ליזום ללא מורא

מדינת ישראל נמצאת בעיצומו של חשבון נפש שאין דומה לו בתולדותיה. הדעה הרווחת מצביעה על קונספציות מערכתיות כגורם העיקרי למחדל השבעה באוקטובר והשלכותיו. בחינה קפדנית של עניינים כגון מדיניות ביטחונית, אסטרטגיה צבאית, תודעת אויב ותפיסת איומים היא חיונית, אך התמקדות בה בלבד עלולה לגרום לנו, מרוב עצים, להחמיץ את היער. שכן בין הגורמים שהביאו את ישראל למצבה הנוכחי ישנו כוח עמוק יותר – וכוח זה הוא שיקבע את גורלה.

כוח זה נטוע ברוח ותרבות לא רק של הישראלים, אלא של יהודים ברחבי העולם. צורתו מתבהרת ונעשית מוחשית יותר כשהוא חל על ישות ריבונית, מעצבת-מדיניות. הוא מפעפע לא רק בפוליטיקה הישראלית ואצל מפקדי הצבא שלנו, אלא בקרב אזרחים, דרך הנחות מוצא לא-מדוברות המשרטטות את חוקי המשחק ומסמנות את גבולות השיח.

זוהי נוירוזה משתקת, והיא מוכרת לנו. זוהי הרוח הגלותית.

המאפיינים של נוירוזה זו הם מעין התרפסות בפני הגויים, היתלות בהם לשם ביטחוננו ורווחתנו, וכמיהה נואשת לזכות באישורם. זהו רכיב הטבוע בתת-מודע היהודי, בעל השפעה רבה על תהליך קבלת ההחלטות, המסנן גישות מחשבה ודרכי התנהלות על סמך השאלה "מה יחשבו הגויים". זוהי השתוקקות להיות "נורמלי", שאיפה להתחבב על העמים, ואם לא להתחבב, לפחות להתקבל אצלם.

הרוח הגלותית היא גישה של עם בעל "אישיות הישרדותית" קולקטיבית. הוא נמצא במגננה ופועל מתוך חשש, כאשר ציווי העל הוא לא להיפגע יותר מכפי שכבר נפגע.

במשך אלפיים שנות גלות ויותר באה הרוח הזאת לידי ביטוי בדמותו של "יהודי החצר" – שייצג את המחשבה שאם נשרת את האינטרסים של מלוכות הגויים שאנו יושבים בארצותיהם, הן בתמורה יעניקו לנו הגנה ומעמד. יהודי החצר התגלם לראשונה לפני 2,400 שנה בפרס, בזמן הגלות שאחרי חורבן הבית הראשון. מגילת אסתר עוסקת בראש ובראשונה במעמדם השברירי של היהודים, ומרדכי היהודי מזהיר את אחייניתו פן תְפַתֵחַ תחושת ביטחון לאור מעמדה החדש כמלכת פרס: "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים". אזהרה נבונה, אך היא לא הרתיעה דורות של יהודים שביקשו לעצמם ביטחון דרך גושפנקה מלכותית – הפכפכה ככל שידעו שהייתה.

במאה ה-19, עם ניסוחיה המודרניים הראשונים של הגדרה-עצמית יהודית, הרוח הגלותית נתפסה כאחד החוליים הקשים הנובעות ממצבנו כעם בלי מדינה – ועל כן, כחולי שעצמאות יהודית מדינית תוכל לרפא. הוגים ציונים כמו אחד העם ויוסף חיים ברנר האמינו שאחד ההישגים הגדולים של ריבונות יהודית יהיה "שלילת הגלות". דוד בן-גוריון סיכם זאת יפה כשאמר "הגלות משמעותה תלות: תלות חומרית, פוליטית, רוחנית, תרבותית, מוסרית, אינטלקטואלית".[1]

