מהם נישואים?

Getting your Trinity Audio player ready...

שריף גירגיס, רוברט פ' ג'ורג', ראיין ט' אנדרסון

 

מהם נישואים? הינה שתי תפיסות מתחרות.

התפיסה הזוגית: נישואים הם איחוד בין גבר לאישה המתחייבים זה לזה בהתחייבות קבועה ובלעדית, מסוג הממומש באופן טבעי (ומובנה) בהולָדת ילדים ובגידולם המשותף. בני הזוג חותמים על איחודם, מממשים אותו ומחדשים אותו באמצעות מעשים זוגיים, מעשים שהם החלק ההתנהגותי בתהליך ההתרבות, המאחדים אותם כיחידת רבייה. הנישואים הם בעלי ערך בפני עצמם, אך מגמת ההולדה וגידול הילדים המובנית בהם תורמת למבנה המיוחד שלהם, הכולל נורמות של מונוגמיה ונאמנות. קשר זה לרווחת הילדים מסביר גם מדוע הנישואים חשובים לטובת הכלל, ומדוע על המדינה להכיר בהם ולהסדירם.[1]

התפיסה הרוויזיוניסטית: נישואים הם איחוד בין שני אנשים (מאותו מין או ממינים שונים) המתחייבים לאהבה רומנטית, לדאגה הדדית ולחלוקה בנטל וביתרונות של החיים המשותפים. במהותו, זהו איחוד של לבבות ותודעות, המועצם בכל צורות האינטימיות המינית שבני הזוג מוצאים לנכונוֹת להם. המדינה צריכה להכיר בנישואים ולהסדירם משום שיש לה עניין בשותפויות רומנטיות יציבות ובצרכים הקונקרטיים של בני הזוג ושל כל ילד שהם עשויים לבחור לגדל.[2]

טוענים לפעמים שהתפיסה הזוגית של הנישואים מבוססת רק על אמונות דתיות. טענה זו שגויה. מהעובדה שמסורות הדת הגדולות בעולם הבינו את הנישואים כאיחוד בין גבר לאישה, המותאם מטבעו להתרבות ולגידול ילדים,[3] אפשר ללמוד רק ששום דת אחת מסוימת לא המציאה את הנישואים, אלא להפך: הדרישות של טבענו האנושי המשותף עיצבו את כל המסורות הדתיות שלנו (גם אם לא באורח מושלם) כך שיכירו במוסד טבעי זה. ככאלה, הנישואים הם פרקטיקה חברתית שיסודותיה ניתנים להבנה באמצעות התבונה האנושית המשותפת שלנו, ללא קשר לרקע הדתי. במאמר זה נקרא לעיגון משפטי של התפיסה הזוגית של הנישואים, על יסוד טיעונים שאינם דורשים פנייה לסמכות דתית.

חלק א של המאמר מתחיל בהגנה על הרעיון – שרבים מהרוויזיוניסטים שותפים לו במשתמע, אך רובם חוששים לומר זאת בגלוי – כי טבעם של הנישואים (כלומר, המאפיינים המהותיים שלהם, מה שהם ביסודם) צריך להכריע במחלוקת זו. אחת הטענות המרכזיות של הרוויזיוניסטים נגד התפיסה הזוגית היא שהשוויון מחייב הכרה בכל מערכת יחסים של אהבה בהסכמה;[4] אך אם טענה זו הייתה נכונה, היא הייתה סותרת גם את התפיסה הרוויזיוניסטית; בהיותה שקרית, היא למעשה אינה סותרת אף לא אחת מהתפיסות.

יתרה מזאת, הרוויזיוניסטים ציינו מה לדעתם הנישואים אינם (למשל, הם אינם מוגבלים מטבעם לזוגות ממינים שונים) – אבל רק לעיתים רחוקות, ובמעורפל, הסבירו מה הם חושבים שהנישואים הִינם. וכיוון שקל יותר לבקר תפיסה מקובלת מאשר לבנות חלופה שלמה, הטיעונים הרוויזיוניסטיים ניחנו בפשטות מושכת. אך טיעונים אלה חשופים גם לביקורת חזקה שלרוויזיוניסטים חסרים המשאבים להודפה. מאמר זה, לעומת זאת, מציג טיעון חיובי, המבוסס על שלושה עקרונות המקובלים על הרבים לגבי מה שהופך מערכת יחסים לנישואים.

חלק א מראה גם כיצד טובת הכלל של החברה תלויה במידה מכרעת בעיגון משפטי של התפיסה הזוגית של הנישואים, וכיצד עיגון התפיסה הרוויזיוניסטית יפגע בה – ובכך עונה על השאלה הנפוצה המופנית כהתרסה נגד מתנגדי הנישואים החד-מיניים, "כיצד ישפיעו נישואים אזרחיים חד-מיניים עליך או על נישואיך?". חלק זה מראה גם כי מה שהרוויזיוניסטים רואים לעיתים כמתח בתפיסתנו – שגם זוג גבר ואישה עקרים יכולים להינשא – ניתן ליישוב בקלות. למעשה, דווקא הרוויזיוניסטים אינם מסוגלים להסביר, כמענה לקושיה ליברטריאנית, מדוע על המדינה להתעניין כלל במערכות יחסים מסוימות ולחוקק מדיניות נישואים כלשהי, או מדוע, אם כבר נחקקה מדיניות כזו, עליה לכלול מאפיינים מסוימים שגם הם אינם חולקים עליהם. רק התפיסה הזוגית מסבירה את שני ההיבטים הללו. מסיבות אלו, גם מי שרואים בנישואים סתם פיקציה חברתית שימושית, יש להם סיבות פרגמטיות טובות לתמוך בחוקי נישואים מסורתיים.

בקיצור, חלק א טוען כי עיגון משפטי של התפיסה הזוגית של נישואים לא רק ניתן להגנה פילוסופית אלא גם מועיל לחברה, בעוד שעיגון התפיסה הרוויזיוניסטית אינו כזה. לפיכך, חלק א מספק את ליבת הטיעון שלנו, או את מהותו, ואפשר לראותו כהגנה מספקת על עמדתנו.

אך רבים המקבלים (או לפחות מוכנים לקבל כהנחה) את טיעוננו המרכזי עשויים להישאר עם שאלות נוספות בנוגע לצדק או להשלכות של יישומו. חלק ב דן בכל החששות הרציניים שלא טופלו קודם לכן: ההתנגדויות השמרניות ("מה רע בהפצת נורמות המשפחה בקהילה הגאה?"), הפרקטיות ("מה לגבי הצרכים הקונקרטיים של בני הזוג?"), תובעות-ההגינות ("האם התפיסה הזוגית של נישואים לא מקריבה את המימוש העצמי של אנשים מסוימים?"), הטבעיות ("האם זה לא פשוט טבעי?"), ודורשות-הנייטרליוּת ("האם חוק הנישואים המסורתי לא כופה דעות מוסריות ודתיות שנויות במחלוקת על כולם?").

כפי שמאמר זה מבהיר, תוצאת הדיון משפיעה עמוקות על טובת הכלל. והכול תלוי בשאלה אחת: מהם נישואים?

 

חלק א

א. שוויון, צדק ולב המחלוקת

הרוויזיונסטים משווים, לשם הטיעון, את חוקי הנישואים המסורתיים לחוקים שאסרו על נישואים בין-גזעיים. הם טוענים כי בני אדם אינם יכולים לשלוט בנטייתם המינית, ממש כשם שאינם יכולים לשלוט בצבע עורם. בשני המקרים, הם טוענים, אין בסיס רציונלי להתייחסות שונה למערכות יחסים, שכן החופש להינשא לאדם שאוהבים הוא זכות יסודית. המדינה מפלה לרעה הומוסקסואלים בכך שהיא מתערבת בזכות בסיסית זו, ובכך שוללת מהם את ההגנה השוויונית של החוקים.[5]

אלא שההשוואה הזאת מתעלמת באורח מהדהד משאלת היסוד: מהם נישואים. חוקי האיסור על נישואים בין-גזעיים עסקו בשאלה עם מי לאפשר להינשא, ולא במהותם של הנישואים; והמין, בניגוד לגזע, נוגע  לשאלת מהות הנישואים באופן רציונלי. מאחר שכל חוק יוצר הבחנות, אין דבר מפלה באופן בלתי צודק בהסתמכות חוקי הנישואים על הבחנות רלוונטיות באמת.

מתנגדי הנישואים הבין-גזעיים, רובם ככולם, לא הכחישו כי נישואים (המובָנים כאיחוד המתממש בחיי אישות) בין שחור ללבן הם אפשריים, ממש כמו שתומכי הפרדה גזעית במתקנים ציבוריים לא טענו כי תכונה כלשהי של ברזיות "ללבנים בלבד", תכונה של הברזיות עצמן, אכן מאפשרת רק ללבנים לשתות מהם. כל מטרתם של חוקי האיסור על נישואים בין-גזעיים בארה"ב הייתה למנוע התממשות של דבר אפשרי והכרה בו, כדי לשמר את מערכת העוול של העליונות הלבנה.[6]

לעומת זאת, הוויכוח הנוכחי עוסק בשאלת ההיתכנות: האם אפשרי שאיחוד שיש בו המאפיינים המהותיים של הנישואים יתקיים בין שני אנשים מאותו מין. הרוויזיוניסטים אינם מציעים להשאיר את ההגדרה ההיסטורית של הנישואים על כנה ורק להרחיב את מעגל האנשים הזכאים להינשא. מטרתם היא לבטל את התפיסה הזוגית של הנישואים בחוק שלנו ולהחליפה בתפיסה הרוויזיוניסטית.[7]

יסודי מכך, ההשוואה לחוקי האיסור על נישואים בין-גזעיים כושלת משום שהיא מסתמכת על ההנחה השגויה שכל הבחנה היא אפליה בלתי צודקת. אך נניח כי הזכויות המשפטיות של נישואים היו זמינות גם לזוגות חד-מיניים. לפי ההיגיון של הרוויזיוניסטים, עדיין הייתה כאן אפליה: הרי לא כלולים כאן אלה המבקשים נישואים פתוחים, זמניים, פוליגמיים, פוליאנדריים, פוליאמוריים, ואיחודים בין אב לביתו או בין אדם לחיה. אחרי הכול, אנשים עשויים לחוות משיכה מינית ורומנטית לבני זוג מרובים (בו-זמנית או ברצף), לקרובים מדרגה ראשונה, או לבעלי חיים. יש להם (ככל הנראה) החופש שלא לפעול על פי תשוקות מיניות אלה, אך זה נכון גם לגבי אנשים הנמשכים לבני אותו מין.

רוויזיוניסטים רבים מציינים כי יש הבדלים חשובים בין מקרים אלה לבין איחודים חד-מיניים. גילוי עריות, למשל, עלול להוביל ללידת ילדים עם בעיות בריאותיות ועשוי להיות כרוך בהתעללות בילדים. אך אם נניח לרגע שהאינטרס של המדינה במניעת תוצאות שליליות כאלו גובר על מה שהרוויזיוניסטים מתארים כזכות יסוד, מדוע לא לאפשר נישואי גילוי עריות שאינם נוגעים בהולדה ובילדים, כגון בין אח ואחות מבוגרים עקרים, או אח ואח בוגרים? הרוויזיוניסטים עשויים לענות כי אנשים צריכים להיות חופשיים להיכנס למערכות יחסים כאלה, ולשאר האיחודים שצוינו או חלקם, אך הם אינם ראויים להכרה משפטית. מדוע? כי כפי שהרוויזיוניסט ייאלץ להודות, נישואים כשלעצמם פשוט אינם יכולים ללבוש צורות אלו, או שהם יכולים לעשות זאת רק באופן לא מוסרי. הכרה בהם תהיה, בהתאם למקרה, מבלבלת או לא מוסרית.

