היהודים הם עם, ואמריקה אינה ציון

באחד מערבי השבתות של ראשית שנת 2026 עמד הרב גרג הרש בחזית חדר בקמפוס של מכון מסצ'וסטס לטכנולוגיה (MIT), והנחה את תפילות קבלת שבת לקהילה צעירה הנושאת את השם "ואהבת". על דוכן הנואמים הוא פרש כאפייה, ועליה הציב פמוטי שבת; המחשב הנייד, שנועד לשידור חי של התפילה, נח אף הוא על אותה כאפייה.^[1] קהילת "ואהבת" מגדירה את עצמה כ"בית כנסת יהודי שמעבר לציונות". באתר הקהילה נכתב כך:^[2]

״ואהבת״ היא קהילה מסוג חדש בבוסטון רבתי – קהילה שמחבקת את המסורת, הטקסים והלימוד היהודיים, תוך שהיא חורגת מהאתנו-לאומיות ופונה לעבר צדק אוניברסלי. אנו מתכנסים באהבה כדי לבנות חיים יהודיים תוססים ודיאספוריים, המבוססים על אתיקה, רוחניות וסולידריות. … אתה מוזמן בין אם אתה יהודי מלידה, סקרן חדש, מפרק (Deconstructing) ציונות או מחפש בית יהודי המשקף את ערכיך.

במרחק כמה קילומטרים צפונית ל-MIT, בפרבר סומרוויל, מתכנסים צעירים אחרים במניין אנטי-ציוני מובהק נוסף הנקרא "מניין זית". הזית, כפי ששמו מרמז, מסמל את העם הפלסטיני; והמניין מגדיר את עצמו כך:

מניין זית הוא מניין (קהילת תפילה) אנטי-ציוני מסורתי ושוויוני… אנו תומכים בשחרור הפלסטינים ומבקשים לטפח מרחב פולחני יהודי נקי מאידאולוגיות מזיקות, שביניהן אנו רואים את הציונות. כיהודים שזהותם נגזלה על ידי הציונות על מנת להצדיק את רצח העם הפלסטיני המתמשך, מניין זית רואה בתפילה מעשה קולקטיבי וממריץ של שיקום והתנגדות.^[3]

מניין זית הוא חלק מרשת רחבה יותר של בתי כנסת חדשים בארצות הברית, המכנה את עצמה “Synagogues Rising” (בתי כנסת מתעוררים), שגם היא מתארת את עצמה באוצר מילים דומה:

אנו רשת ארצית של בתי כנסת רב-גזעיים המבוססים על פרקטיקה רוחנית יהודית, חוכמת אבות, דאגה לקהילה ותנועות למען הצדק. אנו רואים את היהדות כמסורת משחררת, ושואפים לטפח יותר אנושיות, תלות הדדית, סולידריות וריפוי בעולם שלנו. הקדושה המובנית בכל החיים היא הבסיס למחויבותנו למאבק בגזענות, לצדק לנכים, לצדק טרנסג׳נדרי ומגדרי, לסולידריות עם ילידים, לשחרור הפלסטינים ולמאבק באנטישמיות.^[4]

יש לשים לב כי מחויבותן המוצהרת של קבוצות אלו לשחרור הפלסטינים אינה מלווה בדאגה מקבילה לביטחון המדינה היהודית או אזרחיה. בכך הן נבדלות מתופעות יהודיות שקדמו להן. יהודי אמריקה היו ליברלים ואף פרוגרסיבים במשך עשרות שנים, אך כאן אנו עדים לתופעה מסוג אחר. עד לא מכבר, קריאתם של יהודי ארצות הברית הליברלים לישראל הייתה לנקוט צעדים קונקרטיים לקדם את פתרון שתי המדינות, הסדר שיעניק ביטחון וכבוד לשני העמים החיים בין הנהר לים. אולם בקרב הצעירים הללו הקריאה הזו כבר איננה מושמעת.

אריאל אנגל היא עורכת המגזין האמריקני-יהודי Jewish Currents, המשמש אכסניה לכותבים אנטי-ציונים רבים. לאחרונה ראיין אותה איתי משיח בעיתון 'הארץ'. משיח ציין כי המגזין נמנע מכל התייחסות לאירועי שבעה באוקטובר; חילוקי הדעות בקרב חברי המערכת היו תהומיים מכדי לגבש קונצנזוס, ומשכך, בחר המגזין לשמור על שתיקה מוחלטת:

לעומת המחלוקות לגבי ביטויי האבלות על הישראלים, הייתה בצוות הסכמה רחבה שהמגזין לא יגנה את מתקפת חמאס. למוחרת, 13 באוקטובר, פרסמו מאמר מאת פרופ' רז סגל, היסטוריון חוקר שואה ורצח עם מאוניברסיטת סטוקטון, תחת הכותרת "ג'נוסייד על פי הספר".[5]

בעקבות שבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, התגבשה התפתחות שאין להמעיט בחשיבותה: יהודים אנטי-ציוניים מובהקים – רבים וקולניים דיים כדי למשוך את תשומת ליבם של בעלי ההשפעה בקהילה – יצאו מן הצללים. הם אינם נדחקים עוד לשולי החיים היהודיים; להפך, הם חודרים אל ליבתם, תובעים את מקומם ליד השולחן, ומכריזים כי עידן החתירה לשוויון בין ישראל לפלסטין תם. פתרון שתי המדינות אינו מניע אותם עוד. הם סבורים שהגיע הזמן שישראל תחדל להתקיים – שכן מדינת הלאום, בעיניהם, היא יצירה מושחתת מיסודה. למרבה הצער, עיקרון זה הפך לעמוד השדרה של זהותם היהודית.

מתקפה מבית ומחוץ

נתונים עדכניים מגלים כי הקשר בין יהודי ארצות הברית לישראל, קשר מתוח כבר מזה כמה שנים, התערער עוד יותר מאז המלחמה. קבוצה חדשה וקולנית, הגדולה במיוחד בקרב הדור הצעיר, תובעת בנחרצות גוברת לנתק את הזיקה בין יהדות אמריקה למדינת ישראל. סקר שערכה לאחרונה הפדרציה היהודית הצפון-אמריקנית (JFNA) בחן כיצד מגדירים יהודים אמריקנים מקבוצות גיל שונות את עמדתם כלפי ציונות, אנטי-ציונות ועמדה שהוגדרה כ״לא-ציונות״. ממצאיו מצביעים על תזוזה דורית מטרידה ביותר.^[6]

בקרב קבוצת היהודים בני 55 ומעלה מצא המחקר הזדהות בשיעור זעום בלבד עם עמדות של אנטי-ציונות או לא-ציונות. אולם בקרב יהודים שגדלו בצל הטבח בסברה ושתילה והאינתיפאדה הראשונה, המספרים מתחילים להשתנות. כפי שהסבירה ליוצרי הסדרה 'תקומה' לטי קוטין פוגרבין – פמיניסטית יהודייה בולטת, ומנהיגה מוכרת בקהילה היהודית האמריקנית – לאירועי 1982 היה הד עמוק בקרב יהודי ארצות הברית. "זה היה רגע מביש״, היא תיארה. ״תקופה קשה מאוד. אני חושבת שאיבדנו גם הרבה צעירים… אי אפשר להתנהג כך כעם ולצפות לעורר בקרב צעירים יהודים אידיאליסטים תשוקה לישראל – אלא אם מדובר בפנאטים״.[7]

הממצא שהדהים את החוקרים ביותר נגע לקבוצה הצעירה. לא פחות משליש מיהודי ארצות הברית בני 18–34 מצוי בקונפליקט עמוק עם המדינה היהודית, או מתנגד לה מכול וכול.[8] זהו דור שאין לו זיכרון חי של ישראל כמדינה פגיעה; זיכרון שאולי היה מסייע לו להכיל את התמונות הקשות מעזה, הנראית כיום כנוף ירחי שומם. כמעט כולם רואים בישראל מזה זמן מדינה שאומנם מקיימת משטר דמוקרטי, אך נשלטת בידי ממשלה דתית-קיצונית, אתנו-לאומנית, נוקשה מוסרית ונוטה לתוקפנות. עכשיו רובם משוכנעים כי ישראל ביצעה רצח עם בעזה. התנגדותם אינה מכוונת עוד למדיניות זו או אחרת, אלא לעצם קיומה של ישראל.

קשה לדעת לאן יובילו הנתונים הללו. האירועים במזרח התיכון רחוקים מלהגיע לנקודת שיווי משקל, וגם מגמת האנטישמיות המציפה כיום את ארה"ב טרם הגיעה לשיאה. בזהירות ניתן לומר כי יש יסוד לעמדתם של אלה החוששים שהמצב רק יחמיר. אם כך חשים כיום הצעירים היהודים באמריקה, מה יקרה כאשר יתברר – אם לא התברר כבר – שרוב הישראלים אינם רואים עוד אפשרות ריאלית לפתרון שתי המדינות, וגם לא להסדר אחר כלשהו עם הפלסטינים? האם שיעור היהודים האנטי-ציונים והלא-ציונים ימשיך לטפס? האם נגיע לנורמליזציה של עמדת האנטי-ציונות בקרב יהדות אמריקה?

החששות בישראל מובנים. אותם אנטי-ציונים מתגוררים במדינה שהינה זה עשרות שנים בעלת בריתה החשובה ביותר של ישראל. אך מעבר לסוגיות המדיניות והביטחוניות מצויה גם שאלת הסולידריות היהודית. אם המחויבות לקיומה וחיוניותה של מדינה יהודית ודמוקרטית היא מן המעט שלגביו מסכימים עדיין רוב יהודי ישראל, מה יקרה ביום שבו רוב יהודי התפוצות לא יחלקו איתם את תחושת המחויבות הזאת? האם למושג האחדות היהודית תיוותר עוד משמעות כלשהי בזמן שחלק כה ניכר מהעולם היהודי יתנגד מפורשות לקיומה של המדינה שהיא ביתו של חלקו השני?

מה באמת מונח על הכף

החששות בישראל מובנים – ובכל זאת ראוי לעצור לרגע ולשאול: האם הפער הגדל בין יהודי ארצות הברית לישראל אכן הרה-משמעות כל כך?

יהודי ישראל ויהודי ארה"ב חלוקים בדעותיהם בסוגיות מכריעות כבר עשרות שנים – והשמיים לא נפלו. בכל הנוגע למדיניות החוץ הישראלית, היחסים היו מורכבים ולעתים עוינים עוד מאז קרסו הסכמי אוסלו בראשית המאה, ובכל זאת הצליח העולם היהודי לגשר, ולו חלקית, בין שתי גדותיו. מבחינה פוליטית, רבים מיהודי ארה"ב זעמו על התערבותו של בנימין נתניהו בפוליטיקה הפנימית האמריקנית – דוגמת נאומו בפני מליאת הקונגרס חרף התנגדותו המפורשת של הנשיא אובמה, תמיכתו הגלויה בדונלד טראמפ מעל במת איפא"ק ועוד – אך המתחים לא הבשילו לכדי קרע.

