רבדיו המשתנים של הסדר העולמי

"סדר עולמי מתפורר, אפילו כזה שנבנה בכוח הזרוע, מתקשה להפנים את קריסתו כשם שאדם מתקשה לדמיין את מותו" – הנרי קיסינג'ר[1]

מושכלת יסוד בחקר היחסים הבין-לאומיים היא שהמערכת הבין-לאומית הייתה ונותרה אנרכית במהותה. אין בה מרות מרכזית, ועד כה – בעיקר מאז הזוועות של מלחמות העולם – כל הניסיונות להכפיף את כלל חלקיה לסמכות על-לאומית, שתרסן אותם כשם שמדינה מרסנת את אזרחיה, הניבו תוצאות חלקיות בלבד. כפי שאנו חווים בימים אלה על בשרנו, לא אחת יש בניסיונות מעין אלה כדי להעיק דווקא על מי שמבקשים להגן על הקיים ועל אורחות החיים של בני תרבות; אבל אין בהם כדי לבלום את מי שמבקשים לקעקע את המציאות המדינית בשמה של אידאולוגיה מהפכנית, בין אם היא מתהדרת ביומרה סוציאליסטית, מניפה דגל של לאומנות קיצונית, או עוטה אצטלה של להט דתי – אסלאמיסטי או אחר.

מהי, אם כך, תכליתו של דיון במושג החמקמק "סדר עולמי"? התשובה היא שגם אם אין בפועל "סדר" אחד שהכול מכירים בו ובלגיטימיות שלו, עדיין מדינות ומנהיגיהן, מדינאים, מצביאים ודיפלומטים, כמו גם הוגי דעות ומעצבי דעת קהל, וקהל זה עצמו, זקוקים לאיזה "מיפוי" תודעתי של המערכת. אומות בוחנות את הסביבה האסטרטגית שבתוכה הן מוצאות את עצמן, את תוואי הנוף שבו הן מנווטות. לשם כך הן זקוקות לשפה ולהמשגה מדינית שיסכמו את התנסותן בעבר, ינחו את קריאת המציאות שלהן בהווה, ויעצבו את ציפיותיהן לעתיד – וכל זה נכון ביתר שאת בימים של שינויים ותהפוכות במערכת המדינית.

במאמר זה אבקש להציע מיפוי תודעתי המחלק את הסדר העולמי לרבדים שונים – בדומה, אם תרצו, לאופן שבו הנוף הפיזי מחולק לרבדים גיאולוגיים הנערמים זה על גבי זה. אנו נתמקד בחמישה רבדים בעלי השפעה מרכזית: הרובד האימפריאלי; הרובד של מאזן הכוחות; הרובד הווילסוניאני, המשקף את הניסיון, פרי הלקח המר של מלחמת העולם הראשונה, לבנות מוסדות ונורמות בין-לאומיים; הרובד של מאזן הכוחות הגרעיני; והרובד שביסודו קִרבה רעיונית בין שחקנים בזירה הבין-לאומית. חמישה רבדים אלה – המתוארים כאן, מטבע הדברים, בקווים כלליים ביותר – ממשיכים להתקיים זה על גבי זה, או זה לצד זה, בצירופים משתנים. לאורם קוראים המדינות ומנהיגיהן את המפה הבין-לאומית המשתנה ובוחרים את נתיבי פעולתם.

אתגר ניווטי זה ניצב כעת בכל כובד משקלו בפני מדינת ישראל, הנדרשת למצוא את דרכה בעולם שחלק גדול מהנחות היסוד שעיצבו אותו מאז סוף מלחמת העולם השנייה כבר אינן רלוונטיות. התוויה מושכלת ומרחיקת רואי של המדיניות הלאומית שלנו מחייבת מיפוי של רובדי הסדר העולמי וזיהוי של התמורות המתחוללות בכל אחד ואחד מהם. זו מטרת המאמר.

1. הרובד האימפריאלי: כוחן של מעצמות הגמוניות

מרכיב יסוד בזיכרון ההיסטורי של תרבות המערב, כמו גם של סין וסביבתה, הוא רעיון הסדר האימפריאלי:  מבנה מדיני, אזורי או אף עולמי שבמרכזו ניצבת מעצמה הגמונית אחת, רבת כוח ורבת שנים. במתווה זה, כל יתר הישויות המדיניות (אם יש להן קיום עצמאי כלשהו) סובבות סביב המעצמה כלוויינים, או מתקיימות כפריפריה "ברברית" שיש להכניעה במוקדם או במאוחר.

בעולם התרבות של סין והמדינות החיות בצילה, הרעיון של שלטון "מרכזי" אחד (שהרי זה פירוש שמה של סין במנדרינית תקנית – Zhōngguó – "ארץ המרכז" או "הממלכה התיכונה") הוא בחזקת מושג יסוד. סין העממית מכירה כיום, לכאורה, בכללים המדיניים של השוויון הריבוני בין האומות, אך נקודת המבט האימפריאלית וההגמונית שלה משתקפת היטב בדרך שבה היא פועלת בים סין הדרומי ובזירות נוספות שהיא רואה בהן את מרחב ההשפעה שלה.

אשר לתולדות המערב, מרכיב עתיק יומין בתפיסת היסוד של הסדר המדיני מצביע כאפשרות מכוננת – תחת הכותרת של פַּקס רוֹמָנָה – על התבנית של האימפריה הרומית. זו התקיימה מאות שנים, תחילה כרפובליקה, אחר כך כקיסרות, והכפיפה למרותה חלק עצום של עולם התרבות כפי שהיה ידוע בזמנו. השפעתה של המורשת הרומית, החל בכתב הלטיני וכלה בסדרי ממשל ומשפט, מקנה לתבנית האימפריאלית שרומא הותירה אחריה מטען תודעתי שקשה להתעלם ממנו. לא במקרה אחד משני בתי המחוקקים של ארצות הברית הוא ה"סנאט", ושני הבתים גם יחד שוכנים ב"גבעת הקפיטול" – שני מושגים מן המורשת הרומית. גם לשונו של "החותָם הגדול", סמל ארה"ב, היא רומית: E Pluribus Unum – "מתוך רבים, אחד".

וושינגטון אינה הבירה המעצמתית הראשונה שראתה את עצמה כ"יורשת רומא". בעקבות התפצלותה של האימפריה הרומית לחלקיה, ולמשך לא פחות מאלף שנים לאחר נפילת האימפריה המערבית בידי השבטים הגרמאניים שפלשו מצפון, המשיכה ביזנטיון, האימפריה הרומית המזרחית, להתקיים ולראות את עצמה כ"רומא השנייה" (גם כאשר כוחה דעך ויומרותיה האימפריאליות נמוגו). ניתן לטעון כי כאשר לכדו אותה העות'מאנים בשנת 1453, גם הם ראו בעצמם יורשיה של "רום", רומא במסורת המוסלמית. בהמשך, אחרי שהסולטאנים העות'מאניים נטלו את תואר הח'ליפה – השמור לממשיכו של מוחמד כמנהיג האומה המוסלמית – מידי הממלוכים ב-1517, הם התייצבו גם כבעלי התביעה לשלטון אוניברסלי, הגלומה בראייה העצמית של האסלאם כדת כובשת.

במקביל, באירופה המערבית המשיכה להתקיים עד 1804 "האימפריה הרומית הקדושה", שעליה אמר וולטר כי למעשה אינה אימפריה, אינה רומית ואינה קדושה. אכן, יותר מאימפריה, הייתה זו קונפדרציה רופפת של מדינות, רובן גרמניות, השרויות במתח מתמיד עם הסמכות האפיפיורית. עם זאת, לפחות לפרק זמן היסטורי קצר, במאה ה-16, עת החזיקו מלכי בית הבסבורג בתואר קיסר האימפריה לא רק בחלקים נרחבים של מרכז אירופה ומערבה אלא גם בספרד ובנחלותיה העצומות שמעבר לים, אכן הייתה "אימפריה" זו מועמדת לבסס סוג של הגמוניה חובקת עולם.

אלא שאנגליה וצרפת, בין תבוסת הארמדה הספרדית (1588) לבין מלחמת שלושים השנה (1618–1648), מצאו את הדרך לבלום את שאיפותיהם של ההבסבורגים, ובתוך כך להניח את יסודותיה של מציאות מדינית אחרת באירופה. במהלך המאות ה-17 וה-18 נהפכה "הקיסרות" לתואר ריק מתוכן ממשי, ולפחות באירופה, הרעיון של שלטון מרכזי אחד התפוגג והלך. בה בעת, כמה ממדינות אירופה המערבית כוננו מערכות אימפריאליות של שלטון מעבר לים, בעוד רוסיה הרחיבה את שלטונה ביבשה.

