המערב וקוף המחט

דיכויה האלים והאיום של המחאה העממית באיראן, שגבה ככל הנראה את חייהם של עשרות אלפי אזרחים, נתקל בשתיקה מדהימה מצד הסטודנטים במערב שמחו עד לא מזמן בשלל הפגנות, עצרות, ערי אוהלים ופסטיבלים של שנאת ישראל נגד "רצח העם" בעזה. יצרני התוכן ברשתות נדמו, ו"מומחי" האולפנים עיינו בתופעה בצורה מרוחקת, אם בכלל.

יהיו שיגידו שזו פשוט רשעות צרופה המהולה בצביעות. אחרים יציעו תשובות מורכבות יותר. כך למשל ד"ר תומר פרסיקו (ברשומת פייסבוק מ-13.1.26) הציע כי ההתמקדות הבלעדית בביקורת על המערב וההבלגה על כל מה שעושים אחרים היא בעיקרה ביטוי של מועקת המודרנה המערבית. מועקה זו קשורה בניכור הנוצר מהמעבר "מקיום במסגרת חמולתית אורגנית אל חיים בציבוריות פתוחה המורכבת מאינדיבידואלים אוטונומיים; בתנועה מעולם הרווי במיתוס ודת אל יקום שממנו הוסר הקסם, אל חברה המאורגנת על בסיס חירות פרטית, מריטוקרטיה ומסחר".

זהו טיעון בעל גנאלוגיה הגותית מרשימה, שאף ניחן במידה רבה של צדק, אולם נראה שהוא מדלג בקלילות רבה מדי על סוגיית החינוך וחשיבותה. קשה מאוד להתעלם מן העובדה שמובילי המחאה הפרו-פלסטינית במערב הם אנשי אקדמיה וסטודנטים או סטודנטים לשעבר (כשלצידם ניצבים מהגרים או בני מהגרים מארצות האסלאם). למעשה, צריך להיות עיוור לחלוטין למתרחש בין כותלי האקדמיה המערבית כדי לא לראות בה את המעוז הראשי של הוקעת המערב בכלל, ושל ישראל – המזוהה כגרורה הממארת ביותר של האימפריאליזם המערבי – בפרט. גם אם המועקה והניכור מהווים כר נוח לביסוס אותה טינה עמוקה לסדר המערבי הליברלי, הרי שללא עשרות שנים של חינוך אקדמי ממוקד מטרה, קשה לדמיין הגעה למחוזות כאלו של אבסורד. טינה זו אינה נספגת עם חלב אם, ולמעט מקרים יוצאי דופן אף לא נלמדת בבתי הספר אלא בשלב מאוחר יותר.

כאן עולה לפנינו שאלה כבדת משקל.

ברור מדוע מלמדים לשנוא את המערב במיני מַדְרַסוֹת אסלאמיסטיות, כמו שברור מדוע לימדו לתעב אותו במדינות קומוניסטיות או פשיסטיות. עם כל מגוון בעיותיו ומגרעותיו, המערב בנוי על עיקרון מארגן מריטוקרטי וזכותני שהאסלאם הקיצוני מתנגד לו מכל וכול. גם המשטרים הקומוניסטיים והפשיסטיים התנגדו לעיקרון זה מסיבות דומות, שכן הזכויות במשטרים אלו נובעות ממעמדו של האדם התלוי בדתו, תורשתו או קרבתו לשלטון. אולם מדוע שנאת המערב מפושטת כל כך גם באקדמיות המערביות? מדוע מרצים וסטודנטים רבים כל כך מאמצים אותה בחדווה? חלקם הקטן אכן מגיע מן המדרסות שכבר הזכרנו, ישירות או בעקיפין, כתוצרים תרבותיים של חברות אסלאמיסטיות שהיגרו למערב ונטמעו באקדמיות שלו. אבל רוב המוחים הפרו-פלסטינים אינם מהגרים ואף לא בני מהגרים מארצות האסלאם. הם שונאים את המערב שבו נולדו, התחנכו ובגרו. מדוע?

*

שורשיה של התפיסה הזאת נטועים בסלידה מצבירת הממון ומן התענוגות הגשמיים שמאפיינת את כל הדתות המונותאיסטיות, אבל חזקה במיוחד בנצרות – הדת ההגמונית במערב ההגמוני – אשר חרטה על דגלה את הסתירה בין החומר והרוח והכריזה באורח חד-משמעי שלגמל יהיה קל יותר לעבור דרך קוף המחט מאשר לעשיר להיכנס בשערי גן העדן (מתי י"ט, 24; מרקוס י', 25; לוקס י"ח, 25). אחרי שפְּיוֹטְר צָ'אַדָיֶיב הרוסי ואוגוסט קוֹנְט הצרפתי הגו את המושג "מערב" בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-19, יורשיה הטבעיים של המסורת הנוצרית מתנגדת העשירים, מרקס ואנגלס, סייעו לחלן אותה באמצעות קשירת הקִדמה הרוחנית והחומרית של המערב בביטויים האיומים ביותר של הדיכוי הרוחני והחומרי. הקשר הזה התגלה כאיתן בהרבה מזה של גורדיוס, וכל מהלומות החרב שהנחיתו עליו התאוריות הכלכליות-פוליטיות-חברתיות המתחרות וההיסטוריה המערבית עצמה, שהפריכה את מרבית החיזויים המרקסיסטיים, לא הצליחו לבתקו.