זאב ז'בוטינסקי, מצידו, היה מהמנהיגים היהודים הבודדים שלא הפגינו אף לא אחד מסממני הנוירוזה. אין זה מקרה אפוא שהוא הקים את הגדוד העברי הלוחם הראשון מזה 1,850 שנה, וראה בכך עניין שחשיבותו והגיונו מובנים מאליהם. ג'ון הנרי פטרסון, קצין הצבא הבריטי שפיקד על שניים מהגדודים העבריים, כתב בספרו "סיפורו של הלגיון היהודי" כי ז'בוטינסקי היה "חף מהנטיות המשונות של הרוח היהודית, שעוותה על ידי קיום חריג של מאות שנים בפיזור ותפוצות". זו הסיבה, המשיך פטרסון, שהפילוסופיה הפוליטית של ז'בוטינסקי "הייתה בריאה ופשוטה כל כך"; אך זו גם הסיבה שהוא "מעולם לא התקבל כַּמנהיג של העם היהודי".

ההנחה הייתה אפוא שהקמת המדינה היהודית תחסל את הרוח הגלותית, שבאה לעולם במהלך אלפיים שנות תלות וחוסר אונים. ואכן, לישראל צבא חזק, שהגן על אזרחיה בעוז מאז הקמתה; ובעוד בגולה היינו נתונים לחסדיהם של מארחינו בעת מתקפה, כעת אנו משיבים לתוקפינו בעוצמה, ומאמינים שזו משמעותה של עצמאות. ואולם, זוהי האשליה. תכלית יסודית של מדינה ריבונית ועצמאית היא להגן על רווחת אזרחיה על ידי סיכול ומניעה של הפרות של הריבונות המדינית. כשהפרות כאלו אינן נמנעות מראש, חובתו של הממשל להבטיח, בכל דרך ואמצעי, שכל כוונה להפרה עתידית – במיוחד כזאת שמבַצע אותו אויב, מאותו שטח, תוך ביטוי של אותן שאיפות השמדה ברורות ומוכרות – תיגדע בעוד מועד.

לכוחות הביטחון הישראליים נוצר עם השנים מוניטין של בעלי תושייה ותעוזה מבצעית אגדית, אבל, למען האמת, מאז הקמתה נקטה ישראל יוזמה אסטרטגית במקרים נדירים בלבד. אולי נכון יותר לומר שמאז מלחמת ששת הימים, יוזמה אסטרטגית ישראלית באה לידי ביטוי בלעדי כמעט כווריאציה בנלית כלשהי של יוזמות "שטחים תמורת שלום". הסטייה היחידה מתבנית זו התרחשה ב-1982, עם תוכניתו היומרנית של אריאל שרון להשיג הסכם שלום עם לבנון לא דרך ויתור על שטחים, אלא באמצעות פלישה לדרום לבנון, גירוש הכוחות המזוינים הפלסטינים והסורים וכינון ממשל לבנוני נוצרי פרו-ישראלי. התסבוכת שנוצרה בסופו של דבר – השקיעה "בבוץ הלבנוני" – הפכה את הדרג הפוליטי הישראלי לספקן אף יותר משהיה כלפי יוזמות אסטרטגיות נועזות. מי שנכווה ברותחין, אכן נזהר בצוננין. מה רבה האירוניה בכך שהיוזמה המדינית-אסטרטגית הרחבה והפעילה היחידה שישראל מימשה בעשרים השנים האחרונות, הייתה תוכנית ה"התנתקות" של אותו שרון.

וכך, במשך ארבעה עשורים לפחות, עמדתה האסטרטגית של ישראל הייתה הגנתית ותגובתית, והתאפיינה כמעט לגמרי בגישה של ניהול סכסוכים. גישה זו בוודאי אפיינה את התנהלותה של ישראל בחזית עזה.

גלותיות אסטרטגית

שני עמודי התווך האסטרטגיים בעזה היו הרתעה, והסטטוס קוו שהרתעה זו נועדה לשמר. מושג הסטטוס קוו כשלעצמו מבטא סלידה מסיכונים, העדפת גישה של צמצום נזקים, ואת ההנחה שהמציאות כפי שהיא היא כל מה שנוכל לקוות לו. גישה זו מסתייגת מיוזמה ושואפת ליציבות – מַשְׁלָה ורעועה ככל שתהיה – והיא מסווה מתחתיה חוסר-ביטחון והנחה שסדר העניינים הוא כה עדין ושברירי עד שאין לבצע בו כל שינוי, מחשש שיקרוס.