מי שבסופו של דבר הניח את כתר הקיסרות על ראשו, בברכת האפיפיור, ולמשך עשור אכן עלה בידו להתנהל כאדונה של אירופה, היה הקצין הקורסיקאי נפוליאון בונפרטה. למורשתו של נפוליאון היה חלק בהתהוות הגלגולים המודרניים של שאיפות לשלטון עולמי; ביניהם הפנטזיות של מוסוליני בדבר החייאתה של האימפריה הרומית, רעיונותיו של הרב-טוראי האוסטרי שהשתלט על גרמניה בדבר "מרחב מחיה" של הגזע הארי, והחזון שהדריך את המיליטריסטים היפנים כאשר כוננו בכוח הזרוע את מה שכינו "מרחב השגשוג המשותף של אסיה". יפן, איטליה וגרמניה, במסעות הכיבוש בסין, באתיופיה וברחבי אירופה כולה, היו התגלמות של "רגרסיה אימפריאלית", שיבה לרעיונות של שלטון בכוח הזרוע על חלקי עולם נרחבים. אל שלוש האימפריות הפשיסטיות הצטרפה גם ברית המועצות הבולשביקית – אם בתוקפנותה נגד פינלנד, המדינות הבלטיות ופולין בראשית המלחמה, אם בכינונו של "מסך הברזל" במזרח אירופה – עד שקרסה גם האימפריה שלה בשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת.

ראוי לציין שדווקא המעצמה שבלמה הן את נפוליאון הן את היטלר – ושהייתה, בשיאה, האימפריה הגדולה ביותר אי-פעם – לא התהדרה כמעט ביומרות מעין אלה. האימפריה הבריטית לא נולדה כחזון של הגמוניה עולמית אלא צמחה, צעד אחר צעד, בשירותם של אינטרסים מסחריים ושיקולים ביטחוניים מול יריבותיה. לונדון לא ראתה עצמה כרומא בת זמנה (אולי להוציא "אימפריאליסטים" רומנטיים כמו רודיארד קיפלינג ווינסטון צ'רצ'יל), ולא התהדרה בסמלים שנועדו לגלם זאת – גם כאשר נהוג היה לומר כי "השמש לא שקעה מעולם" על שטחי שלטונה. דווקא לאחר השותפות בניצחון ההיסטורי של 1945 היא התפרקה, בתוך פחות משנות דור, מכל נכסיה כמעט.

שובן של האימפריות

ובכל זאת הייתה מי שראתה את עצמה במפורש כ"רומא השלישית". לא הייתה זו אפוא פריז או לונדון, אלא מוסקבה, שתפיסתה העצמית האימפריאלית שבה וטובעת את חותמה על המפה המדינית גם כיום. לשיטתם של האידאולוגים הסובבים את פוטין, "רוס" היא שקיבלה (תחילה בקייב, אחר כך במוסקבה) מידי הביזנטים את כתרם – "כתר מונומאך", השמור כיום באוצרות הקרמלין – ואת טענתם להגמוניה עולמית.

אישים כגון הוגה הדעות הרוסי אלכסנדר דוגין גורסים כי רוסיה זכאית לכל הפחות לשליטה על המרחב ההיסטורי שבו הכנסייה האורתודוקסית-פרבוסלבית היא הדומיננטית, נוסף על המרחבים העצומים של רוסיה ביבשת האירו-אסייתית. תפיסה זו הקנתה תוקף דתי ליומרה של "ירושת רומא" בימי הצארים, ועושה זאת שוב כיום ברוסיה הפוסט-קומוניסטית. לשפה המושגית שבה משתמש כיום פוטין להצדקת המלחמה באוקראינה יש זיקה עמוקה למורשת רעיונית זו.

בשנות השלושים ובמהלך מלחמת העולם השנייה היינו עדים לצירוף כוחות בין שלוש אימפריות המבקשות לשעבד את העולם. כיום אנו עדים להתעוררותו של צירוף דומה. מסתמן חיבור מסוכן – גם אם הוא נראה מופרך מבחינה אידאולוגית, ולעיתים אף תמוה מבחינת שותפות אינטרסים – של שלוש "אימפריות" בעיני עצמן: סין (הלאומית-מרקסיסטית) המחזיקה בתפיסה שעל פיה היא "לב העולם", וחותרת לבסס את מעמדה כהגמון של המרחב האינדו-פסיפי תוך שליטה בנתיבי "החגורה והדרך"; רוסיה, המטפחת את השאיפה (הלאומית-פרבוסלבית) להגמוניה מרחבית ולהשבת הגלגל לאחור בשטחי ברית המועצות לשעבר; ולצידן איראן (האסלאמיסטית-שיעית), הרואה את עצמה כיורשת הן של האימפריה הפרסית הן של הטענה השיעית לסמכות הדתית העליונה בעולם המוסלמי (ועל כן, בעולם כולו). בין שלושתן יש כיום שותפות בעשייה, המזכירה את ימי "הציר". אם נוסיף לרשימה זו של שאיפות אימפריאליות גם את צפון קוריאה, הרוצה לשעבד את שכנתה הדרומית, נקבל את הקיצור הקָליט CRINK (China, Russia, Iran, North Korea).

בפינתנו אנו, ייתכן שצריך לפקוח עין גם על חזונו הנֵאו-עות'מאני של "הסולטאן" רג'פ טאיפ ארדואן, שלעיתים נראה כי גם הוא מבקש להשיב את הסדר המדיני העולמי לאחור, לימי ההגמוניה של ארצו במזרח הים התיכון. העשור השלישי של המאה ה-21 עומד אפוא בסימנה של התעוררותו המחודשת של החזון האימפריאלי.

למול כל אלה ניצבת ארצות הברית, שרק לפני שני עשורים היו מי שתיארו אותה במושגים של "היפר-מעצמה" – ההגמון היחיד בעולם חד-קוטבי. ארצות הברית עודנה המעצמה הצבאית החזקה בעולם, ולה נוכחות אסטרטגית בכל רחבי תבל ונכסים אסטרטגיים מפורטו-ריקו ועד גואם. בכל הנוגע להשפעה כלכלית ותרבותית ועיצוב גורלם של עמים אחרים, היא עדיין כוח ראשון במעלה. אבל ארצות הברית של היום חדורת ספקות באשר לתפקידה ושליחותה, במיוחד בעקבות הלקחים הצורבים של הדור האחרון וקשיי "המלחמה בטרור" של ימי ממשל בוש. המעצמה האמריקנית מתמודדת כיום עם שסע פנימי, מאבדת מכוחה כמקור השראה יצירתי ותרבותי, ולצד כל זאת היא מתמודדת, לראשונה מזה זמן רב, עם מעצמה כלכלית המתקרבת לנקודת שוויון איתה.

אויביה של אמריקה, מצידם, מתייחסים אליה במפורש ככוח השולט או המבקש לשלוט בעולם: המונח "האימפריאליזם" היה שם נרדף לארה"ב בפי תועמלני ברית המועצות, השמאל הרדיקלי במערב והמחנה הלאומי-סוציאליסטי במזרח התיכון (מנאצר ועד סדאם). כך גם כיום: רוסיה של פוטין מוקיעה את "הדומיננטיות" האמריקנית; סין – את ה"הגמוניזם"; ואיראן – את "ההתנשאות העולמית". ואכן, לא מדובר במעצמה "צמחונית" או פציפיסטית. תוך חמישה דורות, משעה שקנתה לה את מעמדה בסוף המאה ה-19 ככוח הכלכלי-תעשייתי המוביל בעולם, היא חרטה על קת רובה הציד שלה (או ציירה על זנב המטוס, למי שמעדיף דימוי עדכני יותר) שורה של יריבים שנופצו – שרידי האימפריה הספרדית; הרייך השני והשלישי; יפן, שהוכנעה בעזרת נשק גרעיני; ברית המועצות שהוכלה, הובסה ולבסוף קרסה; כיבוש אפגניסטאן ועיראק.

דא עקא ששתי ההרפתקאות האחרונות, ולצידן גם זיכרון ההסתבכות בווייטנאם, חיזקו מאוד בשיח הפוליטי והציבורי באמריקה את הרתיעה מתפקיד אימפריאלי. את היומרות הנאו-שמרניות של ממשל בוש הבן החליפו גישות שונות ביסודן. מאחורי סיסמאות העוצמה של דונלד טראמפ – "השיבו את אמריקה לגדולתה" – מסתתרת נטייה גוברת לחזור לדפוסים הבדלניים שאפיינו את ארצות הברית בעברה, ולהישען פחות על התערבות ויותר על הרתעה ועל מנופי כוח כלכליים.

