בגידת האינטלקטואלים, שוב

Getting your Trinity Audio player ready...

מי שמטפח את האמונה הנאיבית בכוחה של ההשכלה הגבוהה להנחיל את ערכי המוסר, לא למד את ההיסטוריה של האוניברסיטאות הגרמניות בימי הרייך השלישי

ב-1927 פרסם הפילוסוף הצרפתי ז'יליֶין בֶּנדָה את ספרו La Trahison des clercs – "בגידת האינטלקטואלים": כתב גינוי נגד ירידתם של האינטלקטואלים באירופה אל תהומות הגזענות והלאומנות הקיצונית. בניטו מוסוליני אומנם שלט באיטליה מזה חמש שנים באותה עת, אך היה זה שש שנים לפני עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, ו-13 שנה לפני ניצחונו על צרפת. כבר אז זיהה בנדה את התפקיד הזדוני שמילאו רבות מהאקדמיות האירופיות בהשתלשלות האירועים.

מי שהיו אמורים לנהל חיי הגות, הוא כתב, הביאו לעולם את "עידן ארגונה האינטלקטואלי של השנאה הפוליטית"; ושנאה זו כבר החלה לעשות את דרכה מעולם הרעיונות אל עולם האלימות – מַעֲבָר שעתיד להמיט אסון על אירופה כולה.

מאה שנה אחר כך, האקדמיה האמריקנית נמצאה בכיוון הפוליטי ההפוך, שמאל במקום ימין, אך הגיעה, במידה רבה, לאותו מקום בדיוק. השאלה היא אם אנחנו, בשונה מהגרמנים, נוכל לעשות משהו בנידון.

***

במשך כמעט עשור – קצת כמו בנדה עצמו – הבטתי בפליאה בבגידתם של עמיתיי האינטלקטואלים. גם אני נחשפתי לנכונותם של נאמנים, תורמים ובוגרים לסבול את הפוליטיזציה של האוניברסיטאות האמריקניות בידי קואליציה המורכבת מפרוגרסיבים "נעוֹרים", מחסידים של "תאוריית הגזע הביקורתית" ומסנגורים של קיצוניות אסלאמיסטית.

לכל אורך התקופה הזאת, ידידים סברו שאני מגזים. למה שמישהו יתנגד ליותר מגוון ושוויון בקמפוסים? חוץ מזה, האוניברסיטאות באמריקה תמיד נטו שמאלה בלאו הכי. אולי חששותיי היו בסך הכול עוד אישוש להיותי שמרן מהסוג שאין לו עתיד אמיתי באקדמיה?

טיעונים כאלה קרסו ב-7 באוקטובר, כשתגובותיהם של סטודנטים ומרצים "רדיקלים" לזוועות שביצע חמאס נגד מדינת ישראל חשפו לעיני כול את מציאות החיים בקמפוסים בימינו. כעת אי אפשר עוד להתכחש לעובדה שהתנגדות למדיניות הישראלית ברצועת עזה גולשת, דרך קבע, למחוזות האנטישמיות.

איני מסוגל להפסיק לחשוב על בנה של ידידה יהודייה שלי, סטודנט באחת ממכללות ליגת הקיסוס היוקרתיות. רק השבוע הוא ניגש לשולחנו ומצא פתק שהונח בקפידה מתחת למקלדת שלו, ועליו, באותיות אדומות וירוקות, נכתבו המילים "יהודון ציוני!!!".

יש מקרים כאלה לאין-ספור, אך מטרידה לא פחות מהם היא תגובתם המבולבלת והמחפירה של ראשי האוניברסיטאות.

בשימוע בוועדת החינוך של בית הנבחרים, בדצמבר האחרון, התבטאו נשיאת אוניברסיטת הרווארד קלודין גיי, נשיאת המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) סאלי קורנבלות' ונשיאת אוניברסיטת פנסילבניה אליזבת מקגיל בצורה המעידה שהן תודרכו היטב על ידי עורכי הדין שהאוניברסיטאות מעסיקות במיוחד בשביל אירועים כאלה.

הן סיפקו הסברים נכונים, טכנית, לאופן שבו התיקון הראשון לחוקה, המבטיח את חופש הדיבור, חל בקמפוסים שלהן – אם הוא אכן חל. ואכן, כדבריהן, ההקשר חשוב. אם כל מה שעשו הסטודנטים היה לדקלם "מהים עד הירדן", וכל עוד לא חל סיכון לאלימות או ל"הטרדה בעלת אופן אפלייתי" – חופש הדיבור שלהם מוגן.

