגה (בוודאי כשהיא מפלגת השלטון) ישנו כוח יחסי גדול הרבה יותר (1 מתוך כ-100 אלף) מאשר כוחו של אזרח בבחירות ארציות (1 לכמה מיליונים). את השיעור הזה אני חייב למורי ישראל הראל, מייסד המכון לאסטרטגיה ציונית: מי שחפץ באמת להשפיע איננו יכול להסתפק בפעולה אזרחית שמהותה מחאה בלבד, שכן הוא ימצא עצמו נובח בזמן שהשיירה עוברת. היכולת להשפיע מותנית ביכולת לקחת יוזמה ולהציג חלופה ישימה למקבלי ההחלטות. הבנה זו היא שגרמה לישראל הראל להחליט שכדי לעצור את מפעל הצעת החוקה הפרוגרסיבית של המכון הישראלי לדמוקרטיה עליו להקים מכון מחקר שיציג הצעת חוקה שתהיה תשובה ציונית הולמת. הבנת הצורך ביצירת חלופות לפתרון בעיות חברתיות ופוליטיות היא זו שהביאה את ישראל הראל גם לייסד את מועצת יש"ע וכתב העת נקודה וכן ליזום את אמנת כנרת ואמנת גביזון-מדן.

[6] מהיכרות אישית אוכל להזכיר כמה ארגונים שתוכנית ההתנתקות הייתה מרכיב מרכזי באתוס ההקמה שלהם: אם תרצו, המכללה למדינאות, התנועה למשילות ודמוקרטיה, חזון לאומי, פורום קהלת, רגבים ועוד.

[7] הפורום לחברה האזרחית, שהוקם בשנת 2017, הוא ארגון תשתית שמבקש להקנות כלים ולהציע הכשרות לשלל ארגוני חברה אזרחיים במטרה לסייע להם בהגדלת השפעתם, בעיקר באמצעות עבודה מול מקבלי החלטות. למידע נוסף על הפורום ראו בכתובת www.csf.org.il.

[8] מיכל אלמוג-בר ואיתי גרינשפן, ארגוני החברה האזרחית בישראל, ירושלים: המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל, מאי 2019.

[9] ניסן לימור, חברה אזרחית ומגזר שלישי בישראל, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, יוני 2010.

[10] ניתן וראוי להרחיב את הדיון על אודות תפקיד החברה האזרחית, מניעיה ואופן פעילותה, כפי שאכן נעשה במאמרים רבים שחלק קטן מהם מובא בהערות הקודמות. במאמר זה בחרתי להסתפק בהגדרות בסיסיות הנצרכות להמשך הדיון.

[11] רוני סטריאר, יחסי ממשלה – ארגוני סנגור בתחומי הרווחה החברתית, משרד הרווחה, אוגוסט 2009.

[12] אתר הפורום לחברה האזרחית.

[13] אלקסיס דה-טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, מצרפתית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, 2008, עמ' 548.

[14] שם, עמ' 98.

[15] שם, עמ' 542.

[16] שם, עמ' 545.

[17] שנתון העמותות: נתונים מצרפיים נבחרים אודות פעילות עמותות וחברות לתועלת הציבור בשנת 2018, תל-אביב: יחידת רשם העמותות והמכון למשפט ופילנתרופיה, אוניברסיטת תל-אביב, ספטמבר 2020.

[18] אלמוג-בר וגרינשפן, ארגוני החברה האזרחית בישראל.

[19] ראוי לציין כי מספר העמותות הפועלים בתחום מסוים אינו משקף בהכרח את היקף הפעילות בתחום זה. לדוגמה, על אף מספרם הגדול של הארגונים הפועלים בתחום הדת (36%), הרי שחלקם היחסי של מספר העובדים בהם קטן (רק 6% מעובדי המגזר השלישי). בתחום החינוך, המציאות הפוכה: אף שחלקם של ארגוני החינוך מתוך סך ארגוני המגזר השלישי הוא 18%, שיעור עובדי המגזר השלישי בתחומים אלה עומד על 49%.

[20] בארצות הברית למשל תרומות מאושרות לזיכוי במס על פי סעיף 501(C) ובתנאי שאינן מיועדות להשפעה על מדיניות.

[21] ראו בכתובת https://m.knesset.gov.il/activity/committees/economics/news/pages/pr_200616.aspx.

[22] שגיא ברמק ועידן ארץ, "למען הדורות הבאים: חוק יסוד להגבלת הגירעון", השילוח, 15 (2019), עמ' 45.