מנגד, הן ברק אובמה הן ג'ו ביידן (וקמלה האריס) מגלמים ראייה "מולטי-לטרלית" – רב-צדדית – כפי ששרטט אותה בסוף 2023 היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן במאמר מכונן בכתב העת פוריין אפיירס.[2] ראייה זו מבקשת לשקם את יכולתן של מדינות "העולם החופשי" לקיים את מאזן הכוחות כנגד מי שמבקשים לערער את יציבותה של המערכת הגלובלית. בעיני עצמה, אם כך, ארה"ב איננה אימפריה, אלא "מעצמת סטטוס קוו" המנצחת על מקהלה של אומות ריבוניות במסגרת שימור הסדר הקיים.

2. הרובד של מאזן הכוחות והשוויון הריבוני

מה יכול למנוע הגמוניה של מעצמת-על אחת? בימינו, כמו במאות קודמות, אחת התשובות היא השמירה על מאזן כוחות דינמי, המאפשר ואף מקדש את עצמאותן של אומות ריבוניות. נסיבות היסטוריות הפכו את אירופה המודרנית למוקד הייחודי שבו התגבשו – וממנו נפוצו לכל רחבי תבל – שני רעיונות המשלימים זה את זה, ובשילובם הם מציבים אנטי-תזה לדגם האימפריאלי כפי שתואר לעיל:

• מאזן כוחות בין כמה מעצמות וצירופי כוחות גמישים, המבוססים על חישוב מדוקדק של "הגיון המדינה" – ה- raison d'État– של כל אחת ואחת מהן.
• עיקרון של שוויון ריבוני בין אומות, גדולות כקטנות, המנוגד לרעיון שעל פיו מעצמה אחת יכולה להפוך להגמון על כל השאר.

צירופי כוחות מדיניים וצבאיים ליצירת איזון אסטרטגי, ימיהם כימי מלחמת "ארבעת המלכים את החמישה" המוזכרת בבראשית י"ד. ניתן אף לומר כי קיומה העצמאי והתעצמותה של ממלכת ישראל בימי דוד ושלמה, ואף הישרדותן לשנים רבות של ממלכות ישראל ויהודה המפוצלות, נבעו מהנִטרול ההדדי של מעצמות-העל של אותם ימים, מצרים ומסופוטמיה. גם הצלחתו של מרד החשמונאים התאפשרה בזכות מאזן הכוחות בין ממלכות ה"דיאדוכים" שחילקו ביניהן את האימפריה אחרי מותו של אלכסנדר הגדול. אולם רק בתקופת הרנסנס באירופה הפך דגם זה של סדר עולמי לחלופה שיטתית, מנומקת ובת-קיימה לרעיון של מבנה אימפריאלי הגמוני. היה זה במחצית השנייה של המאה ה-15, כאשר התאגדו מדינות חצי האי האיטלקי לצירוף כוחות שנועד לסייע בבלימת האיום העות'מאני העולה ממזרח.

הדגם האיטלקי התפשט במהירות, ואיתו הבסיס הרעיוני של מאזן הכוחות. במאה ה-16 התעצם באירופה החשש מהגמוניה של בית הבסבורג, מה שהניב צירופי כוחות מפתיעים, ובכלל זה קשרים בין צרפת לבין האימפריה העות'מאנית. במאה שלאחר מכן, אותו היגיון הנחה את הקרדינל רישלייה, איש דת ומדינאי שהיה מחויב ל"הגיון המדינה" של מלכו, לצרף את צרפת הקתולית דווקא לקואליציה הפרוטסטנטית במלחמת שלושים השנה (1618–1648). מטרתו הייתה לחסום את ההבסבורגים, אחיו לדת, ששלטו בספרד, באוסטריה ובחלק מארצות השפלה, ולמנוע מהם לחנוק את צרפת מכל עבר.

מה שחשוב לענייננו הוא שמלחמה זו הסתיימה ב"שלום וסטפליה", אותה מערכת של הסכמים שמקובל לראות בה את נקודת הכינון של הסדר העולמי ושל הנורמות המדיניות בזמננו. בעולם ה"פוסט-וסטפלי" אין הגמון אחד, ומדינות קטנות ובינוניות יכולות להתקיים בחסותו של מאזן כוחות בין-מעצמתי.

עד לקטסטרופה של מלחמת העולם הראשונה, סיפורה של אירופה וסיפורו של "הסדר העולמי" חפפו במידה רבה את גלגוליו של מאזן הכוחות, של התמורות שהתחוללו בו ושל השאיפה לקיים אותו – או להשיבו על כנו אם הופר. צרפת והפרוטסטנטים חברו יחד מול ההבסבורגים; בריטניה ושותפותיה פעלו יחד כאשר צרפת איימה להפוך להגמון; ובעמל רב שיקמו בריטניה ואוסטריה (ואם לדייק, שר החוץ הבריטי לורד קסלריי ועמיתו האוסטרי קלמנס פון-מטרניך) את הסדר האירופי לאחר הטלטלה של המהפכה הצרפתית וקיסרות נפוליאון. גם הקנצלר הפרוסי אוטו פון-ביסמרק, כאשר איחד את גרמניה ויצר מעצמת-על בלב אירופה, השכיל במידה רבה להמשיך במשחק האיזונים המורכב.

רק כאשר בחרה גרמניה להתחרות בבריטניה על ההגמוניה הימית קרס המאזן ופינה את מקומו לעימות חזיתי בין שני מחנות. בשנות השלושים של המאה ה-20, לאחר קריסתם של רעיונות השלום האוניברסלי והביטחון הקיבוצי (המשתייכים לרובד הווילסוניאני, שבו ניגע בהמשך), קיוו הפייסנים בבריטניה וצרפת שיוכלו להשיב את המאזן על כנו אם רק ייתנו מקום של כבוד לשאיפותיהן "הלגיטימיות" של יפן, איטליה וגרמניה; עד שהתברר ששאיפות אלו עוברות את גבול הלגיטימיות, והמלחמה שוב הפכה בלתי-נמנעת.

קרוב יותר לימינו השתמש הנרי קיסינג'ר – שראה עצמו כתלמידו של מטרניך – בתבנית של מאזן הכוחות ו"היגיון המדינה" כאשר גישר על התהום האידאולוגית בין ארה"ב לסין של מאו, ויצר בכך "צד שלישי" במשוואה הדו-קוטבית של המלחמה הקרה. באותה רוח של חישוב ואיזון ניווט קיסינג'ר גם את מהלכי הסיום של מלחמת יום הכיפורים, כך שהישגי צה"ל יתורגמו לא לניצחון צבאי אלא להתנעת מהלך מדיני ולהעברת מצרים מן המחנה הסובייטי לאמריקני.

עד כמה רלוונטי עולם המושגים של מאזן הכוחות בימינו, לקראת הרבע השני של המאה ה-21? ראוי לפתוח ולומר שהמדינות שהוזכרו לעיל כמי שחותרות לחידוש המודל האימפריאלי – סין, רוסיה ואיראן – הן דווקא אלו הטוענות כי מטרתן רק להשיב את האיזון למערכת שהתערערה ב"עידן החד-קוטבי" של ההגמוניה האמריקנית. כל רצונן הוא לתקן עוולות היסטוריות כמו עצמאות טייוואן או מעמדה המיוחד של הונג קונג, זכר להסדרים שנכפו מאז המאה ה-19 (כטענת סין); לשים קץ לתאוות ההתפשטות של נאט"ו והאיחוד האירופי (כטענת רוסיה); ולהדוף את הפלישה הצבאית והתרבותית של המערב לארצות האסלאם (כטענת איראן).

אלא שכשם שהיה יסוד לחשוד מלכתחילה שהיטלר, שטען בשעתו כי כל כוונתו היא לממש את זכות ההגדרה העצמית של דוברי הגרמנית (דרך כניסה לחבל הריין וסיפוח אוסטריה וחבל הסודטים), לא יסתפק בכך – ישנן גם סיבות לחשוד שייעודן של שאיפות אלה אינו להשיב את מאזן הכוחות על כנו, אלא להפך, לקעקע אותו עד היסוד. אם נכון הדבר, שימור מאזן הכוחות דורש דווקא הצבת כוחות נגדיים מול יומרותיהן של האימפריות העולות (או המבקשות לעלות).

הזירה הבין-לאומית החשובה ביותר כיום נמצאת במרחב האינדו-פסיפי. המאמצים להכלת השאיפות ההגמוניות של סין במרחב זה הניבו כמה מסגרות של שיתופי פעולה מדיניים ואסטרטגיים, כגון "הריבוע" (Quad) של ארה"ב, יפן, אוסטרליה והודו, וברית ההגנה האוסטרלית-בריטית-אמריקנית AUKUS שבמרכזה שותפות בבניית כוח צוללות גרעיניות. במבט מערבה ניתן להזכיר גם את יוזמת I2U2 (הודו, ישראל, איחוד האמירויות וארה"ב) ואת היוזמה הכלכלית-אסטרטגית IMEEC ("מסילת השלום") להקמת מסדרון סחר מהודו דרך המזרח התיכון אל הים התיכון, כאתגר למתווה "החגורה והדרך" של סין.