תשובותיה המנוסחות בזהירות של קלודין גיי הרתיחו את מבקריה לא משום שהיו שגויות טכנית, אלא משום שעמדו בסתירה ברורה כל כך להתנהלותה בעבר – ובמיוחד להתנהלותה כדיקנית הפקולטה לאומנויות ומדעים בין השנים 2018–2022, שנים שבהן הרווארד הידרדרה לתחתית דירוג ההגנה על חופש הדיבור באוניברסיטאות. מותו של ג'ורג' פלויד אירע במהלך כהונתה של גיי כדיקנית. שישה ימים אחרי מותו, היא פרסמה הצהרה בנושא שבה טענה שהיא חשה מאוימת, באופן אישי, על ידי האירועים שהתרחשו במיניאפוליס הרחוקה. מותו של פלויד, היא כתבה, המחיש את "הברוטליות של האלימות הגזענית במדינה הזאת", וגרם לה ל"תחושה קשה של פגיעוּת".

אנחנו נזכרים, שוב, שגם הפעילויות הכי פשוטות ויומיומיות שלנו [השחורים באמריקה], כמו לצאת לריצה … עלולות לגרור סיכונים בלתי סבירים. כל רצוני ברגע זה הוא לעטוף בזרועותיי את בני המתבגר, אך אני מודעת, עד כאב, לכך שזה יספק לו מעט מאוד הגנה.[1]

אף מילה בדברים שאמרה גיי בשימוע לא רמזה שהיא מודעת לאפשרות שכך בדיוק הרגישו סטודנטים יהודים אחרי ה-7 באוקטובר. בתזכיר שהפיצה לפקולטה ב-20 באוגוסט 2020 כתבה גיי:

הקריאות לצדק גזעי, הנשמעות ברחובות, מהדהדות גם בקמפוסים שלנו, בעוד אנו לומדים להכיר בכשלינו כפרטים וכמוסד, ובאחריות שלנו, כפקולטה, לשפוך אור על השלכותיו ההרסניות של אי-השוויון המבני. … הרגע הזה מציב בפנינו הזדמנות של ממש לשינוי מוסדי, הזדמנות שאסור לנו לבזבז. … אני כותבת היום כדי להצהיר על התחייבותי האישית לשינוי הזה, ולצעדים הראשונים שהפקולטה תנקוט כדי לקדם את המטרה החשובה הזאת כבר בשנה הקרובה.[2]

כפי שטען הסוציולוג הגרמני הגדול מקס ובר במאמרו משנת 1917, "המדע כייעוד",[3] כניסתו של אקטיביזם פוליטי לאולמי ההרצאות צריכה להיאסר "משום שהנביא והדמגוג מקומם אינו על הבמה האקדמית". כך טענה גם אוניברסיטת שיקגו בדו"ח קלבן הידוע משנת 1967, שבו נכתב כי האוניברסיטאות חייבות "לשמור על עצמאותן מאופנות פוליטיות, תשוקות פוליטיות ולחצים פוליטיים".[4]

הפרדה זו בין מחקר לפוליטיקה ננטשה לגמרי על ידי האקדמיות האמריקניות הגדולות בשנים האחרונות. במקומה, רוב אוניברסיטאות העילית התמסרו ל"שינוי המוסדי" מהסוג שגיי ביקשה לקדם. תראו לאן זה הוביל אותנו.

***

העובדה שהאוניברסיטאות היוקרתיות בעולם הזדהמו כה מהר בפוליטיקה הנגועה באנטישמיות היא, לכאורה, עובדה מדהימה. אך האמת היא שאותו דבר בדיוק כבר קרה בעבר.

לפני מאה שנה, בשנות העשרים של המאה העשרים, האוניברסיטאות הטובות בעולם נמצאו בגרמניה. בהשוואה להיידלבּרג וטיבּינגן, הרווארד וייל נראו כמו מעין מועדונים חברתיים שבהם הסטודנטים עסקו בפוטבול יותר מאשר בפיזיקה. יותר מרבע מפרסי נובל למדעים בשנים 1901–1940 הוענקו לגרמנים, בעוד מדענים אמריקנים זכו ב-11 אחוז מהפרסים בלבד. אלברט איינשטיין הגיע לפסגת הקריירה שלו לא ב-1933, כשעבר לאוניברסיטת פרינסטון, אלא בין השנים 1914–1917, שבהן שימש פרופסור באוניברסיטת ברלין, ראש המכון לפיסיקה על שם הקייזר וילהלם וחבר באקדמיה הפרוסית למדעים. המדענים המהוללים ביותר שיצאו מאוניברסיטת קיימברידג' הרגישו מחויבים להגיע לגרמניה בשלב כלשהו של הקריירה שלהם.