הבעיה עם הרתעה כנדבך מרכזי בתפיסה אסטרטגית היא שהישגי ההרתעה אינם קלים לקביעה ולכימות, שהרי הם תלויים לחלוטין באויב, ואפשר למדוד אותם רק בדיעבד, בתקופות השקט שהושגו בזכות המבצעים הצבאיים והמחירים שהם גבו לכאורה מאויבינו – וגם אז הם עלולים לתעתע. כך, בשישה באוקטובר 2023, בשל השקט היחסי שהשתרר בתשע השנים שעברו מאז מבצע צוק איתן, האמנו שחמאס מורתע.

ועדיין, לאור אופיו הפרוטו-נאצי של ממשל חמאס, עולה וניצבת השאלה: כיצד בכלל אפשרנו לישות כזאת להתקיים על סף דלתנו? כיצד אפשרנו לארגון טרור המחויב להשמדתנו ולהרג יהודים, למשול בעזה?

ההסבר הוא שהן אנו הישראלים, הן יהודים ברחבי העולם, יצאנו מנקודת הנחה שמותר לנו לפעול אך ורק, ותמיד, בתגובה, ואף פעם לא ביוזמה; וכקולקטיב קיבלנו על עצמנו את ההנחה שריבונות מוגבלת – שהחלה בפיגועים בלתי פוסקים, הידרדרה למטחי טילים מזדמנים, והגיעה לשיאה המדמם עם מעשה הטבח הקשה בתולדות המדינה – היא הטוב ביותר שהעם היהודי יכול לבקש אחרי אלפיים שנות קיום לא-מדיני. זוהי רוח הרסנית, לחלוטין בלתי-ראויה למדינה ריבונית ולאזרחיה. אף מדינה המכבדת את עצמה, העומדת ברשות עצמה, המבקשת לעצמה הגדרה עצמית אמיתית, אינה יכולה לקבל, ואכן אינה מקבלת, הנחת-עבודה כזאת,.

גלותיות דיפלומטית

סנגורי הסטטוס קוו ושאר מתחנחנים מקצועיים מרבים לדבר על "לגיטימציה", "בידוד", "הקהילה הבינלאומית" וכו', כאילו כשהדברים נוגעים לישראל, ולישראל לבדה, לגיטימציה ותמיכה בינלאומית הן שיקולים חשובים יותר אפילו מחייו של אחד מאזרחי המדינה. זוהי התנערות מחובתה של המדינה לאזרחיה, ועיוות של סדרי עדיפויות. התפיסה שלפיה ישראל זקוקה לאישורן של ארצות הברית, אירופה או אותה "קהילה בינלאומית" כדי לפעול, כדי להתקיים, סירסה את נכונותנו לפעול למען האינטרסים הלאומיים שלנו.

בזירה הבינלאומית אנחנו משתפכים בהכרת תודה בפני הכורתים איתנו בריתות, ומקבלים את ידידותן התלויה-בדבר של מדינות הששות לקצור את שפע ההטבות שמציעה המדינה היהודית, בעודן נמנעות בכל מאודן מלהביע תמיכה בישראל בשדה הדיפלומטי; רבות מה"ידידוֹת" הללו אף מגנות את ישראל ומפגינות עוינוּת של ממש כלפיה במסדרונות המוסדות הבינלאומיים ובמאבק על דעת הקהל.

ודאי שיש לנו בני ברית, וודאי שאנחנו רוצים בהם, אבל לא בתנאי שנפעל – או נימנע מפעולה – באופן שיזיק לנו; באופן שבו הם לא היו פועלים, אם היו מוצאים את עצמם במצב דומה.