[23] רן ברץ, "המיתוס המסוכן של הדרג המקצועי", השילוח, 21 (2020), עמ' 63–100.

[24] מתן רוטמן ואלון תובל, "מיתוס הקביעות בשירות המדינה: גורמים ופתרונות", השילוח, 19 (2020), עמ' 64.

[25] Randall G. Holcombe, "Crony Capitalism: By-Product of Big Government", The Independent Review, 17 (2013), pp. 541–559.

[26] Milton Friedman, "The Social Responsibility Of Business Is to Increase Its Profits", The New-York Times, 13.9.1970.

[27] Brian Kaplan, The Myth of the Rational Voter: Why Democracies Choose Bad Policies, Princeton University Press, 2008.

[28] משה קופל, "הפטיש הממלכתי הגדול", השילוח, גיליון השמרנות (מאי 2019), עמ' 56.

[29] אבי בראלי וניר קידר, ממלכתיות ישראלית, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, פברואר 2011.

[30] ראו נילי אבן-חן ומיקה קרטן, "המגזר השלילי: פגעי האגודות העות'מאניות", השילוח, 10 (2018), עמ' 87–108.

[31] לסקירת המציאות המשפטית לפני חוק העמותות ואחריו, ראו אביטל שרייבר, "כניסתו לתוקף של חוק העמותות", משרד המשפטים, מיזם שורשים במשפט, 31.3.2019.

[32] למען הסר ספק, השימוש בפרפרזה שלי ומבוסס כמובן על האמירה המיוחסת ליצחק בן-אהרן לאחר מהפך 77'.

[33] ראוי להסתייג ולומר כי ניתן לזהות הקמה של ארגוני שמאל פרוגרסיבי גם בתקופות של שלטון השמאל (לדוגמה: האגודה לזכויות האזרח, במקום, עיר עמים ועוד), אלא שגם אז שרר פער בין מפלגת העבודה, שייצגה את רעיונות השמאל הציוני, לבין ארגוני השמאל שקידמו סדר יום פרוגרסיבי יותר, ולעיתים פוסט-ציוני.

[34] הקמת הקרן החדשה לישראל הביאה לדחיפה של ארגוני שמאל נוספים. מלבד רבים מהארגונים המובאים ברשימה לעיל וזוכים לתמיכתה, ראוי להזכיר גם את האגודה לזכויות האזרח שהוקמה ב-1972 (נרשמה כעמותה רק ב-1983) והחלה בהעסקת כוח אדם שכיר בזכות מימון שקיבלה מהקרן.

[35] אמנון לורד, "המהפכה הניהיליסטית", מקור ראשון, 24.10.2003.

[36] על מנת להתרשם מהמבחר הגדול של פרקטיקות השפעה אזרחית מומלץ לסקור את פורטל ארגז הכלים האזרחי (של הפורום לחברה האזרחית) המאגד עשרות כלים ליצירת שינוי חברתי מ-11 תחומי פעולה (כנסת, תקשורת, משפט, קהילה וכדומה): https://www.csf.org.il/civil-society-portal/.

[37] אורי אורבך, "הטובים לתקשורת", נקודה, 106 (ינואר 1987).

[38] על השמרנות כשפרנות, כלומר תמיכה בשיפורו של הקיים, ראו צור ארליך, "אני ואתה נשפר את העולם", השילוח, גיליון השמרנות (מאי 2019), עמ' 10–11.

[39] דוגמה מעניינת לאיזון המתח בין פעולת חברה אזרחית לבין הפעלת כוח היא תנועת השומר החדש המבקשת לסייע לחקלאים להגן על עצמם מפני פשיעה חקלאית-לאומנית. מתנדבי התנועה מקיימים משמרות שמירה בשטח, אך ללא נשק וללא סמכות להפעיל כוח.

[40] על ההבדלים בין NGO ל-NPO ניתן לקרוא עוד באתר "Difference Between".

[41] עוד על GONGO בהקשרו הישראלי, ראו אצל יואל גולובנסקי ועדי ארבל, בינאום המשפט הישראלי, ירושלים: המכון לאסטרטגיה ציונית, דצמבר 2011.

[42] עוד על עסקים חברתיים בישראל ניתן לקרוא באתר "iCount".

[43] על פי נתוני הלמ"ס לשנים 2012–2015, רק 20% מתרומות משקי הבית דווחו לצורך קבלת זיכוי במס. ראו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "הודעה לתקשורת: פילנתרופיה של ישראלים, 2012–2015", 30.11.2017, עמ' 6 ( https://www.cbs.gov.il/he/mediarelease/DocLib/2017/353/08_17_353b.pdf).