מבחינה דתית, עלבונם של רוב יהודי ארה"ב – כולל חלקים מן הקהילה האורתודוקסית – מיחסה של ישראל ליהדות הרפורמית והקונסרבטיבית עמוק ומושרש; אולם הישראלי הממוצע אדיש לכך. בפי ישראלים, המילה "רפורמי" משמשת לרוב ככינוי ליהודי חסר רצינות; הם אינם יודעים כמעט דבר על מהות היהדות הרפורמית או על הפער הקיצוני בין תפיסות היסוד שלה לבין אלו של הציונות, שעליו נרחיב בהמשך – ואינם משדרים שהם מעוניינים לדעת וללמוד על כך. בשיאם של המשברים התקופתיים סביב הסדרי התפילה בכותל המערבי, רוב הישראלים עודם מתקשים להתרגש ממה שמתרחש, או אינו מתרחש, בכמה מטרים מרובעים בעיר העתיקה בירושלים. מן העבר השני של האוקיינוס לא מעט יהודים אמריקניים נואשו מציפיותיהם ממדינה שלהבנתם אינה רואה אותם כיהודים ואינה מוכנה להוקיר אותם או לפחות לחלוק לאורח חייהם היהודי את הכבוד הבסיסי שדתות לא-יהודיות זוכות לו במדינה היהודית. אך גם בתחום הזה, התסכול והכעס העמוקים לא הובילו, לפחות עד כה, לקרע של ממש.

במשך עשרות שנים למדו הישראלים לחיות עם הרמיזות האמריקניות בדבר חוסר המוסריות של מדיניות מדינת ישראל בסכסוך הפלסטיני, בעוד שיהודי ארצות הברית למדו לחיות עם צלקת הדחייה – דחיית היהדות הרפורמית, ובעיני רבים, דחיית יהדותם שלהם – על ידי הישראלים. על אף הכאב משני הצדדים, המתחים לא הובילו מעולם לפילוג. מדוע, אם כן, ראוי שתטריד אותנו הקהילה האנטי-ציונית הגדלה בקרב יהודי ארצות הברית? ובלשון בוטה יותר: מדוע לישראלים אכפת, אם בכלל, מה חושבים יהודי ארצות הברית?

כששואלים ישראלים את השאלה הזו, רבים מהם מצביעים על חשיבות התמיכה האמריקנית בישראל – התמיכה הכלכלית, הדיפלומטית והצבאית. המלחמה האחרונה בין ישראל וארה״ב לאיראן, תוך שיתוף פעולה חסר תקדים בין צבאות שתי המדינות, היא הדגמה מצוינת לחשיבות התמיכה האמריקנית בישראל. אך לצערנו הרב תמיכה זו צפויה להיחלש ממילא, בלי כל קשר לעמדות הדור הצעיר של יהודי ארצות הברית.

שימו לב לנתון הבא: יהודי ארצות הברית מהווים כ-2.5% בלבד מן האוכלוסייה. בשל הרכבי מחוזות ההצבעה, השפעתם על הרכב הקונגרס גדולה מהשפעתם על הבחירות לנשיאות; אך תפקיד הקונגרס בעניינים אלה נמצא בשחיקה מתמדת לכיוון העצמת כוח הנשיא.^[9] בכל הנוגע לבית הלבן, בשתי המפלגות – הן הרפובליקנית הן הדמוקרטית – בסיס התמיכה מתנגד ברובו כבר כיום למודל הנוכחי של היחסים האמריקניים עם ישראל. המפלגה הדמוקרטית נוטה יותר ויותר לשמאל האוניברסליסטי והפרו-פלסטיני, ואילו במפלגה הרפובליקנית הצלע הבדלנית גדלה בהתמדה. סביר להניח שהתמיכה של ארה״ב בישראל תיחלש בעתיד הלא-רחוק בכל מקרה.

אין בכוונתי לרמוז שהשינוי בעמדות יהודי ארה"ב כלפי ישראל חסר משמעות, או שצמיחתו של מרכיב אנטי-ציוני בולט בחיים היהודיים באמריקה אינה ראויה לתשומת לב. ההפך הוא הנכון, ובעמודים הבאים אטען שמשמעותם רבה – אך לא מהטעמים שנהוג להניח. חשיבותם לדידי נעוצה בכך שהם מאירים פגם יסודי בדנ״א של החיים היהודיים באמריקה; פגם יסודי עד כדי כך שהוא הופך גרסה זו של החיים היהודיים לכזאת שאינה בת-קיימא. ממילא, חשיבות השינוי בעמדות היהודים בארה"ב חורגת מההשלכה שלה על מדיניות הממשל האמריקני. היא נוגעת לסיכויי ההמשכיות של שתי תפיסות החיים היהודיים – השונות כל כך זו מזו – העומדות בלב שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. היא ממחישה תובנה בעלת ערך רב: תפיסת העולם העומדת ביסוד הציונות וישראל היא כנראה היחידה המתווה דרך לעתיד יהודי משגשג ובר-קיימא.

הדיסוננס המובנה באנטי-ציונות היהודית

האם האנטי-ציונות היא אידאולוגיה יציבה? תפיסה היכולה לעמוד לאורך ימים?

האנטי-ציונים האמריקנים מציגים את עצמם כתנועת שחרור יהודית – כזו שנועדה לשחרר את היהדות משעבוד הציונות. הציונות קיבלה דחיפה מעשית רבה בשל השואה, והציעה בכך ליהודי העולם פרויקט מחודש ואפשרות לדמיין עתיד אחר. אך בחלוף שמונים שנה משחרור אושוויץ, ומעט פחות מכך מאז מהקמת המדינה, צעירים אלה טוענים שהגיעה העת לשינוי. תמונות ההרס הנרחב בעזה מזכירות לכל קצות העולם את מחירה הנורא של הלאומיות האתנית. דרושה אפוא יהדות מאוזנת יותר, הקוראת לדרך חיים המושרשת עמוק בערכי הנביאים שעליהם הצביע בן-גוריון במגילת העצמאות. יהדות כזאת תשיל מעליה את נטל הציונות, הכיבוש והדיכוי, ותבנה פרויקט חדש שיזכה בנאמנותם של אותם צעירים יהודים – כ-32% מבני גילם – המגדירים את עצמם כאנטי-ציונים או לא-ציונים.

אך יש דבר שצריך לעורר מחשבה ספקנית בקרב צעירים אלו: החזון שלהם לחיים יהודיים מאיים לכבות את הניצוץ היחיד שעודנו מצית תשוקה אמיתית בחיים היהודיים בצפון אמריקה. אם תוציאו את ישראל ממשוואת הזהות, לא יישאר נושא אחד שיעורר עניין ומחויבות אצל רוב היהודים המעורבים. בלא ישראל, מה עוד יכול להפיח רוח בחקירה האנרגטית ובהחלפת הרעיונות הדינמית שתמיד היו הבסיס לקהילה יהודית חיה?

תנו ליבכם לכך שאמריקה הליברלית הפכה למקום שבו כבר לא מקובל להציע לאחרים כיצד עליהם להתנהג; ואתגר זה רק החריף בעשורים האחרונים. החיים באמריקה של ימינו נהפכו לסובלניים כל כך עד שאין בהם מקום לדיון על גבולות; לא מקובל בהם לשדר ציפיות לגבי אורח החיים של אחרים בקהילה; ואין כמעט מקום לדבר על קווים אדומים (אלא אם מדובר בישראלים, ה״אחרים״). האתוס של החיים האמריקניים כיום הוא שצעירים יהודים – או בני גילם שאינם יהודים – יכולים לבחור כמעט כל דבר בחייהם. הם יכולים, למשל, לבחור לא רק את זהותם המינית, אלא גם את מגדרם. לכן, הם תוהים, אם הזכות שלנו שיקבלו את זהותנו ללא מגבלות היא דבר שאינו נתון למשא ומתן – מה ההיגיון לצפות מאדם אחר להתגייר ולוותר בכך על זהותו כדי שיוכל להתחתן איתי? האם ניתן לדרוש הקרבה כה עמוקה כדי למסד קשר זוגי?

רבנים רבים סיפרו לי שבעבר, אפילו לפני דור אחד, כאשר הם נפגשו עם צעירים שביקשו להינשא בנישואי תערובת נושא הגיור עלה בשיחה. לעתים בן הזוג הסכים, לעתים קרובות לא, אך האופציה עלתה על השולחן. אולם כיום – כך מספרים לי אותם רבנים – צעירים יהודים רבים מגיבים בפליאה, ואף בזעזוע, לעצם המחשבה שיבקשו מאהוביהם להיות מישהו אחר כדי להינשא להם. דיונים בעניין הגיור או נישואי תערובת נהפכו אפוא לכמעט לא אפשריים כיום.

כך גם לגבי מגוון סוגיות מרכזיות לחיים היהודיים המודרניים: היחסים בין הזרמים ביהדות; מקומן של נשים בחיים היהודיים בכלל, וברבנות בפרט; היחס לקהילה הלהט"בית; ערכו של הדיאלוג הבין-דתי; השאלה אם החינוך היהודי האמריקני עובד או לא, ואם לא – מה נדרש כדי להחיותו; אלו נושאים שעד לפני כמה עשרות שנים עוררו כאב ולהט אינטלקטואלי סוער. אך בשנים האחרונות, ממגוון סיבות, שככה הסערה. יהודים עדיין חלוקים בדעותיהם – אך הוויכוח תם.

וכך אנו שבים לשאלה על עתיד האנטי-ציונות היהודית באמריקה. מלבד ישראל – האם ישנו עוד נושא אחד שיכול לעורר דיון סוער או נלהב בעולם היהודי? האם יש משהו, מלבד ישראל, שיגרום לאנשים להישאר לשבת שעות סביב שולחן השבת, או חג ההודיה, ולהתווכח על סוגיות שנדמה כי עיקר קיומם תלוי בהן?

אני חושד שהתשובה היא לא.

ישראלים ויהודי ארה"ב כאחד ימהרו לציין בתגובה שישראל סובלת מבעיה הפוכה. אצל הישראלים, רשימת הנושאים שהם מוכנים להילחם עליהם, קל וחומר לדון בהם ללא הרף, כאילו גורל העולם מוטל על כף המאזניים – היא אינסופית. הדבר מתיש, יש להודות, ולעתים קרובות מדי מכוער. אך הוא גם משקף חברה שלא ויתרה על עקרונותיה ולא כרתה פשרה כואבת עם עצמה. עם כל כמה שהוויכוחים על מחיצה בתפילת יום כיפור במרחב הציבורי בתל-אביב עשויים להיות מצערים – מה שבאמת מונח על הכף הן שאלות חברתיות עמוקות שהחברה בישראל עדיין מתמודדת איתן: טיב החוזה החברתי המרומז של החברה הישראלית; מידת הפתיחות וההכלה של המרחב הציבורי לביטויים דתיים שיש הרואים אותם כפוגעניים; המתח בין המסורות שקיימו את העם היהודי במשך מאות שנים, לבין מדינה המבקשת להיות הערובה החדשה לעתידו. המתחים הללו, כאובים ככל שיהיו, מעידים על קהילה המאמינה שדמות החברה היא דבר הראוי ראויה להיאבק עליו, ומלמדים על חיוניות פועמת.