רוויזיוניסטים המגיעים למסקנה זו חייבים לקבל לפחות שלושה עקרונות.

ראשית, נישואים אינם מבנה משפטי שקווי המתאר שלו גמישים לחלוטין: הם אינם "רק חוזה". אחרת, כיצד יכול החוק לטעות לגבי נישואים? כי אכן, מערכות יחסים מיניות מסוימות הן דוגמאות למערכת יחסים מסוג מיוחד – נקרא לה "נישואים אמיתיים" – שיש לה ערך ומבנה משלה, אם המדינה מכירה בה ואם לאו, והיא אינה משתנה על ידי חוקים המבוססים על תפיסה שגויה שלה. בדומה למערכת היחסים בין הורים לילדיהם, או בין הצדדים להבטחה רגילה, נישואים אמיתיים הם מציאות מוסרית היוצרת זכויות וחובות מוסריות בין אנשים, באופן בלתי תלוי באכיפה משפטית.[8]

כאשר מדינות מסוימות אסרו על נישואים בין-גזעיים, הן ניסו אם כן למנוע מאנשים ליצור נישואים אמיתיים, או שללו מעמד משפטי ממערכות יחסים שהיו באמת נישואים. לעומת זאת, אם המדינה תעניק אותו מעמד לגבר ושני חבריו הטובים או לאישה וחפץ דומם, היא לא תהפוך אותם לנשואים באמת. היא רק תעניק את התואר נישואים חוקיים, על יתרונותיו אם ישנם, למה שאיננו נישואים כלל.

שנית, המדינה צודקת בהכירה רק בנישואים אמיתיים כנישואים. אנשים שאינם יכולים להיכנס לנישואים במובן זה, למשל מסיבות פסיכולוגיות, אינם נפגעים על ידי המדינה, גם אם הם לא בחרו במכשולים המונעים מהם להינשא – דבר שנכון, בסופו של דבר, לגבי אנשים רבים שנשארים רווקים למרות מאמציהם הרבים למצוא בן זוג. כל מערכת משפטית שמבחינה בין נישואים לצורות אחרות של קשר, רומנטיות או לא, תוציא בצדק סוגים מסוימים של איחודים מכלל הכרה כנישואים. לכן, לפני שנוכל לקבוע שמדיניות נישואים מסוימת מפירה את סעיף ההגנה השוויונית,[9] או כל עיקרון מוסרי או חוקתי אחר, עלינו לקבוע תחילה מהם נישואים באמת ומדוע יש להכיר בהם משפטית מלכתחילה. זה יקבע אילו קריטריונים (כגון קרבת משפחה) רלוונטיים למדיניות שמטרתה להכיר בנישואים אמיתיים, ואילו (כגון גזע) לא. כך ייקבע מתי, אם בכלל, מדובר בנישואים שנשללת מהם הכרה משפטית, ומתי מדובר במשהו אחר שלא הוכר.

כתוצאה מכך, כאשר מחליטים אם להכיר, למשל, באיחודים פוליאמוריים, הרוויזיוניסטים לא יצטרכו לקבוע תחילה אם התשוקה הפוליאמורית היא טבעית ובלתי-משתנה; מה יהיו ההשפעות הכלכליות של אי-הכרה בפוליאמוריה; האם אי-הכרה כזאת מתייגת את בני הזוג הפוליאמוריים ואת ילדיהם; או האם אי-הכרה מפירה את זכותם להגנה שוויונית של החוק. בנוגע לשאלה האחרונה, המצב הוא בדיוק הפוך: קביעה מהם נישואים תבהיר אם השוויון מחייב להתייחס באופן כללי למערכות יחסים פוליאמוריות כפי שאנו מתייחסים למערכות יחסים מונוגמיות – כלומר, כאל נישואים.

שלישית, אין זכות כללית להינשא לאדם שאוהבים אם פירוש הדבר זכות שכל סוג של מערכת יחסים שחושקים בה יוכר כנישואים. קיימת רק זכות משוערת שלא ימנעו מאדם ליצור נישואים אמיתיים כשהדבר אפשרי. ושוב, המדינה אינה יכולה לבחור את מהותם של נישואים אמיתיים או לשנותה; לכן, בהמצאה רדיקלית של סוגי נישואים חוקיים, המדינה תטשטש מציאות מוסרית.

כאן מתגלה מתח. חלק מהרוויזיוניסטים טוענים כי נישואים הם בסך הכול מבנה חברתי ומשפטי; אך פנייתם לעקרון השוויון מערערת על טענה זו. עקרון השוויון מחייב להתייחס למקרים דומים באופן דומה. לפיכך, השיפוט שמערכות יחסים חד-מיניות והטרוסקסואליות דומות זו לזו בהקשר של נישואים, ולכן יש להתייחס אליהן באופן שווה בחוקי הנישואים, מניח מראש אחד משני דברים: או שאף אחת ממערכות היחסים הללו אינה נישואים אמיתיים במובן שתואר לעיל, אולי משום שאין דבר כזה, והנישואים הם בסך הכול פיקציה משפטית (ובמקרה זה, מדוע לא להצדיק אי-שוויון לכאורה על בסיס שיקולי תועלת חברתית?),[10] או ששתי מערכות היחסים הן נישואים אמיתיים, ללא קשר למה שהחוק קובע לגביהן. ההנחה האחרונה כרוכה באמונה, שרוב הרוויזיוניסטים חולקים כנראה עם תומכי התפיסה הזוגית, שלנישואים יש טבע שאינו תלוי במוסכמות משפטיות. בדרך זו, השאלה המכרעת – היחידה שיכולה להכריע בוויכוח זה – נותרת בעינה לשני הצדדים: מהם נישואים?

 

ב. נישואים אמיתיים הם רק האיחוד בין בעל ורעיה

כפי שרבים מסכימים, נישואים כוללים, ראשית, איחוד כוללני של בני הזוג; שנית, קשר מיוחד לילדים; ושלישית, נורמות של קביעות, מונוגמיה ובלעדיות.[11] כל שלושת המרכיבים מכוונים אותנו אל התפיסה הזוגית של הנישואים.

 

1. איחוד כוללני

נישואים מובחנים מכל צורה אחרת של ידידות בכך שהם כוללניים. יש בהם שיתוף בחיים ובמשאבים ואיחוד של תודעות ורצונות – ומכאן, בין היתר, הדרישה להסכמה הדדית ביצירת נישואים. לפי התפיסה הזוגית, הנישואים כוללים גם איחוד גופני אורגני. זאת משום שהגוף הוא חלק ממשי של האדם, לא רק תחפושת, כלי או רכוש שלו. לא נבין נכונה מהם בני אדם אם נראה אותם כישויות לא-גופניות – תודעות, רוחות או הכרות – השוכנות בגופים לא-אישיים ומשתמשות בהם. אחרי הכול, אם אדם הורס את מכוניתך הוא משחית את רכושך, אך אם הוא קוטע את רגלך הוא כבר פוגע בך עצמך. מאחר שהגוף הוא חלק מהותי של האדם, יש הבדל מהותי בין הרס רכוש להטלת מום.

כיוון שגופינו הם באמת היבטים שלנו כבני אדם, כל איחוד של שני אנשים שאינו כולל איחוד גופני אורגני לא יהיה כוללני: הוא ישמיט חלק חשוב מהווייתו של כל אדם. בני אדם הם שילוב של גוף ונפש, ולכן איחוד גופני מרחיב את מערכת היחסים של שני חברים לממד חדש לגמרי של הווייתם האנושית. אם שני אנשים רוצים להתאחד בדרך הכוללנית הראויה לנישואים, עליהם (בין היתר) להתאחד באופן אורגני – כלומר, בממד הגופני של הווייתם.

הכרח זה של איחוד גופני ניכר במיוחד כאשר מדמיינים את החלופות. נניח שמיכאל ומיכל בונים את מערכת היחסים שלהם לא על בלעדיות מינית, אלא על בלעדיות בטניס. הם נשבעים לשחק טניס זה עם זה, ורק זה עם זה, עד שהמוות יפריד ביניהם. האם הם נשואים בכך? לא. החליפו את הטניס בכל פעילות לא-מינית שהיא, והם עדיין אינם נשואים: בלעדיות מינית – בלעדיות ביחס לסוג מסוים של איחוד גופני – נדרשת. אך מה יש במגע המיני שהופך אותו לייחודי ביכולתו ליצור איחוד גופני? גופים של אנשים יכולים לגעת ולתקשר בדרכים רבות, אז מדוע רק האיחוד המיני הופך אותם, במובן משמעותי כלשהו, ל"בשר אחד"?

האיברים שלנו – הלב והקיבה, למשל – הם חלקים של גוף אחד משום שהם מתואמים, יחד עם חלקים אחרים, למטרה ביולוגית משותפת של השלם: חיינו הביולוגיים. מכאן נובע שכדי ששני אנשים יתאחדו באופן אורגני, ולפיכך גופני, גופיהם חייבים להיות מתואמים למטרה ביולוגית משותפת של השלם.

איחוד כזה אינו אפשרי ביחס לתפקודים כמו עיכול ומחזור הדם, שבהם האדם הבודד מספיק מטבעו. אך מבוגרים בודדים הם באופן טבעי בלתי שלמים ביחס לתפקוד ביולוגי אחד: התרבות מינית. במשגל, אך לא בצורות אחרות של מגע מיני, גופיהם של גבר ואישה מתואמים באמצעות איברי המין שלהם למטרה הביולוגית המשותפת של הִתרבות. הם מבצעים את הצעד הראשון בתהליך ההתרבות המורכב. לפיכך, גופיהם הופכים, במובן חשוב, לאחד – הם מאוחדים ביולוגית, ולא רק מתחככים זה בזה – במשגל (ורק במשגל), באורח דומה לדרכם של הלב, הריאות ואיברים אחרים ליצור אחדות: על ידי תיאום לטובתו הביולוגית של השלם. במקרה זה, השלם מורכב מהגבר והאישה כזוג, והטובה הביולוגית של אותו שלם היא התרבותם.

הנה דרך נוספת להביט בכך. איחוד בכל מישור – גופני, תודעתי, או כל מישור אחר – כרוך בתיאום הדדי במישור זה לשם קידום עניין המצוי בו. כאשר איינשטיין ובוהר דנו בבעיה פיזיקלית, הם תיאמו ביניהם באופן תודעתי למען טובה תודעתית, האמת. והאיחוד התודעתי שהם חוו היה ממשי, אם הושג היעד הסופי שלו (במקרה זה, פתרון תאורטי) וגם אם לאו – בהנחה, שאנו ודאי רשאים להניחה, שגם איינשטיין וגם בוהר חיפשו בכנות את האמת ולא רק העמידו פנים תוך כדי הונאה שהייתה הופכת את האיחוד התודעתי לאשליה בלבד.

בהרחבה, איחוד גופני כרוך בתיאום הדדי לקראת טובה גופנית – המושגת רק באמצעות משגל. ואיחוד זה מתרחש גם כאשר ההתעברות, הטובה הגופנית שאליה מכוונת הפעילות המינית כתפקוד ביולוגי, אינה מתרחשת. במילים אחרות, אחדות גופנית אורגנית מושגת כאשר גבר ואישה מתאמים זה עם זו מעשה מסוג זה שגורם להתעברות. מעשה זה נקרא באופן מסורתי מעשה ההולדה, או מעשה מסוג-הולדה;[12] אם (ורק אם) הוא ביטוי חופשי ואוהב של המחויבות הקבועה והבלעדית של בני הזוג, הוא גם מעשה הנוגע לנישואיהם.

