הדרך לניצחון המוחלט

Getting your Trinity Audio player ready...

חייבים מנהיגי המדינות להישמר מעל לכול שלא לטעות בכוונותיו של מי שמשכך את איבותיו או יוזם יחסי ידידוּת: [האם] הוא עושה זאת בלחץ הנסיבות או מכיוון שרוחו נשברה.

– פוליביוס, היסטוריה[1]

המלחמה הפּוּנית הראשונה הסתיימה בשנת 241 לפני הספירה. הרפובליקה הרומית הכתיבה לקרתגו חוזה שלום נוקשה שדרש ממנה לסגת מסיציליה, לשלם פיצויים לרומא ולהכיר בכוחה הימי העולה. חוזה השלום הושג בדמים מרובים, תרתי משמע: הרומאים גייסו צבאות גדולים לשם כיבוש סיציליה ופלישה לצפון אפריקה, והשקיעו הון עצום בבניית צי. במשך 23 שנה נלחמו המדינות ביניהן על עליונות במערב הים התיכון – והנה רומא ניצחה.

אולם השלום היקר שרומא השיגה היה קצר ימים. ב-219 לפנה"ס תקף חניבעל, מצביאה של קרתגו, ידידה (יש אומרים בעלת ברית) של רומא בספרד, ובשנה שלאחר מכן פלש לאיטליה. חניבעל, כמו הגרמנים במלחמת העולם השנייה, רצה להכתיב חוזה שלום חדש, להכריח את רומא להכיר בכוחה של קרתגו ואם אפשר לפגוע במעמדה כמעצמה.[2] שוב גייסו הרומאים צבאות גדולים, שוב נלחמו כמעט עשרים שנה, ובסופה של המלחמה – המלחמה הפּוּנית השנייה – רומא ניצחה, אבל הכתיבה חוזה שלום קשה יותר: המושבות של קרתגו נלקחו ממנה, הצי שלה צומצם במידה דרמטית, והיא לא יכלה עוד לצאת למלחמה ללא אישורה של רומא.

באופן מפתיע דווקא חוזה השלום השני, הקשה יותר, הביא שלום למשך יותר מחצי מאה (202 לפנה"ס עד 149 לפנה"ס). הוא הופר רק כאשר רומא הפכה פרנואידית כלפי היריבה-לשעבר והידידה-בהווה קרתגו. רומא חששה שהעושר שקרתגו צברה יהפוך לצי ולצבא. הרומאים, ללא איום ממשי מצד קרתגו, החליטו להשמיד את העיר. קרתגו נפלה אחרי מצור קשה ב-146 לפנה״ס, תושביה נמכרו לעבדות, והעיר הוחרבה עד היסוד.

רבים עמדו על הדמיון בין המלחמה הפונית הראשונה והמלחמה הפונית השנייה לבין שתי מלחמות העולם במאה ה-20. בשני המקרים היו מעצמות יריבות שנלחמו על הגמוניה. בשני המקרים היה צד שהובס – קרתגו, גרמניה – שסירב להכיר בכך שהובס במלחמה ולקבל את חוזה השלום שנחתם. בשני המקרים דווקא הרס נרחב של התוקפן הבטיח שלום ארוך טווח. ההרס הזה לא היה מקרי; הוא היה גילום של מושג הניצחון, ניצחון שלא הושג במלואו בסיבוב הראשון.

בעיני הרומאים, "ניצחון" הושג כאשר רוחו של האויב נשברה והוא נכנע. הסכם השלום, ה-Pax, היה חוזה שהוכתב מלמעלה, לא פרי משא ומתן. השלום הוכתב לאויב רק אחרי שהפגין שרוחו נשברה. את זאת האויב עשה באמצעות תחינה לשלום ובקשה לרחמים; אולי אף נאלץ להכריז באופן רשמי שנכנע. ד"ר קרלין ברטון מביאה נוסח שמופיע אצל ליביוס ואולי היה מוכתב לאויב הנכנע: "הרוח של האדם נחשבה שבורה כשהוצא ממנו וידוי: 'התגברו עליי, ולא על ידי כישוף או ביד המקרה, אלא במאבק צודק'".[3]

הדגש הרומאי על שבירת הרצון מגלם הבנה – גם אם לא נוסחה באופן ברור – שהניצחון במלחמה חייב להתמקד במניע של האויב במלחמה. כדי להביס את האויב ולהפוך אותו לידיד, כדי להאמין שהשלום עימו הוא שלום אמת, יש חובה להרוס את מה שהניע אותו. להלן ארחיב בסוגיה זו, ובין השאר אבקש להראות שהמניע הזה הוא רעיון או רעיונות שאימצה הקהילה האנושית היוצאת למלחמה. תבוסת האויב עוברת דרך פגיעה ברעיונות אלה: על ידי הרס הביטויים התרבותיים, הפוליטיים והכלכליים שלהם, והוכחת הכישלון שלהם באמצעות כישלון צבאי צורב.

לצערנו, מה שהיה ברור לרומאים הלך והתערפל במרוצת הזמן: בהגות הצבאית המודרנית מונח הניצחון חסר הגדרה ברורה. ואם לא ברור מהו ניצחון, לא ברור כיצד להגיע אליו. ישראל חייבת לנצח, באמת, במלחמה הנוכחית. היא אינה יכולה להרשות לעצמה מבוכה בהבנת מושג הניצחון, או היטלטלות בין אסטרטגיות שונות. איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו משום שהמלחמה שאנו מנהלים היום היא יקרה מאוד, ארוכה מאוד ועלולה להיות בעלת השלכות שליליות ביותר על ביטחוננו אם נפסיד בה. עלינו לשרטט אסטרטגיה ברורה כיצד לנצח במלחמה, אך לשם כך עלינו לברר קודם מהו בכלל ניצחון.

כדי לעשות זאת, אתמקד באותן שתי מלחמות עולם שכבר הזכרנו כאן בקצרה: זו הקדומה, של קרתגו נגד רומא, וזו המודרנית, שזכתה לכינוי מלחמת העולם הראשונה והשנייה. אני מתמקד בהן על בסיס ההבחנה של קלאוזביץ שדווקא מלחמות כאלו, מלחמות מוחלטות, מביאות לידי ביטוי מלא את טבעה המהותי של המלחמה; הן מאפשרות לנו ביתר קלות להבין את המלחמה כשהיא לעצמה ומתוך כך להגיע לתובנות הנכונות לכל מלחמה, גם מלחמה מוגבלת, מלחמה שאינה "מלחמת עולם".[4]

אנו נראה שבנוסף לממד הפסיכולוגי ולממד הפיזי של המלחמה, יש למלחמה גם ממד רעיוני. מלחמה אינה מעשה אלימות יחידי; היא מאמץ ארוך, לעיתים רב-דורי. כפי שטוען פרופ' ג'ון דיוויד לואיס בספרו 'לא פחות מניצחון', רעיונות הם הכוח המניע אומות למלחמות ארוכות שנים ויקרות בדם, כסף וזמן. ללא רעיון שיצדיק את המלחמה בעיני הקהילה – מן המדינאי עד לאם המחכה לבנה – הקהילה לא תתמוך במאמץ. ואם הרעיון יחוסל – ימות איתו גם הכוח המניע למלחמה.[5]

מסה זו אינה דיון בעלמא. בסופה תוצג אסטרטגיה חדשה וקוהרנטית לניצחון לא רק על חמאס, אלא על הסרבנות הפלסטינית להשלים עם ישראל. חמאס יונק את כוחו מ"אידאולוגיית הדחייה" של התנועה הלאומית הפלסטינית.[6] עד שהפלסטינים לא יוותרו על אידיאולוגיית הדחייה, דבר שהם לא עשו עד היום, אין טעם בתהליך מדיני. "היום שאחרי"" יכול להתחיל רק ביום שאחרי ההשלמה הפלסטינית עם ישראל והכרה בזכותם של היהודים למדינה משלהם בארץ ישראל.

שתי הערות לפני שניכנס לעומק הסוגייה: ראשית, את צורתה הסופית של המסה עיצבתי בהשראת הקריאה של ד"ר דניאל פייפס לניצחון ישראלי. ד"ר פייפס טוען זה שני עשורים שניצחון ישראלי הוא הדרך היחידה לשלום בין העמים. אני מקווה שמסה זו תעזור לתת בסיס תיאורטי רחב יותר לקריאה לניצחון ישראלי.

שנית, בשיח הצבאי בישראל מקובל לדבר על "הכרעה", "להכריע את האויב". באופן בלתי נמנע, הדיבור על הכרעה חלחל גם לשיח הכללי. כפי שמראה ד"ר אור ברק באופן משכנע, "הכרעה" היא מילה מכובסת ל"ניצחון".[7] עלינו להפסיק לדבר על הכרעת האויב ולעבור לדבר על ניצחון האויב. מהו ניצחון וכיצד להשיג אותו – זה עניינו של הטקסט שלפניכם.

א. ניצחון שוקע בערפל

הרומאים היטיבו להגדיר את הניצחון כשבירת רוח האויב והכנעתו. אך בעידן המודרני המושג הפך מעורפל, ובעקבות כך נעכרו האסטרטגיות להשיג אותו. את שורש הבלבול אפשר אולי למצוא כבר אצל קלאוזביץ, איש ראשית המאה הי"ט, הנחשב להוגה המודרני החשוב ביותר בתחום המלחמה והאסטרטגיה. קלאוזביץ, שהגדיר מהי מלחמה ("מעשה אלימות שמטרתו להכריח את היריב לעשות כרצוננו"),[8] כלל לא הגדיר מהו ניצחון. מקובל לגזור את הניצחון על-פי קלאוזביץ מהגדרת המלחמה שלו, וממילא לראות אותו כ"כפיית רצוננו על האויב".[9]

אבל איך כופים את הרצון על האויב? ומה זה בכלל אומר "לכפות את רצוננו"?