לזכות אבות המרקסיזם אפשר לכל הפחות לזקוף את ההערצה הכנה שרחשו להישגי המערב, ואת האופטימיות התמימה שלהם לגבי משנתם בטרם חזו בניסיונות לממשה במציאות. יורשיה של המסורת הדתית הזאת כיום לא נהנים מהצדקות כאלה. על אף התוצאות הקשות של הניסיונות הקודמים, הם מקבלים את הבשורה המרקסיסטית או את גרורותיה הפוסט-מודרניות המחוספסות והמעורפלות בחדווה רבה – תוך שהם מוותרים דווקא על ההערצה המרקסיסטית להישגי הקדמה, ורואים בשגשוג המערבי אך ורק עדות מרשיעה מאין כמותה להשחתה המוסרית. טבעי בה במידה הוא שאויבי המערב, שמביטים עליו מבחוץ, קופצים על התפיסה הזאת כמוצאי שלל רב, מאמצים אותה לארסנלים ההגותיים שלהם ופועלים להדהדה ככל שרק ניתן. גם המתח עתיק-היומין בין הנצרות ליהדות (שלמרבה ההפתעה לא נעלם לשום מקום חרף החילון הקיצוני של המערב) תורם את תרומתו המבישה לתשוקה למקד את מלוא הביקורת דווקא בישראל.

אבל אף כי שורשי התופעה אכן נטועים בתשוקה הדתית לטוהר מוסרי, נראה שבמערב החילוני, שההפרדה בין דת למדינה היא חלק מהעיקרון המארגן שלו, עיקר הבעיה נובע מהשילוב הקטלני שבין זדון ובורות: אביו ואימו של הלך הרוח שפרידריך ניטשה נהג לכנותו "רֶסֶנְטִימֶנְט", כלומר תרעומת וטינה.

חלק ממוקיעי המערב האקדמיים (וחשוב לציין שאלה מגיעים מהימין ומהשמאל הקיצוניים כאחד) יודעים לא רע את ההיסטוריה ואת תולדות הרעיונות החברתיים והפוליטיים שעיצבו את החברה המערבית המודרנית, אבל בוחרים לעוות אותם בשל אופיים ואישיותם שקשה שלא לתארם כזדוניים. במקום להתמודד עם האתגרים שהחיים מציבים בפניהם ולהשתפר בעצמם, במקום לתקן ולשפר את החברה בהליכים איטיים ועקביים, הם בוחרים להאשים בצרותיהם ובצרותיה של החברה אך ורק את הגורמים המערכתיים ואת מאפייני החברה שלהם (אמיתיים ומדומיינים כאחד), ומבקשים פשוט להחריב את החברה הזאת עד היסוד ולהקים תחתה אוטופיה כזאת או אחרת.

חלקם האחר של המוקיעים, ובתוכו רוב המוחים, הינם בורים. בבתי הספר שלהם לא לימדו אותם טוב מספיק היסטוריה ואזרחות, שלא לדבר על פילוסופיה פוליטית. בהגיעם למוסדות להשכלה גבוהה, הם למדו אצל אותם שרלטנים מן הסעיף הקודם ולא התוודעו לשום דבר אחר. אל הרִיק הזה, שבו הדקויות והמורכבות נשחקו זה מכבר, מחליקה בקלות הוראה בררנית, המורכבת ממבואות דלים וקורסים אזוטריים למדי שלעתים קרובות מדי מלאים כרימון בהשקפותיו הפוליטיות של המרצה. האינפלציה ההשכלתית תורמת לצמיחתו של הרסנטימנט בקרב המרצים והסטודנטים כאחד. המרצה, אותו "עשיר של עולם הרוח", חווה בוז תהומי כלפי הסדר המערבי לא משום שהוא חסר כול, אלא משום שהוא חש שמעמדו הציבורי ושכרו אינם הולמים את הערך שהוא מייחס לסגולותיו האינטלקטואליות. בנקודת המפגש בין הבורות הלא-רצונית של התלמיד לבין המרירות של המורה נולדת אותה הלקאה עצמית על חשבונם של אחרים.