כיוון שאיחודים בין-אישיים הם בעלי ערך בפני עצמם, ולא רק כאמצעים למטרות אחרות, האיחוד הגופני האוהב של בעל ואישה במשגל, והסוג המיוחד של מערכת היחסים שהוא חלק ממנו, הם בעלי ערך בין אם מתרחשת התעברות ובין אם לא, ואף כאשר ההתעברות אינה מבוקשת. אך שני גברים או שתי נשים אינם יכולים להשיג אחדות גופנית אורגנית, מאחר שאין טובה גופנית או תפקוד שאליו גופיהם יכולים להיתאם, שכן ההתרבות היא המועמד היחיד.[13] זהו מובן ברור שבו האיחוד שלהם אינו יכול להיות איחוד של נישואים, במובנם המלא של נישואים הכולל גם את הממד הגופני.

 

2. קשר מיוחד לילדים

רוב האנשים מסכימים כי נישואים מכוונים באופן עמוק – ובמובן חשוב, גם באופן ייחודי – להולדת ילדים וגידולם. כלומר, זהו סוג מערכת-היחסים המכוון לכך מטבעו ומועשר על ידי כך. אך כיצד זה יכול להיות נכון, ומה זה מלמד אותנו על מבנה הנישואים?

ברור כי התחייבות לגדל ילדים יחד, או גם מימושה, אינם מספיקים כדי להפוך מערכת יחסים לנישואים – כלומר, להפוך אותה לסוג של מערכת יחסים שמטבעה מכוונת להולדת ילדים וגידולם. אם שלושה נזירים הסכימו לטפל ביתום, או אם שני אחים מבוגרים החלו לטפל בבנה של אחותם המנוחה, הם לא יהפכו בכך לבני זוג. ברור גם כי לידת ילדים אינה הכרחית כדי להיות נשואים; זוגות טריים אינם הופכים לבני זוג רק כאשר ילדם הראשון מגיע. המסורת המשפטית האנגלו-אמריקנית ראתה במשך מאות שנים את המשגל, ולא את ההתעברות או לידת הילד, כאירוע שמשלים את הנישואים.[14] יתרה מכך, מסורת זו מעולם לא הכחישה שנישואים ללא ילדים הם נישואים אמיתיים.

כיצד, אם כן, עלינו להבין את הקשר המיוחד בין נישואים לילדים? אנו לומדים משהו על מערכת יחסים מהאופן שבו היא נחתמת או מתגלמת בפעילויות מסוימות. באופן כללי, ידידויות רגילות מתמקדות באיחוד של תודעות ורצונות, שבאמצעותו הידיד מכיר את טובתו של ידידו ומבקשה; לפיכך, ידידויות נחתמות בשיחות ובמיזמים משותפים. מערכות יחסים אקדמיות נחתמות או מתגלמות במחקר, תגליות והפצה משותפים; וקהילות ספורט, באימונים ובמשחקים.

אם קיים קשר מושגי כלשהו בין ילדים לנישואים, אנו יכולים אפוא לצפות לקשר מקביל בין ילדים לבין האופן שבו נישואים נחתמים. קשר זה ברור אם התפיסה הזוגית של נישואים נכונה. נישואים הם איחוד כוללני של שני אנשים משלימים מינית, החותמים (מממשים או משלימים) את מערכת היחסים שלהם באמצעות מעשה ההולדה – סוג הפעילות שמטבעו מושלם בכניסה להריון. הנישואים עצמם מכוונים אם כן ללידה, גידול וחינוך של ילדים, ומוגשמים[15] על ידי כך. המעשה מסוג-ההולדה חותם או משלים באופן ייחודי איחוד מסוג-הולדה.

שוב, אין זה אומר שנישואיהם של זוגות עקרים אינם נישואים אמיתיים. חשבו על אנלוגיה זו: לקבוצת בייסבול יש מבנה אופייני שנוצר מתוך כוונה לניצחון במשחקים; הוא כרוך בכך שהיחיד מפתח ומשתף את כישוריו הספורטיביים בדרך המתאימה ביותר לניצחון מכובד (כגון באמצעות תרגול מסור וספורטיביות טובה). אך פיתוח ושיתוף כאלה אפשריים ובעלי ערך עצמי לחברי הקבוצה גם כשהם מפסידים במשחקיהם.

על אותה דרך, המבנה האופייני של הנישואים נגזר בעיקר מהתכוונותם להולדה. הם כרוכים בפיתוח ובשיתוף של הגוף והעצמי כולו בדרך המתאימה ביותר להורות מכובדת – שהיא, בין היתר, קבועה ובלעדית. אך פיתוח ושיתוף כאלה, כולל האיחוד הגופני של מעשה ההולדה, אפשריים ובעלי ערך בפני עצמם לבני הזוג גם כשאין התעברות.[16]

לכן, אנשים שיכולים להתאחד גופנית יכולים להיות בני זוג ללא ילדים, כשם שאנשים יכולים להתאמן בבייסבול ולהיות חברי קבוצה ללא ניצחונות במגרש. כמובן, נישואים הם פרקטיקה חברתית שהמבנה הבסיסי שלה נתון בטבע, ואילו הבייסבול כולו מוסכמה – אבל ההשוואה מדגישה נקודה מכרעת: זוגות עקרים וקבוצות בייסבול ללא ניצחונות עומדים שניהם בדרישות הבסיסיות להשתתפות בפרקטיקה (איחוד זוגי; תרגול ומשחק) ומכוונים בבסיסם למימושה (לידה וגידול ילדים; ניצחון במשחקים), גם אם מימוש זה אינו מושג.

לעומת זאת, שותפויות חד-מיניות, יהיה מעמדן המוסרי אשר יהיה, אינן יכולות להיחשב כנישואים משום שחסר להן כיוון מהותי לילדים: הן אינן יכולות להיחתם על ידי המעשה ההולדתי. ואכן, במסורת המשפט המקובל, רק משגל (ולא מין אנאלי או אוראלי, אפילו בין בני זוג נשואים כחוק) הוכר כמימוש נישואים.

לנוכח התכוונותם הטבעית של נישואים להולדת ילדים וגידולם, אין זה מפתיע כי, על פי הראיות הסוציולוגיות הטובות ביותר שברשותנו, וכמעט בכל מדד של רווחת הפרט, ילדים משגשגים על הצד הטוב ביותר כשהם גדלים אצל הוריהם הביולוגיים הנשואים. מחקרים שניטרו משתנים רלבנטיים אחרים, כולל עוני ואפילו גנטיקה, מצביעים על כך שילדים שגדלו בבתים שלמים נמצאים במקום הטוב ביותר במדדים אלה:[17]

הישגים חינוכיים: אוריינות ושיעורי סיום לימודים;

בריאות רגשית: שיעורי חרדה, דיכאון, שימוש בסמים והתאבדות;

התפתחות משפחתית ומינית: חוזק תחושת הזהות, מועד תחילת ההבשלה המינית, שיעורי הריון בקרב נערות והריונות מחוץ לנישואים ושיעורי התעללות מינית;

התנהגות של ילדים ומבוגרים: שיעורי תוקפנות, הפרעת קשב וריכוז, עבריינות ומאסר.

הביטו במסקנות מכון המחקר Child Trends, הנוטה שמאלה:

המחקר מראה בבירור כי מבנה המשפחה משפיע על ילדים, והמבנה המשפחתי שמסייע לילדים ביותר הוא משפחה בראשות שני הורים ביולוגיים בנישואים עם רמה נמוכה של קונפליקט. ילדים במשפחות חד-הוריות, ילדים שנולדו לאימהות לא נשואות, וילדים במשפחות חורגות או במערכות יחסים של מגורים משותפים נתונים בסיכון גבוה יותר לתוצאות ירודות… לכן, יש ערך בקידום נישואים חזקים ויציבים בין הורים ביולוגיים… לא מדובר רק בנוכחות של שני הורים, אלא בנוכחות של שני הורים ביולוגיים שנראה כי היא תומכת בהתפתחות הילדים.[18]

על פי מחקר נוסף, "היתרון של נישואים נראה קיים בעיקר כאשר הילד הוא הצאצא הביולוגי של שני ההורים".[19] סקירות ספרות עדכניות שערכו מכון ברוקינגס, בית הספר וודרו וילסון לענייני ציבור ולעניינים בינלאומיים באוניברסיטת פרינסטון, המרכז למשפט ומדיניות חברתית, והמכון לערכים אמריקניים מאששות את חשיבותם של בתים שלמים לילדים.[20]

שימו לב גם לכך שעצם הנטייה המינית של ההורים אינה פוסלת מערכת יחסים מכך שתהיה מכוונת לילדים; האיחוד בין בעל ורעיה נושא קשר זה לילדים גם אם, למשל, הבעל נמשך גם לגברים. מה שנדרש בהקשר זה הוא דווקא השלמה מינית. שני גברים, גם אם הם נמשכים אך ורק לנשים, אינם יכולים לגלם, כזוג, סוג זה של השלמה ביולוגית. כלומר, אין כאן סימון של בני אדם מסוימים כאילו הם מסוגלים פחות להורות אוהבת ואחראית, אלא יש כאן העדפה שיטתית, כדרך הנושאת בחובה קשר מיוחד ובעל ערך לגידול ילדים,  להסדרים מסוימים ומעשים המשלימים או מגלמים אותם – שאליהם, כמובן, יחידים מסוימים נוטים יותר או פחות.

 

3. נורמות נישואים

לבסוף, איחודים הממומשים במעשה מסוג-הולדה, וכך מכוונים ללידת ילדים ולגידולם, יכולים להסביר טוב יותר את הנורמות האחרות המעצבות את הנישואים כפי שהכרנו אותם.

אם האיחוד הגופני הוא מהותי לנישואים, אנו יכולים להבין מדוע נישואים אינם שלמים ויכולים להתפרק אם לא מומשו, ומדוע עליהם להיות מוחלטים ומתמשכים לכל החיים ("עד שהמוות יפריד בינינו") כמו באיחוד של איברים לשלם בריא אחד. כלומר, כדי שהאיחוד יהיה כוללני מבחינת ממדי הווייתם של בני הזוג, עליו להיות כוללני גם בממד הזמן: לאורך זמן (ומכאן קביעות) ובכל רגע נתון (ומכאן בלעדיות). הדבר ברור גם מהעובדה שסוג האיחוד הגופני המהותי לנישואים הוא המעגֵן את הקשר המיוחד והמהותי שלהם להולדה; ולאור זאת לא מפתיע שנורמות הנישואים יוצרות את התנאים המתאימים לילדים: תנאים יציבים והרמוניים שעל פי המחקר הסוציולוגי וגם על פי השכל הישר יוצאים ניזוקים מגירושים, שכן הם שוללים מהילדים את המשפחה הביולוגית השלמה, ומבגידה, שכן היא גוזלת את תשומת הלב והאחריות כלפי בן הזוג והילדים, ומערבת לעיתים גם ילדים ממערכות יחסים אחרות.

לפיכך, ההתכוונות אל הילדים, המובנֵית באיחוד הזוגי, מעמיקה ומרחיבה את כל הסיבות שיש לבני זוג להישאר יחד לכל החיים ולשמור אמונים: במערכות יחסים החסרות כיוון זה קשה למצוא ערך בקביעות ובנאמנות ולהסביר מדוע הן מצדיקות גם מחירים גבוהים ומדוע מוצדק לעגנן בנורמות.[21]

 

ג. כיצד ישפיעו נישואים אזרחיים חד-מיניים עליך או על נישואיך?

