לעברת את שרלוק הולמס / ראובן גפני

לעברת את שרלוק הולמס

פרשייה ספרותית-אידיאולוגית מתקופת המנדט

ראובן גפני

יד יצחק בן צבי, תשפ"ב | 231 עמ'

קוראי 'השילוח' מכירים את ד"ר ראובן גפני. אם לא ממאמרים שפרסם כאן, אז מפרסומים רבים אחרים שלו, הנוגעים לתחומי העניין של תולדות ארץ ישראל ויישובה, בייחוד במאה העשרים, תולדות הספר העברי ותולדות בתי הכנסת. גפני גם ערך במשך שנים ארוכות את 'עת-מול', כתב העת הפופולרי של יד בן-צבי.

ב'לעברת את שרלוק הולמס' רוקח גפני חיבור אקדמי, יותר מאמר ארוך מאשר מונוגרפיה, המנתח את הזירה התרבותית ביישוב העברי בימי המנדט מזווית ראייה ייחודית ונקודתית – הקרובה לליבו של גפני: היחס של היישוב אל ספרות הבלשים המקורית והמתורגמת, ובייחוד אל דמותו של שרלוק הולמס, הבלש הבריטי האולטימטיבי שיָצר ארתור קונן דויל בשלהי המאה הי"ט.

הולמס קשישא, מתברר, הוא מגיבורי התרבות המובהקים ביותר של ראשית המאה העשרים. ספריו תורגמו לשפות רבות, עובדו למחזות ולסרטים ואף נהפכו למושגים העומדים בזכות עצמם. חותמה של הדמות כה עז, עד כי שמו נישא בפי אנשים מתרבויות ושפות רבות ושונות – בהם רבים שמעולם לא קראו משפט שכתב קונן-דויל, לא במקור ולא בתרגום. באנגליה מולדתו אף נוצרה סביב דמותו תופעה תרבותית שכונתה "שרלוקיאנה", כלומר עיסוק נרחב של חובבים בדמות, השלמת פערים ספרותיים, מועדוני קריאה ועוד – באופן המזכיר את שהתחולל במאה שלנו סביב דמותו של הארי פוטר.

על רקע כל אלה – ועל רקע חיבתו של גפני עצמו לסוגה ולדמות – מתחקה גפני אחר האופן שבו הדמות המזוהה כל כך עם לונדון הגיעה אל הקורא הארצישראלי בתקופת המנדט: בעידן שבו בריטניה מהווה את השליט בארץ ואת הסמל של תרבות מערבית מתקדמת, אך גם את היריב של היישוב העברי המבקש לצמוח ולהרחיק מכאן את הכובש הזר, המצר את צעדיו.

כיאה לחיבור אקדמי מתחקה גפני אחרי כל בדל-תרגום וקצה-אזכור, באופן מייגע משהו (אף שכתיבתו רחוקה מן היובש האופייני לעיתים לכתיבה מחקרית) אך גם רב פנינים; מעניינת, למשל, הסקירה המתייחסת לתרגומי הבלש הבריטי ליידיש, ואפילו לזיקה בין חיבורי הרב יהודה יידל רוזנברג לבלש הנודע.

אך מכל המסע הארוך, המשובץ בסופו של דבר תרגומים מעטים למדי, מעלה גפני את התמונה הכוללת: היישוב העברי תרגם את סיפורי הולמס אך טיפין טיפין, בעיקר ביוזמות פרטיות ובפורמטים המיועדים לנוער. חוגי ההתיישבות העובדת – וממסדם הספרותי המפותח – נעדרים לגמרי מן הזירה הזו; הם ראו בספרות הבלשים סוגה נחותה, מה עוד שמן הדמויות המובהקות שלה עלה ניחוח של אינדיבידואליזם ושנינות הרחוקים מאוד מהאידיאל החינוכי הקולקטיביסטי שהם קידמו. ממילא, ספרי בלשים ותרגומיו של קונן-דויל נעשו כמעט כולם על ידי בני החוגים האזרחיים, לעיתים ממניעים כלכליים ולעיתים ממניעים תרבותיים-חינוכיים: הרחבת המנעד של חומרי הקריאה בעברית, טיפוח מידות של חריפות שכלית ועצמאות מוסרית, והערכה להרבה ממאפייני התרבות הבריטית.

אך סמלי הוא שהתרגום הראשון בארץ ישראל של סיפורי קונן-דויל לעברית נעשה על ידי קבוצת אסירים יהודים שעסקו בהגנה מפני פורעים בירושלים במה שכונה אז מאורעות תר"ף. אל האסירים הללו הצטרף זאב ז'בוטינסקי, והוא ככל הנראה הציע להעסיק את יושבי הכלא בתרגום כמה מסיפורי שרלוק הולמס. ז'בוטינסקי היה חובב מושבע של הז'אנר, וגם חובב השפה האנגלית והתרבות הבריטית. הנה כי כן, דווקא תחת עינם של קלגסי הוד-מלכותו תורגמה יצירה בריטית להפליא לעברית.

י"ש