אין מדינה שהטרידה את עצמה אי-פעם בענייני לגיטימציה יותר ממדינת ישראל. אין עוד מדינה שהציבה אותה בעדיפות עליונה כל כך בשאלות של קביעת מדיניות, או הקצתה לה השפעה עמוקה כל כך בקביעת אסטרטגיה צבאית. המסר המובלע בהתנהלות הזאת הוא שישראל נמצאת בחוב תמידי לאו"ם, שבאישורו היא הוקמה, ושקיומה ארעי ותלוי בהסכמת הקהילה הבינלאומית – הסכמה שעשויה להישלל בכל עת. ייתכן שעוד יותר מהקהילה הבינלאומית, דווקא היהודים הם מי שצריכים לזכור שמדינתם הוקמה לא על ידי האו"ם, אלא על ידי יהודים נואשים ונחושים שעמלו במשך עשורים על הקמתם של מוסדות קדם-מדיניים, ובדם בניה שמסרו נפשם במלחמת העצמאות.

ניצנים של שינוי

ייתכן שהלם אירועי 7.10 היה גדול מספיק כדי להניע בחינה מחדש של הנחות יסוד בהלך הרוח היהודי. אירועי אותו יום ואותה מלחמה המחישו באורח קיצוני את המחיר הקטסטרופלי של כניעה לתכתיבי הרוח הגלותית. השערורייה של השמונה באוקטובר – כשאלפים במערב המתורבת ובמוסדותיו האקדמיים היוקרתיים ביותר הפגינו תמיכה ב"מאבק הפלסטיני" לצד תחושות התעלות למראה ההרג – גם היא זירזה את ההכרה בחוסר התוחלת של המרדף המביש אחר סימפתיה בינלאומית.

פעולותיה של ישראל בלבנון – חלקן, לפחות – הן דוגמה מעודדת במובן זה. שכן הגם שהיו תגובה למטחי הטילים שחזבאללה שיגר בלי התגרות וללא הפוגה ולפינוים של רבבות תושבי הצפון מבתיהם, הן התאפיינו ביוזמה חריגה ובנכונות יוצאת דופן לפעול לשינוי המציאות בגבול הצפוני, ולא רק ל"הכלת" האיומים עליו. הנחישות הישראלית, שליוותה את הפעולות הללו תוך דחייה של דברי התוכחה והאזהרות של בני בריתנו מפני "הסלמה", חשובה לא פחות מהתושייה המבצעית.

בקרב הציבור הישראלי ישנה הסכמה מוחשית על כך שהסטטוס קוו עם חזבאללה אינו נסבל עוד, ושיש לטפל בו נמרצות על אף המחיר שעלול להיגבות מאיתנו בשדה הקרב. מגמה זו משתקפת גם בחלקים בדרג הפוליטי, שלעיתים נדמה שהתעוררו בו נחישות מחודשת ומידה בריאה של אדישות כלפי ההשלכות הדיפלומטיות האפשריות.

נחמה לא תימצא לטרגדיה הנוראית של שבעה באוקטובר, אבל כפרה פעוטה אולי תבוא מכך שהטרגדיה תהפוך לנקודת מפנה בעבור המדינה היהודית. ואולם, נוירוזה זו בת אלפיים שנה היא, שורשיה עמוקים, ולא מתקפה כירורגית מוצלחת על ארגון או אדם כזה או אחר היא שתגדע אותם. אם חפצֵנו בשינוי עמוק ומתמשך – ולא בתגובה פרטנית לאתגר זמני – עלינו להתייחס לרוח הגלותית ישירות, דרך בחינה של זהותנו הלאומית ועל ידי הכרה בעובדה שרוחנו הגלותית גרמה לכך שכוחות חיצוניים הם שהגדירו אותנו ואיחדו אותנו, ורדיפה הייתה הדבק שאיגד אותנו והכוח שהניענו לפעולה. זוהי אחדות מהזן הנמוך ביותר, שטחית ושלילית במקורה. על פיה אנו קשורים זה לזה משום שהם רואים בנו גוף אחד, שאיננו יכולים להיפרד ממנו גם אם היינו רוצים.