בשלב זה, חלק מהרוויזיוניסטים נוטשים את הפרויקט הפילוסופי של תקיפת התפיסה הזוגית של נישואים, ושואלים פשוט: "מה הנזק?". כלומר, גם אם אתם חסידי התפיסה הזוגית צודקים, האם יישום השקפתכם חשוב דיו כדי להצדיק את הקשיים הרגשיים והאחרים שעשויה לגרום שלילת ההכרה בשותפויות המיניות שחלק מהאנשים יצרו? מדוע על המדינה להתעניין בעיקרון מוסרי מופשט כלשהו?

לעיתים השאלה מנוסחת כך: "מה אכפת לך? כיצד ישפיעו נישואים חד-מיניים עליך או על נישואיך?"[22] ראוי לציין, ראשית, כי שאלה זו יכולה להיות מופנית בחזרה כלפי הרוויזיוניסטים המתנגדים להכרה משפטית באיחודים פוליאמוריים, למשל: כיצד הכרה כזו תשפיע על נישואים של מישהו אחר? כלומר, זו שאלה היכולה לכאורה לערער כל תפיסה שאינה מכירה בכל איחוד. אך למעשה, היא אינה מערערת על אף אחת מהתפיסות, שכן, כפי שגם רוויזיוניסטים רבים מסכימים במרומז, מוסדות ציבוריים כמו נישואים אזרחיים משפיעים על התרבות שלנו לרוחב ולעומק – מה שבתורו משפיע על חייהם ובחירותיהם של אחרים.

לפיכך, תומכי התפיסה הזוגית עונים תדיר לשאלה זו בתשובה הצודקת לדעתנו – שביטול התפיסה הזוגית של נישואים יחליש את המוסד החברתי של הנישואים, יטשטש את ערכה של ההורות ההטרוסקסואלית כאידיאל, ויאיים על החופש המוסרי והדתי. נפרט כיצד.

 

1. החלשת הנישואים

אף אחד אינו מתלבט או פועל בחלל ריק. כולנו מתבוננים בנורמות התרבותיות – גם לגבי נישואים –  המושפעות בחלקן מהחוק. ואכן, הרוויזיוניסטים עצמם מודים בכך במרומז, בעצם זה שאינם מסתפקים בהכרה בזוגות חד-מיניים כ"איחוד אזרחי" (להבדיל מנישואים). כמונו, הם מבינים שתפיסת הנישואים כמועדפים בעיני המדינה משמעותית משום שהיא משפיעה על הבנת המוסד הזה בחברה.

אם החוג יגדיר את הנישואים מחדש, הוא ילַמד כי עניינם של הנישואים הוא איחוד רגשי של מבוגרים, ולא איחוד גופני או הולדת ילדים. היות שרגשות יכולים להיות הפכפכים, התפיסה של נישואים כאיחוד רגשי בעיקרו תיטה להגביר את חוסר היציבות בנישואים – ותטשטש את הערך המיוחד של ידידות, שהיא איחוד של לבבות ותודעות. יתרה מזו, וחשוב מכך, מאחר שאין סיבה שאיחודים רגשיים בעיקרם צריכים להיות קבועים, בלעדיים או מוגבלים לכדי זוג יותר מידידויות רגילות, ההיגיון בנורמות הנישואים הללו יובן פחות ופחות. ובאין היגיון בנורמות, תפחת גם המחויבות לדבוק בהן: אם הנישואים הם עניין של סיפוק רגשי, ואין בהם ערך עצמי ברור, מדוע להתחתן,[23] ומדוע להישאר נשוי בדעוך הרגשות העזים?

במילים אחרות, מדיניות נישואים שגויה נוטה לעוות את הבנת האנשים לגבי סוג מערכת היחסים שבני זוג צריכים ליצור ולקיים. וסביר להניח שזה שוחק את מחויבות האנשים לנורמות נישואים החיוניות לטובת הכלל. כפי שמאשרת הפילוסופית מאוניברסיטת קלגרי אליזבת ברייק, התומכת בהכרה משפטית במערכות יחסים מכל גודל, הרכב מגדרי והקצאת אחריות, "נישואים אינם רק מאפשרים גישה לזכויות משפטיות; הם גם מאפשרים לבני הזוג לאותת על חשיבות מערכת היחסים שלהם ולהפעיל לחצים חברתיים על המחויבות".[24]

כמובן, מדיניות נישואים עלולה להשתבש – וכבר השתבשה – בדרכים רבות. רבים ממתנגדי התפיסה הרוויזיוניסטית כיום בציבור – לדוגמה, מגי גלאגר, דיוויד בלנקנהורן, הבישופים הקתוליים בארצות הברית – התנגדו גם לשינויים משפטיים אחרים שפגעו בתפיסה הזוגית של נישואים.[25] אנו מתמקדים כאן בנושא של איחודים חד-מיניים לא משום שהוא היחיד שחשוב, אלא משום שהוא מוקד לוויכוח חי שתוצאותיו נושאות השלכות רחבות על הרפורמות לחיזוק תרבות הנישואים שלנו. כן, התפתחויות חברתיות ומשפטיות כבר שחקו את הקשרים המחברים בני זוג למשהו מעבר לעצמם, ומתוך כך, ביתר שאת, זה אל זה. אך הכרה באיחודים חד-מיניים תנתק את החוטים האחרונים שנותרו. שהרי בבסיס המחויבות של אנשים לנורמות הנישואים שכבר דועכות נמצא הקישור שיש בעומק תודעתם, אם גם במובלע, בין נישואים, איחוד גופני וילדים. עיגון התפיסה הרוויזיוניסטית לא רק ישחק יסוד זה אלא יקרע אותו – ובכך יסלק כל סיכוי להדוף מגמות עכשוויות אחרות ולשקם את היתרונות החברתיים הרבים של תרבות נישואים בריאה.

היתרונות הללו מועילים לילדים ולבני זוג כאחד. מאחר שילדים משגשגים ביותר ברוב מדדי הבריאות והרווחה כאשר הם גדלים אצל הוריהם הביולוגיים הנשואים, שחיקה נוספת של נורמות הנישואים תשפיע לרעה על ילדים, ותאלץ את המדינה למלא תפקיד גדול יותר בבריאותם, בחינוכם והתפתחותם הכללית.[26] בין המבוגרים, העניים ובני המגזרים הפגיעים ביותר בחברה ייפגעו במיוחד;[27] אך כלל המבוגרים ייפגעו במידה שבה החלשת הציפיות החברתיות התומכות בנישואים תקשה עליהם לעמוד בנורמות הנישואים.

 

2. טשטוש ערכה של הורות הטרוסקסואלית כאידיאל

ראינו לעיל שעיגון משפטי של נישואים זוגיים מחזק חברתית את הרעיון שהאיחוד של בעל ואישה הוא, כאידיאל וככלל,  הסביבה המתאימה ביותר לגידול ילדים – רעיון שמיטב הידע ממדעי החברה שבידינו מאשר. אותם מקרים שבהם אידיאל זה אינו מעשי, ונצרך בהם אימוץ ילדים, אינם יכולים לשמש טיעון בזכות הגדרה מחדש של נישואים אזרחיים, שהרי הללו, כמבנה משפטי, נועדו לחזק את האידיאל הלה ולמזער את הצורך בחלופות לו.

לעומת זאת, אם שותפויות חד-מיניות יוכרו כנישואים, האידיאל הזה יימחק מהחוק שלנו: שום מוסד אזרחי לא יחזק עוד את הרעיון שילדים זקוקים לאם ולאב; שגברים ונשים בממוצע תורמים תרומות שונות למפעל ההורות; ושנערים ונערות זקוקים בדרך כלל לטובות שונות מאבות ומאימהות.

במצב זה, גם למי שימשיך לראות קשר קריטי בין נישואים לילדים, המסר יהיה שמשק בית של שתי נשים או שני גברים הוא, ככלל, מתאים לגידול ילדים באותה מידה, כך שלא משנה (אפילו ככלל) אם ילדים גדלים אצל אם ואב או אצל הרכּב אחר. וכשהקשר בין נישואים להורות יטושטש באופן כללי יותר, כפי שאנו סבורים כאמור שיקרֶה בסופו של דבר, שום סוג של הסדר לא יוצע כאידיאל. התפשטות התפיסות הללו תקטין מאוד את המידה שבה מוסד הנישואים מספק לחצים ותמריצים חברתיים לבעלים להישאר עם נשותיהם וילדיהם. וכך, עוד ילדים לא יגדלו אצל שני הוריהם, וסטטיסטית עוד ילדים יסבלו בדרכים שזיהו מדעי החברה.

 

3. איום על החופש המוסרי והדתי

אם צריך להיות חוק נישואים כלשהו, ניטרליות ערכית של המדינה בנושא הנישואים אינה אפשרית. משכך, ביטול התפיסה הזוגית של הנישואים ירמז כי איחודים רומנטיים חד-מיניים והטרוסקסואליים הם נישואים אמיתיים באותה מידה. הדבר יאלץ את המדינה  לראות בתומכי הנישואים הזוגיים קנאים המבחינים הבחנות חסרות בסיס ומפלות. בדרכים שמיין ופירט מרק סטרן מהוועד היהודי האמריקני וכמותו עוד מגינים רבים של חופש המצפון, הדבר יערער את החירות הדתית ואת זכויות ההורים לכוון את החינוך והגידול של ילדיהם.[28]

כבר ראינו חוקים נגד אפליה משמשים ככלי נשק נגד אלו שאינם יכולים, במצפון נקי, לקבל את ההבנה הרוויזיוניסטית של מיניות ונישואים: במסצ'וסטס, ארגון צדקה קתולי נאלץ לסגור את שירותי האימוץ שלו כדי שלא יאולץ למסור ילדים לזוגות חד-מיניים בניגוד לעקרונותיו.[29] בקליפורניה, בית משפט מחוזי קבע כי בית ספר יכול לאסור על תלמיד לדבר, על רקע דתי, נגד מעשים הומוסקסואליים בטענה שדבריו "פוגעים בעבודת בתי הספר או בזכויות של תלמידים אחרים".[30] ושוב במסצ'וסטס, בית משפט לערעורים פסק כי בית ספר ציבורי רשאי ללמד ילדים שיחסים הומוסקסואליים הם טובים מבחינה מוסרית, למרות התנגדויות של הורים.[31]

הטענה שתמיכה בתפיסה הזוגית של הנישואים היא סוג של קנאות השתרשה כל כך בקרב רוויזיוניסטים של הנישואים, עד כי כתבה ב'וושינגטון פוסט'[32] עוררה גינויים וטענות להטיה עיתונאית רק משום שרמזה כי אדם מסוים התומך בתפיסה הזוגית הוא "שפוי" ו"מתחשב". קוראים זועמים השוו את הכתבה לכתבה היפותטית המפארת חבר בקו קלוקס קלאן.[33] בעל טור ב'ניו-יורק טיימס' כינה את תומכי הנישואים הזוגיים "קנאים", וציין ביניהם אחד ממחברי מאמר זה.[34] ארגונים הקוראים להגדרת הנישואים מחדש מתייגים את עצמם כתומכי "זכויות אדם" ומתנגדי "שנאה". ההשלכות ברורות: אם הנישואים יוגדרו מחדש משפטית, האמונה במה שכל חברה אנושית האמינה אי-פעם על נישואים – כלומר, שהם איחוד בין גבר לאישה – תיחשב כאות לטירוף מוסרי, זדון, דעה קדומה, אי-צדק ושנאה.

נקודות אלו אינן מוצגות כטיעונים לקבלת התפיסה הזוגית של נישואים. אם תפיסה זו שגויה, אפשר שבצדק תדרוש המדינה להתייחס לאיחודים רומנטיים חד-מיניים והטרוסקסואליים באופן זהה, ובצדק ידחקו אזרחים פרטיים לשוליים את ההשקפה המתנגדת. אך בהינתן צדקת טיעונינו על מהות הנישואים, השלכות עיגונה של התפיסה השגויה הן חמורות, כמוזהר כאן. על כן, סעיף זה פנה לאנשים המקבלים את התפיסה הזוגית אך מתקשים לראות את סכנות ביטולה בחוק.

בקצרה, ראוי שנקדיש לעניין הנישואים קשב ומרץ רבים מאלה שאנו מקצים לכמה מן המטרות המוסריות האחרות, משום שכאשר האמת המוסרית של הנישואים מיטשטשת  נפגעים ממדים רבים של טובת הכלל. השתמטות מהמחלוקת באמצעות ביטול גורף של חוקי הנישואים תהיה בגדר חוסר זהירות קיצוני. כמעט אף חברה שנותרו לנו עקבות ממנה לא ויתרה על ויסות כלשהו של מערכות יחסים מיניות. כפי שנראה להלן (א, ה, 1), ובהתאם לנתונים שהצגנו (א, ב, 2), רווחת הילדים מספקת לנו סיבות מעשיות חזקות להכיר בנישואים ולהגן עליהם באופן משפטי.

 

ד. אם זוגות חד-מיניים לא, מדוע זוגות עקרים כן?

רוויזיוניסטים מאתגרים לעיתים קרובות את תומכי התפיסה הזוגית להציע צידוק להכרה באיחודים של זוגות הנחשבים כעקרים כנישואים, צידוק שלא יצדיק באותה מידה הכרה דומה בשותפויות חד-מיניות. אך אתגר זה ניתן למענה בקלות.

 

1. עדיין נישואים אמיתיים

כדי ליצור נישואים אמיתיים, זוג צריך ליצור ולחיות את סוג האיחוד שיושלם על ידי הולדת ילדים ויהיה הולם אותה. מאחר שכל הרמוניה אמיתית ומכובדת בין שני אנשים היא בעלת ערך כשלעצמה (לא רק כאמצעי), ודאי שיש ערך בכל מחויבות הדדית קבועה ובלעדית שנחתמת באיחוד גופני אורגני.

כל מעשה של איחוד גופני אורגני יכול לחתום נישואים, בין אם הוא גורם להתעברות ובין אם לא. טבע הפעולה של בני הזוג כעת אינו יכול להיות תלוי במה שקורה שעות לאחריה ואינו בשליטתם – האם תא זרע חודר לביצית בפועל. ומכיוון שהאיחוד המדובר הוא איחוד גופני אורגני, הוא אינו יכול להיות תלוי בגורמים פסיכולוגיים. לפיכך, אין זה משנה אם בני הזוג אינם מתכוונים להביא ילדים לעולם, או מאמינים שהם אינם יכולים. יהיו מחשבותיהם ומטרותיהם אשר יהיו, השגת איחוד גופני תלויה בעובדות לגבי מה שקורה בין הגופים.[35]

ברור שגופיהם של בני זוג עקר יכולים להתאחד באופן אורגני באמצעות משגל. חשבו על תהליך העיכול, תהליך ההזנה של הגוף הבודד. חלקים שונים של תהליך זה – הפרשת רוק, לעיסה, בליעה, פעילות הקיבה, ספיגת חומרים מזינים במעיים – מכוונים כל אחד בדרכו למטרה הרחבה יותר של הזנת האורגניזם. אך כל פעולת הגוף הללו נותרות מכוונות למטרה זו (ונותרות פעולות עיכול) גם אם במקרה מסוים המעיים שלנו אינם סופגים או אינם יכולים לספוג חומרים מזינים, ואפילו אם אנו יודעים זאת לפני שאנו אוכלים.[36]

על אותה דרך, החלקים ההתנהגותיים של תהליך ההתרבות לא מאבדים את הדינמיות שלהם כלפי הולדה אם גורמים לא-התנהגותיים בתהליך – למשל, ספירת זרע נמוכה או בעיות בשחלות – מונעים התעברות, גם אם בני הזוג צופים זאת מראש. כפי שטענו, גופים המתאמים עצמם לקראת תפקוד ביולוגי יחיד שכל אחד מהם לבדו אינו מספיק לו, נאמר בצדק כי הם יוצרים איחוד אורגני. לפיכך, עקרות אינה מהווה מכשול לאיחוד גופני ולכן (כפי שחוקינו תמיד הכירו) אינה מכשול לנישואים. זאת משום שבאמת נישואים אינם אמצעי בלבד, גם לא לתכלית המפוארת – ההולדה.[37] הם מטרה כשלעצמם, בעלי ערך כשלעצמם. לכן הם יכולים להתקיים ללא ילדים, והמדינה יכולה להכיר בהם במקרים כאלה מבלי לעוות את האמת המוסרית על נישואים.

כמובן, גם ידידות אמיתית בין שני גברים או שתי נשים היא בעלת ערך כשלעצמה. אך בהיעדר היכולת לאיחוד גופני אורגני, היא אינה יכולה להיות בעלת ערך ספציפית כנישואים: היא אינה יכולה להיות האיחוד הכוללני שבו תלויות הכשירות להולדה ונורמות נישואים ייחודיות. זו הסיבה שרק גבר ואישה יכולים ליצור נישואים – איחוד שמגמת ההולדה מעצבת את תנאיו וחובותיו. מגמה זו אינה מיוסדת על נוכחותם של ילדים בפועל או בצפי, שהרי גם שותפים חד-מיניים או אפילו אחים המתגוררים יחד יכולים למשל לאמץ, ואילו זוגות הטרוסקסואליים מסוימים אינם מגדלים ילדים – אלא מהדרך שבה נישואים נחתמים או מושלמים: במשגל, שהוא איחוד גופני אורגני.

 

2. עדיין עניין ציבורי

יהיה מי שיסכים עם הנקודה העקרונית שעקרות אינה מכשול לנישואים, ועדיין יתהה מה התועלת הציבורית בנישואים שאינם יכולים להעמיד צאצאים. מדוע, ישאל, עלינו להכיר משפטית בנישואים עקרים?

מבחינה מעשית, זוגות רבים שנחשבו לעקרים מצליחים בסופו של דבר להוליד ילדים, והללו נהנים מנישואים בריאים של הוריהם; ובכל מקרה, המאמץ לקבוע פוריות ידרוש פלישות בלתי צודקות לפרטיות. והלוא גם הרוויזיוניסטים לא היו דורשים ראיונות לבדיקת רמת החיבה בין בני זוג לפני מתן רישיון נישואים.

באופן כללי יותר, אפילו זוג שברור שהוא עקר יכול לחיות את המאפיינים והנורמות של נישואים אמיתיים – לא פחות מזוגות טריים ללא ילדים או הורים לילדים בוגרים – ובכך לתרום לתרבות נישואים בריאה. זוג כזה יכול לשמש דוגמה טובה לאחרים ולעזור ללמד את הדור הבא מהם נישואים ומה אינם. וכפי שטענּו ונטען בהמשך, מתרבות נישואים בריאה נהנים כולם.

יתרה מזאת, כל חוק נישואים מעביר מסר כלשהו לגבי טיבם של הנישואים כמציאות מוסרית. למדינה יש חובה להבטיח שהמסר הזה יהיה נכון – למען האנשים העשויים להיכנס למוסד זה, למען ילדיהם ולמען הקהילה כולה. הכרה רק בנישואים פוריים תרמז כי נישואים הם רק אמצעי להולדה וגידול ילדים – ולא מה שהם באמת, כלומר, טוב כשלעצמו. ייתכן שזה גם יפר את עקרון השוויון שאליו פונים הרוויזיוניסטים, משום שזוגות עקרים ופוריים כאחד יכולים ליצור איחודים מאותו סוג בסיסי: נישואים אמיתיים. בהיעדר סיבות חזקות לכך, טיפול שונה מסוג זה יהיה בלתי הוגן.

לבסוף, אף שתוכנית משפטית המכבדת את התפיסה הזוגית של נישואים, כחוקינו מימים ימימה, לא תגביל את זכויות הנישואים לבני זוג שיש להם ילדים, הצלחתה תסליל ילדים למשפחות בראשות בני זוג נשואים כחוק. ככלות הכול, ככל שהחוק מלמד בצורה יעילה יותר את האמת על נישואים, כך סביר יותר שאנשים ייכנסו לנישואים ויקיימו את הנורמות שלהם; וככל שכך הוא, כן רבים הסיכויים שילדים יגודלו על ידי הוריהם הביולוגיים הנשואים. המוות והטרגדיה מותירים כאן פער, אך תרבות נישואים בריאה יותר תצמצם אותו. לפיכך, עיגון האמת המוסרית של נישואים בחוק הוא קריטי להבטחת הברכה החברתית הרבה שנישואי אמת משרתים.

 

ה. אתגרים לרוויזיוניסטים

התפיסה הזוגית של הנישואים ניתנת להסקה מן המאפיינים המקובלים של הנישואים, מועילה לחברה, ונהנית מעקביות פנימית. לעומת זאת, שום גרסה של התפיסה הרוויזיוניסטית של הנישואים אינה מסבירה היבט יסודי בתוכה: מדוע יהיה למדינה עניין באסדרת מערכות יחסים מסוימות – אבל רק אם הן רומנטיות וסביר שגם מיניות, ורק אם הן מונוגמיות. הניסיונות שעשו רויזיוניסטים לספק סיבות עקרוניות לעמדות אלו לא עלו יפה. באין התפיסה הזוגית של הנישואים, או דומה לה, הנקודה הראשונה (אסדרת המדינה) קשה להגנה, והשתיים האחרות (הרומנטיות והמונוגמיות) אינן ניתנות להגנה כלל. נפרט.

 

1. מדוע יהיה למדינה עניין באסדרת מערכות יחסים מסוימות?

מדוע המדינה אינה קובעת תנאים לידידויות הרגילות שלנו? מדוע אין היא דורשת פעולה כלפי מי שמזניח את חברו או אף בוגד בו? מדוע אין טקסים אזרחיים ליצירת ידידויות או מכשולים משפטיים לסיומן? התשובה היא שידידויות רגילות אינן משפיעות על טובת הכלל הפוליטית בדרכים מובְנות המצדיקות או מחייבות אסדרה משפטית.

לעומת זאת, נישואים הם עניין של אינטרס ציבורי דחוף, כפי שמעידה ההיסטוריה של כמעט כל תרבות – ועל כן הם ראויים להכרה ולאסדרה.[38] חברות מסתמכות על משפחות, הבנויות על נישואים חזקים, כדי לייצר את מה שהן זקוקות לו אך אינן יכולות ליצור בעצמן: אנשים ישרים והגונים, שיהיו אזרחים מצפוניים ושומרי חוק. בתהליך הבשלתם של הילדים מיטיבים עימם האהבה והטיפול של אם ואב, והם נשכרים ממערכת היחסים האוהבת, המחויבת והבלעדית השוררת בין הוריהם.

אף שחלק מהליברטריאנים מציעים להפריט את הנישואים,[39] ולהתייחס אליהם כפי שאנו מתייחסים לטקסי החניכה הדתיים – הטבלה, בר מצווה – עליהם להכיר בכך שהפרטה כזאת תהיה הרת אסון למדינה בעלת ממשלה מוגבלת כבחזונם. בהיעדר תרבות נישואים משגשגת, משפחות רבות לא תיווצרנה מלכתחילה, או לא תצלחנה להשיג יציבות ולשמור עליה. כשאבות נעדרים והריונות מחוץ לנישואים נעשים שכיחים מגיעה שרשרת של תחלואים חברתיים. וכשכך קורה, הביקוש לפיקוח ממשלתי ולשירותים חברתיים גדל. על פי מחקר של מכון ברוקינגס, 229 מיליארד דולר של הוצאות רווחה ממשלתיות בין 1970 ל-1996 ניתן לייחס להתפרקות תרבות הנישואים ולהחמרת הבעיות החברתיות הנובעות מכך: הריונות בקרב נערות, עוני, פשיעה, שימוש בסמים ובעיות בריאות.[40] הסוציולוגים דיוויד פּוֹפֵּנוֹ ואלן וולף ערכו מחקר מקיף במדינות סקנדינביה ומצאו שככל שתרבות הנישואים דועכת, הוצאות המדינה עולות.[41]

על כן עמוק עניינה של המדינה בנישואים מעניינה בידידויות רגילות: לנישואים קשר עקרוני ומעשי לילדים. חיזוק תרבות הנישואים מגדיל את הסיכוי של ילדים להפוך לאזרחים ישרים ופרודוקטיביים. במילים אחרות, הסיבה לקידוש תפיסת נישואים כלשהי, והסיבה להאמין שהתפיסה הנכונה היא זו הזוגית, הן אחת: הקשר העמוק בין נישואים לילדים. נתקו קשר זה, ויהיה קשה הרבה יותר להראות מדוע על המדינה להתעניין בנישואים בכלל. כל הצעה למדיניות, עם זאת, חייבת להיות מסוגלת להסביר מדוע על המדינה לחוקק אותה.

 

2. רק אם הם רומנטיים?

יש הטוענים כי על המדינה להעניק לאנשים זכויות משפטיות מסוימות מעצם זה שהם מספקים זה לזה תמיכה וטיפול ביתיים. אך מתכונת זו אינה יכולה להגדיר נישואים או להסביר את המאפיינים האחרים של חוקי הנישואים.

קחו את ג'ו וג'ים. הם חיים יחד, תומכים זה בזה, חולקים אחריות ביתית, ואין להם ילדים או אחרים התלויים בהם. מכיוון שג'ו מכיר את ג'ים ובוטח בו יותר מכל אדם אחר, הוא היה רוצה שג'ים יהיה זה שיבקר אותו בבית החולים אם יחלה, ייתן הנחיות לטיפול בו אם יהיה מחוסר הכרה, יירש את נכסיו אם ימות ראשון, וכן הלאה. כך גם לגבי ג'ים כלפי ג'ון.

עד כה, ייתכן שהנחתם שג'ו וג'ים מקיימים מערכת יחסים מינית. אך האם זה משנה? מה אם הם אחים רווקים? מה אם הם חברים הכי טובים שהמשיכו לגור יחד לאחר הקולג', או שבו והתלכדו לאחר שהתאלמנו? האם יש סיבה שהזכויות שהם מקבלים תותְלֵינה בשאלה אם מערכת היחסים שלהם רומנטית, או אפילו יכולה להיות כזאת? האם לא יהיה זה עוול מובהק אם המדינה תמנע מהם זכויות רק משום שאינם מקיימים יחסי מין?

יענה מישהו ויאמר שהכול יודעים שנישואים קשורים איכשהו לרומנטיקה; זה לא דורש הסבר. אך זו הנחת המבוקש כנגד ג'ו וג'ים, שרוצים את זכויותיהם. וזה עוצר בטרם עת את החיפוש אחר תשובה לשאלה מדוע אנו נוטים לקשור נישואים ברומנטיקה. ההסבר יחזיר אותנו לנקודה המרכזית שלנו: רומנטיקה היא סוג התשוקה השואפת לאיחוד גופני, והנישואים נוגעים בכך מאוד.

ברגע שנקודה זו מתקבלת, אנו חוזרים לשאלה מה נחשב כאיחוד גופני אורגני. חיבוק? רוב האנשים חושבים שלא. אך אז, מדוע יחסי מין כה חשובים? מה אם מישהו מפיק יותר הנאה או חש אינטימיות מפעילות אחרת (טניס, אולי, כבדוגמה הקודמת שלנו)? בסופו של דבר, עלינו לחזור לעובדה שמשגל, המעשה ההולדתי, מאחד באופן ייחודי בני אדם, כפי שהוסבר לעיל. אך עובדה זו תומכת בתפיסה הזוגית: הסיבה שנישואים כרוכים בדרך כלל ברומנטיקה היא שהם כוללים בהכרח איחוד גופני, ורומנטיקה היא סוג התשוקה השואפת לאיחוד גופני. אך איחוד גופני אורגני אפשרי רק בין גבר לאישה.

 

3. רק אם הם מונוגמיים?

נחזור לדוגמה של ג'ו וג'ים, ונוסיף גבר שלישי: ג'ון. כדי לסנן את הנקודה השנייה מדוגמה זו, נניח ששלושת הגברים נמצאים במשולש רומנטי. האם משהו משתנה? אם אחד מהם נפטר, השניים האחרים הם יורשים משותפים. אם אחד חולה, כל אחד מהם יכול לבקר או לתת הנחיות. אם ג'ו וג'ים יכלו לקבל הכרה במערכת היחסים הרומנטית שלהם, מדוע שלא יקבלו זאת ג'ו, ג'ים וג'ון?

שוב, יהיה מי שיתנגד בנימוק שהכול פשוט יודעים שנישואים הם בין שני אנשים בלבד. זה לא דורש הסבר. אך גם כאן מדובר בהנחת המבוקש כנגד ג'ו, ג'ים וג'ון, שרוצים את זכויותיהם והכרה משפטית. אחרי הכול, לא מדובר בכך שכל אחד רוצה זכויות כיחיד; נישואים הם איחוד. הם מבקשים הכרה במערכת היחסים הפוליאמורית שלהם ובזכויות המשותפות הנלוות להכרה זו.

אך אם התפיסה הזוגית של נישואים נכונה, ברור מדוע נישואים אפשריים רק בין שני אנשים. נישואים הם, כפי שהראינו לעיל בסעיפים הראשונים של פרק ב, איחוד בין-אישי כוללני המושלם ומתחדש על ידי מעשים של איחוד גופני אורגני ומכוון ללידה וגידול ילדים. איחוד כזה יכול להיווצר על ידי שניים ורק שניים, משום ששום מעשה בודד אינו יכול לאחד באופן אורגני שלושה אנשים או יותר ברמה הגופנית, ולפיכך לחתום איחוד כוללני של שלוש נפשות או יותר ברמות אחרות. למעשה, עצם הכוללנות של האיחוד דורשת שהמחויבות הזוגית תהיה בלתי מחולקת: נתונה בדיוק לאדם אחד אחר; אך כוללנות זו, והבלעדיות הנדרשת מתוך התכוונותה כלפי גידול ילדים הגיונית רק בתפיסה הזוגית (כאמור בסעיף ב 3). באורח דומה, לילדים יכולים להיות רק שני הורים – אם ואב ביולוגיים. ישנם שני מינים, ופרט אחד מכל מין נחוץ להולדה. לכן, נישואים, שהם סוג רבייתי של קהילה, דורשים שניים – אחד מכל מין.

יהיו שיפטירו שזאת הסחת דעת: שאיש אינו דורש הכרה באיחודים פוליאמוריים, ולכן אנו חומקים פה לטיעון-תבהלה ממחוזות "המדרון החלקלק".

על כך יוער תחילה שאין כל פְּסול מהותי בטיעון נגד מדיניות המבוסס על תחזיות סבירות של תוצאות לא רצויות. ומעבר לכך, תחזיות כאלו דווקא נראות סבירות למדי במקרה זה, בהתחשב בכך שאישים בולטים כמו גלוריה סטיינם, ברברה ארנרייך וקורנל ווסט כבר דרשו הכרה משפטית במערכות יחסים מיניות של "שותפים מרובים".[42] מה עוד שמערכות יחסים כאלו אינן נדירות: 'ניוזוויק' מדווח כי יש יותר מחצי מיליון  כאלו בארה"ב לבדה.[43]

אך במאמר זה איננו מנסים לחזות את ההשלכות החברתיות או המשפטיות של התפיסה הרוויזיוניסטית. מטרתנו בבחינת תבחיני המונוגמיה והרומנטיות היא להעלות נקודה מושגית פשוטה אך מכרעת: כל עיקרון שיצדיק הכרה משפטית במערכות יחסים חד-מיניות יצדיק גם הכרה משפטית באיחודים פוליאמוריים ולא-מיניים. לכן, אם – כפי שרוב האנשים (כולל רוויזיוניסטים רבים) מאמינים – נישואים אמיתיים הם במהותם איחוד מיני של שני אנשים בדיוק, התפיסה הרוויזיוניסטית של הנישואים חייבת להיות שגויה. כל רוויזיוניסט שמסכים שהמדינה אמורה להכיר רק בנישואים אמיתיים חייב או לדחות את הנורמות המסורתיות של מונוגמיה והשלמה מינית – או לאמץ את התפיסה הזוגית ששוללת גם איחודים חד-מיניים.

פרופ' אליזבת בְּרֵייק מאוניברסיטת קלגרי מאמצת תוצאה זו ואף מעבר לה. היא תומכת ב"נישואים מינימליים", שבהם "יחידים יכולים לקיים יחסי נישואים משפטיים עם יותר מאדם אחד, באופן הדדי או אסימטרי, תוך שהם קובעים בעצמם את מין הצדדים ומספרם, את סוג מערכת היחסים המעורבת, ואילו זכויות ואחריות להחליף עם כל אחד".[44] אך ככל שהצדדים ב"נישואים מינימליים" מגדירים על בסיס חד-פעמי יותר אילו זכויות וחובות להחליף (כעולה מן השפע המגוון המוצע פה), כך המדיניות המוצעת משיגה פחות. ככל שאנו שוללים ממדיניות הנישואים צורה מוגדרת, אנו שוללים ממנה מטרה. כאשר ממשיכים במרץ בלוגיקה של דחיית התפיסה הזוגית של נישואים, הדבר מוביל, דרך חוסר צורה, לחוסר מטרה: היא מציעה מדיניות שמוסר בה הבסיס העקרוני לכל מגבלה, ומשכך קשה להסביר את התועלת שלה. כמובן, חלק מהרוויזיוניסטים יבססו את תמיכתם בנורמות המועדפות עליהם על חישובים תלויי-נסיבות של זהירות או ישימות, שנתייחס אליהם בהמשך. אך אנו מאתגרים את הרוויזיוניסטים הרבים התומכים בנורמות כגון מונוגמיה כעניין של עיקרון מוסרי, להשלים את המשפט הבא: איחודים פוליאמוריים ואיחודים לא-מיניים מטבעם אינם יכולים להיות נישואים, ואינם צריכים להיות מוכרים משפטית, כי…

 

ו. האם נישואים אינם פשוט מה שאנו מגדירים ככאלה?

בין אלה המבססים את מדיניות הנישואים על חישובים תלויי-נסיבות של זהירות או ישימות, ישנם מה שניתן לכנות "הַבְנָיָיתיים".[45] הם מכחישים שקיימת מציאות כלשהי לנישואים שאינה תלויה במנהג – כלומר שיש תנאים אובייקטיביים שמערכת יחסים חייבת לעמוד בהם כדי לבסס את הזכויות והחובות המוסריות המייחדות את סוג האיחוד הטבעי שקראנו לו נישואים אמיתיים.[46] לדידם של ההבנייתיים, נישואים הם כל מה שהמוסכמות החברתיות והמשפטיות קובעות שהם, ואין מציאות מוסרית נפרדת שהמוסכמות הללו אמורות לעקוב אחריה. מכאן שבלתי אפשרי שמדיניות המדינה תהיה שגויה לגבי נישואים: הצעות שונות הן רק פחות או יותר ישימות או עדיפות.[47]

תפיסה זו מופרכת על ידי ההבחנה העקרונית בין קֶשֶׁת הידידויות הרגילות לבין מערכות היחסים שמובנה בהן ערך ייחודי באשר הן מרחיבות את האיחוד בין שני אנשים אל כל הממד הגופני של הווייתם; מופנות באורח מובנה להולדת ילדים וגידולם; ודורשות מחויבות קבועה ובלעדית. העובדה שכל התרבויות הידועות בכל זמן ומקום ראו לנכון לווסת את מערכות היחסים בין הורים בפועל או בכוח, וביניהם לילדים שיכולים להיות להם, רק מאשרת את מציאותם הבלתי-תלויה של הנישואים.

אפילו אם נקבל את עמדת ההבנייתיים שלנישואים אין מציאות עצמאית, הטיעונים שלנו נגד הרוויזיוניסטים חלים גם עליהם. כי אם נישואים הם רק "חוזה חברתי" שנועד לתועלת ציבורית – אין סיבה עקרונית להגביל אותם דווקא לזוגות רומנטיים מונוגמיים. ואם הם מודים שיש סיבה כזאת – הם מודים בעצם שיש לנישואים מהות קבועה, בדיוק כפי שאנו טוענים. צורכי הילדים עדיין היו מספקים לנו סיבות חזקות, מבוססות תועלת, לקיים מדיניות נישואים מלכתחילה. והנזק החברתי הצפוי משחיקה נוספת בתפיסה הזוגית היה מצדיק את שימורה בחוק. הצדקה זו רק הייתה מתחזקת על ידי האפשרות לעמוד ביעדים פרגמטיים אחרים בדרכים שאינן מאיימות, כפי שעושה ההגדרה-מחדש של הנישואים, על טובת הכלל. לכן, אפילו בעלי הגישה ההבנייתית לנישואים יכולים וצריכים להתנגד להכרה משפטית בשותפויות חד-מיניות.

 

חלק ב

א. מדוע לא להפיץ נורמות מסורתיות לקהילה הגאה?

נניח עתה לעקרונות המופשטים, ונשאל על המציאות. האם הגדרה מחדש של נישואים לא תחזק את הנורמות המסורתיות, בהַגדילהּ את מספר האיחודים המיניים היציבים, המונוגמיים והנאמנים כך שיכללו זוגות חד-מיניים רבים יותר? ובכן, יש סיבות טובות לחשוב שלא.

ראשית, אף שהעקרונות המתוארים לעיל הם מופשטים, אין זה אומר שהם מנותקים מהמציאות. אנשים נוטים לרופף את דבקותם בְּנורמות שהגיונן מתחיל להיקלש. ואם נישואים מובָנים בדרך הרוויזיוניסטית, כלומר, כאיחוד רגשי בעיקרו שאין לו קשר עקרוני לאיחוד גופני אורגני ולהולדת ילדים וגידולם – כי-אז נורמות הנישואים, במיוחד נורמות הקביעות, המונוגמיה והנאמנות, אכן נעשות פחות הגיוניות. במילים אחרות, חסידי הטענה כי הגדרת הנישואים מחדש תחזק את הנורמות המסורתיות צודקים בהנחה שהגדרה-מחודשת כזאת תוביל להתכנסות – אך טועים לגבי כיוונה של זו. ביטול התפיסה הזוגית של הנישואים לא יטיל נורמות מסורתיות על מערכות יחסים הומוסקסואליות, אלא ייטה לשחוק את הבסיס לנורמות אלה בכל מערכת יחסים. מוסדות ציבוריים מעצבים את הרעיונות שלנו, ולרעיונות יש השלכות; לכן, הסרת הבסיס הרציונלי לנורמה תשׁחַק את ההקפדה על נורמה זו – אם לא מייד, אז עם הזמן.

אין זה עניין מופשט גרידא. אם התפיסה שלנו לגבי נישואים נכונה, מה היינו מצפים שתהיה הסוציולוגיה של איחודים רומנטיים חד-מיניים? בהיעדר סיבות חזקות לדבוק בנורמות נישואים במערכות יחסים השונות מהותית מנישואים, היינו מצפים לראות פחות הקפדה על נורמות אלה, במעשה ובתאוריה כאחד.

חשבו על נורמת המונוגמיה. ג'ודית סטייסי – פרופסורית בולטת מאוניברסיטת ניו-יורק שהעידה בפני הקונגרס נגד חוק ההגנה על הנישואים ואינה נחשבת בעיני עמיתיה האקדמאים לדמות שולית – הביעה תקווה שניצחון התפיסה הרוויזיוניסטית יעניק לנישואים "קווי מתאר מגוונים, יצירתיים ומותאמים", דבר שיוביל חלק מהציבור "לערער על מגבלות הדיאדה של הנישואים המערביים ולחפש… נישואים קבוצתיים קטנים".[48] בהצהרתם "מעבר לנישואים חד-מיניים", יותר מ-300 חוקרים ופעילים "להט"בים ותומכיהם" – כולל פרופסורים בולטים מאוניברסיטאות ליגת הקיסוס – קוראים להכרה משפטית במערכות יחסים מיניות הכוללות יותר משני שותפים.[49] פרופ' ברייק סבורה שהצדק דורש לנקוט הכרה משפטית כזאת כדי "לבטל את הנורמליזציה של מונוגמיה הטרוסקסואלית כאורח חיים" לשם "תיקון אפליה קודמת נגד הומוסקסואלים, ביסקסואלים, פוליגמיסטים ורשתות טיפול".[50]

ומה לגבי הקשר לילדים? אנדרו סאליבן טוען כי נישואים הפכו ל"דרך שבה שני מבוגרים מאשרים את מחויבותם הרגשית זה לזה".[51] א"ג גראף חוגגת את העובדה שעם ההכרה באיחודים חד-מיניים הנישואים "ייצגו לעד בחירה מינית, וינותק הקשר בין מין לחיתולים".[52]

מה לגבי בלעדיות? מר סאליבן, המהלל את ה"רוחניות" של "מין אנונימי", סבור גם כי ה"פתיחות" של איחודים חד-מיניים עשויה לשפר את מערכות היחסים של בעלים ונשים:

איחודים חד-מיניים משלבים תדיר את מעלות הידידות ביעילות רבה יותר מאשר נישואים מסורתיים; ולעיתים, במערכות יחסים בין גברים הומוסקסואלים, הפתיחות של החוזה הופכת אותו לבעל סיכוי גבוה יותר לשרוד מאשר קשרים הטרוסקסואליים רבים… בנישואים בין שני גברים יש סבירות גבוהה יותר להבנה של הצורך במפלט מחוץ לנישואים… משהו מהכנות ההכרחית של מערכת היחסים ההומוסקסואלית, הגמישות שלה והשוויון שלה יכול ללא ספק לעזור בחיזוק ובהעשרה של קשרים הטרוסקסואליים רבים.[53]

כמובן, "פתיחות" ו"גמישות" כאן הם המונחים המכובסים של סאליבן לבגידה מינית.

ואכן, חלק מהרוויזיוניסטים אימצו בחיוב את המטרה של החלשת מוסד הנישואים. הנשיא לשעבר ג'ורג' וו' בוש צדק "כאשר קבע כי מתן אפשרות לזוגות חד-מיניים להינשא יחליש את מוסד הנישואים", כתבה ויקטוריה בראונוורת' – שאינה מסורתית ימנית, אלא תומכת בהכרה משפטית בשותפויות הומוסקסואליות. מבחינתה, טוב שכך. "כך אכן יהיה, וזה יהפוך את הנישואים לרעיון טוב בהרבה מכפי שהיה".[54]

פרופ' אלן ויליס, רוויזיוניסט נוסף, מתהלל כי "הענקת לגיטימציה של נישואים ליחסים הומוסקסואליים תחדיר מרד מובלע במוסד הנישואים אל לב ליבו".[55] מיכלאנג'לו סיניורילֶה, פעיל הומוסקסואלי בולט, קורא לזוגות חד-מיניים "לדרוש את הזכות להינשא לא כדרך לדבוק בקודים המוסריים של החברה, אלא כדי לנפץ מיתוס ולשנות מן היסוד מוסד מיושן". זוגות חד-מיניים צריכים לדעתו "להילחם למען נישואים חד-מיניים והטבותיהם, ומשיינתנו – להגדיר מחדש את מוסד הנישואים; הפעולה החתרנית ביותר של לסביות וגברים הומוסקסואלים… היא לשנות לחלוטין את רעיון ה'משפחה'".^[56] חלק מדוברי הרוויזיוניזם, כגון ג'ונתן ראוך, מקווים בכנות לשמר את נורמות הנישואים המסורתיות.[57] אך אין זה מפתיע שהוא נמצא במיעוט קטן במחנהו.

מחקרים סוציולוגיים ראשוניים תומכים בדעת רוב זו. בשנות ה-80, הפרופסורים דיוויד מקווירטר ואנדרו מטיסון, שנמצאו בעצמם במערכת יחסים רומנטית, יצאו להפריך אמונות עממיות לגבי היעדר ההקפדה של שותפים הומוסקסואלים על בלעדיות מינית. הם סקרו 156 זוגות הומוסקסואליים שמערכות היחסים שלהם נמשכו בין שנה אחת ל-37 שנה. מתוכם, יותר מ-60 אחוז נכנסו למערכת היחסים בציפייה לבלעדיות מינית, אך אף זוג לא נשאר בלעדי מינית מעבר לחמש שנים. השניים הסיקו: "הציפייה לפעילות מינית מחוץ למערכת היחסים היא הכלל בקרב זוגות גברים והיוצא מן הכלל בקרב הטרוסקסואלים".[58] יצאו להפריך אמונות עממיות – ונמצאו מאשרים אותן.

בנוגע לשאלת מספר השותפים, חשוב להימנע מסטריאוטיפים, שלרוב מגזימים באופן בלתי הוגן, אך גם לשקול את הנתונים החברתיים לאור מה שמאמרנו מציע לגבי חוזק, או חולשה יחסית, של הבסיס הרציונלי לקביעוּת ולבלעדיוּת בסוגים שונים של מערכות יחסים. סקר בריטי משנות התשעים, שכלל יותר מ-5,000 גברים, מצא כי החציון של מספר השותפים בחמש השנים הקודמות אצל גברים הטרוסקסואלים היה 2, אצל ביסקסואלים 7, ואצל הומוסקסואלים – 10.[59] סקר אמריקני מצא כי הממוצע של מספר השותפים המיניים שהיו מאז גיל 18 לגברים שהזדהו כהומוסקסואלים או ביסקסואלים היה גבוה פי 2.5 מהממוצע לגברים הטרוסקסואלים.[60]

נכון יהיה אפוא לפקפק בכך שהגדרה מחודשת של הנישואים תגרום לאנשים לדבוק יותר בנורמות שלהם. במקום זאת, היא תערער את הבנת האנשים על הבסיס ההגיוני לנורמות הללו. רק קו מז'ינו של רגשנות יגן על התמיכה בנאמנות המינית וינסה חסר-אונים לבלום את שינוי העמדות והמנהגים שהגל הרוויזיוניסטי העולה מייחל שהנישואים החד-מיניים יחוללו.