באירופה מתמקד משחק הכוחות בהיערכות לבלימתן של השאיפות הרוסיות, הן באמצעות הגשת סיוע לאוקראינה, הן בדרך של הרחבת  ברית נאט"ו, חיזוקה ובניית כוחות לאומיים גדולים (כפי שמתכננת פולין לעשות). הצורך במאזן יבשתי יציב יתחדד ביתר שאת אם תסתמן בממשל האמריקני הבא (או הבא אחריו) מגמה של צמצום המחויבות של אמריקה לבעלות בריתה, אלא אם יעמדו הללו בדרישה של ארה"ב להגדיל במידה ניכרת את ההוצאה הלאומית שלהן על ביטחון. כך או אחרת, שימור מאזן הכוחות באירופה יחייב השקעה מסיבית בבניין הכוח של מדינות המערב.

אם אכן כך יקרה, הרי שבחשבון המשאבים, עדיפותה של ברית נאט"ו מכרעת: התוצר הלאומי הכולל של מדינות הברית גדול פי עשרים ויותר מזה של רוסיה. יחד עם זאת, בכל הנוגע למלחמה באוקראינה, הנחישות הרוסית העיקשת, בשילוב ההרתעה הגרעינית המונעת כניסה ישירה של כוחות מערביים ללחימה, עדיין עשויה להכריע את הכף ולכפות פשרה שבמסגרתה תשיג רוסיה את היעד הבסיסי של מניעת התרחבות נאט"ו מזרחה. בנסיבות אלו אכן יכול להיווצר איזון שברירי – ללא לחימה פעילה, אך מבוסס על מרוץ חימוש מסוכן – במקביל למצב דומה במזרח אסיה.

3. הרובד הווילסוניאני: אידאליזם, נורמות ומוסדות בין-לאומיים

לכאורה, הלקח המר של מלחמת העולם הראשונה היה שרובד מאזן הכוחות (גם אם החזיק מעמד 99 שנה, מאז תבוסת נפוליאון) לא עמד במבחן ולא הבטיח את שלום העולם או את כיבוד מעמדן השוויוני של אומות קטנות ובינוניות. מדאיגה לא פחות בעבור מנהיגים במערב ובראשם נשיא ארה"ב, וודרו וילסון, הייתה הופעתו של דגם חלופי של סדר עולמי – מהפכה קומוניסטית חובקת עולם. וילסון, שחש אפוא צורך לנמק במושגים אידאליסטיים את כניסת ארצו למלחמה ולהגדיר ברוח זו את יעדיה, פרס ב"נאום 14 הנקודות", בינואר 1918, חזון של סדר עולמי אחר, ליברלי ברוחו וקשוב ל"דעת הקהל העולמית", שיתבסס על:

1. דיפלומטיה גלויה – לא עוד צירופי כוחות חשאיים כמו אלה שקיימו בעבר את מאזן הכוחות אך גם גררו את אירופה למלחמה;
2. זכות העמים, גדולים כקטנים, לממש את הגדרתן העצמית;
3. אמונה ב"ביטחון קיבוצי", פרי רצונן של כל האומות התרבותיות בשלום;
4. מוסדות בין-לאומיים – ובראשם מה שיהפוך להיות "חבר הלאומים", דגם קודם ורופף יותר של מוסדות האו"ם דהיום.[3]

קל בימינו – בוודאי מנקודת המבט הישראלית – להשמיע נחרת בוז כלפי הרעיונות העומדים מאחורי חבר הלאומים והאו"ם ממשיכו, ולקונן על המשמעויות הרות האסון של אשליית הביטחון הקיבוצי. האידאליזם של וילסון, אפשר לטעון, הצמיח מפלצות, שכן הרתיעה המערבית מפני שימוש בכוח הִמְרִיצה את יפן המיליטריסטית, את איטליה הפשיסטית, את גרמניה הנאצית ואת ברית המועצות של סטלין להשתמש בו ביתר שאת.

ביטוי נוסף לתהום שאליה הידרדרו השאיפות הנאצלות של רובד זה אפשר למצוא במוסדות המשפט של המערכת הבין-לאומית, שמהלכיהם באשר למלחמת "חרבות ברזל" עוררו בישראל זעם מוצדק. מוסדות אלה נועדו לאפשר לקהילת האומות לשים קץ לעוולות ומעשי זוועה כגון אלה שחוללו הנאצים והיפנים בשעתם, אך בפועל הם נגררו לעמדות המאיימות לכבול את ידיהן של מדינות המנהלות מערכה בשטחים צפופי אוכלוסין נגד ארגוני טרור שהדין הבין-לאומי מעניין אותם כקליפת השום. שוב מצאו גופים המבקשים לקעקע את הסדר הבין-לאומי דרך להשתמש בנורמות הבין-לאומיות ככלי לשיתוק יריביהם. אין תמה אפוא שהן ארה"ב הן ישראל – שתי מדינות הנמצאות בחזית המאבק נגד ארגוני טרור – בחרו שלא להצטרף לאמנת רומא, שכוננה את בית הדין הפלילי הבין-לאומי; והקונגרס האמריקני אף חוקק סנקציות שיש להטיל על בית הדין אם יפעל להעמיד לדין אמריקנים או בעלי ברית של אמריקה.

עם זאת, לא ניתן להתעלם לחלוטין מנוכחותו של רובד זה במציאות המדינית של המאה ה-21. חשיבותו נובעת בין היתר מהצורך הנוכחי של האנושות כולה – מעצמות כמו גם אומות קטנות ובינוניות – לשתף פעולה מול איומים משותפים: שינוי האקלים, האפשרות להתפרצות מחודשת של מגפות חובקות עולם, מצוקות רעב ומלחמות אזרחים המחוללות גלי הגירה מערערי יציבות, וכמובן, הסכנה של עימות גרעיני היוצא משליטה. תפיסה זו היא גם שמאפשרת את עיקרון "האחריות להגן", שבמסגרתו התערבה הקהילה הבין-לאומית (בחסות האו"ם) לא פעם, במהלך העשורים האחרונים, בענייניהם הפנימיים של משטרים שהפכו לאיום על עמיהם, למשל, בלוב תחת שלטון קדאפי ב-2011.

בנסיבות מורכבות אלו יש מי שמעלים לדיון, בארה"ב ובמערב, את האפשרות של פירוק האו"ם, או לחילופין נטישתו על ידי מחנה המדינות הדמוקרטיות לשם הקמת מוסדות בין-לאומיים מקבילים, שהתנאי להצטרפות אליהם יהיה זיקה רעיונית לדמוקרטיה ולליברליזם (עניין זה נוגע לרובד החמישי, שאליו נגיע בהמשך).

4. הרובד הגרעיני והאיום בהשמדה הדדית

גישת מאזן הכוחות כשלה אפוא בשמירה על השלום, וגם הניסיון הווילסוניאני להחליפה בהסדרים שבבסיסם ביטחון קיבוצי ומוסדות בין-לאומיים התנפץ על קרקע המציאות. אם כך, מה בכל זאת יכול למנוע – בעידן שבו מתעוררות מחדש יומרות אימפריאליות – את היווצרותה של הגמוניה שלוחת רסן, או את ההתדרדרות למלחמת הכול בכול? תשובה אפשרית לשאלה זו באה לעולם בקיץ 1945. עצם קיומו של הנשק הגרעיני משנה את כללי היסוד של היחסים הבין-לאומיים עד כדי כך שהוא יוצר רובד העומד בפני עצמו ב"מפה הגאולוגית" של הסדר העולמי.

בשנת 1957 פרסם סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב סיפור קצר בכותרת "העיטים אצילי הנפש". הסיפור מתאר גזע חוצנים המתפרנס משיקום שאריותיהן של ציוויליזציות שהשמידו את עצמן במלחמה גרעינית. גזעים מהסוג שאליו משתייכים בני האדם – כך גילו החוצנים – תמיד מביאים על עצמם גורל כזה. העלילה סובבת את תסכולם של החוצנים המגיעים לכדור הארץ עם תחילת המלחמה הקרה, אך נאלצים להמתין שנים לקטסטרופה גרעינית שאינה מגיעה. בסופו של דבר מגיעים החוצנים למסקנה שהמלחמה לא תתרחש, מתייאשים ועוזבים את האנושות לנפשה.

