ערכים ודמוקרטיה

ערכים ודמוקרטיה

משה מנשהוף

כתב, 2025 | 187 עמ'

משה מנשהוף, הוגה עצמאי, סופר ומו"ל הוצאת כתב, מתבונן בשאלות הדמוקרטיה הבוערות מנקודת מוצא ייחודית: עיון בשאלת תוקפם של ערכים ושיטות מוסר.

מנשהוף עומד על ההבדל בין המדע והטכנולוגיה לבין האמונות, הדעות, הערכים והמוסר. הידע המדעי הוא אמפירי, מוכח ומצטבר, ולכן הוא משתפר והולך. על כן יש יסוד לאמונה בקדמה מדעית וטכנולוגית. לעומת זאת, תפיסות העולם הערכיות שונות בין אנשים, תרבויות וזמנים, אין להן תוקף מוחלט, ותיתכן בהן גם נסיגה. השוני ביניהן הוא אם כן רוחבי, לא התפתחותי; כלומר שוני של גיוון, ולא בהכרח של התקדמות. כך הוא גם לגבי תפיסות הטוב והרע.

הנאורות, ובעקבותיה הפרוגרסיביות לגלגוליה הפוליטיים השונים, גָרסה אחרת. על פיה, יש קדמה מוסרית כשם שיש קדמה מדעית. הערכים יכולים להיקבע בצורה רציונלית. מנשהוף מצביע על הפרכותיה ההיסטורית של תפיסה זו, ובראשן אותן אידאולוגיות מהפכניות שבשם בקשַת הטוב, החשיבה הרציונלית ותפיסת הקדמה המוסרית הביאו לעולם אכזריות איומה. הוא גם מצטרף לשוללי הצו הקטגורי של קאנט כמצפן מוסרי בלעדי. הקריאה לנהוג באופן פרטי כפי שהיית רוצה שינהגו כולם יאה, אבל יכולה גם להוליד ניהיליזם שכן כל אחד יכול לשאוף שכולם ינהגו הנהגות רעות.

הניתוח שמנשהוף מציע כאן משכנע למדי, אך מותיר את המוסר רלטיביסטי. למעשה, טענתו כי מוסר אנושי הוא יחסי היא צעד ראשון בתפיסתם של בעלי המוסר ההטרונומי, הדתי – אך מנשהוף אינו צועד איתם את הצעד הבא, המוביל אל מוסר שאינו יצירה אנושית, ואף אינו מתייחס לאפשרות קיומו; זאת בהתאם לתפיסתו שגם האמונות, ובכללן האמונות הדתיות, הן יחסיות ותלויות תרבות.

בהציגו את התפיסות הערכיות המרכזיות, כבר בתחילת הספר, מתמקד מנשהוף בשוני בין ה"חדישוּתיים", שהם בעצם פרוגרסיבים במובן הרחב של המילה, או בעלי תפיסת העולם הלא-גדורה במונחיו של תומס סואל, לבין השמרנים. החדישותיים מאמינים בקדמה מוסרית, ועל כן, בלי לומר זאת במפורש, מפריך מנשהוף את תפיסתם כשהוא ניגש להפריך את רעיון הקדמה המוסרית.

מן הבסיס הזה, התופס כשני שלישים מהספר, ניגש מנשהוף אל השאלה הלוהטת של הדמוקרטיה; וגם כאן, כמו בשאלת הפרוגרסיביות, דבריו המפורשים נשארים בממד התאורטי, ואת הנגזר מהן למחלוקות קונקרטיות אפשר להקיש.

הדמוקרטיה, אומר מנשהוף, איננה ערך (לבד מעצם היותה שלטון העם), כי אם מכשיר להתמודדות עם מציאותם של ערכים שונים בחברה. זאת, כמובן, על סמך ההנחה הרלטיביסטית שלו לגבי ערכים. ערכים, כמו גם הערכוֹת, אמנות ודעות, אינם מדע, אבל עליהם מבוססת המדיניות, ועל כן נדרש מנגנון שיאפשר הכרעה הוגנת ויעילה. הכרעת הרוב היא הכלי המתבקש. מכאן הדמוקרטיה. לקיום מנגנון הכרעה זה נחוצים החופש להשמיע עמדות, לשכנע בהן, להתחרות בהן על לב הציבור – והאפשרות להחליף שלטון מזמן לזמן.

מתוך כך יוצא מנשהוף נגד שתי מוסכמות. האחת היא "הדמוקרטיה המתגוננת", כלומר הטיעון שבשמו מרשה לעצמו הרוב הנבחר, או הקבוצה ההגמונית הלאו-דווקא נבחרת, או מערכות בעלות כוח בלתי-נבחרות (כגון, יבין הקורא, מערכת המשפט), להגביל את חופש הביטוי או אף את זכות ההיבחרות של קבוצות מסוימות. דמוקרטיה לא יכולה להתגונן על ידי ויתור על עצם הדמוקרטיות שלה, קובע המחבר.

המוסכמה השנייה היא "הדמוקרטיה הליברלית". ליברליזם הוא תפיסת עולם מסוימת, שאומנם דוגלת בדמוקרטיה ובחירויות האזרח והפרט, אך אין היא הדרך היחידה ליישמן. דמוקרטיה ליברלית, כלומר דמוקרטיה שהאידאולוגיה הליברלית היא חלק מהגדרתה (בין שהכוונה לליברליזם הקלאסי והכלכלי, בין שהיא, כשגור היום בפי הבריות, לליברליזם האזרחי-תרבותי), איננה דמוקרטיה, מעצם הגדרתה, אומר מנשהוף; אם היא תוחמת את עצמה לאפשור השקפת עולם יחידה, היא היפוכה של דמוקרטיה.

מכאן יכול הקןרא להסיק גם לגבי "דמוקרטיה מהותית", שמהותה אינה כוללת כלל את הדמוקרטיה עצמה על פי ניתוחו של ספר זה, וכמוה את דמוקרטיית שומרי-הסף-מטעם-עצמם. אך זה כבר על אחריותו. אפשר שבזכות הימנעותו של המחבר מהתייחסות מפורשת ללב הוויכוח האקטואלי המחנאי, דבריו יתקבלו על עוד לבבות.