בארצות הברית, לעומת זאת, הפתרונות קלים הרבה יותר. היהודים יכולים להקים מרחבים ציבוריים נפרדים לכל קבוצה החפצה בכך, מבלי לקיים על כך דיונים מתישים; תמיד אפשר לעזוב במקום להילחם. אם נחזור לרגע לקהילות האנטי-ציוניות בבוסטון, שאיתן פתחנו, מעניין לשים לב לכך שהן אינן מבקשות לנהל ויכוח גלוי עם הקהילה היהודית "המרכזית", ואינן מנסות לשנות את בתי הכנסת שבהם גדלו חבריהן. הן בוחרות בפתרון קל ופשוט הרבה יותר: עוזבות ומקימות בתי כנסת חדשים.

כך גם בנוגע לחינוך היהודי. קהילות מהסוג הזה לא מנסות לגרום לבתי הספר הקיימים לשקול מחדש את תוכניות לימודיהם, אלא פורשות ומקימות בתי ספר חדשים. בבוסטון – שוב – מוקם בימים אלו בית ספר יהודי אלטרנטיבי בשם "אחוות עולם", המתכנן לפתוח שעריו לגילֵי התיכון בשנת 2029. באתר קהילת בית הספר נכתב כך: "ננתק את היהדות מהלאומיות ונפעל למען רווחתם, ביטחונם ושחרורם של כל יושבי תבל;^[10] ומפורטים בו תחומי ההתמחות של חברי הצוות המייסד: "פדגוגיה קווירית ללימוד טקסטים יהודיים… תכנון תוכניות רב-עדתיות לקבוצות נוער יהודיות להט"ביות… קידום גיוון, שוויון, הכלה וצדק… ארגון פעילות סולידריות עם הפלסטינים, אחריות קהילתית, צדק למהגרים, צדק בדיור, ארגון נוער, שוויון בחינוך ועוד". עד כמה קהילה כזו תהיה בת-קיימא? האם מדובר בהד חולף לאופנות הפרוגרסיביות שנטשו לאחרונה את היהודים, או שמא בחזון ממשי לחיים יהודיים מלאי משמעות? יסכימו איתי הקוראים שאלו הן שאלות לגיטימיות וחשובות; אך למרבה הצער, ספק אם יהודי ארה"ב יקיימו שיחה כזאת. סביר יותר שכל קהילה תלך לדרכה, ותוותר בכך על החיכוך האינטלקטואלי שהיה עשוי להועיל לכולם. בכך נמנעת האפשרות שהתגובות שיקבלו הקהילות יאלצו אותן לחשוב מחדש על כמה מהנחות היסוד שלהן – על החיים הקהילתיים, על היהדות האמריקנית או על הבחירות שהם עושים. היא תאפשר להם להתחמק מן השאלות שמנהיגים אחראים אינם יכולים להרשות לעצמם להתעלם מהן.

חוסר היכולת של יהודי ארה"ב לנהל ביניהם דיאלוג כואב – כזה שבו מוכנים להציב דרישות ולהביע ביקורת מעמיקה, ולו מנומסת, כלפי זולתם – שולל מהם את האפשרות לדון בסוגיות מכריעות עם בר הפלוגתא שלהם. במקום בני פלוגתא יש רק "קהילות אחרות", שאנו לא שופטים אותן, ונצפה שהן גם לא ישפטו אותנו.

זוהי אפוא התחזית שלי בדבר עתידן של תנועות אלו; ובכל זאת, אף שבתי כנסת או בתי ספר אנטי-ציוניים מספקים כותרות מסקרנות וצבעוניות, סבורני שעלינו להסיט מהם את המבט. עלינו להתמקד דווקא בדנ"א של היהדות האמריקנית בכללותה, ולא בביטוי האנטי-ציוני הנוכחי של יהדות זו, משום שלהכרעות היסוד של אותו דנ"א יש השלכות ארוכות טווח הרבה יותר מקהילה אנטי-ציונית כזו או אחרת. אם יש להתבונן בטרנד האנטי-ציוני, זה בעיקר מפני שהתופעה מלמדת על היסודות של החיים היהודיים באמריקה. נעבור כעת לבחון את היסודות אלה ומקורותיהם.

קהילה דתית ולא עוד אומה

התקופה שבין 1880 ל-1920 הייתה, כידוע לרבים, עידן של הגירה יהודית המונית ממזרח אירופה לארצות הברית. ב-1880 מנתה הקהילה היהודית בארה"ב כרבע מיליון נפש; כחלוף ארבעים שנה כבר עמדה על כשלושה מיליון וחצי. פי 14.

אך לא רק יהודים הגיעו לאמריקה במספרים גדולים בתקופה הזו; המונים זרמו אליה מכל קצוות תבל. בין 1880 ל-1924 אוכלוסיית ארה"ב הוכפלה ויותר מכך, מכ-50 מיליון לכ-106 מיליון. 1924 איננה בחירה שרירותית; בשנה זו חוקק הקונגרס איסור על הגירה, ובאופן לא מקרי היא גם השנה הראשונה שבה עזבו יותר יהודים את מזרח אירופה לארץ ישראל מאשר לארצות הברית. שימו לב למספר הבא: 25 מיליון (!) מ"האמריקנים החדשים" הללו – כרבע מכלל אזרחי המדינה – היו מהגרים. ארה"ב עברה בשנים ההן תמורה קיצונית, ומנהיגיה היו נחושים לעצב "עם אמריקני" חדש מתוך ההמונים ההטרוגניים שראו בה את ביתם.

בנאום שנשא הנשיא וילסון בפני קבוצת אזרחים חדשים ב-7 במאי 1915 הוא ביטא באזניהם גישה שהחלה להתגבש כבר קודם לכן: "אינכם יכולים להתמסר לאמריקה אלא אם תהפכו בכל מובן ובכל מטרה לאמריקנים… אמריקה אינה מורכבת מקבוצות. אדם הרואה את עצמו כשייך לקבוצה לאומית מסוימת באמריקה, עדיין לא הפך לאמריקני״.[11] הנאום נישא שלושה ימים בלבד לאחר הטבעת ה"לוסיתניה" על ידי צוללת גרמנית; אירוע שבו נהרגו 1,200 בני אדם, בהם 128 אמריקנים, ושהפך את החשדנות כלפי גרמנים-אמריקנים בפרט, ומהגרים בכלל, לנושא בוער בשיח האמריקני.

חמישה חודשים לאחר נאום וילסון, נשא יריבו הפוליטי תאודור רוזוולט – שהיה אז נשיא לשעבר – נאום בפני מסדר אבירי קולומביה בקרנגי הול בניו-יורק, והתייחס אף הוא בשלילה ל"אמריקניזם של מקף". רוזוולט הצהיר כי "אין דבר כזה אמריקני של מקף שהוא אמריקני טוב", וטען שלכנות את עצמך גרמני-אמריקני או אירי-אמריקני, ולהצביע על פי קווים אתניים, הוא מעשה השקול ל"בגידה במוסדות אמריקניים״.[12] זו הייתה עמדתו של רוזוולט עוד לפני 1915; למעשה, הוא כתב על כך כבר ב-1894, במאמר במגזין The Forum שכותרתו הייתה "האמריקניזם". הדרישה מהאמריקנים להיות "אמריקנים לחלוטין" הפכה לדוקטרינה – בדיוק באותן שנים שבהן החלה הציונות המדינית לדרוש מן היהודים להצהיר על נאמנותם לחלום על מדינה שטרם נוצרה. המתח בין גישתו של וילסון לבין דרישותיה של התנועה היהודית הצעירה היה גלוי לעין. בדיוק באותו שלב שההגירה ההמונית אילצה את אמריקה להכריז שנאמנות כפולה לא תתאפשר, החלה תנועת הציונות – שדרשה מן היהודים להוכיח נאמנות לישות יהודית במזרח התיכון – לעצב מחדש את החיים היהודיים.

הרב קאופמן קוהלר, מבכירי התנועה הרפורמית באמריקה ויליד פרויטה שבבוואריה, היה מבין מרחיקי הראות שכבר הבינו היטב לאן הדברים הולכים. בניסיון להקדים תרופה למכה, הוא כינס בנובמבר 1885 ועידה של רבנים רפורמים בפיטסבורג. רבנים אלה הבינו שכדי להבטיח את מעמדם בחברה האמריקנית, עליהם להבהיר את נאמנותם הבלתי מסויגת לאמריקה – ולשם כך ניסחו את מה שמכונה כיום "מצע פיטסבורג". בפסקה החמישית המצע מצהיר בבירור: "אנו רואים את עצמנו לא עוד כאומה, אלא כקהילה דתית, ולכן איננו מצפים לשוב לפלשתינה… או להחזרת החוקים הנוגעים למדינה היהודית". אף שהנוסח היה תאולוגי למחצה, מדובר היה, בבירור, בהצהרה בעלת הקשרים חברתיים ופוליטיים מובהקים. זו הייתה הגדרה רדיקלית ומחודשת של היהדות – שינוי של מסורת בת אלפי שנים – שנועדה להבטיח את מקומם של יהודי ארצות הברית בתוך מדינה המשתנה במהירות.

"מצע פיטסבורג" הנועז והרדיקלי עיצב את פניה של היהדות הרפורמית לדורות – אם כי בזמנו הוא כבר עורר התנגדות קולנית. הרב סבטו מוראיס, אישיות רבת-עוצמה וממייסדי בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS) – מוסד שראשיתו אורתודוקסית אך כיום משמש כמרכז האקדמי של היהדות הקונסרבטיבית – היה אחד מני רבים שהטיחו ברבנים הרפורמים כי צמצמו את היהדות ל"לא יותר מאשר כנסייה אוניטרית עם תפילות בעברית".[13] מעשי התנועה הרפורמית באותן שנים – בראשם מצע פיטסבורג, אך גם "סעודת הטרפה" (the Treife Banquet) שבה הוגשו מאכלים לא כשרים במטה האקדמי של התנועה, ההיברו יוניון קולג', שנתיים קודם לכן – הם שהיו, על פי ניתוח רווח בקרב היסטוריונים של יהדות ארה"ב, המניעים הבולטים ליצירתה של היהדות הקונסרבטיבית; זרם שביקש "לשמר" (to conserve) את המסורת היהודית, גם בעת שמנהיגיו שאפו לעצב דפוס חיים יהודי שיפיק את המרב מקבלת הפנים חסרת התקדים שהעניקה להם אמריקה.