סיפורו של אסימוב מתאר את הפליאה על הצלחתה של האנושות להימנע מהשמדה עצמית לאחר המצאת פצצת האטום והשימוש בה בסוף מלחמת העולם השנייה. נכון, חמש שנים לאחר פרסום הסיפור היה העולם רחוק כחוט השערה מקטסטרופה גרעינית בעקבות משבר הטילים בקובה; והיו רגעי חרדה נוספים, בין בשל העלאת הכוננות הגרעינית האמריקנית בעקבות האיום הסובייטי בהתערבות צבאית במלחמת יום הכיפורים, בין בשל זיהוי שגוי של שיגור טילים אמריקניים ב-1983 – באירוע שעלול היה להידרדר למלחמה גרעינית, אלמלא תושייתו של קצין סובייטי אחד. ואף על פי כן, כשמונים שנה לאחר ניסוי המתקן הגרעיני הראשון של רוברט אופנהיימר, עומדת בעינה מימרתו של הנשיא רייגן: "במלחמה גרעינית לא ניתן לנצח, ואסור שאי פעם תתנהל".

כך קרה שהנשק הגרעיני משמש לא להכרעה, אלא להרתעה, במסגרת הדוקטרינה שזכתה לשם "השמדה הדדית מובטחת". בכל הנוגע להתלקחותה של מלחמת עולם נוספת, הגרעין השיג עד כה את מטרתו זו, גם בשנים שבהן היה לסובייטים יתרון צבאי-קונבנציונלי מכריע על אדמת אירופה.

חשוב לציין שלא היה בכך כדי למנוע מלחמות עקובות מדם בקוריאה, וייטנאם, אפגניסטאן ועיראק – מלחמות שבהן היה נשק גרעיני בידי צד אחד (האמריקנים) או שניים (האמריקנים והסובייטים במלחמת קוריאה). כך היו פני הדברים גם כשסין נלחמה (ואף נחלה תבוסה בשדה הקרב) בווייטנאם ב-1979, וכך הם כעת באוקראינה. אף על פי כן, עימותים אלה הבהירו כי גם מי שחמוש בנשק גרעיני אינו ממהר להשתמש בו, בוודאי כאשר עצם קיומו של השחקן הגרעיני אינו נתון לאיום. לחימה עצימה כשלעצמה אינה בהכרח מספיקה כדי לעורר את הפוטנציאל הגרעיני מרבצו.

בה בעת, אף מבלי שתופעל, העוצמה הגרעינית ממלאת תפקיד מעצב חשוב. הרתעה גרעינית היא שמנעה עד כה התערבות צבאית ישירה של ארה"ב, ברית נאט"ו ומדינות אירופה במלחמת רוסיה-אוקראינה; היא ממלאת תפקיד בשיקוליה של סין לגבי טייוואן; ובדרום אסיה, מאזן הרתעה הדדי הוא המונע זה שנות דור מלחמה בין הודו לפקיסטן. אין זה מקרה שחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון מוכרות כולן, על פי האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני, כמי שמחזיקות באופן לגיטימי בנשק גרעיני (בעוד הודו ופקיסטן – וגם ישראל – מעולם לא חתמו על האמנה, ואילו קוריאה הצפונית, שביצעה ניסויים ומצטיידת בארסנל גרעיני מבצעי, פרשה ממנה).

כל זה מצוי עכשיו בסכנת קריסה, שאת מלוא השלכותיה על הסדר והשלום בעולם קשה עדיין לשער. המשטר האיראני מתקרב והולך לנקודה שבה יוכל, על בסיס מלאי האורניום המועשר ברמה גבוהה שיש כבר בידו, לפרוץ לצבירה של חומר בקיע באיכות צבאית ולהעמיק את התבססותו במה שמכונה "מרחב הסף". פירוש הדבר הוא שבכפוף להשלמת פיתוח מערכת נשק ואמצעי שיגור תחזיק איראן ביכולת גרעינית צבאית ותוכל לממשה במהלך מהיר. הסדק שביקעה צפון קוריאה ב"סכר" שהעמידה האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני – עם פרישתה ממנה ב-2003 – יהפוך לפרצה של ממש. מאזן ההרתעה שהחזיק מעמד מאז סוף שנות ה-60 יתערער, ומדינות נוספות באזור, ביניהן סעודיה, טורקיה ומצרים, ייכנסו למרוץ חימוש גרעיני שעלול להתפשט לאזורים נוספים בעולם.

אם ההנהגה האמריקנית לא תעמוד בהתחייבותה למנוע מאיראן להפוך מדינה גרעינית; ואם יוצבו סימני שאלה באשר לנכונותה או יכולתה של ארה"ב להציב מענה חד לאיומים הגרעיניים של מדינות ה-CRINK (סין, רוסיה, איראן וקוריאה הצפונית), אזי גם מדינות במערכת הגובלת במרחב השאיפות הסיני – מדרום קוריאה ועד אוסטרליה – יראו עצמן מחויבות לחצות את הסף (יפן היא בוודאי "מדינת סף" בכל הנוגע לזמינותו של חומר בקיע – פלוטוניום מכור הכוח שלה – וליכולותיה הטכנולוגיות). מגמות דומות עלולות להתעורר גם באירופה, אם תתערער המחויבות האמריקנית לנאט"ו.

ישנם במערב חוקרים אחדים, כמו איש מדע המדינה והיחסים הבין-לאומיים ג'ון מירשהיימר (המחזיק בין השאר גם בדעות לא-סימפטיות כלפי מדינת ישראל, ובעמדה ביקורתית כלפי ברית נאט"ו והמערב בהקשר של מלחמת רוסיה-אוקראינה), הרואים בעולם של כמה עשרות מעצמות גרעיניות דגם יציב יותר מזה הקיים כעת. אך הנחת היסוד שלהם היא של התנהלות רציונלית, המונעת מתחשיב קר של "היגיון המדינה". בפועל, הרובד הזהותי-אידאולוגי (שבעניינו נרחיב כעת), והשאיפות לטלטלה מהפכנית שתפרק את הסדר ההגמוני הקיים, עלולים לגרום לאי-יציבות קיצונית – וזו תהיה מסוכנת שבעתיים בעולם רווי בנשק גרעיני. החוצנים מסיפורו של אסימוב עוד עלולים לקבל את מבוקשם, גם אם באיחור קל.

5. רובד הקִרבה הערכית: עולם של מחנות זהותיים ורעיוניים

כאמור לעיל, הסכנה טמונה לא רק בכך שיכולות הרסניות יהיו נחלתם של יותר ויותר שחקנים בזירה הבין-לאומית האנרכית, אלא גם בכך ששיקולים הנוגעים לערכי יסוד ולזהות היסטורית ותרבותית יאפילו על משוואות העלות/תועלת השמשות בסיס לחשיבה "רציונלית". חשבו למשל על נכונותם של "שהידים" לשלם אף בחייהם, אם בכך יזכו לתת תוקף לאופן שבו הם רואים את עצמם ואת זהותם. הרובד החמישי של הסדר הבין-לאומי נוגע אפוא לשאלות יסוד של זהות, זיקה וערכים; ובמערכת כזאת, השאלה המרכזית שיש לשאול היא, מי משתייך לאיזה צד?

מיפוי של הסדר העולמי לא רק על פי מוקדי הכוח, אלא על פי מחנות ערכיים וזהותיים, אינו חדש. אפשר למצוא לו עוגן חלקי אף בימי המלחמה הפלופונסית, שבה ייצגו ספרטה ואתונה תפיסות שונות בתכלית של סדר פוליטי וחברתי. בהיסטוריה המודרנית, בעקבות השבר של מלחמות נפוליאון, ייצגה "הברית הקדושה" – המונרכיות של רוסיה, אוסטריה ופרוסיה – את רעיונות הראקציה המובהקים ואת הנכונות לפעול נגד כל בצבוץ מהפכני באירופה. בריטניה, לעומת זאת, שהייתה בעלת אופי ליברלי יותר, קשרה קשר עם ארצות הברית הצעירה חרף המלחמה שהתנהלה ביניהן זה לא כבר. כך גם צירפה בריטניה את תמיכתה ל"דוקטרינת מונרו" האמריקנית, שקיבעה את התנגדותה של ארצות הברית לכל ניסיון של המעצמות האירופיות הראקציוניות לשלוח את ידיהן הקולוניאליות אל עבר יבשת אמריקה שזה עתה השתחררה מעול השליטה האירופי (והבריטי).

124 שנים לאחר מכן, ב-1947, דוקטרינה אמריקנית אחרת – זו הנושאת את שמו של טרומן – קיבעה את מחויבותה של מעצמת-העל האמריקנית להגן על ערכי "העולם החופשי" מפני כוחות והתקוממויות קומוניסטיות באשר הן. מה שהחל כהתערבות לוגיסטית והדרכה צבאית במלחמת האזרחים ביוון, התפתח בסופו של דבר למעורבות ישירה בקוריאה ובווייטנאם. המלחמה הקרה, במילים אחרות, לא הייתה רק מאבק כוחות שהתנהל במסגרתו של מרוץ חימוש גרעיני, אלא מאבק רעיוני מובהק, שהציב זה מול זה את הקפיטליזם והקומוניזם, את הרעיון של חירויות הפרט מול הדגם השלטוני הטוטליטרי.