במרוצת השנים התגבשו שתי אסכולות סביב השאלות הללו: "אסכולת שדה הקרב" ו"האסכולה הפסיכולוגית".[10] האסכולה הראשונה כשמה כן היא: היא רואה את שדה הקרב, את ההשמדה הפיזית של כוחות האויב, כדרך לכפות את רצוני עליו. רעיון חשוב באסכולה במפנה המאה ה-20 היה קרב ההכרעה, קרב יחיד שבו הניצחון הצבאי יהיה כה גדול שהוא ימוטט את רצון היריב להמשיך ולהילחם. הלמוט פון-מולטקה, ראש המטה הכללי של פרוסיה במחצית השנייה של המאה ה-19, הצהיר כי

ניצחון בקרב הוא הרגע החשוב ביותר במלחמה. הוא לבדו שובר את רצון האויב ומאלץ אותו להיכנע לרצוננו. לא כיבוש חלקת אדמה או מוצב הוא אשר יכריע, אלא השמדת כוחות האויב. לכן זו המטרה העיקרית של המבצע.[11]

האסכולה קיבלה ביטוי מלא, אולי קיצוני, בשתי מלחמות העולם. במלחמת העולם הראשונה, הדגש על השמדת האויב והחיפוש האובססיבי של מפקדי הצבא הגרמני אחר הכרעה הביא לקרבות שבהם נהרגו עשרות אלפי חיילים ביממה. במלחמת העולם השנייה המשיכו הצדדים לחתור להבסת האויב בשדה הקרב. מפקדים אמריקנים במלחמת העולם השנייה בחרו יעדים צבאיים על בסיס ההבנה כי "תבוסה מוחצת בשדה הקרב שוברת את רצון האויב להילחם וכופה עליו לבקש שלום".[12] אל שורות הרובאים הצטרפו כעת הפיתוחים הטכנולוגיים: הטנק, מטוס הקרב, ובשלהי המלחמה – פצצת האטום.

דווקא פרוץ עידן האטום פגע קשות במעמד האסכולה. אומנם, כניעתה של יפן הייתה תולדה ישירה של אותה הפצצה, כלומר לפנינו מקרה מובהק של קרב-הכרעה השובר את האויב; אבל הנזק העצום שזו גרמה, והחשש מהכחדת האנושות במלחמה גרעינית, הביא את אסכולת שדה הקרב למבוי סתום. בעידן האטום הדבר הכי טוב שמדינות יכולות לקוות לו הוא שביתת נשק מהירה, שתמנע שואה עולמית.[13] ועדיין, במלחמות צריך לנצח. נדרשה אפוא אסכולה חדשה, אסכולה שיכולה לגבש אסטרטגיה למלחמה שבה קרב-הכרעה הוא אסון.

האסכולה החדשה שעלתה היא  האסכולה הפסיכולוגית, הרואה את ההכרעה הפסיכולוגית כממד החשוב במאבק בין צדדים יריבים. באסכולה זו הניצחון הצבאי הוא משני ואינו נחוץ.[14] האסכולה אינה מחפשת להכריע במלחמה או להכניע את האויב, אלא רק להכפיף אותו לרצוני. זה אולי דורש ניצחון, ואולי לא. כפי שניסח זאת תומס שלינג, אחד ההוגים החשובים של האסכולה הפסיכולוגית, בספרו 'חימוש והשפעה':

'ניצחון' אינו מבטא כראוי את מה שאומה רוצה מכוחותיה הצבאיים. בעיקר היא רוצה, בזמנים אלה, את ההשפעה של הכוח. היא רוצה את כוח המיקוח הנובע מיכולתה לפגוע, ולא רק את התוצאה הישירה של פעולה צבאית מוצלחת. אפילו ניצחון מוחלט על אויב מספק לכל היותר הזדמנות לאלימות ללא מעצור נגד אוכלוסיית האויב. ניצול הזדמנות זו לטובת האינטרס הלאומי, או אינטרס רחב יותר, יכול להיות חשוב לא פחות מהשגת הניצחון עצמו.[15]

על פי האסכולה הפסיכולוגית, האלימות במלחמה היא רק דרך אחת לבצע מניפולציה באויב. לצד האלימות יש כלים נוספים: הפגנת כוח (לדוגמה תרגילים צבאיים), תעמולה, דיפלומטיה, מנופי לחץ כלכליים ועוד.

אבל דבר אינו נצחי. האסכולה הפסיכולוגית נכשלה במלחמה בווייטנאם, וכמו בתנועת מטוטלת כישלון האסכולה הביא לעלייה מחודשת של אסכולת שדה הקרב.[16] האסכולה הפסיכולוגית האמינה שבאמצעות "דיפלומטיה של אלימות" – שימוש באמצעים צבאיים כדי לאיים על האויב ולסחוט אותו – ניתן לשכנע את צפון וייטנאם לסיים את המלחמה ולהיענות לדרישותיה של ארה"ב.[17] זה לא קרה. העונשים שארה"ב הטילה, האיומים, ההפצצות מן האוויר, לא הצליחו לשכנע את צפון וייטנאם לוותר על מה שהיא ראתה כמלחמת שחרור לאומית. בממד הפסיכולוגי האויב התגלה כחסין בפני איומים קונבנציונליים, והאסטרטגיה האמריקנית התגלתה ככישלון.

סוף המלחמה הקרה פטר את ארה"ב מן החשש משואה גרעינית. עתה התמודדה אמריקה עם מדינות קטנות יותר שלא החזיקו בנשק גרעיני, ואסכולת שדה הקרב הובילה שוב את החשיבה האסטרטגית האמריקנית במפנה המאה ה-21. האמריקנים חתרו לניצחונות צבאיים על אויביהם והשיגום – אם נגד סדאם חוסיין בכווית ב-1991, נגד מילושביץ בקוסובו ב-1999, נגד שלטון הטליבאן באפגניסטן ב-2001 או נגד סדאם בעיראק ב-2003.

היינו מצפים כי ניצחונות אלו רק יחזקו את מעמדה של אסכולת שדה הקרב. אולם המקרים של אפגניסטן ועיראק הראו שניצחון בשדה הקרב אינו מבטיח את סוף מעשי העוינות. אחרי הניצחונות באה תקופה ארוכה של טרור ולוחמת גרילה נגד הכוחות האמריקנים. התבוסה בשדה הקרב לא שברה את רצון האויב להתנגד. הניצחון באפגניסטן ועיראק נתפס כחלול. שוב אסכולת שדה הקרב מצאה עצמה תחת ביקורת, הפעם בשל ספקות אם יש בכלל טעם בניצחון.[18] שוב נראה שיש תנועה לעבר האסכולה הפסיכולוגית.

ב. בחינת עומק: המלחמות הפוניות

דומני שכדי להתגבר על תנועת המטוטלת יש לברר שוב מהו ניצחון ואילו תנאים מביאים לכך שניצחון נושא פרי של שלום ארוך טווח. נשוב אפוא אל הרומאים, שגישתם כלפי הניצחון הייתה ברורה מזו שיש לנו. המקור ההיסטורי המרכזי לאירועי המלחמות הפוניות הוא פוליביוס, היסטוריון יווני-רומי שחי בתקופת המלחמה הפונית השלישית. הוא נחשב בעיני היסטוריונים מודרניים כמקור יחסית אמין. הוא ינחה אותנו בניתוח המלחמות הפוניות.

פוליביוס ציין שלוש סיבות לפרוץ המלחמה הפונית השנייה.[19] אם נבין אותן, נבין מה הבדיל בין סוף המלחמה הפונית הראשונה לבין סוף המלחמה הפונית השנייה. שלוש הסיבות הן: 1) הכעס של חמלקרת ברקה, מפקד הכוחות הקרתגיניים בסיציליה במלחמה הפונית הראשונה, על כך שקרתגו ביקשה הסכם שלום אף על פי שכוחותיו בסיציליה לא הובסו. 2) הכעס של הקרתגינים על כך שרומא השתלטה על סרדיניה. 3) ההצלחה של חמלקרת ברקה ובנו חניבעל לבסס ולהרחיב את המושבה הקרתגינית בספרד. הבה נבחן כל סיבה לעומק.

הסיבה הראשונה היא הזעם של חמלקרת על השלום במלחמה הפונית הראשונה. ההנהגה של קרתגו החליטה להיכנע ולבקש הסכם שלום משתי סיבות מרכזיות: ראשית, תבוסת הצי הקרתגי ליד אייגוסה ב-241 לפנה"ס. עם השמדת הצי לא הייתה לקרתגו דרך לשלוח אספקה לכוחותיה בסיציליה. אבל זו הייתה רק הסיבה המיידית לכניעה. הסיבה השנייה, העמוקה יותר, היא שהמלחמה על סיציליה פשוט הפכה יקרה מדי לקרתגו.[20] טביעת הצי הייתה תירוץ נוח להנהגה לסיים את המלחמה, במקום להשקיע עוד הון בשיקום הכוח הימי ובהמשך המערכה.

חמלקרת התנגד כנראה להחלטה. הדבר ידוע לנו לא רק מהדברים שכתב פוליביוס, שכן הוא גם עולה כהסבר לסעיף חריג בהסכם השלום שנחתם עם רומא: כאשר קרתגו ביקשה שלום מרומא בסוף המלחמה הפונית הראשונה, חמלקרת וצבאו היו נתונים במצור. הרומאים ויתרו על הדרישה שחמלקרת וצבאו ייכנעו, ואפשרו להם לצאת מן המצור כשהם נושאים נשק, סימן ברור שהם לא הובסו על ידי רומא.[21] במעשה זה חמלקרת סימן שהוא אינו שותף לכניעה המבישה של קרתגו. הוא יצא בלתי מנוצח מסיציליה. בהמשך כנראה הפך לדמות המובילה במחנה האנטי-רומאי בקרתגו שרצה בחידוש המלחמה.[22]

הסיבה השנייה היא הכעס של הקרתגינים על כך שרומא השתלטה על סרדיניה. אחרי הכניעה לרומא, קרתגו התמודדה (בין 241 ל-237 לפנה"ס) עם מרד של שכירי חרב על אדמתה. במקביל, מוצב של שכירי חרב בסרדיניה התמרד גם הוא וביקש את עזרתם של הרומאים. הרומאים סירבו תחילה לעזור, אך כאשר פנו אליהם המורדים בסרדיניה בשנית שלחו כוח שהשתלט על האי. הקרתגינים זעמו: הדבר היה הפרה בוטה של הסכם השלום ודחק את קרתגו ממרכז הים התיכון. רומא בתגובה איימה במלחמה אם קרתגו לא תשלים עם כיבוש סרדיניה. קרתגו נאלצה להיכנע משום שלא יכלה באותו שלב אפילו לשקול מלחמה חדשה עם רומא – לא כל עוד המרד בקרתגו עצמה, בצפון אפריקה, נמשך.