באיזו מידה, אם כן, עיצב או שיקף מצע פיטסבורג את הדנ"א המהותי של היהדות האמריקנית? במהלך המאה שחלפה מאז התברר כי מלבד אותו פלח קטן שנותר אורתודוקסי, כוח המשיכה של ההשתלבות באמריקה היה חזק מכל מאמץ שמרני כנגדו. מחויבותה של התנועה הקונסרבטיבית לשבּת ולכשרות שרדה אומנם בבית הכנסת, אך לא בבתי החברים. כבר לפני כמעט שבעה עשורים (בשנת 1954), ציין בסיפוק רב קונסרבטיבי בולט, הרב יעקב אגוס, כי גם בתוך תנועתם (השמרנית יותר כביכול) היהדות משילה מעליה את מאפייניה האתניים.[14] ברור אפוא שמרכיבים ממצע פיטסבורג חלחלו אף ליהדות הקונסרבטיבית; לא בהכרח ישירות, בשל דבריהם או מעשיהם של הרבנים, אלא בשל הדיסוננס האידאולוגי שחשו היהודים הקונסרבטיבים, ושלא ניתן היה להימנע ממנו במרחב האמריקני.

פרופסור יונתן סרנה – שהוא לא רק חוקר יהדות אמריקה החשוב ביותר בדורנו, אלא גם מגדולי מגונניה – ציין לא פעם כי ההיסטוריה של יהודי אמריקה מצייתת לדפוס של "התבוללות ולאחריה התחדשות". אולם לצערנו הראיות שהוא מציג לטובת ההתבוללות משכנעות הרבה יותר מאלו המעידות על התחדשות. היהדות הקונסרבטיבית, התנועה היחידה בחיים היהודיים באמריקה שמעולם לא חוותה שלב אנטי-ציוני, נמצאת בדעיכה מואצת. מחקר של מכון 'פיו' (Pew) משנת 2013 הראה כי תנועה זו, שהייתה בעבר הגדולה ביותר ביהדות אמריקה, זוכה להזדהותם של 18 אחוז בלבד.[15] מקרב אנשים שגדלו במוסדות קונסרבטיביים, לא הרבה יותר מ-30 אחוזים נותרו מזוהים עם התנועה. הגיל החציוני של יהודים קונסרבטיביים, על פי המחקר, היה 55 – הגבוה ביותר מבין כלל הזרמים היהודיים. שחיקתה של התנועה נמשכה גם בשנים שלאחר מכן.

במרחב היהודי-אמריקני ה'מרכז' לא החזיק מעמד. מחוץ לזרם האורתודוקסי, רכיב מרכזי בחיים היהודיים – אם כי לעיתים לא מדובר – היה השאיפה ליצור דפוס חדש שיעלה בקנה אחד עם האתוס האמריקני, כפי שתיאר אותו וילסון. למרבה הטרגדיה, כפי שנראה בהמשך, הניסיון לנסח מחדש את היהדות האמריקנית בצלמו של אותו עולם מושגים וילסוניאני נחל כישלון חרוץ. בעקבות אירועי שבעה באוקטובר מצאו יהודי אמריקה את עצמם דחויים על ידי הימין והשמאל כאחד. זוהי תוצאה טרגית: מאה וחמישים שנה לאחר מצע פיטסבורג, איבדו יהודי אמריקה הן את כוחה של זהותם הלאומית, הן את תחושת הביטחון שלשמה הסכימו מלכתחילה להקריב זהות זו.

גישתם של מחברי מצע פיטסבורג הייתה, בדומה לאנטי-ציונות של ימינו, מתכון לדיסוננס קוגניטיבי בלתי פוסק. הטענה שהיהודים אינם עם הציבה אותם, באופן בלתי נמנע, במתח מתמיד עם אותה מסורת שהרבנים ביקשו לכאורה להציל לנוכח התאמתם העקרונית ל"תגליות המודרניות של המחקרים המדעיים בתחום הטבע וההיסטוריה" (פסקה 2 במצע). אומנם רבנים רפורמים אלה יכלו להצביע על ענקים בעולם היהודי שניסחו את מהות היהדות בראש ובראשונה במונחים תאולוגיים (גם אם לא דחו לחלוטין את תפיסת היהודים כעם). בהגות היהודית של ימי הביניים אפשר לחשוב על ספרים דוגמת 'אמונות ודעות' לרב סעדיה גאון, 'מורה הנבוכים' של הרמב"ם או 'חובות הלבבות' של ר' בחיי אבן פקודה. בעת החדשה המוקדמת היה זה דווקא שפינוזה (ב'מאמר תאולוגי-מדיני') שהוביל – באופן אירוני – לחשיבה על היהדות במונחים דתיים בלבד. שפינוזה טען אומנם שההלכה היהודית לא הייתה אלא חוקה מדינית של מדינה קדומה שחדלה מלהתקיים, ובשל כך סבר שאבד כלח על ממדה הלאומי של היהדות; אך בכך הוא גם סלל את הדרך ליהודים מודרניים לראות ביהדות רק את המעטפת הדתית-מוסרית שלה. מנדלסון, בדוחקו ביהודים להשתלב לגמרי בחברה האזרחית האירופית, הסיט אף הוא, מתוך כך, את מרכז הכובד מן הממד הלאומי של היהדות.

אולם העיקר הוא זה: בהסיטם את מרכז הכובד של היהדות מן ההיבט הלאומי והפוליטי, הדגישו הוגים אלו תחת זאת את מרכזיות ההלכה (שהם אישרו או דחו) והתיאולוגיה כמוקדי היהדות. אלא שהתנועה הרפורמית לא שמה את ההלכה במרכזה, והתאולוגיה שלה מעולם לא הייתה עמוקה. המהלך שלה היה בעיקרו יותר סוציולוגי מפילוסופי; וכך, כשיהודי ארצות הברית דחו את מושג העם היהודי, ולצד זאת הלכו והתרחקו מן הדת, לא נותר בידם אלא מעט מזעיר – כפי שנראה בהמשך.

בניסיון להתרחק מן הממד העממי פערו הרבנים הרפורמים, שלא בכוונה, תהום עמוקה בין הקהילות שלהם ובין המסורת המקראית עצמה, שהם ביקשו להצילה. כיצד פירשו יהודים רפורמים את פרעה הקורא לבני ישראל "עם" (שמות א', ט), או את כורש, שעשה כן בפסוק האחרון של התנ"ך? איך ניתן עוד ללמד על משה שתבע מאלוהים להציל את עמו (שמות ה', כג), או את דרישת אלוהים מבני ישראל שיהיו "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט, ו)? הרעיון שהיהודים הם עם לאומי היה רעיון מרכזי במקרא והודגש לא פחות במקורות חז"ל ובמאוחרים מהם.

בסופו של דבר, הרבנים הללו לא הניחו את התשתית הדרושה להישרדות יהודית באמריקה; כפירתם בכך שהיהודים הם עם, וחתירתם תחת כל מעורבות רצינית עם המסורות המבדילות את היהודים מאחרים, הובילה רק לדעיכה הדרגתית (מלבד העולם האורתודוקסי, שעליו יש להרחיב את הדיבור בפעם אחרת). זוהי הסיבה שבגינה אני משער כי עם הזמן נגלה שהתופעה האנטי-ציונות שבה פתחנו את מסתנו, זו המטרידה כה רבים מאיתנו, אינה אלא ביטוי אחד לאותה אופציית חיים יהודית-אמריקנית הנושמת את נשימותיה האחרונות.

אריאל אנג'ל, עורכת Jewish Currents, ניסתה לתאר כיצד נראים חיים יהודיים תרבותיים בעולם שבו ישראל אינה מהווה עוד מרכז כובד:

תחשוב על המשמעות של תפילת יום כיפור בזמן ששכניך המוסלמים בחוץ דואגים לאבטח את התפילה. זו תפיסה אחרת של העולם. יש אפשרות להשאיר את דלתות האוהל פתוחות, אבל עדיין לשמור על קשר עם ההיסטוריה, התרבות, הטקסים והחיים הרוחניים.[16]

תשובה מעניינת; שימו לב שאין בדבריה האלו כל אזכור של תוכן תרבותי או היסטורי. ה"משמעות" של התפילה בתיאור הזה תבוא מכך שמוסלמים יאבטחו את התפילה. אך למה דווקא מוסלמים? הלא רוב השכנים של יהודי ארה"ב הם פרוטסטנטים! הדמיון של ״מוסלמים כמאבטחים״ כחזון בעל ׳משמעות׳ מלמד על כך שגם כשהיא משתדלת ליצור חיים יהודיים ללא ישראל כמרכז כובד, מדינת היהודים היא התפאורה היחידה שהיא מסוגלת לדמיין את החזון שלה על רקעה.

אפשר להבין מדוע יהודים אמריקנים שעזבו את אירופה לא רצו לעורר שנאה מחודשת במקום מגוריהם החדש. בימיהם, ומנקודת מבטם, בחירותיהם היו הגיוניות לחלוטין. אך בראי הדורות עיצובה המחודש של היהדות בצורה הזאת היה אסון – שכן, כפי שנראה להלן, השנאה רדפה את היהודים בכל זאת. היהודים מעוררים שנאה פשוט במעשה קיומם.

אולם אפילו מסמך רדיקלי כמו מצע פיטסבורג לא סיפק חלק מאנשי התנועה הרפורמית. כמעט מייד לאחר הקונגרס הציוני הראשון ב-1897 פרסמה "הוועידה המרכזית של רבני אמריקה" – ארגון הרבנים של התנועה הרפורמית – הצהרה שבה נאמר כי "ציון הייתה נכס יקר מהעבר… ככזאת היא זיכרון קדוש, אך היא אינה תקוותנו לעתיד. אמריקה היא ציון שלנו".[17] שנה לאחר מכן, ב-1898, פרסם איגוד הקהילות העבריות באמריקה (UAHC) – הזרוע הקהילתית של התנועה, שכיום נושאת את השם ״האיגוד ליהדות רפורמית״ – הצהרה חריפה עוד יותר: "אנו מתנגדים התנגדות בלתי מתפשרת לציונות הפוליטית. היהודים אינם אומה, אלא קהילה דתית… אמריקה היא ציון שלנו. כאן, במולדת חופש הדת, סייענו בהקמת ציון החדשה, פרי התחלתי שהונח בישנה״.[18]

כשעליית הנאצים לשלטון הפכה את האנטי-ציונות הגלויה לעמדה לא לגיטימית ובעייתית ביותר, פרסמה התנועה הרפורמית גרסה "מתוקנת" של מצע פיטסבורג. המסמך החדש, הידוע כ"מצע קולומבוס", נוסח ב-1937. הוא נסוג מעט מההכחשה המפורשת של הלאומיות היהודית: המשפט על כך שהיהודים אינם עוד עם אינו מופיע בו, ותחתיו נוסחה אותה תפיסה בדרך עדינה יותר: "היהדות היא החוויה הדתית ההיסטורית של העם היהודי. אף שצמחה מתוך החיים היהודיים, המסר שלה אוניברסלי…".^[19] הפרטיקולריות היהודית עדיין נתפסה כבעייתית בעיני מנסחי המצע.