המאבק כלל אומנם גם חריגות: ארה"ב תמכה בדיקטטורים מסוימים, אם נמנו עם אויבי הקומוניזם. המשטר הקומוניסטי של טיטו ביוגוסלביה, למשל, התנהל – בשל הקרע שנוצר בינו לבין משטרו של סטלין – כחלק ממחנה המדינות "הבלתי מזדהות" ושמר על זיקה למערב; וכבר הזכרנו כיצד רתם קיסינג'ר את סין הקומוניסטית של מאו, במהלך השייך לרובד מאזן הכוחות ולא לחלוקה של ערכים וזהויות. אך כמרכיב מרכזי של קווי השבר שחילקו את העולם ואת אירופה בפרט, היה לשאלת הזהות האידאולוגית משקל מכריע.

התנגשות בין-ציוויליזציונית ופנים-ציוויליזציונית

עם קריסתה של המערכת הקומוניסטית במזרח אירופה, לרגע נראה היה, לשיטתו של פרנסיס פוקוימה, שהגיע "קץ ההיסטוריה": הוויכוח באשר לדרך החיים העדיפה הוכרע, הדגם הליברלי המערבי הוא שניצח, והוא זה שיציף כעת את העולם "כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". אחרים, כמו סמואל הנטינגטון, ראו לנגד עיניהם את עלייתם של "מחנות ציוויליזציוניים" שאינם נשענים עוד על זהויות אידאולוגיות, אלא על הזהויות התרבותיות השונות של האנושות, ומעצבים מחדש את המפה המדינית העולמית על פיהן.

בפועל, התמונה מורכבת יותר. במרחב האסלאמי יש מי ששואפים להשתלבות הרמונית יחסית ברשת הגלובלית המערבית, ויש מי שמבקשים לעצב מחדש את האסלאם ככוח מהפכני השואב השראה מהכוחות הטוטליטריים של אירופה במאה העשרים. כפי שהגדיר זאת עמנואל סיוון ז"ל, מן המעמיקים שבחוקרי העולם הערבי – מדובר בהתנגשות בתוך הציוויליזציה האסלאמית, ולא במאבק מונוליתי שלה מול המערב.[4]

התמונה אינה פשוטה גם כשמדובר בציוויליזציה הסינית, אשר נשמרת בקפידה רבה יותר – כולל הכתיב המסורתי של השפה – בטייוואן הדמוקרטית, ולא בסין העממית. המתח בסכסוך זה (ובמאבק הטרגי על מה שנותר מן הפריבילגיות של הונג קונג) הוא אפוא רעיוני, לא ציוויליזציוני: חירות מול דיכוי, דפוסי חיים הנשענים על חופש הביטוי והבחירה מול חיים תחת סמכות ריכוזית וכופה.

כל זה אינו מונע מאלו המבקשים לקעקע את הסדר העולמי להציג את עצמם כמייצגים ערכי יסוד של זהות ציוויליזציונית. יש מן האירוניה בכך שדווקא הם אלו שמאמצים, לעיתים אף במילים מפורשות, את התזה של הנטינגטון. מתוקף כך הם רואים מחובתם גם להתריס ולהתריע מפני "פלישה תרבותית" מערבית שנועדה למוטט את הזהויות של ארצותיהן.

ש'י ג'ינפינג, ולדימיר פוטין, עלי ח'מנאי, כל אחד על פי דרכו – שלא לדבר על העולם הסגור של שושלת קים בפיונגיאנג – מזהים את הסכנה לעתיד משטריהם לא רק במושגים של עוצמה צבאית, אלא גם במושגים של איום קיומי על זהותם מצד הגלובליזציה ומוקדי הכוח הכלכליים שלה, הרשתות החברתיות שמקדם המערב, ומה שנוח להם להציג כמזימותיה האפלות של ארצות הברית (הנשלטת – אלא מה – על ידי היהודים. טענה אנטישמית מסורתית זו צצה לפתע, על רקע מלחמת חרבות ברזל, גם בתעמולה הסינית, שהייתה בעבר נקייה יחסית משנאת ישראל). באקלים רעיוני מסוג זה, החיבור האפשרי בין דילמות ביטחון מתחדדות, תפוצה גרעינית דוהרת, וראיית "האחר" המערבי כאויב קיומי, עלול להוות תערובת נפיצה והרת אסון.

מקומה של ישראל בנוף המשתנה

שותפות ערכית

בעיצומה של מלחמה רב-חזיתית, לא קל לישראלים לבחון את המתרחש בפרספקטיבה הרחבה של הסדר העולמי המשתנה לנגד עינינו. נדרש מאמץ שיטתי כדי לסרוק את האופק ולפענח, ככל האפשר, את המציאות הגלובלית ואת הכוחות הפועלים נגדנו במסגרתה. זהו בסיס הכרחי לכל ניסיון להתוות אסטרטגיית-על לעידן שלאחר המלחמה (ואף במהלכה, אם נכונה ההנחה שמדובר במאבק רב-ממדי שלא יסתיים בקרוב).

סדר ההתייחסות הנכון מנקודת מבט ישראלית מתחיל דווקא ברובד האחרון שהוצג: רובד הקִרבה הערכית. זיהוי נכון של מקומה של ישראל בעולם צריך לשקף את הזיקה שבינה לבין המחנה הדמוקרטי-ליברלי – "העולם החופשי" – הנובעת מהיסודות שעליהם נבנתה ישראל מאז הקמתה. מיפוי נכון של שייכות זו הוא המפתח להתוויה של אסטרטגיה לאומית עקבית וארוכת טווח, המתייחסת גם לשאר רובדי הסדר העולמי.

ככל שיחריף העימות הגלובלי עם מחנה ה-CRINK (כזכור: סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה) תתחדד גם שייכותה של ישראל למחנה הנגדי, כולל דרך שלוחתו האזורית המכונה "ברית אברהם". בטווח הנראה לעין תמשיך ארצות הברית להוביל את המחנה ולהיות הכוח הצבאי והכלכלי הדומיננטי בשורותיו; אך ישראל – מתוקף צירוף ייחודי של מרכיבים אסטרטגיים, ערכיים ופוליטיים (כולל כוחה המאורגן של יהדות ארה"ב) – נהנית בזירה זו מהשפעה החורגת בהרבה ממשקלה הגאו-פוליטי והדמוגרפי.

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ויסודות אלה של זהותה ושייכותה הם הקובעים גם את זיקותיה ברמת אסטרטגיית-העל. כבר בשנת 1946 הסביר בן-גוריון לבריטים שהתנועה הציונית, בין אם מדינות המערב ירצו זאת ובין אם לאו, עתידה להתייצב לצידן בעימות – הבלתי נמנע, לדידו – עם ברית המועצות. אצל סטלין, אמר, אין ליהודים פתחון פה, ואילו באמריקה הדמוקרטית (שבה בילה את שנות מלחמת העולם הראשונה, וחלק משנות מלחמת העולם השנייה) יש לעמדתם משקל של ממש. ואכן, ברגע ההכרעה – בפרוץ מלחמת קוריאה ביוני 1950 – תמכה ישראל בעמדת ארה"ב בהצבעה בעצרת הכללית של האו"ם נגד הפלישה הקומוניסטית לדרום קוריאה. או אז הכריעה ישראל כי מקומה במערב – וזאת למרות הסיוע "הצ'כי" (דהיינו, הסובייטי) במלחמת הקוממיות; למרות העמדה הרשמית הבלתי-מזדהה, לכאורה, שישראל נקטה עד אז; ולמרות הזעם שעוררה ההחלטה לתמוך בארה"ב בקרב חוגים רחבים במדינה הצעירה, שעדיין היו פרו-סובייטיים. סטלין רתח גם הוא, ואילולא מת ב-1953 יתכן שהיה מממש – כמעשה נקם – תוכניות להגליית יהודי ברה"מ והשמדתם.[5] חרף כל זאת, לבן-גוריון לא היה ספק שישראל, כדמוקרטיה יהודית, תוכל להתבסס ולפרוח רק בעולם החופשי.

מה שהיה נכון באמצע המאה ה-20 נכון ביתר שאת לקראת הרבע השני של המאה ה-21. העם היהודי – על שתי כנפיו הגדולות, בישראל ובצפון אמריקה – חי ברובו המוחלט חיים דמוקרטיים, ומקומו לא יכירנו לצד כוחות השוללים את עקרונות החברה החופשית. ההתפרצות האנטישמית והאנטי-ציונית ברמת הדרג השלטוני בסין מאז אוקטובר 2023, ובקיץ 2024 בוונצואלה, שם נזקק הנשיא מדורו להאשמות מסוג זה לנוכח מחאות האופוזיציה על זיוף תוצאות הבחירות, שבה ומעידה על הסכנה האורבת ליהודים החיים במשטרים לא דמוקרטיים.