אך לאקדמאים הגרמנים הייתה חולשה מכרעת. מסיבות ששורשיהן מובילים לראשיתה של הקיסרות הגרמנית, ואולי אף לתקופות מוקדמות יותר בעבר הפרוסי, גרמנים בעלי השכלה אקדמית התאפיינו בנכונות יוצאת דופן להתרפס בפני מנהיג כריזמטי, מתוך אמונה שרק מנהיג כזה מסוגל לשמר את הטוהר של המפעל הגרמני הלאומי.

גזענותם של הפרוגרסיבים של ימינו נחבאת מאחורי אמתלת המגוון. האקדמאים הלאומנים בגרמניה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו לפחות גלויים באשר לשאיפות ההדרה וההומוגניות שלהם. מריאן ובר מספרת כיצד הסביר בעלה, מקס, את תפיסת הדמוקרטיה שלו למפקד העליון של צבא הקיסרות לשעבר, גנרל אריך לודנדורף, בימים שאחרי המהפכה הגרמנית של 1918:

ובר: נדמה לך שהבלגן הזה שיש לנו עכשיו נחשב בעיניי לדמוקרטיה?

לודנדורף: אז מה כן נחשב לדמוקרטיה בעיניך?

ובר: בדמוקרטיה העם בוחר מנהיג שהוא בוטח בו. אחר כך האדם הנבחר אומר: "עכשיו סתמו את הפה שלכם ועשו מה שאני אומר". העם והמפלגות אינם רשאים עוד להתערב בענייניו של המנהיג.

לודנדורף: מוצאת חן בעיניי ה"דמוקרטיה" הזאת.

ובר: אחר כך העם יכול להחליט מה דעתו. אם המנהיג עשה טעויות – העלוהו לגרדום!

מחקרו של רודי קוֹשָר[5] על העיר האוניברסיטאית מרבורג ממחישה כיצד תרבות זו הוליכה את האקדמיה הגרמנית אל זרועות הנאצים. אחווֹת הסטודנטים, שהיו פרוטסטנטיות ברובן, הדירו יהודים משורותיהן עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. בחודש מרץ 1920, בימים הסוערים שאחרי המהפכה שהפילה את משטר הקיסרות וכוננה את רפובליקת ויימר, ארגון סטודנטים חצי צבאי השתתף, בשליחות הממשל החדש, במתקפה רצחנית נגד פועלים קומוניסטים שלקחו חלק ב"ההתקוממות בחבל הרוהר". בבחירות שנערכו 4 שנים לאחר מכן, הגוש הפולקיסטי-סוציאלי – שהמפלגה הנאצית המוקדמת (ה-NSDAP) הייתה חלק מרכזי ממנו – זכה ב-17.7% מהקולות במרבורג.

רופאים ועורכי דין, מעוטרים כולם בתארים אקדמיים, זכו לייצוג יתר ניכר בשורות ה-NSDAP, וכמוהם גם אוכלוסיית הסטודנטים (ששיעורם בכלל האוכלוסייה היה קטן אז בהרבה מכפי שהוא היום). בעיניהם של עורכי הדין המבוגרים יותר, היטלר היה יורשו של ביסמרק; בעיני בניהם, הוא היה ריאנצי, גיבור האופרה של וגנר, דמגוג כריזמטי שאיחד את בני העם הרומאי.

אפילו אדם כמו מקס ובר, שבוודאי ראה בעצמו ליברל, היה פגיע בפניי כוח המשיכה של מנהיגות כריזמטית, בימים שבהם הדמוקרטיה הצעירה נראתה כה חלשה. ב-1920, שלוש שנים אחרי מותו של ובר, גרמניה נקלעה להיפר-אינפלציה הרסנית. מינויו של היטלר לתפקיד הקנצלר בינואר 1933 היה רגע של גאולה לאומית בעיניהם של אקדמאים גרמנים רבים.

