חזון ופגיון

חזון ופגיון

האסלאם ומלחמתו בכופרים

מיכאל בן ארי

עלים, תשפ"ד, 592 עמ'

"דם רב היה נחסך, אילו המידע המרוכז להלן היה עומד בפני מנהיגים, גופי מודיעין, ערכאות משפטיות, גופי תקשורת ומעצבי דעת הקהל. הקרב על התודעה בהקשר זה הוא קרב על החיים כפשוטם".

כך כותב ההיסטוריון וחבר הכנסת לשעבר ד"ר מיכאל בן ארי בחתימת השער הראשון בספרו על האסלאם ומלחמתו. ובאמת, הערכת המצב הלאומית והתודעה הלאומית ערב שמחת תורה בשנה החולפת, ומתוך כך גם הכוננות שלנו, היו שונות לגמרי לו הייתה כאן הבנה של עומק המחויבוּת של התנועות האסלאמיות להשמדת ישראל, כפי שמגולל ומתעד אותה הספר הזה. ייתכן אפילו שיאיר גולן לא היה קובע באוגוסט 2022 כי "חמאס הוא מזמן פרטנר", ואלון בן-דוד לא היה כותב במעריב של הושענא-רבה תשפ"ד כי מנהיג חמאס יחיא סנוואר עוצר את האלימות – אף זאת כמתועד בספר שלפנינו.

המידע על חזון הפגיון של האסלאם הפוליטי המוצע בספר רב, אך כולו גלוי וידוע. מחקרו המקיף של בן ארי לא נדרש לעשייה מודיעינית משלו, ולא לשיחות עם אנשי האחים המוסלמים לנגזרותיהם  המוצהרות בארץ (התנועה האסלאמית, מפלגת רע"ם, חמאס), כדי לצייר תמונה את התמונה המחרידה שהוא מצייר. הספר רובו ככולו מציג מידע היסטורי שפורסם, אם בכתבים המיועדים לצריכה פנימית של מוסלמים, אם בכלי תקשורת ובספרי היסטוריה הפתוחים לכול.

שעריו של הספר פורטים לדוגמאות ולציטוטים את הג'יהאד להמרת דתם של אחרים, באלימות ובתחבולות, שנקט האסלאם מראשיתו בסיף-מוחמד; את גלגוליה המודרניים של מגמה זו, בפרט אצל האחים המוסלמים ויוצאי חלציהם; את קורותיה של תמימוּת הממסד הישראלי כלפי חמאס, עוד בסוכות תשפ"ד ממש, וכלפי המחויבות הג'יהאדיסטית של פניה היפות של התנועה האסלאמית בישראל – הפלג הדרומי, עבדאללה נמר דרוויש וכיום מנסור עבאס; את היסוד האסלאמיסטי-ג'יהאדיסטי באלימות הערבית כלפי היישוב היהודי בארץ וכלפי מדינת ישראל, ובכלל זה פעילותו הנאצית של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני; את גישותיה של התנועה הציונית לגווניה כלפי השאלה הערבית, ובכלל זה למשל חזונו של הרצל למעין טרנספר-מרצון; ובפירוט מיוחד, את טקטיקות ההסתוות והסבלנות של התנועה האסלאמית בישראל, המיוצגת כיום בידי רע"מ, ואשר תחילתה בהקמת ארגון טרור כושל בצפון הארץ, לכידת פעיליו, וההבנה של מייסדו השיח' עבדאללה נִמר דרוויש שטרם בשלה השעה ומוטב לפעול באמצעות הכנסת האורחים הדמוקרטית של ישראל.

בן ארי עצמו נפסל בידי בג"ץ מריצה חוזרת לכנסת, בין היתר על סמך פרסומים שלו ובהם עובדות המופיעות עתה בספר. הוא מראה למשל כיצד בפרופיל פייסבוק שלו, שנמחק בהוראת הרשויות, חזה את מתקפת שמחת תורה. כעת הוא עומד לדין על אמירותיו כי האומה הערבית היא אומה רצחנית. העובדות המוצגות בספר מלמדות על תמיכה נרחבת ועקבית של בני אומה זו, וליתר דיוק האומה האסלאמית, בטרור. זאת במעש, במדיניות ההנהגה הפוליטית (כגון תגמול רוצחים בידי הרשות הפלסטינית), בסקרים ובהצבעה בבחירות.

כמובן אפשר לטעון שאין להדביק לאומה כינויים רק על סמך התנהגות עקבית ותורה עקבית של רוב מנהיגיה; ובוודאי שרבים בתוכה היחידים החריגים שוחרי השלום; וכפי שהראה ב'השילוח' 36 דניאל זוננפלד, יש זרם הגותי-הלכתי חשוב באסלאם בן זמננו שאינו מחויב בהכרח למלחמת-השמד, הזרם שהוא מכנה שמרני. ידיעות אלו יכולות להנחות אותנו ולעודדנו בקשרינו עם מדינות מוסלמיות מתונות המתקרבות אלינו ומשתפות איתנו פעולה במאבק בטבעת החנק האיראנית. אך כדי שלא ניפול שוב בפח שהתנועה האסלאמית לגווניה טומנת לנו, חיוני להכיר את העובדות הקשות שבן ארי מציג. גם את אלו שלרגל הצגתן הוא נרדף. הוא מציג אותן בבהירות, ברהיטות ובצורה מסודרת, בספר קריא מאוד לכל עוביו.