יתרה מזאת, רוב מניינה ובניינה של הפזורה היהודית חי כיום בארה"ב. בתוך ציבור זה, שרובו שייך לזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות, יש משקל רב לעמדות ליברליות שישראל צריכה לנהוג זהירות יתרה שלא להגיע לקרע גלוי עימן (וגם לא להיגרר לאובדן הבסיס הדו-מפלגתי של התמיכה בה, שהיה אֵיתן במשך עשרות בשנים). אכן ישנם בשמאל ה"פרוגרסיבי" של המפלגה הדמוקרטית כוחות אשר עוינים את ישראל במובהק: אך אלה הם עדיין בגדר מיעוט שהתמודדות מושכלת עשויה לנטרלו, ועל כך יעידו ההצבעות בקונגרס במהלך המלחמה.

עקב הקולות הצורמים בקמפוסים האמריקניים, ובעקבות החיכוכים עם הממשלים הדמוקרטיים של אובמה וביידן בסוגיות הנוגעות למדיניות לגבי איראן ולאופן ניהול המלחמה בעזה, יש בישראל מי שהגיעו למסקנות פסימיות לגבי עתיד היחסים עם ארה"ב. חלקם אף מוכנים לצאת ולחפש אחר משענות מעצמתיות אחרות (וככל הנראה, דמוקרטיות פחות), אך אלה הן אשליות מסוכנות. ממילא מה שיש לישראל להציע – עם כל הישגיה הטכנולוגיים ומרכיבי עוצמתה – אינו כדאי יותר לרוסיה, או לסין, מאשר הקשר שנבנה בינן לבין איראן: רוסיה הגיעה למצב של תלות הדדית עם איראן מבחינת אספקת אמצעי לחימה מתקדמים, ואילו סין מייחסת לקשריה עם איראן ועם ערב הסעודית כאחד חשיבות אסטרטגית ממדרגה עליונה, בעוד שישראל הפכה מאז פרוץ המלחמה לשק חבטות שלה, כחלק מהקו הבוטה והמתריס כלפי ארה"ב.

בחירה באפשרות של הישענות אסטרטגית על מעצמות שאין לישראל לא שותפות ערכית איתן ולא השפעה מבפנים על מדיניותן, היא בגדר הימור. זוהי השלכת יהבנו על מערכת יחסים שבה שליטתנו מועטה, ואשר נשענת בלעדית על שיקולי אינטרסים המשתנים תדיר ותלויה בגחמותיהם של שליטים. נזכיר שוב את תמיכתו של סטלין בתקומת ישראל בנשק (צ'כי), לצד גיבוי מדיני ורעיוני – גיבוי שכמעט והתחלף, שנים ספורות אחר כך, בתוכניות להגליה והשמדה של יהדות ברית המועצות.

שותפות אסטרטגית

החיבור בין איראן לסין, רוסיה וצפון קוריאה הופך את המחנה של טהרן וגרורותיה במזרח התיכון למסוכן במיוחד. מכאן הצורך האסטרטגי של ישראל להעמיק את החיבור עם מדינות נוספות במרחב האסטרטגי שלה – מדינות שתפיסת עולמן קרובה, יחסית, לזו של ישראל והמערב. לא מדובר בדמוקרטיות, לדאבון הלב: אך המשטרים שקשרו את גורלם בגורל המערב שותפים, על פי רוב, להבנה שמקומם בעולם המודרני ובסדר הכלכלי הגלובלי מחייב דו-קיום עם ישראל, ואף שלום מלא איתה. כך הם פני הדברים ביחסים עם מדינת איחוד האמירויות הערביות, ולצידה בחריין ומרוקו – שלוש השותפות ל"הסכמי אברהם" (סודאן, שנועדה להיות הרביעית, קרסה לתוך עצמה במלחמת אזרחים אכזרית). הקשרים עם שלושתן, שלא נותקו גם במבחן הקשה של המלחמה, הם הדוגמה המובהקת לשותפות אסטרטגית זו. גם מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות נוספות הן חלק ממה שנקרא "מחנה היציבות" האזורי. זיקתה של ישראל למחנה זה נעשתה ברורה יותר לאחר סיכול המתקפות האיראנית בליל 13–14 באפריל 2024 ושוב ב-1 באוקטובר, אירועים חריגים בכל קנה מידה, שבהם מדינות ערביות נטלו חלק פעיל בהגנה על ישראל מפני מתקפה איראנית, בין היתר בשל ראייתן את איראן וגרורותיה כאויב אידאולוגי ואסטרטגי משותף.

סביבתה האסטרטגית של ישראל בהקשר זה כוללת גם את האגן המזרחי של הים התיכון. בעשור האחרון – כפי שהעידו איומיו הבוטים של חסן נסראללה טרם חיסולו – גם קפריסין ויוון מתגלות כבעלות ברית פוטנציאליות של ישראל. עוגניה של שותפוּת "הלנית" זו כוללים ממד רעיוני של זיקה בין מדינות דמוקרטיות, לצד שותפות אסטרטגית מול כוחות עוינים, ובראשם המשטר הטורקי של רג'פ טאיפ ארדואן. יסודותיה של שותפות זו הולכים ונבנים לנגד עינינו, החל בעסקאות נשק ותרגילים צבאיים רחבי היקף וכלה בתפקידן של קפריסין ויוון כעומק לוגיסטי בשעת חירום (היינו, כנמלי אוויר וים שמהם יכולות חברות ישראליות לפעול).

מקומה של ישראל ברובד הגרעיני

מן הרובד הערכי מובילה הדרך אל הרובד הגרעיני. חובתה של ישראל, מתוקף חרדתה הקיומית ועמדתה העקרונית מול אויב בעל כוונות השמדה מוצהרות, היא לדאוג בכל דרך אפשרית לכך שלא יעלה בידי איראן לחצות את הסף האחרון לנשק גרעיני. זו גם המשימה הראשונה במעלה של ישראל כשותפה ערכית ואסטרטגית באזור – בין בדרך של הובלת מאמצי השכנוע של ארה"ב והמערב שאין מנוס מנקיטת פעולה נחרצת, ובין בדרך של מהלומה צבאית עצמאית, אם לא תהיה ברירה אחרת. בנקודת המפנה שאנו נמצאים בה, על סף התפוררות וקריסה של הסדר העולמי כפי שנבנה מאז 1945 והתפתח לאחר ניצחון המערב במלחמה הקרה – אין נושא חשוב מזה.

משמעותה של חציית הסף הגרעיני הצבאי על ידי איראן חורגת מכל משבר קודם שפקד את האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני. הפרת האמנה ופריצה לצבירה של חומר בקיע באיכות צבאית – קל וחומר, לעיצוב מערכת נשק – תיתן בידי המשטר האסלאמיסטי בטהראן לפיד להצית בו את האזור כולו. איראן תעשה זאת תוך מתן חסות לרשת הצפופה של גורמי הטרור הפועלים בשליחותה, המציבים איום חמור מאי פעם על ישראל ואזרחיה – ובמקביל תבסס בכוח הגרעין את שאיפתה להגמוניה אזורית ולמעמד מעצמתי בזירה העולמית. יתרה מכך, חציית סף איראנית תוביל בוודאות למהלכים מקבילים ומהירים בטורקיה, ערב הסעודית, מצרים ומדינות אחרות.

זה שנים שישראל היא המתריעה בשער מפני אפשרויות קודרות אלו: ועליה נופל גם נטל הפעולה – אם לאחרים בסדר העולמי לא יימצא "עוז לתמורה בטרם פורענות". בין אי-הוודאות באשר לסיכויי ההצלחה של השימוש בכוח, לבין הוודאות של מה שיקרה אם איש לא יעשה דבר כדי לבלום את המשטר בטהרן, ההכרעה צריכה להיות ברורה. יתרה מזאת: הידיעה שישראל נחושה לפעול, על אף הסיכונים הכרוכים בכך, יכולה להיות הגורם שידרבן גם אחרים – חזקים ממנה – לפעול ברגע הקריטי.

בתוך כך, יהיו גם בין ידידיה של ישראל מי שידחקו בה "לתרום את חלקה" באמצעות ויתור מצידה על היכולות המיוחסות לה. אולם בשל עמדות יסוד ערכיות המעוגנות בזיכרון ההיסטורי של העם היהודי, הנהיר היטב גם לידידיה של ישראל במערב, אפשר והכרחי לדחות זאת על הסף. את ההבנות ההיסטוריות שהושגו בשעתו בין ראש הממשלה גולדה מאיר לבין ריצ'רד ניקסון, שהסירו את הנושא מעל הפרק כמוקד חיכוך בין וושינגטון וירושלים, ואשר זוכות לאישור מחודש מעת לעת (גם עם ממשל אובמה בראשית כהונתו) יש לשוב ולעגן עם בית הלבן. זהו ביטוי של הכרה במצבה האסטרטגי הייחודי של ישראל, ובמשמעויותיו וחשיבותו של "המרתיע העמום" לעם שנחשף לכוונות השמדה שלוחות רסן יותר מפעם אחת בתולדותיו.

