המקרה המוזר של שליטת אליטה שוקעת

במקום להציע מודל של אחדות, ממשלת רק-לא-ביבי מתגלה כניסיון חלול להציל את השמאל הציוני

לאורך עשורי הייסוד של המדינה הייתה לחברה הישראלית אליטה לאומית שאי אפשר היה לטעות בה: במוקד עמדו אנשי השמאל הציוני, חוגי ההתיישבות העובדת, עסקני ודוברי תנועת העבודה לגלגוליה השונים – וסביבם מעגל חברתי שלם, ובכלל זה בני-פלוגתא אידיאולוגיים, כמו "המשפחה הלוחמת", שחלק עימם שורה של מאפיינים בתפיסת העולם ובסגנון החיים: מחויבות עמוקה לכלל, להט אידיאולוגי, קידוש הצניעות החומרית, הערכת עמלנות ועשייה 'בשטח', זיקה חזקה להיסטוריה היהודית לצד שייכות מלאה למודרנה וליומרותיה לתיקון עולם. בני החבורה הזאת, אשכנזים וחילונים ברובם המכריע, הובילו את הפיקוד בצה"ל, את הפקידות הבכירה, את המערכת הפוליטית, והיו קובעי הטעם בחברה הישראלית הצעירה.

אך כבר כמה עשורים שמדברים על "חילופי אליטות". על שקיעתה של האליטה הישנה ועל עלייתם של ציבורים אחרים אל מרכז הבמה היהודית-ישראלית. ביניהם כמובן כל מי שלא היה באליטה הישנה – כמו מזרחיים, מסורתיים, דתיים וחרדים (כאמור, הימין החילוני הקלאסי, נוסח המשפחה הלוחמת, היה חלק של האליטה הישנה – גם אם הודר ממנה).

בהמשגות של המחקר הסוציולוגי והפוליטי "חילופי אליטות" הם כותרת פשוטה; במציאות, מדובר בתהליך ארוך, מסובך, ובהכרח גם כואב ופוצע. זהו תהליך כואב, כי לאלה "לקחו את המדינה", הרסו את החלום, ואילו אלה עדיין לא יודעים לנהל אותה כמו שצריך. אין ספק שחלק מהבעיות שהתגלו בממשלות הימין האחרונות נבעו מהמעבר הזה: מסיבות הקשורות בחולשות באליטה החדשה – ומסיבות הנוגעות להתנגדות ולניכור מצד בכירים רבים בעמדות מפתח, אנשי האליטות הישנות, שפעולתם יחד עם המערכת הפוליטית, ולא בצורה לעומתית, חיונית לקידומה של המדינה.

*

כשאני מדבר על אליטה, אני מדבר על שכבה חברתית המצמיחה מתוכה מנהיגים (פוליטיים ותרבותיים) והנושאת דרך אנשיה אתוס לאומי. צמיחתה של אליטה כזו זוקקת שילוב בין כלים לאמונה. כלים, כוונתי למה שמבדיל את האליטה מהציבור שהיא מובילה: השכלה ורוחב דעת, מיומנויות אישיות גבוהות, הבנה בזירה הציבורית ותודעה עצמית של מנהיגות. אבל מלבד הכלים הללו, כדי להוביל חברה או ציבור, האליטה חייבת להיות חדורה באמונה בצדקת הדרך, בהבנה שהפרויקט שהיא מובילה מיטיב לעולם. את האמונה הזאת האליטה חולקת עם הציבור שהיא מנהיגה. במקרה הישראלי, האמונה הזו היא החזון הציוני.

שקיעתה של האליטה הישנה לא נבעה משבירה של הכלים. בניה נותרו עד היום "טובי בנינו" ו"מלח הארץ". היא נבעה מקריסה של הביטחון בציונות. הרוח הפוסט-לאומית והפוסט-קולוניאלית, שכבשה את האליטות בעולם המערבי, כרסמה בתודעת הצדק של מה שכּונה עד אז השמאל הציוני; והעובדה שבינתיים עבר עוד דור של ניתוק מהמסורת היהודית הקשתה על בלימת הכרסום הזה. השמאל הציוני נקלע לעמדה קשה: הוא קרוע בין התמיכה האינטואיטיבית והקיומית שלו בציונות, שעליה מסרו הוא ואבותיו את נפשם, לבין תפיסות היסוד הערכיות והמוסריות שהוא אימץ בהדרגה, אשר התקשו להצדיק את הפרויקט הציוני. אפשר לקרוא לזה דיסוננס קוגניטיבי, אפשר גם לראות בזה מורכבות מבורכת – אבל בסופו של דבר, עם עמדה כזאת אי אפשר להוביל בבטחה חברה לאומית המתמודדת עם שלל איומים מבפנים ומבחוץ. האליטה הישנה שוקעת, כי היא לא יכולה להציע לחברה את החוסן הדרוש לה, ואפילו אינה יכולה לשכנע את טובי בניה למסירות הנדרשת מאליטה משרתת.