מדוע הרומאים הפרו את הסכם השלום? ומדוע אנשי קרתגו כעסו כל כך עד שכמעט עשרים שנה אחרי המקרה היו מוכנים לפתוח במלחמה נגד רומא כדי לנקום? אפשר שההסבר נעוץ בתפיסות שונות של ניצחון ושלום ושל תוצאות המלחמה הפונית הראשונה. קרתגו החזיקה בתפיסה של מלחמה ושלום שהתאימה לעולם ההלני של התקופה. מלחמה נתפסה כתחרות שבה שני הצדדים בודקים את כוחם. כשצד אחד התעייף מן ההתגוששות, הוא ביקש שלום, שתנאיו נוסחו במשא ומתן. הניצחון היה מוגבל, והיריב היה יכול לחדש את כוחו לקראת ההתגוששות הבאה. בעיני קרתגו, הניצחון הרומאי במלחמה הפונית הראשונה לא הוריד את קרתגו ממעמדה כמעצמה. היא ציפתה שרומא תנהג בה בכבוד ולא תנצל את חולשתה לשם התפשטות טריטוריאלית נוספת.[23]

הרומאים, כפי שראינו בתחילת המאמר, תפסו את השלום באופן שונה לחלוטין. בתפיסה הרומאית שלום היה חוזה שהוכתב על ידי הצד המנצח. אויב שנכנע מסר לרומאים את כל הזכויות שלו, את כל רכושו ואף את חייו: בעצם מעשה הכניעה הוא הכפיף את עצמו לחסדי הרומאים. הם החליטו להכתיב לו את הסכם השלום, וכיוון שכך מצופה ממנו להישאר כנוע.[24] בעיני רומא, קרתגו הורדה לדרגת מדינה משנית ולא הייתה עוד זכאית לכבוד הרומאי. רומא ראתה לעצמה זכות לעשות כרצונה במושבות של העיר הפיניקית המוכנעת.

טעותם של הרומאים הייתה שהסכם השלום שנחתם בסוף המלחמה הפונית הראשונה לא שיקף זאת. בדרך כלל אחרי שרומא הביסה יריב, הוא סופח אליה כבעל ברית והוכפף למנהיגותה הפוליטית. לא כך היה במקרה של קרתגו. קרתגו נותרה אימפריה עצמאית מרומא. ייתכן שהרומאים החליטו להימנע מסיפוח בשל תשישות צבאית וכלכלית. אחרי עשרים שנות מאבק במסגרת המלחמה הפונית הראשונה, אפילו רומא הייתה מוכנה לפשרה דה-פקטו, פשרה ללא הכרה רשמית.

היות שרומא לא סיפחה את קרתגו אליה, היא יצרה מצב מסוכן: היא ראתה בקרתגו מדינה כפופה לה אך לא קיבעה זאת בהסכם, לא הביאה זאת לידי ביטוי מדיני ברור. הקרתגינים לא היו שותפים לעמדה זו, אלא ראו במלחמה בסיציליה רק סבב התגוששות בין שתי המעצמות.[25] הסכם השלום ייצג דברים שונים לשני הצדדים, דבר שיצר מתח ביניהם. ברמז מקדים להמשך, אני מציע לקרוא לתופעה "בעיית ורסאי". עוד נדבר עליה.

לבסוף, הסיבה השלישית והאחרונה שציין פוליביוס לפרוץ המלחמה הפונית השנייה היא ההצלחה של חמלקרת ובנו חניבעל לבסס ולהרחיב את המושבה הקרתגינית בספרד. הצלחת המושבה בספרד הפיחה באנשי קרתגו תקווה שאפשר להביס את רומא. מרבצי הכסף והזהב עזרו לשלם את הפיצויים לרומאים. מקרב הברברים הספרדים גייסה קרתגו שכירי חרב חדשים, שהיו עיקר צבאו של חניבעל כאשר פתח במלחמה נגד רומא ב-219 לפנה"ס.[26] קרתגו יצאה למלחמה שנייה נגד רומא על יסוד הרעיון שהיא מעצמה שוות-ערך לרומאים ובגלל התקווה שהיא תנצח.

כשמבינים את הגורמים שהניעו את קרתגו למלחמה הפונית השנייה, קל לזהות את המאפיינים שהבטיחו שלום ארוך בסופה. ראשית, התבוסה הצבאית של קרתגו בפעם השנייה הייתה מוחצת. הקרתגינים לא הובסו רק בים, אלא בכל זירה של המלחמה. חניבעל נכשל באיטליה, הרומאים הביסו את צבאות קרתגו בספרד, פלשו לצפון אפריקה ואיימו על קרתגו עצמה במצור. זאת למרות שורה של ניצחונות קרתגינים בתחילת המלחמה, המרשים שבהם קרב קאנאי שבו נהרגו למעלה מ-50 אלף רומאים.[27] לא הייתה לקרתגינים ברירה אלא להכיר בכישלון המאמץ הצבאי שלהם.

שנית, הסכם השלום החדש שיקף את התפיסה הרומאית של ניצחון ושלום: המושבות של קרתגו נלקחו ממנה והיא הוכפפה לרומא כמדינת חסות. הקרתגינים נאלצו להכיר בעובדה שהם כעת מדינה שנייה לרומא ולהתנהל בהתאם. "בעיית ורסאי" של ההסכם הראשון נפתרה.

לבסוף, הפעם לא נותר לקרתגינים מפקד בלתי מנוצח: חניבעל ברקה, המנהיג הבלתי מעורער של מאמץ המלחמה הקרתגיני, הובס בקרב זאמה ב-202 לפנה"ס, והתנגד בעצמו להמשך המלחמה. במהלך הדיונים שניהלה האספה של קרתגו אם לקבל או לא את הסכם השלום שהציעו הרומאים, אחד המשתתפים קרא להמשיך במלחמה. חניבעל בתגובה תפס את האיש בשערות ראשו וגרר אותו אל מחוץ לבניין האספה.[28] במילים פשוטות: גם אם היו קרתגינים שרצו להמשיך ולהילחם, לא היה להם מנהיג שסביבו יוכלו להתגבש. קרתגו קיבלה את הסכם השלום הרומאי והשלימה עם הרס האימפריה שלה. דווקא ההשפלה של קרתגו הביאה לשלום ארוך טווח. היא הביאה לשלום ארוך טווח משום שהיא הרסה את הרעיון שהניע למלחמה מלכתחילה.

ג. גרמניה ויפן

ב-11 בנובמבר 1918 הסכימה גרמניה לשביתת נשק עם מדינות ההסכמה, צעד ראשון לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה. כמו המלחמה הפונית הראשונה, גם מלחמת העולם הראשונה עלתה בדמים רבים. כמו במלחמה הפונית הראשונה, גם כאן השלום –  שנחגג מתוך תחושה עמוקה של הקלה, בסיומה של טראומה קולקטיבית נוראה – היה קצר מאוד: הסכם ורסאי, שחתם את המלחמה, נחתם ב-28 ביוני 1919. מלחמת העולם השנייה פרצה בזירה האירופית שלה רק עשרים שנה מאוחר יותר, ב-1 בספטמבר 1939. כמו במלחמות הפוניות, דווקא מלחמת העולם השנייה, ההרסנית יותר, הביאה שלום ארוך טווח. ושוב עלינו לשאול – למה?

זה לא עניין של מספרים. נכון שקרתגו וגרמניה הובסו פעמיים לפני שהושג שלום ארוך. אבל לא חייבים להביס אויב פעמיים כדי להביס אותו סופית. יפן הובסה רק פעם אחת, ב-1945. ב-1918 גרמניה הייתה לפני קריסה כלכלית ואחרי ארבע שנים של קיפאון בחזית המערבית. בסוף המלחמה האימפריה הגרמנית מעבר לים פורקה, חלקים מהרייך הגרמני הפכו למדינות חדשות והקייזר הוסר. הצבא הוגבל מאוד וגרמניה אולצה לשלם פיצויים לבעלות הברית. יש כאן מאפיינים דומים להסכם השלום של המלחמה הפונית השנייה. אז למה הסכם ורסאי לא הביא שלום ארוך ימים? התשובה שוב נמצאת ברעיונות שהניעו את גרמניה ויפן למלחמה מלכתחילה.

עובדה שאינה מוערכת מספיק היא שהאידאולוגיות של גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית לא היו "חריגה" תרבותית, איזה טירוף קצר ימים שהשתלט על שתי האומות. בשתי המדינות האידאולוגיות שהניעו את העם למלחמה ביטאו רעיונות שהיו חלק מהזהות של האומה, של תפיסתה העצמית. הכניעה של גרמניה ויפן והשינוי העמוק שעברו נראים רק בדיעבד כברורים מאליהם.

ניקח לדוגמה את גרמניה הנאצית. הנאציזם לא היה תוצר הכרחי של ההיסטוריה הגרמנית, אבל הוא בהחלט היה ילידי לגרמניה. הפופולריות של האידאולוגיה הנאצית, התמיכה בהיטלר ובמלחמתו, לא נבעו משטיפת מוח המונית או טירוף רגעי. גרמנים הלכו אחרי היטלר משום שהוא ביטא את מה שהם ראו כרעיונות גרמניים: עליונות האומה על היחיד, דמות המנהיג-הגואל וטוהר הגזע.[29]

כמעט משחר לידתה היו בלאומיות הגרמנית גורמים אנטי-מערביים, גזעניים ואנטישמיים. הם בנו את התשתית הרעיונית והתרבותית שהניבה תמיכה ציבורית רחבה בתנועה הנאצית. בתחילת המאה ה-19 לאומנים גרמנים הגדירו את הזהות הלאומית הגרמנית כניגוד של צרפת ושל כל מה שצרפת ייצגה: נאורות, דמוקרטיה ואינדיבידואליות.

