האמת חייבת להיאמר / רננה לויאני

האמת חייבת להיאמר 

הבעיות הגדולות של האדם מול המדינה ופתרונן 

רננה לויאני 

הוצאת עצמית, תשפ"ג | 400 עמ' 

אפשר לראות את 'האמת חייבת להיאמר' ככתב-שכנוע בצדקתה המעשית של הגישה הליברלית (במובן המקורי של המונח) במשק, ובמיוחד במערכות החינוך והבריאות. כתב-שכנוע המתמקד בראיות: לא בתיאוריות, גם לא בעקרונות, אלא במחקרים, בסיפורים ובניסיון אישי.  

מבט אחר יראה בספר, קודם כול, מסכת על טבע האדם – בעיקר טבעו כחיה חברתית-כלכלית-תעסוקתית. הסיפורים מסמרי השיער הרוצפים את הספר, ואשר מלמדים על נזקם של אסדרה מרובה, של חקיקת יתר, של התערבות עודפת מלמעלה, של גישות תמימות המאמינות כי לַפרט רצון טוב ורק התרבות והחברה והמסורת כובלות את ידיו – סיפורים אלה, מן הארץ ומרחבי העולם, מראים בדרך כלל כיצד ציבור גדול, כנראה רוב האנשים, ינצל פרצות, יתחמן, ישקר, יתחמק מהעבודה, יתארגן בקבוצות לחץ כדי לשמר הטבות למעטים על חשבון הרבים, ויתחזק מערכות שלמות של הונאה שנועדו לסחוט טובות הנאה.  

כאלה הם, כמודגם בספר, איגודי העובדים המונעים התייעלות, יוצרים תורים וגורמים להאמרת יוקר המחיה; ארגוני המורים המתגלים כאחראים לשיתוקה של מערכת החינוך כאן ולגוויעתה השערורייתית במדינות אחרות; וחברות תרופות ורופאים הגורמים ליוקר בלתי נסבל של שירותי הבריאות, במיוחד בארצות הברית אך במידת מה גם כאן, בהפעלת לחץ נגד תחרות ובטיפולים מיותרים. באנגליה, סיפור אחד מרבים, נתנו לאמבולנסים לחכות עם חולים מחוץ לחדרי המיון במשך שעות ארוכות, ולא להיות פנויים להבאת חולים חדשים – מאז שהחלו לתגמל בתי חולים על פי זמן ההמתנה מרגע ההגעה לחדר המיון.  

מבט משלים יגלה בספר דווקא את פניו הטובות של האדם. הן מתגלות היכן שאין מגעת תגרת ידם המזיקה של הפוליטיקאים בעלי הכוונות הטובות, אך הכלואים בידי אינטרסים ובלחצים, ומוזָנים במידע מוטה וחלקי; היכן שהממשלה לא מפריעה. שם, יוזמות של אנשים פרטיים הן המקדמות את המדע, את הרווחה ואפילו את שרידות המדינה; כך אירע כאשר מטוס הספיטפייר הזריז, שהציל את בריטניה ובעצם את העולם במלחמת העולם השנייה, פותַח בעשור שלפני המלחמה בכספיה של נדבנית עיקשת, פאני יוסטון, לאחר שהממשלה הפסיקה את תקצובו.  

מזווית עיתונאית יותר, הספר הוא גם סיפורה האישי של ד"ר רננה לויאני, הנשזר בו כמעין הסבר על הדחף לפרסומו. בין קשיים מקשיים שונים שהיא משתפת בהם, הנוגע במיוחד לעניינו של הספר הוא הרפתקאותיה במערכת ההשכלה הגבוהה. תופעות שהיא נתקלה בהן, הנקשרות לתפיסות המדיניוּת המוטעות שהזכרנו, שברו אותה וגרמו לה לאסוף את המידע לספר הזה, לכותבו ולהתפטר לשם כך מתפקידיה במערכת. כאלה היו הלחצים שהופעלו עליה שוב ושוב לתת לסטודנטים לחינוך לעבור קורסים גם אם לא עמדו בשום חובה, בשל אינטרסים כספיים של המוסדות; או, מכיוון אחר, השרלטנות שהיא גילתה במדעי החברה והרוח, שגרמה לה לראות בחלקם מה שהיא מכנה "מדע מזויף".  

בעניין זה האחרון לויאני נסחפת מעט, והיא לא הליברטריאנית הראשונה שזה קורה לה, אל מה שנראה כזלזול-מה בתחומי לימוד שאינם מדעים מדויקים או אינם בעלי ערך יישומי, ואל אמונה בלעדית בכוחו של תמרוץ תוך התעלמות מכוחם המניע של אמונות וערכים.  

מה הוא עוד, הספר הזה? אפשר לראות אותו כמאגר כמעט אנציקלופדי, בלתי נדלה, לתיאורי-מקרה המדגימים את חוק התוצאות הבלתי-צפויות, ואת נזקה של מעורבות היתר של המדינה בחיינו. אומנם, הספר שימושי פחות מכפי שיכול היה להיות, מפני שצורת ארגונו לא ברורה. הוא עשוי לכאורה בצורה מובנית מאוד: חלקים ובתוכם פרקים ובתוכם תת-פרקים, ולכולם כותרות; ומתכונת כמעט קבועה של תיאורי מקרה המוצגים כשאלות ואחריהם הסברים, בכל תת-פרק. אבל לא ברור מה ההבדל בין החלקים השונים, ובין רבים מהפרקים לפרקים אחרים – שכן טיעונים מסוימים, וחולאים חברתיים מסוימים, מוצגים ומודגמים בכולם.  

ספרים כגון 'כסף של אחרים' של הלל גרשוני מציגים רבות מהסוגיות שבספר זה, ובעיקר את טיעוניו העקרוניים, בתמצית ובחלוקה ברורה לנושאים. ועדיין, ספק אם יש במדף העיון הפופולרי מתחרים לרוחב היריעה שספרה של לויאני מציע לבעיית ה'כסף של אחרים' בתחומי הבריאות, החינוך וההשכלה הגבוהה, ולמגוון הממוסמך של העובדות והסיפורים שהוא מספק. 

תמונה עליונה: לע"מ