ממילא, האליטה הצומחת באה מהמרחב האמוני, המסורתי והלאומי. אלא שכדי להצמיח אליטה נדרשים כאמור גם הכלים, כלים שאינם מוצעים ללומד ברשתות החינוך החרדיות ורחוקים מהאתוס של החברה המסורתית-מזרחית. רוב המרחב הזה אינו מבקש לטפח אליטות (למעט אליטות למדניות של תורה), ומעדיף חינוך שאינו יומרני. אין זה פלא, אפוא, שהאליטה החדשה צמחה בעיקר בחברה הציונית-דתית, חברה מודרנית באופייה שהעריכה את הכלים של האליטה הישנה וחלקה איתה ערכים רבים. לא מדובר כמובן רק באנשי הציונות הדתית הקלאסית: בקרב האליטה החדשה יש רבים שאינם דתיים – והלא-מגזריים אף בולטים בה במיוחד – אך גם הם חלק מהמעגל: לא ניתן להתעלם מהדומיננטיות של הרצף הדתי באליטה החדשה, וגם לא מההתבססות שלה על תפיסות יסוד הרווחות כיום בעיקר בחינוך הדתי ובחברה הדתית.

*

השקיעה של השמאל הציוני כאליטה מובילה היא תהליך היסטורי ארוך טווח ובלתי-הפיך. עם כל הכבוד וההערכה לאחרוני המוהיקנים של השמאל הציוני, המבקשים לאחוז בשאריות אותה רוח שהביאה כל כך הרבה ברכה לארץ הזאת, גם הם מבינים שבטווח הארוך אין לעמדה הזו אפשרות אמיתית לשוב ולהוביל, אלא אם תערוך שידוד ערכים מעמיק.

ממילא, השבתו של השמאל אל הגה השלטון, כשותף מרכזי ובמידה רבה מוביל, אינה אלא חזיון-תעתועים קצר-טווח. עתידה של החברה הישראלית תלוי לא בשמאל אלא בימין, לא באליטה השוקעת אלא בזאת הצומחת: אם האחרונה תצליח להתפתח בצורה טובה ועמוקה, להרחיב את תפיסת עולמה ולאמץ מן הטוב שבמקומות אחרים, להתבגר פוליטית ולטפח מידות טובות של מנהיגות, היא תביא עמה ברכה גדולה. אם לא, ניוותר במשבר מנהיגות מסוכן.

תיאורטית, הממשלה הזאת הייתה יכולה להיות פיוס בין האליטה הישנה לחדשה; פעולה משותפת כדי להחזיר משילות ושפיות למערכת הפוליטית בישראל, שסבלה מסחרור מסוכן ושהתקבעה בדפוסי שלטון שנזקקו לרענון. בעיני רוחם של מובילי המהלך, ייתכן שהפנטזיה הייתה על ריכוך המעבר והנאה מהיתרונות של שני הכוחות. בפועל – והשאלה "מי אשם" בכך פחות חשובה כאן – הקול הדומיננטי בממשלה הוא הקול של לפיד, גנץ והורוביץ, המייצגים את האליטות הישנות, כלומר את השמאל הציוני והפוסט-ציוני גם יחד. גם אם חלקם אנשי מרכז בהגדרה, במציאות – כשמשמאל להם ניצב מנצור עבאס – הם מביאים לממשלה את הרעב של חוגי השמאל, שהמתינו לשוב לשלטון שנים רבות, ומשתדלים להספיק כמה שיותר במהלך קדנציית שירת-הברבור הזו.

*

מי שמכיר את עולם המכינות המעורבות, העסוקות בטיפוח מנהיגות צעירה, והבנויות לכאורה על שיתוף פעולה בין אנשי תנועת העבודה לאנשי הציונות הדתית, יודע שהמציאות שהתפתחה בה בפועל מעט שונה: מי שמקימים לתחייה טקסטים נשכחים של ברל, אחד העם או גורדון, ומעמידים אותם מול קטעים של הרב קוק, של תלמוד ושל אגדה, הם מורים שבאים ברובם ממרחב הרצף הדתי. הם, ולא הדור הצעיר של ההתיישבות העובדת, המסירים את האבק מ"ערכי תנועת העבודה" ומשתדלים שיהיו חומר רלוונטי לשיח הישראלי והמנהיגותי של ימינו.