"בכל נימי נפשי, עד לאחרון שבהם, אני שייך לפיהרר ולתנועה הנפלאה שלו", כתב ביומנו עורך הדין הנאצי הנס פרנק אחרי קונצרט שבו נכח יחד עם היטלר, ב-10 בפברואר 1937. "אנחנו כלי בידי האל למחיקת כוחות הרשע מעל פני האדמה, זוהי האמת. אנחנו נלחמים בשם האל נגד היהודים והבולשביזם שלהם. האל ישמרנו!". מחשבות כאלה סייעו לו ולעורכי דין רבים אחרים להשלים עם היעדר החוקיות השיטתי שאפיין את המשטר הנאצי מרגע עלייתו.

האקדמיה הגרמנית פעלה כמכון המחקר של היטלר, וקרמה בשר של מדיניות על עצמות השלד של האידיאולוגיה הגזענית שלו. כבר ב-1920 פרסמו המשפטן קרל בינדינג והפסיכיאטר אלפרד הוֹך את ספרם "הרשות להשמדת חיים שאינם ראויים לחיים", שבו הם ביקשו להעריך, על פי העלות השנתית של החזקתו בחיים של "מפגר" אחד, את "ההון … הנגרע מהתוצר הלאומי מסיבות שהן לחלוטין לא-פרודוקטיביות".

יש המשכיות ברורה וישירה בין מחקר מהסוג הזה לבין המסמכים שנמצאו במרכז ההרג בהרטהיים ב-1945, שחישבו כי עד שנת 1951, החיסכון בהשמדתם של 70,273 מטופלי נפש – אם מניחים הוצאות טיפול של 3.5 רייכסמארק ליום, ותוחלת חיים של עשר שנים – יעמוד על 885,439,800 רייכסמארק. לא חסרו היסטוריונים שהגיעו לתהומות עמוקים כמעט באותה מידה, וסיפקו הצדקות היסטוריות מוטות לטענותיה הטריטוריאליות של גרמניה במזרח אירופה – הצדקות שרמזו על צורך בעקירה נרחבת של אוכלוסייה, אם לא ברצח עם ממש.

גורם מכריע בהידרדרותן ונפילתן של האוניברסיטאות הגרמניות היה העובדה שכה רבים מאנשי האקדמיה הוותיקים היו יהודים. בעבור חוקרים מסוימים, אם כן, האנטישמיות של היטלר – ובמובן זה רב הדמיון לנעוֹרות האינטרסקציונלית של ימינו – הייתה הזדמנות תעסוקתית.

לאקדמאים גרמנים ממוצא יהודי, במיוחד מי מהם שהתחתנו עם גויים והמירו את דתם לנצרות, המצב היה מבלבל.

דוגמה מאלפת במובן זה היא סיפורו של ויקטור קלמפרר, שלחם במלחמת העולם הראשונה ומונה ב-1920 למשרת פרופסור לספרות ושפות רומאניות באוניברסיטה הטכנולוגית של דרזדן. "אני גרמני, או אירופי גרמני, ולא יותר", כתב קלמפרר ביומנו, שמשמש אחת העדויות הבהירות ביותר לסיוט של יהודי גרמניה.[6] לאורך שנות ה-30 טען קלמפרר שדווקא הנאצים הם מי ש"אינם גרמנים". "אני … חש בושה בשביל גרמניה", הוא כתב אחרי עליית היטלר לשלטון. "תמיד הרגשתי גרמני, באמת".

בינתיים, האווירה באוניברסיטאות הגרמניות הלכה ונעשתה רעילה אפילו בשביל היהודים הטמועים וה"מתבוללים" ביותר. באפריל 1933 פוטרו כל עובדי הציבור היהודים, כולל שופטים, בחסות "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי". חודש לאחר מכן פוטרו גם המרצים היהודים באוניברסיטאות. קלמפרר תיעד את תחושותיו המיוסרות ביומנו:

10 במרץ 1933. … מדהים באיזו קלות הכול מתפורר … איסורים מופרעים ומעשי אלימות. ויחד איתם, ברחובות וברדיו, תעמולה בלתי נגמרת. בשבת … שמעתי חלק מנאומו של היטלר באוניברסיטת קניגסברג [אוניברסיטה בפרוסיה המזרחית, שבה פעל עמנואל קאנט] … הבנתי רק כמה מילים, אבל הטון! הצווחות המעושות האלה, ממש צווחות. … כמה זמן עוד אשמור על הפרופסורה שלי?