יכולתנו להשיל מעלינו את הרוח הגלותית ולשכון לבד מתוך בחירה ועוצמה תלויה ביכולתנו להתאגד מסביב לגורם מאחד עמוק יותר. יש בסיס תאולוגי להבחנה בין סוגי הריבונות השונים והשינוי שעלינו לעבור. הרב יוסף סולובייצ'יק העמיק בסוגיה זו במאמרו הידוע "קול דודי דופק". במאמרו הבחין סולובייצ'יק בין שתי חוויות קולקטיביות מנוגדות: זו של ה"מחנה" וזו של ה"עדה". מחנה "נוצר מתוך השאיפה להגנה ומתפרנס מרגש הפחד". עדה, לעומת זאת, "נוצרת מתוך געגועים להתגשמות אידאה מוסרית"; היא "קיבוץ יחידים בעלי עבר אחד, בעלי עתיד כללי, בעלי שאיפות משותפות". אומנם סולובייצ'יק הסביר שחוויית המחנה היא "שלב בהשתלשלות ההיסטורית של העם", אך מאמרו ביקש לטעון שהקמת מדינת ישראל מהווה הזדמנות מופלאה לעבור לשלב הבא בעיצוב זהותנו הקולקטיבית.[2]

וכיצד תיראה עדה בעלת שאיפות משותפות? זו השאלה הגדולה, ותשובתנו לה היא המקום שבו יתחיל השלב הבא של הריבונות היהודית ויבוא הקץ על הרוח הגלותית. במונחים חילוניים אפשר לדבר על השאלה הזאת כעל רגע חוקתי, ואכן, התשובה עליה צריכה לנבוע מתוך שיח לאומי עמוק ורחב. סוגיה זו חורגת בהרבה מעיסוקנו כאן, אבל נוכל לכל הפחות לקבוע שמה שמאחד אותנו כעם הם מסורתנו המשותפת וייעודנו המשותף כיהודים. יהדותנו היא המחברת אותנו לארץ ישראל, היא ששמרה על נאמנותנו הנשגבת, הבלתי-מופרת, לתחייה לאומית שאין דומה לה בתולדות העמים.

***

סקירה של תולדות העם היהודי, בין בגולה ובין בימי ריבונות עצמאית, מעידה על חוסר התוחלת המובהק שבניסיון לזכות באהדת העמים. תמיד היינו קשי עורף, לא נוחים מספיק, לא מסבירי פנים די הצורך כדי להפוך את שונאינו לאוהבינו. לא אפשרנו למספיק דם יהודי להישפך – שכן שום כמות של דם יהודי לעולם לא תספיק. לעולם לא נזכה באהבת הגויים שכה כמהנו אליה, וככל שנמשיך לנסות, רק נגלה שוב ושוב שהמחיר הנדרש מאיתנו אינו עולה בקנה אחד עם הגדרה עצמית אמיתית.

קשה וכואבת ככל שתהיה, עלינו לקבל את העובדה שעולם לא נזכה בקבלה כזאת, לעולם לא נהיה "נורמלים". ככל שנקדים לקבל זאת, כך נקדים לאמץ את ייעודנו הלאומי – וכך ייטב לנו. העם היהודי שוב איננו חסַר אונים ומדינה. הגיעה העת לא רק להגיב ולהתגונן, אלא לקחת יוזמה ולעצב את עתידנו. ייתכן – אף שאין זה סביר כלל – שניוותר בודדים ומבודדים; אבל לפחות נהיה אדונים לגורלנו.

הסכנה רבה, גורלנו מונח על הכף, אבל, בפרפרזה על מילותיו של ז'בוטינסקי, עלינו לחסל את הרוח הגלותית לבל תחסלנו היא.

רפאל הרקם הוא סמנכ"ל פיתוח במרכז לחרות ישראלית ודוקטורנט באוניברסיטת בר-אילן.

תמונה: Kobi Gideon, באדיבות לע"מ

[1] מתוך הנאום "ציוויי המהפכה היהודית" שנשא בן-גוריון בפני חברי תנועת צעירי מפא"י בשנת 1944.

[2] הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, קול דודי דופק, ירושלים: משרד החינוך והתרבות תשל"ז 1976, עמ' 28.