אני מספר זאת כאן כי דבר דומה מתרחש, באופן סמלי אולי, בממשלה הנוכחית. גם כאן, מי שמאפשרים לשמאל הציוני להמשיך ולהתקיים הם אנשי האליטה החדשה. בכירים ממעגלי הציונות הדתית והימין המסורתי מעניקים את חבל ההצלה, את ההנשמה המלאכותית, לממשלה שבבסיסה אותה אליטה ישנה. אליטה שבעצמה נעדרת את החוסן הפנימי והאמונה הנדרשים כדי לקיים כאן, לנוכח כל האיומים הרעיוניים והבינלאומיים, מדינת לאום יהודית משגשגת. מי שאינו יודע להבחין בין אויב לאוהב, מי שאינו יודע להגן רעיונית על הלאומיות והפרטיקולריות, מי שחלומות ה"דַמְיֵין" שלו גוברים על חלומות ה"תקווה", אינו יכול להוביל את הפרויקט הציוני, ואינו יכול להעניק לו חוסן. העדר החוסן הזה משתקף במעשים ובמחדלים, בהחלטות ובתוכניות של הממשלה הזו – והוא מסכן את עתיד כולנו.

האם יש אלטרנטיבה? זו כבר שאלה מסובכת הרבה יותר. כך או אחרת, היא נמצאת בראש ובראשונה במגרש של האליטה החדשה, זו שבקואליציה וזו שבאופוזיציה; אליטה שעדיין אינה מבינה דיה את כובד האחריות המוטל עליה.


 

תמונה ראשית: טקס חילופי תפקידים במשרד החינוך בירושלים. בצילום, השר היוצא אהרון ידלין מברך את מחליפוזבולון המר באדיבות: לע"מ.

עוד ב'השילוח'

יזמות שמרנית בשירות המדינאות הציונית
הנוטים למות וקדושת החיים
עלייתה ונפילתה של נציבות הדורות הבאים

ביקורת

כסף כחול לבן / אורי כץ
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד

קלאסיקה עברית blank

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה blank

קרא עוד

כלכלה וחברה blank

קרא עוד

חוק ומשפט blank

קרא עוד

ציונות והיסטוריה blank

החלום
וינסטון צ'רצ'יל
קרא עוד
המשורר הלא לאומי
דעאל רודריגז גארסיה
קרא עוד
הרצל עכשיו
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

5 תגובות

  1. מגיב

    24.02.2022

    תודה על המאמר היפה סהכ, מלבד הניתוח של הרכבת הממשלה החדשה, שאני, לפחות בינתיים, לא מצליח לראות איך יש בו משהו נכון, מלבד ניתוק מהמציאות ותמימות קשה עד שקרית – איך בגוש רל"ב יש איזה רצון לאחדות? איך בליברמן, סער, הנדל ובנט, יש איזה שהוא רצון לבניית משהו חיובי ולא רק אנוכיות אופרטוניסטית ואינטרסנטית, שמעוניינת לנצל את גזרי תקשורת שמאל מלטפת ולהמנע ממקלות פרקליטות ותקשורת מוטות ושקריות, ולהשתמש בגוש רל"ב השקרי, בשביל מימוש האינטרסים האישיים והאנוכיים שלהם?

    הגב
    • בעז דרומי

      14.03.2022

      חולק על יואב שורק לחלוטין, השמאל לא עזב את השלטון מעולם, שלט במו ידיו, שלט באחיזה במושכות של בגין-ביבי. צא וראה אם הללו לא רקדו לצלילי חלילו והקפידו בריקודם. להציג את הליכוד כימין כבר כאן מתחילה הטעות.

      הגב
  2. עמרם

    13.03.2022

    האליטות הישנות אשכנזים בלי כיפה
    האליטות החדשות אשכנזים עם כיפה
    הצירוף שלך לאליטות את המזרחים והאתיופים זה שקר והטעיה
    בסך הכול מדינת אשכנז ממשיכה

    הגב
  3. ירובעל

    14.03.2022

    מאמר מעולה המנתח היטב השינוי בחברה אבל מתעלם מהשחיתות ונתינת גיבוי לדברים מחרידים ועבריינים בתנאי שמשרת אותם וכמובן גזענות נאלחת

    הגב
  4. המבין נכון

    20.03.2022

    "השבתו של השמאל אל הגה השלטון, כשותף מרכזי ובמידה רבה מוביל, אינה אלא חזיון-תעתועים קצר-טווח. עתידה של החברה הישראלית תלוי לא בשמאל אלא בימין".
    קביעה שגויה.
    השמאל כאן בשביל להישאר בשלטון והפעם לנצח. הם ידאגו לייבא ולאזרח כל יצור מכל סוג וחוג תחת כל עילה ואמתלה אפשרית כדי להבטיח שלנצח לא יהיה באפשרותו של הצד היהודי לקבוע באמצעות הצבעה מי יהיה בשלטון. מבחינתם שיהיו אלו סודנים ואוגנדים וקובנים ואוקראינים ומי שהם לא יהיו, רק תבואו וקחו אזרחות מליאה עם זכות הצבעה לכנסת.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.