קלמפרר שמר על משרתו במשך שנתיים נוספות. ב-2 במאי 1935, הגיע תורו:

בבוקר יום שלישי, בלי כל התרעה מוקדמת – שני דפים הגיעו בדואר. "על סמך פסקה 6 בחוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, המלצתי … על פיטוריך". … בתחילה חשתי הלם, ולסירוגין, מעין רומנטיות; כעת נותרו רק מרירות ואומללות.

חמישה חודשים לאחר מכן, כמו הוספת חטא על פשע, נאסרה כניסתו לחדר הקריאה בספריית האוניברסיטה בגין היותו "לא-ארי". כך החל תהליך עקבי ומתמשך של שחיקת זכויותיו כאזרח.

האנטישמיות הנאצית הובילה, כידוע, לבריחת מוחות מהגדולות בהיסטוריה. יותר מ-200 מתוך 800 המרצים היהודים במדינה עזבו; 20 מתוכם היו זוכי פרס נובל. אלברט איינשטיין עזב כבר ב-1933, בעקבות סלידתו מהמתקפות הנאציות על ה"פיזיקה היהודית" שלו. הנטישה התגברה בנובמבר 1938, אחרי הפוגרום הידוע כליל הבדולח. המרוויחות העיקריות מבריחת המוחות היהודיים היו, כמובן, האוניברסיטאות האמריקניות.

אך בשביל קלמפרר, הגירה – בוודאי לארץ ישראל, שנמצאה אז תחת שלטון המנדט הבריטי, אך גם הייתה מקומו של "הבית הלאומי" שהבטיחו הבריטים לעם היהודי – לא באה בחשבון. תהיה זו הודאה שהנאצים צדקו, שהוא באמת לא גרמני אלא יהודי. ובמילותיו שלו: "אם כעת יוקמו במיוחד מדינות יהודיות … זה יאפשר לנאצים לזרוק אותנו אלפי שנים אחורה. … הפתרון לשאלה היהודית יימצֵא רק בהצלה מידי מי שהמציאו אותה".

היגיון זה הוא ששכנע את קלמפרר ויהודים רבים אחרים להישאר בגרמניה עד שכבר לא יכלו לעזוב. חלקם בחרו לשים קץ לחייהם – כמו הרמן יעקבסון, בלשן מאוניברסיטת מרבורג שהשליך את עצמו מתחת לגלגלי רכבת. בסופו של דבר ניצל קלמפרר מגירוש למחנות המוות כאשר דרזדן הופצצה על ידי חיל האוויר הבריטי בפברואר 1945. ההפצצה אפשרה לו להסיר מבגדיו את הטלאי הצהוב ולשמור על פרופיל נמוך עד לכניעת גרמניה.

קלמפרר נשאר בדרזדן גם לאחר שניתנה לשלטון סובייטי, כחלק מגרמניה המזרחית. כעבור זמן לא רב הוא החל להבחין בקווי דמיון בין השפה שנקט משטר "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית", שפעל בגיבוי סובייטי, לבין זו של הרייך השלישי. כמו חנה ארנדט וג'ורג' אורוול, קלמפרר הבין שלטוטליטריות של הימין ולטוטליטריות של השמאל היו, ביסודן, מאפיינים דומים – ובמיוחד, שתיהן אהבו לכפות "שׂיחדש"[7] על נתיניהן.

***

עולם האקדמיה הגרמני הלא-יהודי לא הלך בעקבותיו של היטלר במסלול לגיהינום: הוא הוביל את הליכה בו. נוכל להסתפק בכמה דוגמאות מייצגות.

קונרד מאייר, קצין אס-אס בדרגת אוּבּרפיהרר ומרצה לאגרונומיה באוניברסיטת ברלין, היה אחד המומחים שסייעו להיינריך הימלר בתכנון "תוכנית האב למזרח", שמטרתה הייתה להרחיב – לאחר הניצחון הצפוי על ברית המועצות – את שטח ההתיישבות הגרמני עד לקו הנמתח בין העיר ארכנגלסק שעל הים הלבן בצפון, והעיר אסטרח'אן הסמוכה לים הכספי בדרום. מאייר הציע להקים שלוש "מושבות גבול" עצומות שיאכלסו כ-5 מיליון מתיישבים גרמנים. גורלם של העמים שהתגוררו שם עד לאותה נקודה יהיה אפוא טיהור אתני, או השמדה.