לנוכח סילוף תכליתם של המוסדות ה"וילסוניאניים"

אוזלת ידם של המוסדות הבין-לאומיים ובראשם האו"ם היא פרק טרגי בתולדות הסדר העולמי. הרובד הווילסוניאני, שתיארנו לעיל, מצוי כיום בנקודת שפל. מוסדותיו בגרסתם הנוכחית הוקמו על רקע הלקחים משתי מלחמות העולם וחולשת חבר הלאומים בשנים שביניהן; אך קשיי היסוד ששיתקו את חבר הלאומים מול התוקפנים של שנות השלושים חוזרים ומתגלים שוב ושוב. ישראל, יותר מכל מדינה אחרת, מתמודדת עם חוסר יכולת ונכונות מצד האו"ם לסייע לה להתגונן מפני אויביה, ועם מסכת מתמשכת של האשמות וגידופים, ולאחרונה גם ניסיונות להוקעה משפטית והעמדה לדין פלילי של מנהיגיה.

נדירים ניסיונותיהם של מוסדות האו"ם לספק מענה נחרץ – להבדיל מהחלטות חסרות שיניים בעצרת הכללית – לאתגרים שמציבות מדינות ה-CRINK בפני הסדר העולמי. ישראל, לעומת זאת, מוצאת את עצמה קורבן לשרשרת בלתי פוסקת של גינויים באו"ם, ורק זכות הווטו האמריקנית מגינה עליה מפני צעדי עונשין בפועל. ההטיה האנטי-ישראלית של האו"ם ושל שלוחותיו המשפטיות שבה ומציפה את השאלה באשר לתועלת שבעצם קיומו של רובד זה ושל יומרותיו חסרות הכיסוי לכונן נורמות אוניברסליות.

מה אפשר לעשות? על ישראל להיעזר בכלים מגוונים, תוך הישענות על הזיקה הערכית שלה לכוחות בעולם החופשי שנפשם נקעה גם היא מהתנהלות האו"ם. נוכח הצורך המשותף ביכולת פעולה מול האיומים הגרעיניים שבאופק, ומול איומי הטרור במזרח התיכון ומעבר לו, הגיעה העת לדיפלומטיה נמרצת יותר, שמטרתה המרת המסגרות הווילסוניאניות הקיימות, שפשטו את הרגל, בקהילייה של מדינות שהן בעלות השקפת עולם דומה. המפגשים (הווירטואליים) של "פסגת הדמוקרטיות" (דצמבר 2021 ומרץ 2023) יכולים לשמש נקודת מוצא מועילה ומעניינת למהלך מסוג זה.[6]

בסיס איתן על קרקע לא-יציבה

שילוב אפקטיבי של קִרבה ערכית (הרובד החמישי) ושל מנגנוני מאזן הכוחות (הרובד השני) הוא שיסייע למדינת ישראל לבצר את מעמדה לקראת השינויים הטקטוניים הצפויים להתרחש בסדר העולמי. חשיבותו של מחנה אזורי של מדינות בעלות תפיסות עולם סמוכות (כאמור, גם סמיכות יחסית עשויה להספיק) כבר הוזכרה לעיל; כך גם התועלת האסטרטגית שבטיפוח מערך קשרים עם מדינות במזרח הים התיכון, מקפריסין ועד איטליה, המביטות בדאגה על התעצמות הכוחות האסלאמיסטיים ועל השאיפות ההגמוניות של טורקיה. ישראל יכולה וצריכה להיות שותפה לייצוב של צירוף כוחות ים-תיכוני מול הנאו-עות'מאניזם של ארדואן – צירוף כוחות שגם מצרים עשויה להיות אחד מעוגניו האסטרטגיים. גם את צירוף הכוחות האזורי שהומחש באפריל 2024 יש כאמור להמשיך ולבנות.

חשוב לכל הפחות לציין גם את חשיבות טיפוחה של מערכת היחסים של ישראל עם הודו – המדינה המאוכלסת בעולם, דמוקרטיה המגלה חיוניות פוליטית רבה, מעצמה צבאית גרעינית וכוח כלכלי עולה. בטווח הארוך ישנה חשיבות מכרעת לקשר הביטחוני והמדיני עם ניו-דלהי, ועל ישראל לעשות מאמץ כדי להמחיש את התועלת שישאבו ממנה שתי המדינות.

***

ישראל איננה אימפריה. אם תתנהל תוך התעלמות ממסכת קשרי הגומלין הערכיים והאסטרטגיים, הכלכליים והתרבותיים עם המערב וארצות הברית בראשו, עלול הדבר להיות הרה-אסון. מקומנו בעולם הוא בקרב המעגל הרחב של מדינות לאום דמוקרטיות – כאשר מסביבנו המעגל הרחב יותר של מדינות שאינן דמוקרטיות, אך קשרו את גורלן בגורל המערב. אין תוחלת לניסיונות להתחבר לאימפריות המבקשות לערער מן היסוד את הסדר הקיים – אותו סדר שבמסגרתו ישראל הוקמה, התבססה והתעצמה.

בתוך המעגל של אומות המערב ובנות בריתה, ישראל יכולה וצריכה – גם מתוקף ההתנסות המרה שהיא נתונה בה מאז אוקטובר 2023 – למלא תפקיד פעיל ומוביל בהנחלת מסר חד וברור לשותפותיה: הנוף המדיני-אסטרטגי שאנו חיים בו נתון לתזוזות טקטוניות ולאיומים מוחשיים, שהגרעין האיראני הוא החשוב והמסוכן ביותר מביניהם. לא תקוות חסודות ולא המוסדות הבין-לאומיים הקיימים יועילו. נדרשת התאגדות נחושה וחמושה של כל מי שמבקש לעמוד מול הכוחות האנטי-דמוקרטיים של סין, רוסיה, איראן ומי שיצדדו בהן, ולמנוע מהן להחיות את ימי ההרפתקנות האימפריאלית של יפן ואיטליה, של היטלר ושל סטלין. במערכה זו, ישראל אולי איננה מעצמה מן השורה הראשונה, אך היא מדינה חזקה, שנכסיה האסטרטגיים והטכנולוגיים – והמוסריים – יכולים למלא תפקיד חשוב במערך שחייב להתגבש לנוכח חומרת השעה.

אל"מ (בדימוס) ד"ר ערן לרמן הוא סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מרצה בחוג לאסטרטגיה, דיפלומטיה וביטחון במרכז האקדמי שלם, ולשעבר סגן היועץ לביטחון לאומי.

תמונה: Пресс-служба Президента России, באדיבות ויקימדיה

[1], Henry Kissinger, A World Restored: Metternich, Castlereagh and the Problems of Peace, 1812-22, Houghton Mifflin, 1973.

[2] Jake Sullivan, “The Sources of American Power: A Foreign Policy for a Changed World”, Foreign Affairs 102, November/December 2023. שם המאמר משקף ביודעין את שם מאמרו הידוע של ג'ורג' קנאן, "מקורות ההתנהגות הסובייטית", שפורסם גם הוא בפוריין אפיירז ועיצב את מדיניות ארה"ב בעידן המלחמה הקרה.

[3] דא עקא שארה"ב עצמה לא הצטרפה לחבר הלאומים. וילסון, שלקה בשבץ, כשל במאמציו להשיג את הרוב המיוחס של שני שלישים הנדרש על פי חוקת ארה"ב לאשרור אֲמָנוֹת. בבוא העת, לקראת תום מלחמת העולם השנייה, יחליט ממשל רוזוולט שהייתה זו טעות המחייבת תיקון, והאמריקנים ייקחו על עצמם את מלאכת הקמתו של ארגון האומות המאוחדות ואת אירוח מוסדותיו על אדמתם.

[4] ראו עמנואל סיון, התנגשות בתוך האסלאם, תל-אביב: עם עובד, 2005.

[5] וסילי גרוסמן, בספרו המונומנטלי החיים והגורל (מרוסית: עמנואל ביחובסקי, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987)  מתייחס לכך שסטלין, שניצחונו על היטלר מנע את השמדתו המלאה של העם היהודי, זמם לחולל אותה השמדה עצמה, עשור לאחר סטלינגרד.

[6] ראו ערן לרמן, "'פסגת הדמוקרטיות' (בזום) – מקומה בסדר היום האמריקני וחשיבות השתתפותה של ישראל", מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, 9.4.2023.