הפיתוי של "חשיפת הסוד המלוכלך של המערב" התגלה כחזק מדי: מרצים רבים מדי פשוט לא מסוגלים לסרב לדחף להסביר לסטודנטים שלהם (שמצידם עודם נמצאים בגיל שמרד נעורים הוא מאפיינו הפסיכולוגי המרכזי) שהגורמים לצרותיו של העולם מתחילים ומסתיימים בסדר החברתי, הכלכלי והפוליטי שנולד באירופה וכבש כל חלקה טובה ברחבי תבל. שהרי, מה יכול לחבוש טוב יותר את האגו הפצוע של אדם משכיל (אבל כזה שלא זוכה להערכה ציבורית ולהשתכרות שהוא סבור כי הוא ראוי להן) מאשר ההכרה כי יש אשם מוגדר בכל הבעיות שלו ושל הזולת, ושהאשם הזה מסתובב גלוי לעיני כול, אך ההדיוטות, כמו האלילים המטופשים בתהילים קט"ו, "עיניים להם ולא יראו".

*

הזדון והבורות המולידים את הרסנטימנט מולידים גם את אחותו, הלוא היא ההיבּריס, היוהרה. מאפיין קבוע של המחאה הפרו-פלסטינית במערב הוא שלילת הסוכנות המוסרית של כל מי שאיתרע מזלו להיוולד לא במערב. לדידם של מרבית המוחים הללו, המערב הוא הסובייקט היחיד בהיסטוריה שניחן בסוכנות מוסרית. כאשר המערב פועל, הוא פועל מתוך בחירה, ולכן הוא תמיד אשם; כאשר ה"אחר" – ויהיה זה משטר האייתוללות, ארגון טרור רצחני או המון מוסת – פועל באלימות מחרידה, הוא נתפס כלא יותר מאשר תגובת שרשרת, תוצאה בלתי נמנעת של הפצע שהסב לו המערב. בתוך המכניקה התפיסתית הזו אין טעם להלין על הדיכוי באיראן, כפי שאין טעם להלין על סוּפה או על חוקי הטבע. מבחינתם, הרֶשע של טהראן, אם הוא בכלל נתפס ככזה, אינו אלא סימפטום משני של המחלה המערבית, ולכן המחאה שם היא לכל היותר רעש רקע שמפריע לאבחון החולי העיקרי.

וכך, "משכילים" מערביים מן הזן הזה סבורים שהם חיים ברודנות אכזרית וערמומית, והעובדה שהם מסוגלים לחיות איך שהם רוצים, להשתולל בהפגנות, לחולל מופעי ונדליזם באתרים ציבוריים ופרטיים, להתבטא בחירות גמורה בכל האולפנים והפלטפורמות התקשורתיות, להצביע בחופשיות בכל סוגי הבחירות לרשויות הפוליטיות וכך הלאה, קשורה בעיקר באומץ ליבם המופלג. הם רואים את שליטי איראן כזהים במהותם לראשי הממשלות המערביות המושחתים; חלקם הלא-מבוטל אף סבור שהראשונים עדיפים על פני האחרונים בהיותם חוד החנית בלחימה נגד האכזריות הבלתי-נסבלת של הסדר המערבי.

בחיבור הזה בין הזדון לבורות, בין הבשורה המרקסיסטית לשורשים הנוצריים של הסלידה מהחומר, חיבור שמחוזק ביוהרה זחוחה – נוצרת אסתטיקה של חסך, שבה העוני והדלות נתפסים כערובה לטוהר מוסרי. במשוואה הזאת, המוחה האיראני המשווע לחיים בורגניים, למותגים מערביים ולחירות אישית נתפס כמי שעבר "קולוניזציה של התודעה". הוא נהפך לדמות טרגית שאינה ראויה לסולידריות, משום שהוא מבקש להצטרף אל הצד הלא נכון של קוף המחט. האינטלקטואל הרדיקלי המערבי ותלמידיו, החיים בתוך השפע המושחת אך מתעבים אותו, מביטים בסטודנט המוחה בטהראן (ועל אחת כמה וכמה ברוכל המוחה בטהרן) לא כאל אח לנשק, אלא כאל מי שמתפתה לנזיד עדשים של מודרנה, בעוד הם עצמם שומרים על 'האמת' של ההתנגדות.

הציבור הזה מבקש לעבור בקוף המחט המוסרי של הקדמה באמצעות הצהרות רדיקליות, בזמן שאת המחיר האמיתי משלמים המוחים בטהראן – שזעקתם לחירות פשוטה נבלעת בשאון הזעם המעמדי של האקדמיה. התופעה הזאת היא תוצר של מערכת שבה השתיקה לגבי איראן היא מחיר קטן שמשלמים כדי לשמר את הלכידות של הנרטיב האנטי-מערבי.

יגאל ליבֶרַנְט הוא עורך ראשי בהוצאת המרכז האקדמי שלם.

תמונה: Crannofonix News , באדיבות ויקימדיה