מצע קולומבוס נסוג גם מן העמדה האנטי-ציונית שהביעה התנועה חצי מאה קודם לכן; אך הציונות שהמצע היה מוכן לקבל הייתה מסויגת מאוד: ציונות שעניינה הוא יצירת מולדת ליהודים אחרים, לא ליהודים האמריקנים עצמם. "בשיקום פלשתינה, הארץ המקודשת בזיכרונות ותקוות", כתבו הרבנים, "אנו רואים את ההבטחה לחיים מחודשים עבור רבים מאחינו. אנו מאשרים את חובתו של כל העם היהודי לסייע בבנייתה כמולדת יהודית – על ידי מאמץ להפוך אותה לא רק למקלט עבור המדוכאים, אלא גם למרכז של תרבות יהודית וחיים רוחניים." אף שהצהרת בלפור פורסמה שני עשורים קודם לכן, את המילה "ציונות" לא תמצאו במצע קולומבוס. אפילו ההתייחסות לפלשתינה כ"מרכז של תרבות יהודית וחיים רוחניים" צריכה להתפרש כמעט בוודאות כמחווה לאחד העם, שגרסתו האנטי-מדינתית של הציונות הייתה מקובלת בקרב מנהיגי הרפורמה הרבה יותר מאשר הגרסה המדינית של הרצל.

הרעיון של ציון כ"מקלט" היה טעון במיוחד. ב-1937 חזו רק יחידי סגולה את הסוף הנורא שניצב בפני יהודי אירופה, אך מנהיגי התנועה הרפורמית כבר היו עדים להסתייגותם של מהגרים יהודים גרמנים מן הגל ההמוני של יהודי מזרח אירופה העניים והנואשים שהגיעו לחופי אמריקה. האם הנאציזם יוביל לגל פליטים נוסף? גל כזה לא יסייע ליהודים יוצאי גרמניה להבטיח את מעמדם באמריקה, אך מקלט ליהודים בפלשתינה עשוי להיות פתרון מושלם.

ההכרה הפושרת במולדת יהודית במצע קולומבוס לא נשאה בחן בעיני חלק ממנהיגי הרפורמה. ביוני 1942 – כמעט עשור לאחר חקיקת חוקי נירנברג, שלוש שנים וחצי לאחר ליל הבדולח, ואפילו לאחר ועידת ואנזה שהתקיימה בינואר אותה שנה (!) – התכנסה קבוצת רבנים רפורמים באטלנטיק סיטי כדי להביע את התנגדותם המתמשכת לציונות. בנובמבר אותה שנה אף הקימה הקבוצה באופן רשמי את ״המועצה האמריקנית ליהדות״, שהתנגדה בתוקף להקמת מדינה יהודית וחתרה להשיב את היהדות הרפורמית למקורותיה הקלאסיים.

התנגדות זו לציונות לא הייתה נחלת הרבנים ומובילי התנועה בלבד. דוגמה אחת בולטת לכך היא קהילת בית ישראל ביוסטון – כיום קהילה ציונית נלהבת – ששיקפה את רוח אותן שנים כאשר הכריזה שציונים לא רשאים להיות חברים בה. אפילו ב-1943, אף שכבר נוסח מצע קולומבוס ודבר השואה באירופה היה ידוע – עדיין הסתמכה הקהילה במפורש על מצע פיטסבורג בהכריזה שנאמנות לאמריקה היא תנאי לחברות בקהל. קהילת בית ישראל לא פתחה שוב את שעריה לציונים אלא רק ב-1967 – כמעט שני עשורים לאחר הקמת המדינה.

אמריקה כ״ציון החדשה״

הזכרנו לעיל את הניסוח של התנועה הרפורמית שהציג את אמריקה כ״ציון שלנו״. אמריקה כ"ציון החדשה" היא לכאורה רק מסקנה מתבקשת מן הרעיון שהיהודים אינם עם, ולפיכך גם אינם מצפים לשוב לציון. אך במובנים מסוימים הייתה זו טענה נועזת לא פחות. הרי אפשר היה לדחות את רעיון השיבה לציון גם בלי להרחיק לכת עד כדי הכרזה שאמריקה היא "ציון החדשה". ועם זאת, יהודים אמריקנים רבים האמינו כי בבואם לאמריקה הם הגיעו אל ביתו העתידי של העם היהודי – והיה להם חשוב להצהיר זאת בפה מלא.

בסן-פרנסיסקו, חלון ויטראז' משנת 1904 בבית הכנסת 'שארית ישראל' מדגים זאת היטב. החלון מציג סצנה תנ"כית קלאסית: משה יורד מן ההר ואוחז בלוחות הברית; אולם מה שמדהים ביצירה הזו הוא שמשה לא יורד בה מהר סיני, כפי שמתואר בכתובים, אלא מאל-קפיטן שביוסמיטי – הר שהיה סמל איקוני לאמריקה. המסר היה ברור: הר סיני הגיע לקליפורניה, וההתגלות – הקמת העם היהודי – הועתקה כעת לארצות הברית. כפי שציין חוקר אחד של תולדות יהודי האזור, "היהודים הראשונים בסן-פרנסיסקו ראו בעירם את ירושלים החדשה".[20]

התחושה שארצות הברית היא "ציון החדשה" של העם היהודי לא הייתה נחלתם הבלעדית של יהודי גרמניה שהגיעו לארה"ב באמצע המאה ה-19. יעקב בלאושטיין – היהודי הראשון ממוצא מזרח אירופי שעמד בראש הוועד היהודי האמריקני, תפקיד ששמור היה עד אז ליהודי גרמניה בלבד – דרש מדוד בן-גוריון להפסיק לתאר את מדינת ישראל שזה עתה קמה כ"מרכז העולם היהודי" (באותה עת התגוררו בניו-יורק יותר יהודים מאשר בכל ישראל), ולחדול מן הקריאה ליהודים לעלות לארץ. עצם ההצעה, טען בלאושטיין, הייתה פוגענית, ומעידה על אי-הבנה עמוקה מצד בן-גוריון באשר לתפיסתם העצמית של יהודי ארצות הברית.

יהודי אמריקה – צעירים ומבוגרים כאחד, ציונים ולא ציונים כאחד – קשורים עמוקות למדינה זו ורואים בה את מדינתם. אמריקה קיבלה בברכה את הורינו המהגרים בעת צרתם, ובחסות המוסדות החופשיים של אמריקה הם וילדיהם זכו לחופש ולתחושת הביטחון שלא הכירו במשך מאות שנים ארוכות של תלאות. הפכנו באמת לאמריקנים, בדיוק כמו כל הקבוצות המדוכאות האחרות שהגיעו לחופים אלה. אנו דוחים בתוקף את הרעיון שיהודי אמריקה נמצאים בגלות. עתידם של יהודי אמריקה, של ילדינו ושל ילדי ילדינו, קשור כולו לעתידה של אמריקה. אין לנו אלטרנטיבה, ואיננו רוצים אלטרנטיבה.[21]

אפילו אלברט איינשטיין הצטרף למאבק. הוא האמין שאמריקה, על ההטרוגניות הטבועה בה, מתיישבת עם החזון היהודי של עולם מתוקן הרבה יותר מאשר מדינה יהודית. "ליהודי אמריקה הליברלים, מדינת לאום לעם מסוים או לדת מסוימת היא רעיון בעייתי. חוסר הנחת שלהם כלפי ישראל נובעת בחלקה מן העובדה שהרעיון של מדינה המיועדת במיוחד ליהודים עומד בסתירה מהותית לחזונם האוניברסלי לאנושות".[22] אמריקה לא מיועדת לקבוצה כלשהי – מה שהופך אותה, גם אם איינשטיין לא השתמש במונח זה, ל"ציון החדשה", העדיפה בהרבה על ציון ה"ישנה" והמדירה שהציונים ביקשו להחיות.

כשהיהודים אינם לאום ואינם דת

כעת ניתן להבין כיצד עקרונות היהדות הרפורמית – שנועדו להפוך את היהדות למקובלת על מארחיהם האמריקנים – הפכו את נישואי התערובת לכמעט בלתי נמנעים. אם היהודים אינם אומה, וגם אינם מחויבים להלכה – שני עקרונות יסוד של התנועה – כיצד ניתן עוד להצדיק את האיסור על נישואים עם בני דתות אחרות? ב-1983, לאחר עשרות שנים של לחץ גובר מצד חברי הקהילה והרבנים, אימצה התנועה הרפורמית את עיקרון "המוצא האבהי" – הקובע כי יהודי הוא מי שנולד לאב או לאם יהודים. לא הייתה זו עדיין הכרה מפורשת בנישואי תערובת, אך זו קביעה שכבר קרובה מאוד לכך.

קשה לדעת אם התנועה הרפורמית יכולה הייתה לחזות את עומק השינויים הסוציולוגיים שעמדו בפתח. עוד ב-1995 – שתים עשרה שנים לאחר אימוץ עיקרון המוצא האבהי – רק 47 אחוז מן הרבנים הרפורמים הצהירו כי הם עורכים טקסי נישואים בין-דתיים; אולם כיום עומד שיעורם על כ-90 אחוז.[23] ב-2024 הלכה התנועה צעד נוסף והודיעה כי תקבל ללימודי הרבנות תלמידים הנמצאים במערכת יחסים בין-דתית – דבר שאסרה קודם לכן. הסטיגמה השלילית שעוד נלוותה לנישואין מסוג זה כמעט נעלמה.

חשוב שלא להמעיט בהשפעתם של נישואי התערובת על אופי החיים היהודיים באמריקה. מבחינת היקף התופעה, בקרב יהודים לא-אורתודוקסים 72% מאלה שנישאו בעשור האחרון נישאו לבן זוג לא-יהודי.[24] כאשר מתרגמים את הנתון הזה לזוגות ולא ליחידים, משמעו שכ-84% מן המשפחות הלא-אורתודוקסיות החדשות כוללות לפחות בן זוג אחד שאינו יהודי. מאגר המבוגרים היהודים העשויים להקים משפחות עם שני הורים יהודים מצטמצם אפוא עם כל דור.

כיצד משפיעים נישואי התערובת על דור ההמשך? הנתונים גם כאן חושפים דינמיקה מטרידה אך צפויה. בקרב יהודים נשואים שגדלו עם הורה יהודי אחד בלבד, 82% נשואים לבן זוג לא-יהודי. בקרב אלה שגדלו עם שני הורים יהודים, שיעור הנישואים המעורבים נמוך בהרבה – 34% בלבד. גדילה במשפחה מעורבת מנבאת, במידה רבה, נישואים מעורבים בדור ההמשך – מה שמצביע על מגמה המשכפלת את עצמה לאורך הדורות.