כריסטיאן פרידריך רוס (Rühs), מי שאחרי 1810 החזיק בקתדרה להיסטוריה באוניברסיטת ברלין ולימים הפך להיסטוריון הרשמי של המדינה הפרוסית, פרסם ב-1815 ספר שכותרתו "ההתפתחות ההיסטורית של ההשפעה של צרפת ושל הצרפתים על גרמניה והגרמנים". בספר ביקש רוס להוכיח לפטריוטים גרמנים שהשנאה כלפי צרפת והצרפתים הייתה מוצדקת היסטורית: מאז הרנסנס הצרפתים פעלו נגד אינטרסים גרמנים. לכן כל השפעה של השפה והתרבות הצרפתית חייבת להימחק מגרמניה.[30]

דוגמה אחרת היא וולפגנג מֶנְצֶל (Menzel), מבקר ספרותי מוביל בתקופתו, שהאמין ששיא ההיסטוריה היה לא בעולם היווני-רומי, כי אם בעולם הגרמני-נוצרי של ימי הביניים. לדעת מנצל, כדי לשמור על חיוניות הלאום הגרמנים חייבים שוב לינוק מימי הביניים ומהעבר הפגאני ולדחות את ההשפעות הזרות של ליברליזם ואינדיבידואליות חסרת רסן.[31] הגרמנים הם גזע שונה, ותרבות שונה, מאלה המערביים.[32] שלא במקרה, הוא היה מתנגד עקבי לשירתו הגרמנית של המשורר היינריך היינה, שהיה יהודי-לשעבר ולא חיבב את הלאומנות הגרמנית השמרנית.

חשוב להבין שרוס ומנצל לא היו נאצים וגם לא פרוטו-נאצים. הם היו דמויות מרכזיות בתרבות הגרמנית של המאה הי"ט. איחוד גרמניה בסוף המאה ההיא העמיק את העוינות לרעיונות מערביים ולתרבות המערבית. הרייך החדש זוהה עם הרייך של ימי-הביניים, מושא הערצתו של מנצל. הוא קם במהלך המלחמה נגד צרפת, המייצגת את הציוויליזציה המערבית, הלא-גרמנית, הנאורה. גרמנים רבים ראו בהקמת הרייך החלטה של אלוהים בעצמו נגד הליברליזם.[33] ולדידם הניצחון על צרפת היה רק הצעד הראשון בדרך לרייך עולמי וניצחון התרבות הגרמנית (ה-Kultur) על הציוויליזציה המערבית המנוונת.

בניגוד לנרטיב הרווח, מלחמת העולם הראשונה לא הייתה פרי טעות מצערת. נכון שמערכת הבריתות הענפה של אירופה הביאה לכך שהתלקחות שולית בסֶרביה תבעיר את היבשת כולה. אבל מערכת הבריתות הזאת, וההסתבכות של גרמניה בה, נבעו ממניעים רעיוניים. גרמנים רבים, בראשם הקייזר הצעיר וילהלם השני, חשבו שגרמניה חייבת להפוך לאימפריה שווה לבריטניה. הם העריצו כוח כדבר בפני עצמו וראו בהשגה של עוד כוח את תכלית הרייך. הדבר דחף לעימות גובר עם המעצמות האירופיות האחרות. כך לדוגמה התבטא מקס וֶבֶּר בהרצאה ב-1895:

עלינו להבין שאיחוד גרמניה היה שטות נעורים שהאומה ביצעה באחרית ימיה, ושמוטב היה לוותר עליה בגלל עלותה – אם יתברר שהיא הסיכום ולא נקודת המוצא למדיניות כוח עולמי גרמנית.[34]

כותב אחר בן התקופה, הנס דלבריק, כתב כך:

אנו רוצים להיות מעצמה עולמית ולנהל מדיניות קולוניאלית בקנה מידה גדול. זה ודאי. כאן אי אפשר לסגת אפילו שעל. עתידו של עמנו בין אומות העולם הגדולות תלוי בכך כולו. אנו יכולים לנהל את המדיניות הזאת עם אנגליה או בלי אנגליה. עם אנגליה פירושו בשלום. נגד אנגליה פירושו – באמצעות מלחמה.[35]

מדיניות הכוח העולמי הגרמנית הביאה במהרה להתנגשות חזיתית עם בריטניה, צרפת ורוסיה. ב-1890 סירבו הגרמנים לחדש את הברית עם רוסיה, על אף הפצרותיה של מוסקבה. הוויתור על הברית עם רוסיה הותיר את מוסקבה ללא ברירה אלא לקבל את הצעתה של צרפת לברית צבאית. זו אושררה ב-1894.

במקביל בריטניה התרחקה מגרמניה. היא לא ראתה טעם בברית עימה. הגרמנים, מתוסכלים מהריחוק הבריטי,  החליטו להכפיל את מאמציהם בתחום ההתעצמות הימית. הם קיוו לאיים על בריטניה כדי שזו תבוא איתם בברית. החל מ-1898 גרמניה שקדה על הקמת צי שיוכל להרוס את הצי הבריטי.[36] התקווה הייתה שאיום כזה יכריח את לונדון לחתום ברית עם ברלין כדי להציל את עצמה. בעיני הגרמנים, האובססיביים לכוח, כל דרך אחרת – תמרון מדיני, הסכמי סחר, שלא לדבר על הגבלת שאיפותיהם – לא באה בחשבון. אם בריטניה לא תעבוד עם גרמניה, גרמניה פשוט תדרוס אותה בדרכה אל אימפריה עולמית.

הכישלון במלחמת העולם הראשונה לא פגע בתמיכה הציבורית ברעיונות הללו משום שהכישלון נתפס כטעות, כעוול: בדיוק כפי שחמלקרת תפס את כניעת קרתגו במלחמה הפונית הראשונה. כאשר גרמניה חתמה על הסכם שביתת נשק, עריה לא היו תחת כיבוש זר. הצבא הגרמני החזיק את קו החזית מול מדינות ההסכמה. למה ברלין הסכימה לשביתת נשק אם המלחמה עדיין לא הוכרעה? השאלה רק התחדדה כשהסכם ורסאי הוכתב לגרמניה כאילו נכנעה, והטיל עליה את מלוא האשמה למלחמה. הדרישה לפיצויים במסגרת ההסכם הייתה אות קלון בעיני הגרמנים.[37]

הסכם ורסאי חזר על אותה בעיה שהייתה עם הסכם השלום הרומאי בסוף המלחמה הפונית הראשונה: הוא ייצג דברים שונים בעיני שני הצדדים. בעיני מדינות ההסכמה גרמניה הובסה והסכם השלום הוכתב לה כמי שהובסה. גרמניה לא ראתה זאת כך, אלא כמעשה רמאות: היא בסך הכול הסכימה לשביתת נשק. הסכם ורסאי נתפס כעוול חריף נגד הגרמנים. הללו, מונעים בכוח הרעיון שרומוּ, הצליחו בנחישות ובהתמדה להביא אפילו את מקבלי ההחלטות בבריטניה לראות בהסכם ורסאי עוול שיש לתקן. דבר זה מסביר חלקית את מדיניות הפיוס של לונדון כלפי ברלין.[38]

לנוכח מצב עניינים זה, שבו הציבור הגרמני לא השלים עם התבוסה, קל להבין מדוע הדמוקרטיה של רפובליקת ויימר נתפסה כעוד השפלה לאומית, נטע זר של התרבות המערבית הצבועה המדברת על דמוקרטיה ופציפיזם בעודה חותרת נגד האומה הגרמנית. ההוגים המובילים של התקופה, כמו אוסוולד שפנגלר, העמידו כניגוד מהותי את האנגלי מול הגרמני, את הליברליזם המנוון של הראשון מול הקולקטיביזם הגאה של האחרון.[39] בעיני הוגים כמו שפנגלר וארנסט יונגר, מהותם של החיים היא המאבק, המלחמה. המדינה קמה כדי להילחם והאומה כולה מוצאת את הצדקתה במלחמה.[40]

רפובליקת ויימר לא ביטאה את הרוח הגרמנית או את שאיפותיה של האומה. הגרמנים ציפו לרייך חדש שיוביל אותם לניצחון על המערב. כך לדוגמה כתב שפנגלר ב'שעת ההכרעה' (1934):

גרמניה היא מדינת המפתח המרכזית בעולם, לא רק בגלל מיקומה הגיאוגרפי על גבולות אסיה (היבשת החשובה ביותר במדיניות העולמית היום), אלא גם משום שהגרמנים עדיין צעירים מספיק כדי להתמודד עם בעיות עולמיות, לתת להן צורה ולפתור אותן, בעוד שאומות אחרות הן זקנות ונוקשות מכדי לעשות דבר חוץ מלהתגונן מפניהן.[41]

גרמניה עלתה על הדרך למלחמת עולם שנייה שנים עוד לפני שהיטלר עלה לשלטון.

האידאולוגיה של יפן הקיסרית דומה מבחינה צורנית לאידאולוגיה הנאצית. גם ביפן היה גזע נבחר – גזע יאמטו – שנועד לשלוט בעולם משום עליונותו. גם ביפן היה מנהיג יחיד שביטא וגילם את רוח הגזע – הקיסר. אבל בעוד בגרמניה במישור הדתי היה מתח בין הנאציזם הפגאני לבין הנצרות, בין אודין ליֵשו, ביפן האידאולוגיה הקיסרית הייתה דת המדינה. הקיסר היה אל וכל יפני עבד אל זה והיה מוכן בכל רגע להקריב את חייו למענו ולמען האומה. המלחמה במזרח אסיה נתפסה כמלחמת קודש, חלק מפולחן הקיסר. לחייל הקיסרי היו רק שתי ברירות: ניצחון או מוות. כניעה לא באה בחשבון. כך לדוגמה נפתח הקוד הצבאי לחייל (Senjinkun):

שדה הקרב הוא המקום שבו הצבא הקיסרי, הפועל תחת הפיקוד הקיסרי, מפגין את אופיו האמיתי, כובש בכל פעם שהוא תוקף, מנצח בכל פעם שהוא יוצא לקרב, כדי להפיץ את הדרך הקיסרית למרחקים כך שהאויב יוכל לשאת את עיניו ביראת כבוד למעלותיו של הוד מלכותו.[42]

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, לנוכח איום הפלישה האמריקנית לאיי הבית של יפן, הורחבה המנטליות של ניצחון או מוות מן הצבא אל כלל האוכלוסייה. הממשלה הקיסרית הכינה את 100 מיליון אזרחי יפן להילחם עד הסוף המר נגד האויב האמריקני. אזרחים אומנו בשימוש בנשק. מעט המזון והאספקה שעוד נותרו אוחסנו לקראת הקרב הסופי. יפנים מן השורה התכוננו בכל יום לרגע שבו יידרשו למות למען הקיסר.