ב-1940, סטודנט ושמו ויקטור שוֹלץ הגיש תזה לדוקטורט באוניברסיטת ברסלאו, תחת הכותרת "על ההיתכנות של מִחזור זהב מפיותיהם של המתים". מחקרו נערך בהנחייתו של פרופ' הרמן אוֹילר, דיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטה.

באושוויץ, אס-אס גרוּפּנפיהרר קרל קלאוברג, מרצה לגינקולוגיה באוניברסיטת קניגסברג, ניסה לגלות מהי הדרך היעילה ביותר לעקר נשים. הטכניקות שהוא בדק כללו הזרקה של חומצות, ללא הרדמה, אל רחמיהן של האסירות.

כל מי שמטפח את האמונה הנאיבית בכוחה של ההשכלה הגבוהה להנחיל את ערכי המוסר, לא למד את ההיסטוריה של האוניברסיטאות הגרמניות בימי הרייך השלישי. תארים אקדמיים לא חיסנו את הגרמנים נגד הנאציזם. להפך: הם הגדילו את הסיכוי שהם יאמצו אותו. נפילת האוניברסיטאות הגרמניות מאיגרא רמא לבירא עמיקתא התגלמה בנכונותו של מרטין היידגר, גדול הפילוסופים הגרמנים של דורו, לזנק אל העגלה הנאצית, עם סיכת צלב קרס בדש החליפה. הוא היה חבר המפלגה מ-1933 עד 1945.

אחרי שהכול נגמר, ההיסטוריון פרידריך מיינקה ניסה להסביר את "הקטסטרופה הגרמנית" בעזרת הטענה שהתמחות טכנית מופרזת גרמה לחלק מהגרמנים המשכילים (אך לא הוא, כמובן) לזנוח את הערכים ההומניסטיים של גתה ושילר. כתוצאה מכך, הם לא היו מסוגלים להתנגד ל"מקיאווליאניות ההמונית" של היטלר.

הסופר תומס מאן – אשר, שלא כמיינקה, בחר בגלות כדי שלא לשתף פעולה בשתיקה – היה יוצא דופן בכך שהשכיל לזהות, כבר אז, שהאליטה הגרמנית המשכילה מצאה בהיטלר מעין אח צעיר ומפלצתי, שתפקידו לנסח ולאשרר את שאיפותיה האפלות ביותר.[8]

הלקח שהאקדמיה האמריקנית אמורה ללמוד מזו הגרמנית, הוא ברור. אם נשתמש בלשון המשפטית של שנת 2023: בגרמניה, "שיח הפך להתנהגות".[9] הפתרון הסופי לשאלה היהודית הֵחל במילים; ליתר דיוק, הוא החל בהרצאות, מונוגרפיות ומאמרים אקדמיים. הוא החל בשירים של אחוות הסטודנטים. אחרי 1933, לעומת זאת, ובמהירות מדהימה, הוא הפך למעשים: ראשית לאפליה שיטתית פסבדו-משפטית, ולבסוף לתוכנית של רצח-עם טכנוקרטי.

השואה הייתה ועודנה פשע היסטורי יוצא דופן – נבדל מאירועים אחרים של אלימות מאורגנת וקטלנית נגד מיעוטים – בדיוק משום כך: משום שהיא בוצעה על ידי מדינה מפותחת במיוחד, שבה נמצאו המוסדות האקדמיים הטובים ביותר בעולם. זו הסיבה שהאוניברסיטאות האמריקניות אינן יכולות להתייחס לאנטישמיות כעוד ביטוי של "שנאה" שאינו שונה, למשל, מאסלאמופוביה (חידוש לשוני שלא ראוי להזכירו באותה נשימה). זו הסיבה שהמוסר הכפול של קלודין גיי – שממנו משתמע שמשום מה, אפרו-אמריקנים ראויים יותר להגנה מיהודים – הוא כה מגונה.

זו הסיבה שהשכל הישר סולד מטענתה שאנטישמיות נסבלת באוניברסיטת הרווארד כל עוד אינה מלווה ברצח עם.

***

ובכן, נדמה שתגובת הנגד לבגידת האינטלקטואלים של זמננו הגיעה, סוף סוף.