וכיצד משפיעים נישואי תערובת על הזהות היהודית? רק 27% מהיהודים בנישואי תערובת אומרים שהם חשים שייכות חזקה לעם היהודי, לעומת 72% שמעידים כך על עצמם מקרב אלה שנישאו ליהודים אחרים. לרבנים הרפורמים שחיברו את מצע פיטסבורג הייתה חלופה ברורה לתפיסת היהדות כעם: "אנו רואים את עצמנו לא עוד כאומה, אלא כקהילה דתית״. ואכן, בסוף המאה ה-19, כאשר שייכות דתית כלשהי הייתה כמעט מובנת מאליה באמריקה, דחיית הממד הלאומי של היהדות הייתה אפשרית – שכן אופציית "היהדות כדת" עמדה כחלופה ברורה. אך כמאה וחמישים שנה לאחר מכן, כאשר תפקידה של הדת באמריקה פחת באופן דרמטי, מוצאים עצמם יהודים צעירים רבים מנותקים לא רק מתחושת השייכות לעם, אלא גם מכל זהות דתית יהודית משמעותית. סקר מרכז פיו לשנת 2020 שופך אור על קבוצה גדלה והולכת המכונה "יהודים ללא דת" – אנשים המזהים את עצמם כיהודים על בסיס אתני, תרבותי או משפחתי, אך כאשר נשאלים על דתם הנוכחית הם מגדירים את עצמם כאתיאיסטים, אגנוסטיים או פשוט כמי שאינם משתייכים לכל דת. הם לא חלק מהעם היהודי, ולא עוד חברים בדת. הם פשוט – ובכן – אמריקנים.

המעניין אותנו בדיון הזה איננו התנועה הרפורמית כשלעצמה, אלא הדרכים שבהן הרעיונות שהיא עיצבה והפיצה סללו את הדרך ליהדות האמריקנית להפוך אמריקנית עד לשד עצמותיה. באמריקה שבה קבע וילסון שלא ניתן לסבול נאמנות כפולה, הוציאה התנועה הרפורמית את מושג העם מתוך הזהות היהודית; כאשר החלה הדת הפרוטסטנטית האמריקנית לרדת במהירות מנכסיה, לא הצליחה הקהילה היהודית לשמור על מחויבותו של הדור הצעיר לדת; וממילא, כאשר דחו האמריקנים את הגבולות האתניים כחסרי משמעות או כפסולים מוסרית, לא מצאו היהודים שגדלו על ברכי היהדות האמריקנית – שנוצרה בצלמה וכדמותה של התנועה הרפורמית – כל סיבה של ממש להתנגד לנישואי תערובת. מנהיגי היהודים מצאו עצמם חסרי אונים לגמרי מול הגל המאיים להטביעם.

מה שלימדה היהדות הרפורמית את יהודי ארצות הברית – ללא קשר להשתייכותם הזרמית הרשמית – הוא שהיהודים ישרדו באמריקה רק על ידי התאמת היהדות לרוח הזמן של הזרמים הדתיים, האינטלקטואליים והתרבותיים האמריקניים. אך התוצאות הטרגיות, והפרופיל הצפוי של היהדות האמריקנית בעוד שני עשורים, אינם זקוקים לפירוט רב.

החוקרים מעריכים כי עד שנת 2048 יותר מרבע מיהודי ארצות הברית יהיו רפורמים, ולא פחות משליש יגדירו את עצמם כיהודים ללא דת. זהו נתון חשוב מפני שבקרב יהודים ללא דת, הנאמנות הציונית פשוט לא יכולה לשרוד. שלושה רבעים מן היהודים האמריקנים אומרים שהיותם יהודים חשובה להם מאוד או במידה מסוימת – אך בקרב יהודים ללא דת, רק 7% אומרים שזה חשוב להם מאוד, לעומת 55% מן היהודים הדתיים. בתקופה שבה ישראל נעשית מנודה בקמפוסים, במקומות העבודה, ברשתות החברתיות ובזירה הבינלאומית – מה הסיכוי שאנשים שהיהדות איננה חשובה להם במיוחד ישחו נגד הזרם ויזדהו איתה?

בעיני העולם, היהודים הם עם

במובנים רבים, תמונות ההרס המוחלט של עזה והילדים הפצועים הצורחים מכאב בבתי חולים, תוך האשמות בינלאומיות על הריגת אזרחים בכוונה תחילה ואף ברצח עם, היו גרסה קיצונית של מה שכבר הטריד את יהדות אמריקה הליברלית זה זמן רב ביחס לישראל. עזה היא המשך ישיר בעיניהם לדפוס שהחל כבר בסברה ושתילה (שם לפחות הישראלים לא היו אלו שביצעו את ההרג בפועל), המשיך באינתיפאדה הראשונה (בין אם יצחק רבין אכן הורה "לשבור את עצמותיהם" ובין אם לא; רוב היהודים האמריקנים מאמינים שהוא אמר זאת), הסלים במלחמות עזה של שני העשורים הראשונים למאה הזו, והגיע לשיאו בתגובה הישראלית לשבעה באוקטובר – שהפכה את עזה לדומה בעיניהם לדרזדן.

אלו תמונות שהם לא יכולים לשאת. שנים רבות קודם לכן אמר דניאל לוי, אחד ממייסדי הארגון היהודי הפרוגרסיבי J-Street: ״אם… נוכחות יהודית קולקטיבית במזרח התיכון יכולה לשרוד רק באמצעות החרב… אז ישראל היא באמת לא רעיון כל כך טוב״.[25] לטי קוטין פוגרבין ביטאה את הגישה הרווחת בקרב יהודי אמריקה כיום: "כל יום מסכינו מתמלאים בתמונות קורעות לב של הפצצות ישראל על עזה והמוות וההרס הנוראים שהן מותירות אחריהן. אני מתאבלת על יותר מ-18 אלף תושבי עזה, 70% מהם נשים וילדים, שנהרגו בגלגול הטרגי הזה של סכסוך בן מאות שנים״.[26] ההרס של עזה היה לדידה הפרק האחרון בסיפור ארוך ועצוב; ואף שגינתה בתקיפות את מתקפת חמאס – וביקרה את הצביעות הבינלאומית בכל הנוגע לאלימות מינית – בליבה שכן בעיקר האבל על תושבי עזה שנהרגו.

הטרגדיה היא שיהודי ארצות הברית גילו עד מהרה שהצער שלהם לא היה הדדי, ושהפרוגרסיבים האמריקנים לא גילו עניין מיוחד בעובדה שהשבעה באוקטובר היה יום הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה; גם לא הטרידה אותם העובדה שנשים יהודיות הותקפו מינית כחלק מהטבח הזה. עוד יותר מכך הודאגו יהודי אמריקה – אלו שסללו את דרכם אל קבלה חברתית באמצעות עיצוב מחדש של מהות היהדות – מחוסר האבחנה של הפרוגרסיבים האמריקנים בין ישראלים לשאר היהודים. את אותם פרוגרסיבים לא עניינו מצע פיטסבורג ושאר הצהרות: להם היה ברור לחלוטין שהיהודים הם עם. ומאחר שהם שנאו את ישראל, הם שנאו יהודים בכל מקום – ללא כל קשר לעמדותיהם הפוליטיות או ליחסם לישראל.

הרבָּה שרון ברוס, שקהילתה "עיקר" היא סמל ותיק לחיים יהודיים מתקדמים בלוס-אנג'לס, נתנה ביטוי לצער שרבים בקהילתה לא יכלו עדיין לנסח במילים. היא דיברה על יהודים שיצאו להפגין למען Black Lives Matter, למען מהגרים, למען שוויון לקהילת הלהט"ב ולמען מטרות מתקדמות אחרות – רק בשביל לגלות שרבים מאותם בעלי ברית "לא יכלו אפילו להכיר במותנו, בטרור שלנו, בצער שלנו״. הקהילה הפרוגרסיבית הייתה ליהודים אלה יותר מקואליציה פוליטית; היא הייתה, בלשון ברוס, "ביתם המוסרי״. חוסר העמידה המשותפת לצידם לאחר שבעה באוקטובר עורר אצלם משום כך תחושה קשה מאכזבה, הקרובה יותר לתחושת הינטשות.

אפילו הרבָּה ג'יל ג'ייקובס מ'תרועה' – ארגון רבני לזכויות אדם, שקם בעיקרו כדי לגנות את מדיניות ישראל – ציינה לאחר שבעה באוקטובר כי יש בשמאל חלק ש"לא הצליח להבחין בין התנגדות למדיניות הישראלית לבין נכונות לתרץ רצח המוני של יהודים" – שילוב שזיהתה כבגידה עמוקה בשותפים היהודים שסייעו לבנות את התנועות הללו. יהודים, כתבה, ש"יצאו לרחובות למען כל קהילה אחרת", גילו שאין מקום לצערם שלהם במרחבים שהם עצמם עזרו ליצור.

היהודים עצמם יכולים אולי לטעון שהם אינם מוגדרים כעם – אך אלה ששנאו אותם לא קנו את זה. האם הנטישה הזו תוביל את יהודי ארצות הברית לחשוב מחדש על יסודותיה של היהדות הייחודית, הלא-לאומית, האוניברסלית, שבנו לעצמם?

את העתיד אי אפשר לדעת, אך מה שברור הוא שכמה מן ההוגים היהודים האמריקנים הבולטים עושים כבר כיום כל שביכולתם כדי לעודד אתחוּל מחשבתי כזה. לאחר השבעה באוקטובר כתב ברט סטיבנס, בעל טור קבוע ב'ניו-יורק טיימס' ועורך המגזין 'ספיר', מאמר שכותרתו "אנחנו לבד". בגישתו הישירה האופיינית, הוא עמד על כישלון הפרויקט היהודי הליברלי. יהודים ליברלים רבים, הוא תיאר, היו "אידיאליסטים יהודים כנים שהיו בטוחים שיוכלו לשלב בין שתי אמונותיהם – האחת יהודית ופרטיקולריסטית, והשנייה שמאלנית ואוניברסלית״.[27] הם השתתפו בכנסים, גינו את הכיבוש והקימו קואליציות חוצות גבולות של זהות וביקורת. אך שבעה באוקטובר הפך את תמימותם לבלתי ניתנת להכחשה. היכן, שאל סטיבנס, הייתה "ההדדיות האנושית, תחושת האחווה, לאחר שהיהודים הפרוגרסיבים נתנו את כל כולם למען המטרה?"