זה לא קרה. מה שכן קרה הוא הודעה של הקיסר ב-15 באוגוסט 1945 על כניעה, וטקס כניעה רשמי ב-2 בספטמבר. גם יפן וגם גרמניה הוכנסו תחת כיבוש של בעלות הברית, שהתקדמו לבצע שינויים חברתיים עמוקים בשתי המדינות. הרעיונות שהניעו אותן למלחמה נעקרו, כפי שתכנן הנשיא פרנקלין רוזוולט כשקבע "כניעה ללא תנאי" כיעד המלחמה של בעלות הברית:

חיסול כוח המלחמה הגרמני, היפני והאיטלקי פירושו כניעה ללא תנאי של גרמניה, איטליה ויפן. זה אומר הבטחה סבירה לשלום עולמי עתידי. אין הכוונה להשמדת אוכלוסיית גרמניה, איטליה או יפן, אלא הרס הפילוסופיות בארצות אלה המבוססות על כיבוש ושעבוד עמים אחרים.[43]

כמו הרומאים, גם בעלות הברית עקרו את הרעיונות שהניעו למלחמה מלכתחילה. זה היה ניצחון אמיתי, שהביא שלום המחזיק עד ימינו.

ד. איך להרוס רעיון

כל קהילה אנושית יוצאת למלחמה עם מטרה מסוימת: לכבוש חבל ארץ, להשיג עושר, כבוד, להקים רייך בן אלף שנים. ככלי, המלחמה נועדה להשיג את יעדיה; ועל כן ברגע שהושגו היעדים המלחמה לכאורה סיימה את תפקידה. מהצד הזה, של המלחמה ככלי, באה ההגדרה הרווחת של ניצחון כהשגת יעדי המלחמה.

הצרה היא שהמלחמה איננה אירוע בהשתתפות צד אחד. כל עוד הצד השני ממשיך להילחם ולהתנגד, הישגי הצד הראשון בסכנה. על כן יש לסיים את המלחמה באמצעות חיסול ההתנגדות של האויב. רק כך היעדים שהושגו יהיו בטוחים. מכאן שיש להרחיב את הגדרת הניצחון: ניצחון הוא לא רק השגת יעדי המלחמה, אלא גם חיסול ההתנגדות של האויב.

אבל כיצד מחסלים את התנגדות האויב? קלאוזביץ הבחין שהתנגדות האויב היא מכפלה של יכולת האויב ברצון שלו.[44] מכפלה ולא סכום – שכן איפוס אחד האיברים מאפס את ההתנגדות. אויב שאין לו רצון להילחם לא יילחם גם אם רוב צבאו עדיין במצב תקין, ולהפך. אבל בכך לא די: חיסול התנגדות האויב עשוי להיות זמני וחלקי, כפי שהיה במלחמת העולם הראשונה או במלחמה הפונית הראשונה.

הבאתי בראש המאמר ציטוט של פוליביוס מ'היסטוריה'. אני חושב שכדאי שאחזור עליו כאן:

חייבים מנהיגי המדינות להישמר מעל לכול שלא לטעות בכוונותיו של מי שמשכך את איבותיו או יוזם יחסי ידידות: [האם] הוא עושה זאת בלחץ הנסיבות או מכיוון שרוחו נשברה.

פוליביוס מבחין בין שני ניצחונות: ניצחון שבו האויב נכנע כי אין לו ברירה, והוא מחכה ליום שבו יוכל לשוב ולהילחם; וניצחון שבו רצונו של האויב נשבר והוא אינו רוצה עוד מלחמה. לניצחון הראשון אנו יכולים לקרוא ניצחון מוגבל. הניצחון השני הוא ניצחון מוחלט. ההבדל בין הניצחונות מצוי לא בהיקף הפגיעה באויב, אלא במהותו של הנפגע: האם נפגע המניע למלחמה. ובמלחמות גדולות, הדורשות גיוס של האוכלוסייה, המניע הזה הוא קודם כול רעיוני.

במלחמה גדולה ההנהגה חייבת לגייס את האוכלוסייה לשם קיום המלחמה. היא דורשת מן האוכלוסייה את בניה ואת כספה, כדי להגיע ליעד שאולי נמצא רחוק בעתיד. היכולת של ההנהגה לעשות זאת תלויה בקיומו של רעיון שמצדיק את המלחמה וקובע אותה כטובה, והוא שמניע את הקהילה לקיים את המלחמה למרות הקשיים וההפסדים בה. לחייל הנשלח לחזית, לפועל בקו הייצור, לאזרח הרואה פגיעה ברמת החיים שלו, חייבת להיות הצדקה למלחמה כדבר טוב או נחוץ. ללא רעיון, ההנהגה אינה יכולה להניע את האוכלוסייה לפעולה. ללא רעיון, האוכלוסייה לא תנסה לקום בשנית אחרי התבוסה הראשונה. היא תראה בשלום לא דבר שיש להתנגד לו, אלא טוב שיש לאמצו.

הניצחון המוחלט לא צריך כניעה ללא תנאי או טקס כניעה רשמי. יכול להיות שכלל לא יהיה טקס. הניצחון מושג כאשר מחוסלים הביטויים הפוליטיים, התרבותיים, החברתיים והכלכליים של הרעיון שהניע למלחמה. זה יכול לקרות באופן פנימי אצל האויב בעקבות כישלון המלחמה או באמצעות כיבוש וכפייה של השינוי מן החוץ. הרס הביטויים הללו הורס את ההשפעה של הרעיון על הקהילה האנושית. כוח המשיכה שלו נחלש. השיח הציבורי נפתח לרעיונות חדשים. הרשת הפוליטית שהתבססה על הרעיון נפגעת ורשת חדשה קמה. הרס הביטויים הורס את הרעיון, במובן הזה שהוא הורס את היכולת שלו לשוב ולהניע את הקהילה למלחמה.

במקרה של יפן הקיסרית הניצחון המוחלט לא הגיע בטקס הכניעה ב-2 בספטמבר 1945. הוא הגיע עם סיום תקופת הכיבוש האמריקני של יפן, ב-28 באפריל 1952. בין שני התאריכים הללו הכיבוש האמריקני ביצע מספר רב של פעולות ותהליכים כדי לשנות מן היסוד את החברה ביפן: הפרדת דת השינטו מן המדינה, חוקה חדשה ליברלית ופציפיסטית, ביטול הצבא, הורדת הקיסר ממעמדו כאֵל ועוד. כל הצעדים הללו נדרשו לא רק כדי להביא אזרחים יפנים להפנים את התבוסה, אלא גם כדי להרוס את הביטויים של הרעיונות שהניעו את יפן למלחמה: עליונות הגזע היפני ופולחן הקיסר.

אצל יפנים רבים, מה שהביא להפנמת התבוסה לא היה טקס הכניעה במפרץ טוקיו, אלא התמונה מהמפגש הראשון של הקיסר הירוהיטו והגנרל דאגלס מקארתור, מפקד הכיבוש האמריקני. בתמונה הירוהיטו הצעיר ממקארתור בעשרים שנה עומד זקוף וקפוץ בלבוש רשמי, בעוד הגנרל עומד נינוח בחולצה עם צווארון משוחרר.[45] ברור לכל מי שרואה את התמונה מי עליון על מי.

במקרה של גרמניה התבוסה במלחמת העולם השנייה הייתה ברורה: ברלין נהרסה ונכבשה. אף אחד לא היה יכול לחשוב שגרמניה נבגדה מבפנים. שנית, גם בגרמניה חוסלו הביטויים של הרעיונות שהניעו אותה למלחמה. במקרה הגרמני היה לשינוי ממד גיאוגרפי ברור: כאשר בעלות הברית סיפחו בסוף המלחמה שטחים מגרמניה לרוסיה ולפולין, הן חיסלו את אצולת הקרקעות הפרוסית (היוּנְקֶרים). [46] זו נתפסה כאחד ממקורות המיליטריזם הגרמני והאנטי-ליברליות. קניגסברג, העיר שבה הוכרזה המלוכה הפרוסית ב-1701, הועברה לידי רוסיה ושמה שונה לקלינינגרד. בירת גרמניה המערבית לא הייתה ברלין, עיר הבירה של הרייך, אלא בון, עיר בעלת קשרים היסטוריים למערב עוד מימי רומא. לקיחת השטחים לא הייתה עונש סתמי: היא באה לשנות את הזהות הגרמנית מן היסוד.

לאזרח היפני ב-1945 לא היה ספק שיפן נכשלה, בדיוק כפי שהיה ברור לאזרח גרמניה שהרייך נכשל. בהפצצות נגד איי הבית של יפן הוחרבו כ-65% מטוקיו, וכך גם 57% מאוסקה ו-89% מנגויה, הערים השנייה והשלישית בגודלן ביפן באותה עת.[47] מיליונים איבדו את בתיהם ואת יקיריהם בהפצצות האמריקניות. סיום המלחמה לא הביא הקלה במצב הכלכלי הקשה ביפן כי אם להפך – הוא החמיר אותו. אינפלציה משתוללת שחקה משכורות. פריטי מזון בסיסיים כמו אורז או סויה הפכו נדירים. אנשים נאלצו לאכול עשבים בצידי דרכים או לא לאכול כלל. השוק השחור פרח. משפחות נאלצו למכור תכשיטים וחפצים יקרי ערך רק כדי להשיג שק תפוחי אדמה שיחזיק אותן למשך שבוע. המצב היה כה אומלל, שיפנים רבים כעסו כשהכיבוש הציג לראשונה את שעון הקיץ: עוד שעה ליום מַשמעה עוד שעה לאומללות עד רדת הלילה.[48]

השילוב בין הכישלון הצבאי והמדיני העמוק לתהליך ה"חינוך מחדש" גרם לכך שהרעיונות הגרמניים והיפניים נוצחו. אם לא לנֶצח אז לשנים ארוכות, ארוכות דיין. אם אנו רוצים לסיים את המלחמה עם הפלסטינים, צריך להרוס את הרעיונות המניעים את המלחמה: את אידאולוגיית הדחייה.

ה. אידאולוגיית הדחייה הפלסטינית

ב-2010 פרסם בעיתון ידיעות אחרונות סאיב עריקאת, יו"ר צוות המו"מ הפלסטיני, מאמר דעה  שכותרתו "הגיע הזמן שתבחרו: כיבוש או הסדר". במאמר האשים עריקאת את ממשלת נתניהו שהיא מנסה לטרפד את שיחות השלום עם הדרישה שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית. עריקאת דחה זאת משלושה טעמים: פגיעה בזכות השיבה, פגיעה בזכויות הפלסטינים במדינת ישראל (כלומר ערביי ישראל) ו"ביטול מוחלט של הנרטיב הפלסטיני, תוך אימוץ האידאולוגיה הציונית". לדעת עריקאת, המחסום האמיתי לשלום אינו אי-ההכרה הפלסטינית בישראל כמדינה יהודית, אלא הבנייה בהתנחלויות.

עריקאת צדק. ההתנחלויות הן אכן אלו שמפריעות לשלום. אך לא מדובר רק באלו הנמצאות ביהודה ושומרון, אלא גם אלו שבגוש דן ובנגב. כלל המפעל הציוני בארץ ישראל הוא מקור הסכסוך. לתפיסתם של עריקאת ופלסטינים רבים, הסכסוך התחיל לא במלחמת ששת הימים, או אפילו במלחמת העצמאות, כי אם בהצהרת בלפור: בסקר מדצמבר 2022 כ-37 אחוזים מהמשיבים הפלסטינים ציינו שלדעתם הסכסוך התחיל עם הצהרת בלפור. 27 אחוזים ציינו את מלחמת העצמאות כנקודת ההתחלה של הסכסוך, ורק 8 אחוזים את מלחמת ששת הימים.[49]

הפלסטינים מנהלים נגדנו זה מאה שנים מלחמה על זכותנו להיות עם ריבון בארץ ישראל. מלחמת חרבות ברזל היא רק הסבב האחרון במלחמה. הכוח המניע את הפלסטינים הוא אידאולוגיית הדחייה הפלסטינית: דחיית זכותם של היהודים לריבונות בארץ ישראל (ומכאן גם הכחשת הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארצו), לגיטימיות המאבק החמוש נגדנו (דבר ששותפה לו גם הרשות הפלסטינית) ואמונה בַּזמניות של ישראל, בכך שהיא צפויה להיעלם.

אידאולוגיית הדחייה משתקפת בבירור בסקרי דעת קהל פלסטיניים. לדוגמה, בסקר דעת קהל מדצמבר 2022 רק 28 אחוז מהמשיבים הפלסטינים תמכו בהכרה הדדית שבמסגרתה הפלסטינים והישראלים יכירו בישראל ופלסטין כמולדת זה של זה, הסכסוך יסתיים ולא יהיו עוד דרישות של צד אחד כלפי הצד השני. לשם השוואה, 63 אחוז מהמשיבים היהודים תמכו בהכרה הדדית.[50] התוצאות עולות בקנה אחד עם סקרי דעת קהל קודמים, שמהם עולה כי הפלסטינים מסרבים להכיר בזכותם של היהודים לריבונות ומצפים להיעלמותה של ישראל.[51]

האידאולוגיה גם משתקפת בהתהוותו ההיסטורית של העם הפלסטיני.[52] תחילתה של הלאומיות הפלסטינית בדצמבר 1920, עם ההחלטה של הקונגרס הפלסטיני השלישי לוותר על הכינוי "דרום סוריה" ועל הדרישה לאיחוד בין פלשתינה וסוריה. הם עשו זאת מתוך הבנה שערביי סוריה לא יעזרו להם נגד העלייה היהודית לארץ ישראל, ומשום שרצו להקים שלטון אוטונומי בארץ.[53] התבוסה במלחמת העצמאות והיווצרות בעיית הפליטים נעשו רכיבים מרכזיים בזהות הפלסטינית, עם השאיפה לחזרתם אל המקומות שמהם גורשו.[54] רעיון "השיבה לגן העדן האבוד" הפך מרכזי בזהות הפלסטינית.[55]

כל סבב מאבק עם הפלסטינים – האינתיפאדה הראשונה, האינתיפאדה השנייה, עופרת יצוקה, צוק איתן – נגמר אחרי שהסבנו לפלסטינים מכה קשה, אך למרות מכות אלה הם ממשיכים לסרב להשלים איתנו. כמובן, עם השנים האמצעים של התנועה הלאומית הפלסטינית השתכללו. ערפאת הבין שכדי לנצח את ישראל חייבת התנועה הלאומית הפלסטינית לגיטימיות בינלאומית. לכן בנובמבר 1988 הכריז על הקמתה של מדינה פלסטינית ועיגן את ההכרזה בהחלטות האו"ם: החלטה 181 (תוכנית החלוקה) והחלטה 242 (הקוראת לנסיגה של ישראל משטחים שכבשה במלחמת ששת הימים). אולם הוא לא ויתר לא על אידאולוגיית הדחייה ואפילו לא על המאבק החמוש נגדנו.

תהליך השלום של אוסלו גם הוא לא שינה את הדבקות באידאולוגיית הדחייה, בין השאר משום חוסר המוכנות של ההנהגה הפלסטינית להציג את הסכם השלום כתוצאה של תבוסה פלסטינית:

ערפאת, לאחר הגיעו לעזה ב-1994, העדיף שלא לעסוק יתר על המידה במשמעויות של הסכמי אוסלו בהופעותיו בפני הציבור הפלסטיני – אולי משום שביקש לשמר את האופציה הצבאית של המאבק המזוין, ואולי מחשש לתגובת האופוזיציה הפלסטינית שתחשוף את חולשותיו כמנהיג ואת חולשת הפלסטינים כצד להסכמים אלה.[56]

סקרי דעת קהל מתקופת תהליך אוסלו מדגימים גם הם את התמיכה באידאולוגיית הדחייה. ב-1994 פלסטינים נתבקשו להשלים את המשפט "הפתרון שאני מקבל לעניין הפלסטיני הוא…". כמעט 50 אחוז תמכו בפתרון שתי המדינות. הפתרון השני אחריו בפופולריות היה "שחרור כל פלסטין", עם תמיכה של 39 אחוז. יש להביא בחשבון שבסקר כל אחד מהפתרונות שויך למפלגה פוליטית מסוימת: שתי המדינות לפת"ח, שחרור כל פלסטין לחמאס ולג'יהאד. המפתיע הוא ששחרור כל פלסטין נתמך בידי 40 אחוז מהמשיבים, אף כי באותו סקר עצמו נמצא שהתמיכה בפת"ח גדולה פי שניים מהתמיכה בחמאס ובג'יהאד ביחד. בסקר אחר, מ-1995, נשאלו משיבים פלסטינים אם הם חושבים שלישראל יש זכות קיום. 65 אחוז מהמשיבים ענו "לא".[57]

אם רצוננו לנצח במלחמה, עלינו להרוס את הרעיונות הללו, את אידאולוגיית הדחייה של הפלסטינים.

כל עוד הפלסטינים מחזיקים ברעיונות המניעים את המאבק, אין סיבה שיסכימו לפשרה טריטוריאלית עם גוף שאינו נתפס בעיניהם כלגיטימי. סביר שהם יראו בכל הסכם שייחתם עימם עוול הפוגע בזכות השיבה ובזכותם לריבונות. כי הרי הסכם השלום שישראל מוכנה להציע – מדינה פלסטינית מפורזת ומימוש חלקי בלבד של זכות השיבה – אינו זוכה לתמיכה של הציבור הפלסטיני. רק 13 אחוזים מהפלסטינים תומכים במדינה מפורזת. רק 43 אחוזים מוכנים להסתפק במימוש חלקי של זכות השיבה.[58] מכאן שמציאות של שתי מדינות תהיה רק עמדת מוצא להמשך המלחמה. הרי המניע הפלסטיני אינו כיבוש יהודה, שומרון ועזה אלא עצם קיומה של הישות הציונית על אדמת פלסטין.

כדי לסיים את הסכסוך הפלסטינים חייבים לעזוב את הרעיונות המניעים אותו. זה יכול לקרות, כפי שהיפנים והגרמנים ויתרו על אנטי-מערביות, גזענות ומלחמת קודש בשם הקיסר. אבל כדי שזה יקרה דרוש שהפלסטינים יעברו שינוי חברתי עמוק, שינוי שיכול להיות תוצאה רק של תבוסה עמוקה וניצחת – ושל הפנמה של התבוסה הזו.

רק אחרי שזה יקרה, יהיה אפשר לדבר על הסדר פוליטי סופי. "היום שאחרי" לא מתחיל עם סיום הכיבוש של רצועת עזה או חיסול הנהגת חמאס. הוא מתחיל כשהפלסטינים יכירו בכך שישראל היא עובדה קיימת ולעם היהודי יש זכות לריבונות על בסיס הקשר ההיסטורי שלו לארץ. לא מפני שהדבר דרוש לנו, כמי שצריכים כביכול לגיטימציה מהפלסטינים; זה דרוש לפלסטינים, כדי שיוכלו להתקדם מסכסוך שהביא להם רק מוות וכישלון.

ו. צעדי הניצחון

כיצד עושים זאת? שלושת המקרים שסקרנו – קרתגו, גרמניה ויפן – מראים שכדי להרוס את הרעיונות שמניעים אומה יש להרוס את הביטויים שלהם במישור התרבותי, הפוליטי והכלכלי. דרך הרס הביטויים הללו, הרעיונות מאבדים את כוח השפעתם. ניצחון צבאי גם הוא חשוב, באשר הוא צורב לתודעה את כישלון הרעיונות.