תורמים כמו מרק רואן, מנכ"ל חברת אפולו גלובל; רוס סטיבנס, מייסד חברת סטון רידג' (שניהם בוגרי אוניברסיטת פנסילבניה); וביל אקמן, מייסד חברת פרשינג סקוור (ובוגר הרווארד), הבהירו שתמיכתם במוסדות שפועלים באופן המתואר לעיל אינה מובטחת עוד.

כמה ימים אחרי השימוע בבית הנבחרים, ליז מקגיל, נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה, התפטרה מתפקידה יחד עם יושב ראש חבר הנאמנים של האוניברסיטה, סקוט בוֹק. אחרים עשויים להיות הבאים בתור.[10]

אבל רפורמה של ממש בתרבות של אוניברסיטאות העילית באמריקה תדרוש יותר מכמה התפטרויות של בכירים. התרבות הזאת נטועה עמוק במחלקות השונות, שכולן נשלטות על ידי חברי סגל הנהנים מקביעות, ועוד לא דיברנו על הגדודים של קציני המגוון וההוגנות, שבחלק מהמוסדות נדמה שמספרם עולה על זה של הסטודנטים.

ז'יליין בנדה האשים את האינטלקטואלים של זמנו בהתפלשות ב"יצרים הגזעיים, המעמדיים והלאומיים … הגורמים לבני האדם לקום איש על רעהו". ראשי האקדמיה של ימינו לעולם לא יזהו את עצמם כיורשיהם של אלו שבנדה גינה. הם יתעקשו שהם משתייכים לשמאל, בעוד שמושאי ביקורתו של בנדה השתייכו לימין. ועם זאת, כפי שהתחוור לוויקטור קלמפרר אחרי הכיבוש הסובייטי ב-1945, טוטליטריות מגיעה בשני טעמים, הגם שרכיביה זהים תמיד.

אם יצליחו האוניברסיטאות האמריקניות לשקם את ההפרדה בין עולם המחקר והידע לעולם הפוליטיקה, באופן שיקיף את כל המארג האקדמי – רק אז הן יוכלו להינצל מגורלן של מרבורג וקניגסברג.


תמונה: Alisdare Hickson, באדיבות ויקימדיה.


[1] “Claudine Gay's Statement on the Death of George Floyd”, Inequality in America Initiative, Harvard Faculty of Arts and Sciences, May 31, 2020.

[2] ראו ציוץ בטוויטר של המשתמש C. Bradley Thompson, מתאריך 9.12.2023, https://bit.ly/4ar0oQb.

[3] מקס ובר, "המדע כייעוד", מאנגלית: אלעד לפידות, תכלת 36, קיץ תשס"ט, עמ' 98–128.

[4] Report on the University's Role in Political and Social Action (11.1967), הדו"ח כולו ניתן לקריאה כאן: https://provost.uchicago.edu/reports/report-universitys-role-political-and-social-action. תרגום לעברית של חלקים נרחבים מהדו"ח תמצאו אצל יונתן דובי, "בלי חופש דעה אין מדע", השילוח 33, אייר תשפ"ג, עמ' 16–20.

[5] Rudy J. Koshar, Social life, local politics, and Nazism: Marburg, 1880-1935, UNC Press Books, 2014.

[6] ויקטור קלמפרר, יומנים: 1933–1945: מבחר, מגרמנית: טלי קונס, תל-אביב: עם עובד, תשס"ה, 2004.

[7] הלחם בסיסים של המילים "שיח" ו"חדש", ובאנגלית Newspeak. שיחדש היא שפה בדיונית מ-1984, ספרו הידוע של ג'ורג' אורוול, המתוכננת להגביל את יכולת ההתנגדות המנטלית של אזרחי מדינת אוקיאניה, שבה מתרחש הסיפור (הערת המערכת).

[8] ראו Thomas Mann, “That Man Is My Brother”, Esquire, March 1, 1939.

[9] פרגוסון משתמש כאן במילותיה של קלודין גיי, שכאשר נשאלה האם קריאות לאינתיפאדה עוברות על כללי ההתנהגות של אוניברסיטת הרווארד, ענתה ש"שיח" מפר את כללי ההתנהגות רק כשהוא הופך ל"התנהגות": “When speech crosses into conduct” (הערת המערכת).

[10] ואכן, גם קלודין גיי התפטרה מתפקידה זמן קצר לאחר מכן.

עוד ב'השילוח'

For Future Generations: A Basic Law to Limit the Debt
הרע, המכוער והטוב
שרשרת הדורות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *