עוטֵה עור הנמר / שותא רוסטוולי

עוטֵה עור הנמר

שותא רוסטוולי

מגיאורגית: בוריס (דב) גפונוב

מהדורה מחודשת

הקיבוץ המאוחד, 2023 | 415 עמ'

זהו אפוס שתרגומו היה למיתוס. בוריס גפונוב היה יהודי צעיר בברית המועצות, שנסיבות המלחמה הביאוהו עם אימו לרפובליקה הסובייטית של גיאורגיה. הוא למד עברית בכוחות עצמו, בתנאים מחתרתיים למחצה, בעיקר מהאזנה לרדיו קול ישראל, והגיע לידי יכולת לשונית פלאית: לתרגם מהשפה הגיאורגית העתיקה, שגם היא לא הייתה שפת אימו, את האפוס הלאומי הגיאורגי 'עוטה עור הנמר' – לעברית מסחררת בעושרה, בדיוקה ובמקורות המשוקעים בה.  

בלי סביבה דוברת עברית, בלי ספריות, וכמובן, במציאות של שנות השישים, בלי אינטרנט, יצק האיש לעברית יפה להלל 1,667 בתים אחידי-חריזה במשקלה המקורי של היצירה. התרגום בכתב ידו הקליגרפי של גפונוב הגיע ארצה, הפעים את אברהם שלונסקי שערך אותו והוציאו לאור ב-1969, וזיכה את גפונוב בפרס טשרניחובסקי לתרגום. גפונוב עצמו חלה מאוד, זכה לטיפול גרוע, הורשה לבסוף לעלות ארצה, והובל מהמטוס על אלונקה לבית החולים תל-השומר שבו היה מאושפז עד שנפטר.  

ליצירה קשר ישראלי מיוחד, שכן מחברה שותא רוסטוולי, משורר ופוליטיקאי בימי פריחתה של הממלכה הגיאורגית, שהסתבך כנראה בפרשת אהבים עם המלכה תמרה, כתב את האפוס במקום מנוסתו בגלות: מנזר המצלבה בירושלים. אף שזהו האפוס הלאומי של הגיאורגים, סיפור עלילתו עוסק בנסיכים ונסיכות הודים וערבים – סיפור שאפשר לזהות בו את צלליות התסבוכת של רוסטוולי עם מלכתו.  

הספר האלבומי והכבד נעשה עם השנים נדיר-המציאות, פריט אספנים כמעט. תרומה חשובה להעלאת הסיפור למודעותו של קהל גדול נתן לפני שנים ספורות אורן ולדמן, שכתב על פי סיפורו של גפונוב את הרומן 'נמר בירושלים'. עכשיו נחלצה הוצאת הקיבוץ המאוחד (המאוחדת כיום גם עם ספריית פועלים, המו"ל המקורי), והוציאה את הספר במהדורה חדשה, מעומדת מחדש, קומפקטית מעט מקודמתה, עם ההקדמות והביאורים שהיו בה ועם חידושים אחדים ובהם הקדמה מאת ולדמן.  

הכרך המוקפד, הנעים, ובעיקר הזָמין, נותן הזדמנות להתרשם בנחת מיצירתם של רוסטוולי המשורר הגיאורגי בן המאה ה-12 וגפונוב המתרגם העברי בן המאה ה-20, שכתבוה איש במולדת רעהו. אני מתקדם במעבה הכרך, בעיקר בדקות לפני השינה, וחווה פער מתסכל בין העונג שמסבה הלשון המגוונת והססגונית, ובפרט החריזה המפעילה קסמים כדי לחרוז ארבעה חרוזים זהים בכל בית בסטנדרט גבוה של לפחות שני עיצורים זהים שאינם סופיות דקדוקיות – לבין הקושי לקלוט את פשוטם של הדברים, את תוכן העלילה שתחת שכבות המלמלה, ולצידו תחושת הטרחנות שבפרטנות המנדנדת של סיפור הדברים.  

הסיפור הבדיוני, איך לומר, לא ממש חשוב. נותרת בעיקר החוויה הלשונית המסחררת. נגדים את הלהטוטנות בבית מספר 619. זו מובאה מתוך מונולוג של אחת הדמויות. 

פְּרִידוֹן חָתַם בַּקֶּרֶת גִּנְזֵיהֶם אֲשֶׁר סָכָם; 

אֶת-בְּנֵי דּוֹדוֹ הִכְנִיעַ, אַךְ-מִמָּוֶת חֲשָׂכָם, 

עַל-דָּמָיו אֲשֶׁר הִגִּירוּ – בִּדְמֵי פִּצְעָם סָכָם, 

"יְבֹרַךְ אֲשֶׁר הִצְמִיחַ אֶת-הָעֵץ!" עָלַי סָכַם. 

כדי ליהנות מן המוזיקליות יש להקפיד לקרוא את כל השוואים הנעים כתנועות. פרידון הוא הדמות המדוברת. הצליל סָכָם חורז את כל ארבע השורות, ומתוכן שלוש פעמים זהו הומונים: הפועל סָכָם. הנעזר בביאור ילמד שסכם הראשון פירושו "סכה אותם", כלומר סָקַר אותם; סכם השני פירושו סך אותם, רחצם; והאחרון – סיכֵּם בבניין קל. 

יש לברך את אנשי הקיבוץ המאוחד על ההפקה הלא-זולה והברוכה הזאת. באותה חבילה עם הספר הגיע פרי של יוזמת חידוש נוספת וחשובה של הוצאה זו (עם 'סימן קריאה'). תרגום חדש, ולראשונה מלא, של מירון רפפורט ל'אם זה אדם'; ספרו הראשון והחשוב-מאין-כמוהו של פרימו לוי, המתעד את שחווה וראה במחנה אושוויץ. מצורפת אליו מסה ארוכה של מנחם פרי המנסה על פי סימנים רבים, במיוחד מתוך 'אם זה אדם', לדייק בהגדרת עמדתו הנפשית של לוי כלפי הקורות אותו ובעיקר לנסות להסביר מה גרם לו ליפול ממדרגות בניין מגוריו אל מותו: פרי מציע אופציה שאינה התאבדות ואינה מעידה, ואשר נושקת לפנטזיה.