קול דמי אחיך / מיה ולנטיין

קול דמי אחיך

כרך א, השיר על העם היהודי שנהרג, יצחק קצנלסון, 81 עמ'

כרך ב, אסופת שירה על רצח עם, 288 עמ'

עורכת: מיה ולנטיין

דרור לנפש, תשפ"ב

כל תנועה רעיונית ומגשימה, מכל אגף פוליטי, יכולה הייתה להתכבד ולהתברך בפעילות בתחום זנוח ובוער: המאבק נגד תופעת רצח-העם, הג'נוסייד. יש להוקיר את תנועת השמאל הציוני 'דרור ישראל' שבחרה להקצות לנושא חלק נכבד ממאמציה.

רצח-עם מוגדר רשמית הגדרה מרחיבה למדי, כמעשה (מסוגים מסוימים) שנועד להכחיד באופן מלא או חלקי "קבוצה אתנית, גזעית, לאומית או דתית". לאחרונה הוגדרו ככאלה אירועי הרצח וההתעללות ההמוניים נגד היאזידים, נגד קבוצות בחבל דרפור בסודאן, ונגד הרוהינגים במיאנמר (בורמה). מן העבר הלא רחוק זכורים בין היתר המעשים בקמבודיה, בביאפרה וברואנדה, וגם אירוע חמור אך נקודתי יחסית, וחלקי מאוד מבחינת השמדת-העם, כמו טבח של בוסנים בידי סרבים בסרברניצה. האב-טיפוס שבהשפעתו נוצר המונח רצח-עם הוא שואת היהודים במלחמת העולם השנייה.

השפעתה של תנועה מקומית כגון דרור ישראל, ושל 'הוועד למאבק ברצח עם' מיסודה, על מעשים מפלצתיים בקנה מידה גדול הנעשים בפינות מרוחקות של הגלובוס, היא כמובן אפסית; אך יש חשיבות מוסרית רבה בהעלאת התודעה לנושא. הוועד פועל גם באופן מעשי לעזרה לנפגעים אזרחיים של מלחמות שאינן עונות לגמרי להגדרת רצח עם, כגון באוקראינה כעת; וכן לקליטת פליטי מלחמות בישראל – ולפחות על פי פרסומיו, הוא דווקא מבקש לכוון את הקליטה הזאת לפליטים ממקומות-סכנה אמיתית בלבד, ואף ליצירת חוקים שיאפשרו את ויסותה ואת החזרת הפליטים לארצם.

פעולה נוספת של התנועה והוועד הנ"ל, בתחום התודעתי, היא אסופת השירה שלפנינו. כרך ב שלה, הכרך העיקרי, הוא אסופת שירת-עולם על רצח עם. ברכה טמונה כבר במבואות ההיסטוריים על אודות ג'נוסיידים במאה העשרים, הבאים בראש כל פרק. אך עיקר העניין הוא השירים עצמם, שתורגמו במיוחד לכרך הזה משפות רבות; שירים מאת ניצולים, עדים או בני-עמים שהיו נתונים לרצח עם. יש מן השירים שכוחם באותנטיות שלהם, בצעקה הגולמית לעיתים שהם צועקים מן המוקד. אחרים, כוחם הוא הכוח האומנותי, האסתטי, כוחה המיוחד של השירה, הפועל על הרגישויות הרוחניות שלנו.

תיאמר האמת: השירים מן הסוג הראשון, או קרוב לכך, הם הרוב. שירה גדולה או טובה, כזו שיש בה משהו מעבר לתוכן שהיא מוסרת, נדירה למדי בכרך הזה. אומנם, התוכן חזק ומזעזע בפני עצמו. לא עלו יפה, לטעמי, ניסיונות אחדים של העורכת מיה ולנטיין לחזק אגפים חלשים ולעבד לכדי מעין-שיר עדויות של פליטים מארצות שלא נמצאה בהן די שירת-ג'נוסייד צרופה (ובפרט פליטים מדרפור שנמצאים בארץ, ועניינם כנראה יקר לה). פערים עקביים באיכות השירים שתרגמו מתרגמים מסוימים (כל מתרגם כמה שירים מכמה מקומות) לעומת אלו שתרגמו מתרגמים אחרים מלמדים על האפשרות שה"אשמה" בבינוניות שירית אינה תמיד של המשוררים עצמם; או להפך, שמתרגם יצירתי יכול לרומם טקסט לידי שיריות.

כרך א, הדק, מוקדש כולו לפרסום חוזר של הפואמה הגדולה 'השיר על העם היהודי שנהרג', מאת יצחק קצנלסון שנספה בשואה, בתרגומו הקלאסי של מ"ז וולפובסקי מיידיש. ההחלטה להפקיע את שואת יהודי אירופה מהכרך הכללי על רצח-עם, ולייחד לה כרך משלה עם יצירה ארוכה אחת, נכונה ונבונה. השואה היא רצח-עם, אבל היא מקרה קיצוני ומיוחד של קטגוריה זו, בכמות וגם במהות. כלילתה באסופה שלפנינו, אך בכרך משלה בעל אופי שונה, מיטיבה להמחיש זאת. גם מבחינת ייעודה של האסופה, שירים על שואת היהודים מוכרים לקורא במילא, וכלילת עוד כמה מהם לצד שירים על ג'נוסיידים אחרים לא הייתה מחדשת. לעומת זאת, פרסום מלוא היצירה עזת-הביטוי של קצנלסון, עם אחרית דבר מקיפה של העורכת, הוא תרומה חיונית למדף שירת השואה.

קצנלסון פעל בגטו ורשה במסגרת תנועת דרור המקורית, וגם מבחינה זו יפה המחווה של אנשי דרור ישראל. הוא היה איש הארגון היהודי הלוחם והשתתף במרד, הוברח מהגטו, אך נלכד, נשלח למחנה בצרפת שיועד לבעלי אזרחות זרה, ומשם לאושוויץ. 'השיר על העם היהודי שנהרג' הוא בעיקרו שירה תיעודית, יומנית אפילו, על גטו ורשה. זו עדות-ראייה בתוך קינה. יש בה, ודאי בתרגומו המרומם של וולפובסקי, שגב נבואי – גם בחלקיה הרפורטז'יים, הכוללים שמות אנשים ופרטי מציאות.