Time of the Magicians

Time of the Magicians

Wittgenstein, Benjamin, Cassirer, Heidegger, and the Decade That Reinvented Philosophy
Wolfram Eilenberger
Penguin Press, 2020 | 418 pp.

כל מי שעוסק בהגות בצורה רצינית יודע: אי אפשר להבין הגות נתונה באמת, מבלי לדעת לפחות משהו על ההקשר ההיסטורי שלה. עם זאת, נדמה שתובנה זו לאו דווקא ברורה באותה מידה בכיוון ההפוך. לא כל מי שעוסק ברצינות בהיסטוריה רואה לנכון להקדיש תשומת לב משמעותית להגות שפעלה בחלל העולם שהוא חוקר. אדרבה, יש הנוטים לראות בה בעיקר סרח עודף, מעין תוצר לוואי של האינטרסים והמגמות הכלכליות והגיאו-פוליטיות המניעים את ההיסטוריה בפועל.

ספרו של וולפרם איילנברגר, 'עידן הקוסמים', הוא מתנה רבת ערך לאלו ולאלו גם יחד. זהו ספר העוסק באחדות מן הדמויות המעניינות ביותר שחיו בתקופה מן המעניינות ביותר בהיסטוריה האנושית – זו שבין שתי מלחמות העולם. החיבור עוסק בחייהם, ואגב כך במידה תמציתית גם בהגותם, של לודוויג ויטגנשטיין, ולטר בנימין, מרטין היידגר וארנסט קסירר. שלושת הראשונים נבחרו לייצג את התופעה שהמחבר דן בה – העשור שבו הפילוסופיה הומצאה מחדש; ואילו האחרון מייצג את חתימתה של התקופה שקדמה לה.

עידן זה הוא מערכה במחזה שהחל 150 שנה קודם לכן, עת עמנואל קאנט הניח את אקדח המהפכה הקופרניקאית שלו על השולחן. מבחינה מסוימת, כל הפילוסופיה שקמה במאה ומחצית-המאה לאחר פרסום ה"ביקורות" של קאנט הייתה תגובות למשבר שחולל. עד שנות העשרים של המאה העשרים, מרבית ההוגים שהגיבו לקאנט השקיעו את מרצם בניסיון להתמודד עם ההשלכות של צמצום החקירה הפילוסופית אל האפיסטמולוגיה, ולייצר הגות שתוכל בכל זאת להקיף את מה שפרנץ רוזנצוויג כינה "המכלל". ארנסט קסירר מגלם את הניסיון הגדול האחרון ליצור מערכת הגותית מסועפת שכזו, בטרם שקעה החמה על היומרה. אולם הוא עמד לבדו, שריד של העולם הישן, וכתמונת מראה לאירופה ההפוכה והממשיכה להתהפך קמה קריאת הקרב של הפילוסופים הצעירים: מהפכה! המסורת הפילוסופית, לדידם, כשלה. היא מוגבלת ועיוורת לבעיות האמיתיות שהפילוסופיה צריכה להתמודד עמן. ואכן, שלושת הגיבורים האחרים הציעו, כל אחד בדרכו – לעתים תוך חפיפה מסוימת, ולעיתים בהיפוך גמור – שיטה פילוסופית חדשה. שיטות אלו גרמו לרעידת אדמה בעולם הפילוסופי, התרבותי והפוליטי, הנמשכת עד היום.

ההיסטוריה של דמויות אלו, כמו גם של גרמניה ושל אירופה בת התקופה, מרתקת, ואחרי היכרות עימה שוב לא ניתן לקרוא באותו אופן את הגותן. ויטגנשטיין, האיש שצמצם פי כמה מקאנט את התחום שהפילוסופיה יכולה להתיימר לעסוק בו, אשר ציווה כי "על מה שלגביו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק", השתוקק יותר מכול אל אותם דברים שציווה לשתוק לגביהם. האיש שהגדיר מחדש את משמעות השפה כלא יותר מהאופן שבו אנשים מבינים אלו את אלו, חי כל חייו בבדידות נוראה ובחוסר יכולת לתקשר ולהרגיש מובן בידי זולתו. בהיפוך קוטבי אליו, היידגר התיימר להשליט את הפילוסופיה מחדש על הכול, והרים על נס את האותנטיות ואת העמידה העיקשת והבלתי-מתפשרת אל מול המציאות במערומיה. עמדתו מתגלה בעוצמה יתרה כאשר אנו למדים שתפיסתו על העמידה אל מול המוות והאין שהוא מבשר התעצבה בעוד אימו על ערש דווי, והוא, למרות הפצרותיה, מסרב אפילו להעמיד פנים של חזרה אל חיק האמונה הנוצרית כדי להשקיט את חרדותיה.

מתוך כולם, בנימין הוא הדמות היחידה שאפשר להתלבט לגבי הכללתה בכרך זה. ויטגנשטיין חולל במידה רבה את הזרם הפילוסופי האנליטי שצמח במאה העשרים; היידגר, את הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מחד ואת הפילוסופיות ההרמנויטיות מאידך, מגדאמר ועד דרידה; בנימין נמצא בכרך על תקן מחולל אסכולת פרנקפורט והתיאוריות הביקורתיות שצמחו בעקבותיה. דווקא כאן נדמה שאולי מישהו מהדמויות האחרות בקבוצה הזו, שהיו הוגים פילוסופיים משמעותיים יותר – דוגמת אדורנו, הורקהיימר או מרקוזה – היה ראוי יותר לתואר "ממציאי הפילוסופיה מחדש". ייתכן שבנימין נבחר מפאת גילו והתאמתו לעשור הנידון. מכל מקום, גם אם הוא לא המייצג המובהק ביותר של האסכולה שלו, הוא מייצג ראוי, וסיפור חייו מעורר מחשבה רבה. יש לקוות שספר זה, המאיר אחת מהנקודות המרכזיות של דור התהפוכות של המאה העשרים, יזכה למהדורה עברית.