אך התמימות, המשיך סטיבנס, לא הייתה החטא הקדמון של האוניברסליסטים היהודים האמריקנים. בלהטם להבדיל את עצמם מהמדיניות של ישראל – המשך ישיר לדחיית הציונות שהחלה עוד במצע פיטסבורג – חצו רבים במחנה הפרוגרסיבי היהודי את הקו שבין ביקורת נאמנה לבין משהו מכוער יותר. ישראל ראויה להתנגדות כנה מצד מי שאוהבים אותה בנפשם; אך במקום זאת, היא זכתה להשמצות מצד יהודים שמהותית נטשו אותה, גם אם הם עדיין הצהירו על תמיכה עקרונית ברעיון מדינה יהודית. ואף גרוע מכך. זהותם היהודית האנטי-ישראלית שימשה עלה תאנה מוסרי לתנועות שהלכו והפכו לאנטישמיות, והם העניקו את תמיכתם לקהילה שעתידה לדחות ולתקוף אותם ברגע שתימצא לה הזדמנות. בייאושם להשתחרר מן הפרטיקולריזם שבלב העם, ולאמץ במקומו את האוניברסליזם שכבר בא לידי ביטוי מפורש במצע קולומבוס, הפכו היהודים לאויבים של עצמם.

מפרספקטיבה של מאה וחמישים שנה לאחר מצע פיטסבורג ראוי לשאול – מה הניבה דחיית ההיבט הלאומי של העם היהודי, מעבר לריקון הזהות היהודית באמריקה ולהזנת העוינות היהודית כלפי מדינת הלאום של אותו עם?

אשליית ציון החדשה

לאחר שבעה באוקטובר התברר בעליל שדחיית היהודים את הגדרתם כ"עם" – זו שנועדה להקנות ליהודי ארצות הברית אהדה בעיני שכניהם האמריקנים (רובם המוחץ, כמובן, נוצרים המושפעים מהאוניברסליות של דתם) – נכשלה. אך היא גם הוכיחה דבר נוסף: שאמריקה, אף שנראתה מסבירת פנים עבורה היהודים, איננה ציון.

במהלך מלחמת עזה התאספו המונים מחוץ לחנויות פלאפל כשרות ומאפיות יהודיות ברחבי צפון אמריקה, קראו סיסמאות אנטי-ישראליות וניפצו את חלונותיהם של בתי העסק. המטרות היו לרוב חברי קהילה אנונימיים, שלא היה להם כל קשר ממשי לישראל, וחטאם היחיד היה זהותם: הם טופלו כנציגים ישירים של הצבא הישראלי. בקמפוסים האוניברסיטאיים נמנעה מסטודנטים יהודים גישה למרחבים משותפים או השתתפות במועדוני סטודנטים שונים – קבוצות תמיכה בנפגעי תקיפה מינית, אגודות ספרותיות – אלא אם הם הסכימו לעבור מבחן אידאולוגי שדרש מהם להתנער בפומבי מישראל או מהציונות. תחום התרבות היה רעיל במיוחד. סופרים יהודים שספריהם עמדו לצאת לאור הוצפו בביקורות שליליות מתואמות בנות כוכב אחד, והוסרו בשקט מפסטיבלים ספרותיים. יוצרים יהודים שפרסמו תכנים על בישול, אופנה או מוזיקה גילו שהללו הוצפו בדרישות שיגַנו בפומבי מלחמה שלא היה להם חלק בה ולא היה בכוחם לעצור.

האם זהו הבית שעליו דיבר יעקב בלאושטיין בהערצה כה רבה במחלוקתו עם בן-גוריון?

בשבועיים הראשונים לאחר השבעה באוקטובר תיעדה הליגה נגד השמצה 312 תקריות אנטישמיות בארצות הברית – עלייה של 388% לעומת התקופה המקבילה בשנה הקודמת. מתוכן 190 היו קשורות ישירות למלחמה. במשך כל שנת 2023 תיעדה הליגה 8,873 תקריות (!) – עלייה של 140% לעומת השנה שקדמה לה, והמספר הגבוה ביותר שנרשם מאז תחילת המעקב ב-1979. למעשה, מספר התקריות בשנת 2023 עלה על הסכום המצטבר של שלוש השנים שקדמו לה. בתקופה הקצרה שמ-7.10.23 עד סוף אותה שנה תועדו 5,204 תקריות – יותר מהסך הכולל של כל שנת 2022. 52% מהתקריות שאירעו לאחר שבעה באוקטובר כללו התייחסויות לישראל, לציונות או לפלסטין. איומים בפגיעה במוסדות יהודיים עלו ביותר מאלף אחוז לכדי 1,009 איומים, המספר הגבוה ביותר שתועד אי פעם. הפעילות האנטישמית בקמפוסים עלתה ב-321% לעומת 2022, ואירועים אנטישמיים במוסדות יהודיים – בתי כנסת, מרכזים קהילתיים ובתי ספר – עלו ב-237%.[28]

מעתה ברור – אמריקה אינה עוד ציון, אם הייתה בכלל. קולות בולטים בקהילה היהודית אומרים זאת ללא היסוס. עוד ב-2019, הרבה לפני שמישהו דמיין מחנות מחאה בקמפוסים או הפגנות נרחבות שכאלו, כתב ליאל לייבוביץ על האופן שבו האקדמיה האמריקנית – שהייתה במשך זמן רב שער הכניסה להצלחה ולקבלה יהודית באמריקה – נוטשת את היהודים. "האוניברסיטאות האמריקניות הפכו למערבולות של ניידות כלפי מטה, המכוונות נגד האנשים והרעיונות שפעם העריכו והגנו עליהם. הגיע הזמן שהיהודים יפסיקו לשלם בעבורן״.[29] חמישה חודשים לאחר שבעה באוקטובר פרסם פרנקלין פור באטלנטיק מאמר שכותרתו אומרת הכול – "תור הזהב של יהודי ארה"ב מגיע לקיצו" – ובו הוא טען כי "האנטישמיות בימין ובשמאל מאיימת להביא לסיומה של תקופה חסרת תקדים של ביטחון ושגשוג ליהודי ארה"ב – ולהרוס את הסדר הליברלי שהם סייעו להקים״.[30] בנאום "מצב העם היהודי בעולם" שנשא ב-2025 הכריז דן סניור כי המצב עגום עד כדי כך ש"עתיד החיים היהודיים באמריקה מוטל בספק״. ג'ורדן הירש כתב לאחרונה ברבעון יוקרתי: "תור הזהב של יהדות אמריקה אכן מגיע לקיצו – והקהילה היהודית אינה מסוגלת לראות אל מעבר להשתקפותו הדועכת."[31] והרשימה עוד ארוכה.

ארצות הברית חשפה את פרצופה האמיתי, וכעת נותר לראות אם יהיה עוד סיפק בידי מנהיגי היהודים להשיב את ההיבטים הלאומיים והפרטיקולריים אל מקומם הראוי כעקרונות מרכזיים בחיי הקהילה ולנטוש את העמדת הפנים כאילו אמריקה היא ציון". אם יוכלו, אפשר שעוד ניתן יהיה לחדש את הברית בין המדינה היהודית לבין הקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לגבולותיה. אם לא ישכילו לעשות זאת, הנתונים שאנו רואים כעת בקרב יהודים בני 18–39 הם כנראה רק קצה הקרחון של מה שאנו עתידים לראות בעשורים הקרובים.

יהודי ארה"ב עיצבו מחדש את היהדות כדי להפיק את המרב מההזמנה חסרת התקדים שסברו כי ארצות הברית מציעה להם. הם האמינו כי שם הם מצאו קבלה אמיתית, ששום גולה אחרת לא העניקה ליהודים מעולם. אך הדחף הנואש להתאים את יהדותם לאמריקה – שאיפה שהובילה במקריה הוולגריים והקיצוניים ביותר לאנטי-ציונות יהודית – נכשל. כשהם מותקפים מימין ומשמאל, ומרוקנים מעומקה של זהות יהודית המשלבת יחד דת ולאום, איבדו יהודי ארצות הברית את העוגן הבטוח שלהם. יהדות המבוססת על הטענה שהיהודים אינם עם, שהטקסים אינם הכרחיים במיוחד ושאמריקה היא ציון החדשה – היא יהדות שאינה בת-קיימא.

אולם השאלה צריכה להישאל גם ביחס לארצות הברית עצמה: האם היא הייתה מאז ומעולם פחות מקבלת מכפי שנראתה? האם בשל שורשיה הנוצריים, והיחס ליהודים ששורשים אלה נושאים בתוכם, היה זה בלתי נמנע שאמריקה תפנה עורף ליהודים בסופו של דבר? או שמא אמריקה השתנתה בדרכים שלא ניתן היה לחזותן בסוף המאה ה-19, אך כעת אין להכחישן עוד?

ההווה מספק לנו כמה הצצות מעניינות למטענים האלו. כאשר בעיצומו של מבצע ההפצצות האמריקני-ישראלי המשותף נגד איראן ביקש שר המלחמה פיט הגסת' מהאמריקנים להתפלל לניצחון "בשם ישו"(in the name of Jesus Christ) , האם היה זה עיוות מוזר של האתוס האמריקני, או שמא הוא פשוט ביטא רגשות דתיים שתמיד עמדו בבסיסה של אמריקה – וכעת אינם מדוכאים עוד? ההקבלה שהציע הגסת' בין חילוץ הנווט האמריקני לתחייתו של ישו[32] – האם היא לא יותר מאשר גחמה אישית, או שמא זהו מסר סמוי ליהודי ארצות הברית שלא יתבלבלו בין השותפות הצבאית של אמריקה עם ישראל לבין מידת היותם חלק אינטגרלי של החיים האמריקניים עצמם?

אם המגמות הנוכחיות בחיי היהודים בארה"ב יתמידו, ואם תור הזהב של החיים היהודיים בה אכן בא אל קיצו, יקדישו יהודי ארצות הברית מן הסתם מחשבה רבה לשאלות הללו. אך בסופו של יום, ייתכן שהתשובה אינה כה מהותית. בין אם אמריקה השתנתה ובין אם היא פשוט גרסה פחות מעודנת של מה שהיא הייתה מאז ומעולם, השורה התחתונה תהיה זהה – יהודי אמריקה היו מעורבים בשינוי רדיקלי של החיים היהודיים, שנועד לנשוא חן בעיני אמריקה – אך המפעל נכשל. בקצה שלו המפעל הוליד אנטי-ציונות יהודית-אמריקנית; אולם כישלון המרכז היהודי יותיר חותם עמוק יותר, ושם הטרגדיה היא גדולה עוד יותר. ייתכן שהיה זה בלתי נמנע שמנהיגים יהודים מוקדמים יאמינו שאמריקה היא ציון החדשה; אולם תוצאותיה של אותה עריכה מחדש של היהדות, מתוך כוונות טובות ככל שהיו, הן טרגיות ללא שיעור.