במקרה הישראלי תחילת הדרך לניצחון עוברת בתבוסה של חמאס. כדי שחברה תהיה מוכנה לשינוי עמוק, הכישלון של דרכיה חייב להיות ברור לה. הכישלון הזה עובר בהבסת התנועה שלקחה על עצמה בגאון את ההתנגדות החמושה, שיצאה במאורגן ובגלוי למלחמה נגד ישראל – ונכשלה. כל מיתון של הפעולה נגד חמאס יהיה טעות קריטית שתערער את כל המיזם. אסור להפריד בין חמאס בחו"ל לבין חמאס בעזה, או בין הזרוע הצבאית בארגון לגופי הרווחה שלו. ישראל חייבת לפעול נגד כל תנועת חמאס בכל הכלים העומדים לרשותה – צבאיים, כלכלים ומדיניים. עליה לתפוס או לחסל את הנהגת חמאס בחו"ל ובארץ, לדרוש מבעלי ברית להטיל על התנועה עיצומים, להגדירה כארגון טרור ולפרק את כלל המוסדות והארגונים הקשורים אליה. מנהיגי חמאס צריכים לברוח על נפשם והתנועה צריכה להפוך מצורעת.

הצעד הבא יהיה המחשת הכישלון באמצעות כיבוש הרצועה והימנעות משיקום שלה, מעבר לתשתיות חיוניות כגון מים וביוב. על הפלסטינים ברצועה להבין, כמו היפנים, שההרס הוא פרי ההתנגדות החמושה לישראל, ועל כן הם הנושאים באחריות הבלעדית להרס והם היחידים שאחראים לשיקום הרצועה. עליהם לעמוד בפני בחירה ברורה: האם משאביהם יופנו להתנגדות חמושה או לרווחה. ישראל צריכה לקדם את המסרים הללו בתעמולה לתושבי רצועת עזה ויו"ש.

צעד שלישי הוא פירוקה של הרשות הפלסטינית במתכונתה הנוכחית והקמתה של רשות חדשה. הרשות הפלסטינית היא גוף מסית לטרור ותומך בטרור. הסתפקות בהבסת חמאס אין בה כדי לקעקע את התמיכה הפלסטינית במאבק החמוש נגדנו. הרשות תומכת בו אף היא, ומצדיקה מאבק חמוש, גם אם לא בגלוי ובאופן מאורגן. הדיבורים על "רשות מחודשת" הם מגוחכים כל עוד אותה "רשות מחודשת" אינה נדרשת לסגור את קרן האסירים, לפעול נגד עידוד והסתה לטרור בחומרי הלימוד שלה, בערוצי התקשורת וברשתות החברתיות, ולהוקיע את חמאס ואת פרעות תשפ"ד.

הסובלנות של ישראל כלפי השחיתות של הרשות וכלפי ההסתה שלה לטרור אינה תורמת לתהליך השלום, או אפילו ליציבות הביטחונית. להפך. גם מי שתומך בתהליך השלום המסורתי, זה של הסכם שלום לפני ניצחון על אידיאולוגיית ההתנגדות, רואה בסובלנות כלפי כפל הלשון של ערפאת בימי אוסלו וכלפי השחיתות של הרשות פגיעה בתהליך. הנה כך כותב מכון מחקר המזוהה עם פתרון 'שתי המדינות':

אילו היתה [ישראל] סלחנית פחות ואילו באה חשבון עם ערפאת על כל שימוש לשון כלפי ההתחייבויות שקיבל בהסכמים אלה, היה הדבר מחייב אותו לדבר אמת אל הציבור שלו ולהתמודד עם החסמים והמכשולים שמציבים לו מתנגדיו מבית. אהדת הציבור הייתה גוברת אילו הייתה ישראל רואה בשחיתות [של הרשות] איום על המשך יישומם של הסכמים אלה.[59]

לבסוף, יש להביא את הפלסטינים לידי הכרה בזכותו של העם היהודי לריבונות בארצו והשלמה עם ישראל כעובדה קיימת במרחב. זאת יש לעשות באמצעות תקיפת שלושה ביטויים של הדחייה הפלסטינית לזכותנו לריבונות והתקווה שאנו זמניים: (1) אמנת אש"ף, (2) מצב הפליטות התמידי ואונר"א המתחזקת אותו, ו-(3) הדרישה שירושלים המזרחית תהיה בירת פלסטין.

אמנת אש"ף היא המסמך המכונן של התנועה הלאומית הפלסטינית. אי-אפשר לדבר על שלום כל עוד מסמך כה חשוב ויסודי דוחה את עצם זכותו של העם היהודי לריבונות בארצו. נכון שערפאת והנהגת אש"ף פרסמו וביצעו צעדים הצהרתיים וטענו שהסעיפים השוללים את זכות קיומה של ישראל מבוטלים. אבל האמנה מעולם לא שונתה. אם סעיפי האמנה אכן מבוטלים – כפי שהתחייב ערפאת עוד ב-1993 – יואיל אש"ף וישנה את האמנה. שינוי האמנה יהיה צעד חשוב בקבלה הפלסטינית של זכות היהודים לריבונות.

מצב הפליטות התמידי הוא ביטוי לרעיון שישראל היא זמנית. הוא גם אינו מאפשר להכיר בזכות העם היהודי לריבונות, משום שעם הכרה זו לא יוכלו הפלסטינים לדרוש מימוש מלא של זכות השיבה (כפי שכתב עריקאת במאמר הדעה שלו מ-2010). הפליטות התמידית מתוחזקת על ידי אונר"א, ועיקר המימון של ארגון זה מגיע ממדינות המערב; ארה"ב היא התורמת הגדולה ביותר שלו. כדי להביא את הפלסטינים להפנים שישראל היא עובדה קיימת, יש לסיים את מצב הפליטוּת. את אונר"א יש לפרק, ואת בעיית הפליטים הפלסטינים יש לפתור במקומות מושבם או במדינה שלישית. זכות השיבה לא תהיה עוד חלק מהמשא ומתן.

עניין ירושלים הוא חשוב, אולי הסוגייה הכי מהותית בסכסוך. חאג' אמין אל חוסייני, המנהיג הלאומי הראשון של הפלסטינים, היה החלוץ בהפיכת ירושלים לסוגייה פוליטית המניעה את הלאומיות הערבית.[60] כיפת הסלע היא סמל פופולרי ברחוב הפלסטיני, וההגנה עליה היא אחד הנימוקים למאבק בישראל. הפלסטינים גם דוחים את הקשר ההיסטורי של היהודים לעיר ואת הרעיון שירושלים תהיה בירת ישראל, ולו רק חלקה המערבי.[61]

כל עוד ישראל 'מכבדת' את הערעור הפלסטיני על הזיקה היהודית והציונית לירושלים, ונזהרת מגילויים של ריבונות יהודית ב'אגן הקדוש', היא מתחזקת את אידאולוגיית הדחייה. על ישראל לפעול בצורה הפוכה: להחליש את מעמד הפלסטינים בעיר, לשלול את קיומם של מוסדות לאומיים פלסטיניים בה, ולחתור לכך שאם תהיה ישות פלסטינית בירתה תהיה אך ורק רמאללה. רמאללה, כמו בון של גרמניה המערבית, תהיה הביטוי הגיאוגרפי לשינוי הרעיוני.

ז. ניצחון – הייתכן?

הקורא אולי ספקן: האם באמת ניתן לנצח את הפלסטינים ניצחון מוחלט? שמא הם שונים מקודמיהם, ודבקים במאבק נגד ישראל במידה הגוברת על דבקותם של היפנים והגרמנים באידאולוגיות שלהם?

אתחיל משני היתרונות המרכזיים של האסטרטגיה המוצגת כאן, אסטרטגית הניצחון הישראלי, העומדים לה גם אם הפלסטינים אינם ניתנים להבסה. היתרון הראשון הוא הסכמה חדשה בין ימין ושמאל כיצד לפתור את הסכסוך. אין מישהו בספקטרום הפוליטי הישראלי, למעט אולי בשמאל הקיצוני, שיהיה מוכן לחזרת כל הפליטים לשטח ישראל הריבונית או להקמת מדינה פלסטינית חמושה ביהודה ושומרון. היות שהפלסטינים אינם מוכנים לקבל את ההגבלות הללו, כל הסכם שלום חייב להיות רק ב"יום שאחרי": ביום שאחרי אידיאולוגיית הדחייה הפלסטינית. עד אז כל הסכם שלום יהיה רק הכנה לקראת סבב הסכסוך הבא.

ניצחון ישראלי אינו קריאה לסיפוח יהודה ושומרון או המשכת הכיבוש עד אין קץ. להפך. הוא קריאה לסיום המלחמה והגעה לשלום, דבר שבו מעוניינים רוב מצביעי השמאל והימין בישראל. שני הצדדים יכולים להסכים שעליהם לפעול יחד להשגת הניצחון – באמצעות חקיקה, פעולות ממשלה או גיוס תמיכה בינלאומית למאמץ. דווקא אחדות ישראלית סביב נושא הניצחון תגדיל את הסיכויים לתמיכה בינלאומית רחבה, כשמדינות זרות יבינו שישראל מצד אחד אינה דוחה את התהליך המדיני ומצד שני אינה מוכנה להתחיל בו לפני שהפלסטינים יוותרו על הרעיונות המניעים את המאבק נגד ישראל זה מאה שנה.

הצעדים הדרושים לניצחון ישראלי אינם יכולים להיעשות רק על ידי ישראל, ובעצם לא כדאי שייעשו רק על ידיה. אם הפלסטינים יראו שהתוכנית זוכה לתמיכה בינלאומית רחבה, הדבר יעצים את השפעתה ויגדיל את סיכויי ההצלחה, משום שהם יראו בתמיכה הבינלאומית עוד הוכחה לכך שישראל היא עובדה קיימת. אפשר, למשל, לדון על העברת הפלסטינים למשמורת בינלאומית של מדינות המחויבות לפעול נגד אידיאולוגיית הדחייה. כמובן, תוך דרישה שכוחות צבא לא יוצבו בשטחי הרשות, ושהמעטפת הביטחונית תמשיך להיות של ישראל.