את אחינו אנו מבקשים

התנהלותה של ישראל במלחמה אכן תרמה להתרחבות הקרע בין יהודים אמריקנים רבים לבין ישראל – אולם במאמר הזה ביקשתי להראות שדווקא יסודות היהדות הליברלית האמריקנית הם שהביאו את היחסים לנקודת המשבר הנוכחית. היהדות האנטי-ציונית היא הביטוי האחרון של יהדות אמריקנית ששורשיה נטועים עוד במחצית השנייה של המאה ה-19, וזו תכלה מעצמה מחמת היעדר חזון חיובי לחיים יהודיים. זוהי טרגדיה צפויה: זהות יהודית הדוחה את מרכזיות ההיבט הלאומי בהגדרת יהודים, ורואה את אמריקה כ"ציון חדשה" – הייתה צריכה לחזות בתקוותיה מתנפצות על סלעי האנטישמיות האמריקנית המתחדשת.

חשוב להבחין כי הקריאות הביקורתיות הדורשות מישראל לבחון מחדש את צעדיה במהלך המלחמה אינן בלתי-לגיטימיות. אולם עומק המשבר הנוכחי, במיוחד בקרב יהודים אמריקנים צעירים, מחייב בחינה מחודשת של החיים היהודיים באמריקה לא פחות מאשר את צעדיה של ישראל.

אך גם אם רוב הסיבות לפילוג הזה נעוצות בעיצוב של יהודי ארה"ב לתפיסת יהדותם, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לפטור את הדברים באמירת "ידינו לא שפכו את הדם הזה" ובאדישות מזלזלת. הביטויים הליברליים והעוינים ביותר של היהדות האמריקנית אומנם לא יאריכו ימים כנראה, אך הם גם לא ייעלמו בן לילה; ולישראל יש מה להרוויח מקשר מעורב, רציני ואכפתי יותר עם יהודי ארצות הברית. שיקום היחסים הוא אינטרס ישראלי מובהק, ואציין בקצרה שלוש מן הסיבות לכך.

ראשית, במדינה המתמודדת מעת לעת עם אסונות כמו שבעה באוקטובר, בר פלוגתא מסור ואוהב – הרואה את העולם מנקודת מבט שונה – אינו נטל אלא נכס. כאשר הרב אלכסנדר שינדלר, מן הרבנים הרפורמים המוערכים ביותר בדורו וציוני נלהב ורהוט, הלך לפגוש את מנחם בגין לאחר הטבח בסברה ושתילה, הוא המחיש זאת היטב. לאחר פגישתם – שתוכנה, ככל הנראה, לא פורסם – שאל שינדלר באופן רטורי: "מה נתן לנו, מבחינה היסטורית, את הכוח לעמוד בפני מתקפות העולם?" ותשובתו הייתה: "תחושת הצדק שלנו. הדבר היחיד שאפשר לנו לעמוד בפני ייסורי המאות, בפני הקורבנות, היה תחושת העליונות המוסרית שלנו״. בניגוד למנהיגים ישראלים רבים אחרים ולחלק ניכר מקהילות התפוצות הימניות, היה בגין דווקא פתוח לשמוע את ביקורתו של שינדלר, מפני שלא הטיל שמץ של ספק במסירותו של שינדלר למדינה היהודית. בהיותנו אומה קטנה השרויה במלחמה בלתי פוסקת ומתמודדת תדיר עם דילמות מוסריות מורכבות, טוב לנו כי נקשיב לבני עמנו שאכפת להם עמוקות מן המדינה, המחויבים לשיח יהודי על מוסר, ואשר עשויים לעורר שיחות שישראל לא הייתה יוזמת בעצמה.

שנית, המציאות היא שמדינת ישראל הפכה בעקבות אסונה למדינה מנודה בעיני רוב העולם – מצב מסוכן מבחינה דיפלומטית, צבאית וכלכלית, שאף פוגע ביכולתם של ישראלים רבים לנוע בחופשיות ובבטחה בעולם. חרף המגמות המדאיגות בקרב הדור הצעיר, עדיין קיים ממסד יהודי אמריקני הדואג עמוקות לישראל, ושעודנו נוכח ומשפיע בחיים היהודיים בארה"ב. מנהיגים יהודים אלה יכולים להיות השותף שיסייע לישראל לחדד את צעדיה ולהבהירם, ולספק ליהודים בארצם הסברים שאומנם לא ישכנעו את כולם, אך עשויים להזיז מעט את המחט.

באופן מביך, במשך רוב התקופה שמאז שבעה באוקטובר לא העסיקה ממשלת ישראל אפילו דובר אחד דובר אנגלית כדי להבהיר את עמדותיה או לנמק את מדיניותה; זוהי התנערות חסרת אחריות מן החובה להגן על מעמד ישראל בעולם. אילו מונה אדם כזה, הדיאלוג עם הקהילה היהודית האמריקנית הביקורתית אך האוהדת היה מרחב אידיאלי לשיחה ולמידה כיצד להציג בצורה הטובה ביותר את ההחלטות שנתקבלו.

שלישית ואחרונה: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. ההשלכות המדיניות של תפקיד זה מעולם לא היו ברורות לחלוטין, אך מיליוני יהודים בארה"ב ומנהיגיהם אומרים למנהיגי ישראל בפירוש: התנהלותה של ישראל פוגעת בביטחוננו. תדמיתה של ישראל בעולם הופכת את החיים של יהודי אמריקני למסוכנים יותר ויותר, במובנים פיסיים וממשיים. מדינה המתגאה בהיותה מדינת הלאום של העם היהודי אינה יכולה להתעלם מטענה זו – יהיו חילוקי הדעות בנוגע למלחמה אשר יהיו. עמידתה של המדינה היהודית לצד יהודי ארה"ב ברגעי שבר זה אולי לא תשנה מדיניות של איש, אך היא תהיה הוכחה מוחשית להבנתנו כי מעשינו משפיעים ישירות על חייהם של יהודים אחרים – ושלמרות חילוקי הדעות, אנו לוקחים ברצינות את המחויבות לערבות הדדית בינינו.

מאז 7 באוקטובר ננטשו ישראל ויהדות ארצות הברית גם יחד; ושתיהן נאבקות כעת, באופנים שונים, על קיומן. הישראלים אינם חשים לבד את תחושת הבגידה מצד בעלות בריתם או 'העולם הנאור' – ודווקא בנקודת השבר הזאת צריכה המדינה היהודית לפנות ליהודי ארה"ב בתמיכה ובאמפתיה. במקום תחושת התנצחות או דחייה, עליה להזכיר ליהודים בכל מקום כי מדינה שנוצרה להגן על עתיד העם היהודי מבינה היטב: גם כשאנו נאבקים על הישרדותנו, המחויבות שלנו לרווחתם של יהודים אחרים אינה נסוגה לרגע.

ברגעי אובדן ומשבר תמיד אמרנו: "את אחינו אנו מבקשים״. ברגע משבר זה של יהודי ארצות הברית, עת הם חוזים בהתפוררות העולם המפואר שהם בנו בעמל רב, על המדינה היהודית להוכיח מחדש את הנאמנות הבלתי מסויגת שהייתה תמיד מפתח הישרדותנו ושגשוגנו כעם.

ד"ר דניאל גורדיס הוא ממייסדי המרכז האקדמי שלם בירושלים. מחברם של ארבעה-עשר ספרים, ויוצר הבלוג וההסכת 'ישראל מבפנים'.

[1] Yonat Shimron, "A Judaism beyond Zionism rises in Boston", Religion News Service, 19.2.2026.

[2] אתר vahavtah.org

[3] ״Minyan Zayit joins over 30 local organizations endorsing YES on Question 3", זמין בדף הפייסבוק של Somerville For Palestine‎.

[4] דף הבית שלSynagogues Rising.

[5] איתי משיח, ״אריאל אנג'ל מייצגת דור חדש של יהודים שמפנה עורף לישראל. לא נעים לשמוע את מה שיש לה לומר״, הארץ, 25.3.2026.

[6]Jewish Federations of North America, 2025 Survey of Jewish Life since October 7 – Zionism Release, 2025.

[7] מרואיינת בפרק 19 (בבל וירושלים) של סדרת הטלוויזיה תקומה, כאן 11, 45:50.

[8] 2025 Survey of Jewish Life since October 7.

[9] Yuval Levin, "The Missing Branch", The Atlantic, May 2025.

[10]Achvat Olam: "Our Mission and Approach" , זמין במרשתת.

[11] Theodore Roosevelt, "Address to the Knights of Columbus", 12.10.1915.

[12] “Roosevelt Bars the Hyphenated”, The New York Times, 13.10.1915.

[13] על מקורו של ביטוי זה ראו Lucy S. Dawidowicz, "When Reform Was Young", Commentary, July 1966.

[14] Milton Himmelfarb, "Guideposts in Modern Judaism, by Jacob B. Agus", Commentary, January 1956.

[15] "A Portrait of Jewish Americans", Pew Research Center, 1.10.2013.

[16] משיח, ״אריאל אנג'ל מייצגת".

[17] Zvi Ganin, An Uneasy Relationship: American Jewish Leadership and Israel, 1948–1957, Syracuse: Syracuse University Press, 2005, p. 3.

[18] שם.

[19] Reform Judaism: The Columbus Platform, זמין במרשתת.

[20] מצוטט אצל Emma Silvers, "California Dreaming exhibit celebrates pioneering Jewish spirit of the West", J. Weekly, 11.11.2011.

[21] http://www.ajcarchives.org/AJC_DATA/Files/507.PDF

[22] מתוך דבריו של איינשטיין, ״Our Debt to Zionism״, הזמינים בכתובת https://did.li/1htDN.

[23] "Nearly all Reform rabbis perform intermarriages, but not with non-Jewish clergy, study finds", JTA, 8.8.2018.

[24]“Jewish Americans in 2020", Pew Research Center, 11.5.2021.

[25] William Kristol, "J Street: Maybe 'Israel Really Ain't a Very Good Idea'", The Weekly Standard, 15.3.2011.

[26] Letty Cottin Pogrebin, "Jew-hating is not a new feminist phenomenon", The Forward, 13.12.2023.

[27]Bret Stephens, "We Are Alone: Reflections on the Jewish-American Response to October 7", Sapir, 2023.

[28] "U.S. Antisemitic Incidents Soared 140 Percent in 2023, Breaking All Previous ADL Records", ADL, 16.4.2024.

[29] Liel Leibovitz, "Get Out", Tablet, 9.1.2024.

[30] Franklin Foer, "The Golden Age of American Jews Is Ending", The Atlantic, April 2024.

[31] Jordan Chandler Hirsch, "The Need for a Jewish Sovereign Wealth Fund: A New Model of Self-Reliance", Sapir 19 (Autumn 2025).

[32]Chris Cameron, "Hegseth Likens Easter Rescue of U.S. Airman to Resurrection of Jesus Christ", The New York Times, April 6, 2026.