היתרון השני של ניצחון ישראלי טמון בכך שהוא מציע לישראל טיעון מדיני ברור ובסיס למדיניות חוץ אקטיבית. ניצחון ישראלי לא דרוש רק לישראל; הוא גם דרוש לפלסטינים. אם הקהילה הבינלאומית רוצה לסיים את הסכסוך, יש לעשות זאת על ידי שינוי רעיוני, אשר נעשה באמצעות שינוי פוליטי, כלכלי ותרבותי. רוב הישראלים מוכנים להכרה הדדית בישראל ופלסטין כמולדת של שני העמים וסיום הסכסוך. הבעיה היא שרוב הפלסטינים לא. ניסיון לבצע חלוקה של הארץ לפני שינוי רעיוני אצל הצדדים רק מבטיח עוד שפיכות דמים – כפי שמדגימות קוריאה, תת היבשת ההודית או סרביה-קוסובו. ישראל לא מוכנה להיות עוד ניסוי כושל לחלוקה כזאת, והפלסטינים צריכים להשלים עם הצלחת המפעל הציוני כדי לבנות לעצמם עתיד טוב יותר.

האם הם יכולים לעשות זאת? באופן עקבי סקרי דעת קהל מראים שבין 15 ל-20 אחוז מהפלסטינים מוכנים להכיר בישראל ולסיים את הסכסוך.[62] כלומר יש כבר מיעוט ניכּר שהפנים את הכישלון ומוכן להמשיך הלאה. אנחנו צריכים להפוך את המיעוט הזה לרוב.

האם הפלסטינים אינם ניתנים להבסה? אין שום אינדיקציה היסטורית שתתמוך בטענה הזו. סביר להניח שהם דבֵקים במאבקם בעיקר הודות לתמיכה הנדיבה של הקהילה הבינלאומית, שדואגת למחסורם. הסכם אוסלו היה יכול להיות תחילתו של שינוי עמוק אצל הפלסטינים, אם ההסכם היה אוכף שינוי רעיוני ומביא את הפלסטינים להכרה בכישלון המאבק נגד ישראל. ערפאת העדיף להימנע מהצגה כזו, וחסך מעצמו ומהפלסטינים התמודדות עם המשמעות של תבוסה במאבק נגד ישראל.[63]

אפילו אם ישראל תכריז שהיא מוכנה לנהל משא ומתן ביום שאחרי, היא לא תקטין את הסיכוי שהפלסטינים ייכנעו. אם ישראל תתווה אסטרטגיה, שמובנים בה חיסול של מרכיבי אידאולוגיית הדחייה, הספירה לאחור לתבוסה הפלסטינית תהיה מהירה. הפלסטינים יראו את אונר"א מפורקת ואת הפליטים הפלסטינים מתיישבים בארצותיהם. הם יראו את הרשות קורסת ומוחלפת במשמורת בינלאומית. הם יראו את חומרי הלימוד שלהם מוחלפים. והם ידעו עוד דבר: ישראל לא תכריז על ניצחון ועל היום שאחרי עד שהפלסטינים יוכיחו שהם קיבלו את ישראל ודוחים את האלימות כדרך ליישוב הסכסוך.

גם כאן ישראל יכולה לשאוב השראה מארה"ב ביפן: האמריקנים הכריזו שהכיבוש של יפן ימשך עד שיפן תוכיח שהיא אינה עוד איום. הם לא נקבו בתאריך. גם ישראל ובעלות בריתה לא צריכות לעשות זאת. המלחמה תסתיים כשהפלסטינים ידחו את האידאולוגיה שהביאה להם – ולנו – רק הרס ומוות.

---

ניצן דוד פוקס הוא יוצר ומגיש ההסכת המשחק הגדול, לשעבר אנליסט גיאופוליטי בכיר בבית ההשקעות אינפיניטי וכיום עמית מחקר במכון ארגמן. המאמר זכה במקום השני בתחרות סיעור הכתיבה של השילוח תשפ"ד.

---

תמונה ראשית: קרב ימי בין רומא לקרתגו. נחלת הכלל, באדיבות ויקימדיה

---

[1] פוליביוס, היסטוריה, מרומית: בנימין שמרון, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"א, עמ' 184.

[2]Adrian Keith Goldsworthy, The Punic Wars, 1. publ (London: Cassell Military, 2000), 155–156.

[3] Carlin A. Barton, "The Price of Peace in Ancient Rome", in Kurt A. Raaflaub (ed.), War and Peace in the Ancient World, 1st ed. (Wiley, 2007), 248, https://doi.org/10.1002/9780470774083.ch14

[4]  Carl von Clausewitz, On War, trans. Michael Howard and Peter Paret (Princeton, N.J: Princeton University Press, 1976), bk.1, ch.1, 75.

[5] John David Lewis, Nothing Less than Victory: Decisive Wars and the Lessons of History (Princeton: Princeton University Press, 2010), 2–6.

[6]Daniel Pipes, "A New Strategy for Israeli Victory", Commentary Magazine, January 2017.

[7] אור ברק, "מ'הכרעה' ל'ניצחון': התרת הבלבול בטרמינולוגיה הצבאית בישראל". עדכון אסטרטגי 24, מס. 2 (2021). זמין באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי.

[8] .von Clausewitz, On War, ibid.

[9] Thomas C. Schelling, Arms and Influence (New Haven, CT: Yale University Press, 2008), xiv.

[10] Beatrice Heuser, "Clausewitz’s Ideas of Strategy and Victory", in Clausewitz in the Twenty-First Century (Oxford ; New York: Oxford University Press, 2007), 138–162.

[11]Ibid., 147.

[12]Lewis, Nothing Less than Victory, 157.

[13]Heuser, "Clausewitz’s Ideas of Strategy and Victory", 153.

[14]Ibid..

[15] Schelling, Arms and Influence, 31.

[16]Heuser, "Clausewitz’s Ideas of Strategy and Victory", 157.

[17] Colin Gray, "Defining and Achieving Decisive Victory" (Fort Belvoir, VA: US Army War College Press, 1 April 2002), 15.

[18] Cian O’Driscoll, "Nobody Wins the Victory Taboo in Just War Theory", Journal of Strategic Studies 42, no. 7 (10 November 2019): 901–919.

[19] פוליביוס, היסטוריה, עמ' 179 ואילך.

[20]Goldsworthy, The Punic Wars, 126   .

[21]Ibid., 128.

[22]Lewis, Nothing Less than Victory, 72–75.

[23]Goldsworthy, The Punic Wars, 38–39, 155–156.

[24] Barton, "The Price of Peace in Ancient Rome", 249–50.

[25] דונלד קגן, שורשי המלחמה והדרכים לשמירה על השלום, מאנגלית:  אביעד שטיר, תל-אביב: ספריית שיבולת, 2021, עמ' 254–255.

[26]Lewis, Nothing Less than Victory, 72–75.

[27]Goldsworthy, The Punic Wars, 213.

[28] Ibid., 308–309

[29] Hans Kohn, The Mind of Germany: The Education of a Nation (New York: Harper & Row, 1960), 8–17.

[30]Ibid., 93.

[31]Ibid., 96–97.

[32] הד לכך אפשר אולי למצוא אצל ניטשה, במכתם 146 ב"המדע העליז": "'גרמנים' פירושו היה תחילה 'עובדי האלילים' […] אין זה מן הנמנע כלל, שהגרמנים עוד יהפכו לעצמם את הגנאי לשם כבוד, באשר ייעשו לעם הבלתי נוצרי הראשון באירופה" (מגרמנית: ישראל אלדד, ירושלים ותל-אביב: שוקן, תשכ"ט).

[33]Kohn, The Mind of Germany, 161–163.

[34] קגן, שורשי המלחמה, עמ' 144.

[35] קשם, עמ' 145.

[36]  שם, עמ' 147–153.

[37]Lewis, Nothing Less than Victory, 197–200.

[38] Ibid., chap. 6.

[39]Kohn, The Mind of Germany, 333–335.

[40] דוד אוחנה, מסדר הניהיליסטים: לידתה של תרבות פוליטית באירופה 1870-1930 ,ירושלים: מוסד ביאליק, 2016, כרך 1: דרכי המודרניות,  357.

[41] Oswald Spengler, The Hour of Decision, trans. Charles Francis Atkinson (London: George Allen and Unwin, 1934), xiv.

[42]John W. Dower, Embracing Defeat (W.W. Norton & Company, 2000), 277.

[43] Samuel I. Rosenman, ed., The Public Papers and Addresses of Franklin D. Roosevelt: 1943, The Tide Turns (New York: Harper & Brothers Publishers, 1950), 37–45.

[44]Clausewitz, On War, 77.

[45]Dower, Embracing Defeat, 293.

[46]Felix E. Hirsch, "The End of The Junker Class", Current History 10, No. 54 (1946): 146–151.

[47]Dower, Embracing Defeat, 45–46 .

[48]Dower, 91–105.

[49]Palestinian-Israeli Pulse: A Joint Poll (Palestinian Center for Policy and Survey Research, the International Program in Conflict Resolution and Mediation, January 2023).

[50]Palestinian-Israeli Pulse: A Joint Poll, 18.

[51]Daniel Polisar, "Do Palestinians Want a Two-State Solution?", Mosaic, 3 April 2017.

[52]Benny Morris, "The Rejection", The New Republic, 21 April 2003.

[53] Daniel Pipes, "The Year the Arabs Discovered Palestine", Middle East Review 21, no. 4 (Summer 1989).

[54] Baruch Kimmerling and Joel S. Migdal, The Palestinian People: A History (Cambridge, Mass: Harvard University Press, 2003), 259–260; Morris, "The Rejection".

[55]Morris, "The Rejection".

 [56]"חסמים לשלום בסכסוך הישראלי-פלסטיני", מחקרי מכון ירושלים לחקר ישראל, 2010, עמ' 90–91.

[57]Polisar, "Do Palestinians Want a Two-State Solution?”.

[58]Palestinian-Israeli Pulse: A Joint Poll, 18–19.

[59] "חסמים לשלום", עמ' 104.

[60] Philip Mattar, "The Role of the Mufti of Jerusalem in the Political Struggle over the Western Wall, 1928-29", Middle Eastern Studies 19:1  (1983): 104–118.

[61] Polisar, "Do Palestinians Want a Two-State Solution?"; Palestinian-Israeli Pulse: A Joint Poll, 19.

[62] Polisar, "Do Palestinians Want a Two-State Solution?”.

[63]"חסמים לשלום", עמ' 91.