גם ויסות משפטי אינו התשובה; המדינה אינה יכולה לעודד ביעילות הקפדה על נורמות במערכות יחסים שבהן אין לנורמות הללו בסיס רציונלי עמוק. חוקים המגבילים את חירותם של אנשים ללא מטרה רציונלית אינם צפויים להחזיק מעמד, ובוודאי שלא לעודד אנשים להקפיד עליהם. לעומת זאת, חוקי נישואים מסורתיים מעודדים הקפדה על נורמות במערכות יחסים שבהן כבר יש לנורמות אלו בסיס רציונלי עצמאי. ראיות ראשוניות מצביעות על כך שזוגות חד-מיניים בתחומי שיפוט המכירים משפטית באיחודיהם נוטים להיות "פתוחים" מינית מתוך כוונה. 'ניו-יורק טיימס' דיווח על מחקר של אוניברסיטת המדינה בסן-פרנסיסקו, ולפיו נישואים הומוסקסואליים "מתוארים על ידי מתנגדים כמאמץ לשכתב את הכללים המסורתיים של הנישואים. בשקט, מחוץ לזרקורי התקשורת ובתי המשפט, זוגות הומוסקסואליים רבים עושים בדיוק את זה…".[61] הטיעון מן השמרנות חלש מאוד.

 

ב. מה לגבי הצרכים הממשיים של בני הזוג?

אנדרו סאליבן הקשה על אחד ממחברי מאמר זה

מה ג'ורג' מציע שיהיה זמין לזוגות הומוסקסואליים. האם נכון בעיניו שנוכל להוריש רכוש זה לזה מבלי שבני משפחה אחרים יגברו עלינו? שיורשה לנו לבקר זה את זה בבית החולים? שיינתן לנו מעמד של קרובי משפחה במקרים של סיבוכים רפואיים, משפטיים, או בתחומי המשמורת או הרכוש? שיוענק לנו מעמד מס כמו לזוגות נשואים הטרוסקסואליים? פרטים אלה חשובים לאנשים אמיתיים החיים חיים ממשיים, אנשים שהמפלגה הרפובליקנית נראית בלתי מעוניינת בטיפול בצורכיהם.[62]

ראשית, ההטבות הנזכרות אינן קשורות כלל לשאלה אם מערכת היחסים הינה, או יכולה להיות, רומנטית או מינית מבחינה משפטית. אך טיפול במקרים דומים במהותם כאילו היו שונים מיסודם יהיה בלתי הוגן. לכן, זכויות והטבות אלו יצטרכו להיות זמינות לכל סוגי המגורים המשותפים אם יוענקו לאחד מהם. אם החוק מעניק אותן לזוג גברים המתגוררים יחד בשותפות מינית, בוודאי שהוא צריך להעניק אותן, נניח, לשני אחים התלויים זה בזה וחולקים אחריות ביתית ויש להם צרכים דומים. מערכת היחסים של שני האחים תהיה שונה במובנים רבים מזו של שני שותפים מיניים גברים, אך לא בדרכים המשפיעות על ההיגיון בהענקת הטבות ביתיות.

אך תוכנית המעניקה זכויות משפטיות לכל שני מבוגרים לפי בקשה – לדוגמה, שותפים רומנטיים, אחיות אלמנות, או נזירים צנועים המתגוררים יחד – לא תהיה תוכנית נישואים. היא לא תעניק הטבות משפטיות בהנחה שמערכת היחסים המוטבת היא מינית. לכן, אין לנו התנגדות עקרונית למדיניות זו. היא לא תטשטש כשלעצמה את טבעם ונורמותיהם של נישואים.

אך ישנן שאלות שצריך לענות עליהן לפני שיוענקו חבילות זכויות נטולות הקשר מיני שכאלה. איזו טובת-כלל תושג באסדרה או בהענקת הטבות למערכות יחסים שהן, במהותן, ידידויות רגילות? מדוע תושג טובה זו רק במערכות יחסים המוגבלות לשני אנשים? האם שלושה נזירים צנועים המתגוררים יחד לא יכולים להיטיב זה עם זה או עם החברה באותה מידה כמו שניים? ותהיה טובת-כלל זו אשר תהיה, האם היא באמת תלויה בהגבלת חירותם של אנשים ליצור ולפרק ידידויות כאלה, כפי שאסדרה משפטית תעשה באופן בלתי נמנע? האם היא מצדיקה את הדילול של המעמד החברתי המיוחד של נישואים אמיתיים, כפי שתוכניות זכויות כלליות יעשו באופן בלתי נמנע?

הערך של מדיניות כזאת – לפחות בעבור יחידים החולקים את האחריות של מגורים משותפים – נראה טמון בהטבות שהיא מספקת ליחידים עצמם, כמו זכויות ביקור בבית חולים וזכויות ירושה. אך ניתן להבטיח זאת באותה מידה באמצעות הסדרים משפטיים נפרדים (כמו ייפוי כוח), שאנו סבורים שכל אחד צריך להיות חופשי לערוך עם כל אחד אחר. מדוע ליצור חבילה משפטית מיוחדת לשותפויות כלליות? ייתכן שיש עניין בכך בתחומי שיפוט מסוימים שבהם, למשל, חסרים לאנשים ההשכלה או המשאבים לערוך הסדרים משפטיים משלהם. אך אם תוכנית כזאת אינה חשופה להתנגדויות החזקות (ולדעתנו, מכריעות) החלות על הגדרות-מחדש משפטיות של נישואים, זה משום שהיא כלל אינה הגדרה מחדש של נישואים.

 

ג. האם התפיסה הזוגית של נישואים מקריבה את מימושם של חלק למען אחרים?

יהיו אולי שידחו את טיעונינו באומרם שאנו מתייחסים לאנשים בעלי נטייה הומוסקסואלית כאילו הם בלתי נראים, ומותירים אותם ללא הזדמנות אמיתית למימוש; שהרי בני אדם זקוקים לרעוּת משמעותית הכרוכה במין ובהכרה ציבורית. אך התנגדות כזאת יסודה באי-הבנת טבעם של נישואים וערכה של ידידות עמוקה.

השקפתנו על נישואים, כמו השקפותיהם של רוב האנשים על כל נושא מוסרי או פוליטי, מוּנעת מדאגתנו לטובתם של כל היחידים והקהילות, דהיינו טובת הכלל. הצגנו סיבות לחשוב שטובה זו מושגת, ולא נפגעת, על ידי חוקי נישואים מסורתיים; ושהיא נפגעת, ולא מושגת, על ידי ביטולם לטובת ההבנה הרוויזיוניסטית.

כדי לראות ביתר בירור כמה מהבעיות שבהתנגדות זו כלפינו, נשקול כמה מההנחות הסמויות שלה:

ראשית: מימוש אינו אפשרי ללא מוצאים קבועים לשחרור מיני.

שנית: אינטימיות משמעותית אינה אפשרית ללא מין.

שלישית: מערכות יחסים ממשיות אינן אפשריות ללא הכרה משפטית.

רביעית: נטייה הומוסקסואלית היא זהות אנושית בסיסית, וכל מדינה שאינה מתאימה את עצמה לכך באופן פעיל מתעלמת מקבוצת בני אדם או אף פוגעת בהם.

חלק מההנחות הללו הן חדשניות ביותר בהיסטוריה של הרעיונות, והן עצמן תלויות בהנחות נוספות שלעיתים מתקבלות ללא ביקורת. חשוב מכך, כל ארבע ההנחות הללו מפוקפקות או לא רלוונטיות לדיון זה.

היות שגוף הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות האישית של האדם, רק משגל יכול לאחד אנשים באופן אורגני, ולפיכך, במסגרת של נישואים.[63] לפיכך, אף שהמדינה יכולה להעניק לחברי כל משק בית זכויות משפטיות מסוימות, ולא צריכה למנוע מאף אחד לערוך הסדרים משפטיים פרטיים מסוימים, היא אינה יכולה להעניק לאיחודים חד-מיניים את מה שמייחד באמת את הנישואים – כלומר להפוך אותם לכוללניים באמת, מכוונים מטבעם לילדים, או מחויבים לנורמות המוסריות הספציפיות לנישואים. המדינה יכולה לקרוא לאיחודים כאלה נישואים, אך זה לא יעשה אותם לכאלה מבחינת האמת המוסרית, והכרה כזאת תפגע בחברה בטשטשה את הבנת הציבור לגבי מה שכרוך באיחודים זוגיים באמת. במובן זה, לא המדינה מונעת נישואים מאנשים מסוימים (או מקשה עליהם), אלא נסיבות חייהם של אנשים אלה. הדבר נכון לא רק לגבי בעלי נטייה הומוסקסואלית בלעדית, אלא גם לאנשים שאינם יכולים להינשא מסיבות כגון מחויבויות משפחתיות דוחקות שאינן מתיישבות עם הכוללנות של הנישואים ועם נגיעתם בילודה, או חוסר יכולת למצוא בן זוג, או כל סיבה אחרת.

המתמודדים עם קשיים כאלה לא צריכים בשום אופן להיות מודרים או לקבל יחס לא הוגן, והם ראויים לתמיכתנו לנוכח הנטל שרבים מהם נושאים. אך כל זה אינו מבסס את ההנחה המוטעית הראשונה, שמימוש אינו אפשרי ללא מוצאים קבועים לשחרור מיני – רעיון שמזלזל בדרך החיים של אנשים רבים. מה שאנו מאחלים לאנשים שאינם יכולים להינשא בשל היעדר משיכה לבני המין השני זהה למה שאנו מאחלים לאנשים שאינם יכולים להינשא מסיבה אחרת כלשהי: חיים עשירים ומספקים. לאלו יכולות להיות צורת רבות לאין ספור, שבכל אחת מהן האנרגיה שהייתה מופנית לנישואים מופנית למאמצים נעלים: מסירות עמוקה יותר למשפחה או לאומה, שירות, הרפתקאות, אומנות, או אלף דברים אחרים.

אך במיוחד, האנרגיה הזאת יכולה להיות מנוצלת לידידות עמוקה.[64] אמונה בהנחה הסמויה השנייה, שאינטימיות משמעותית אינה אפשרית ללא מין, עלולה לעקר את הידידויות שבהן אנשים לא נשואים יכולים למצוא סיפוק – על ידי כך שאינטימיות רגשית, פסיכולוגית ורוחנית תיחשב בלתי-הולמת בידידויות לא-מיניות. אין לערבב בין עומק הידידות לבין נוכחות של מין. הדבר עלול לחנוק את הקשר בין חברים שחשים שהם חייבים להראות שאינם נתונים במערכת יחסים מינית.[65] על ידי עידוד המיתוס שאין אינטימיות ללא רומנטיקה, אנו שוללים מאנשים את הפלא של הכרת האחר, זה שאריסטו כינה בצדק, ב'אתיקה' שלו, "עצמי שני".

ההנחה השלישית מפתיעה (אך לא נדירה) בהקשר זה. גם אם נקבל את הנקודה השנייה, להכרה משפטית אין כל קשר לשאלה אם יש לאסור מעשים הומוסקסואליים או למנוע ממישהו לחיות עם מישהו אחר. הוויכוח הזה אינו עוסק בהתנהגות פרטית של אף אחד. הנושא הוא הכרה ציבורית במערכות יחסים מסוימות וההשפעות החברתיות שלה. היו שתיארו את הדחיפה לנישואים חד-מיניים כמאמץ להפוך איחודים כאלה לחוקיים או אפילו להסיר מהם את האיסור הפלילי. אך ניתן להסיר איסור פלילי או להפוך לחוקי רק את מה שנאסר, ואיחודים חד-מיניים אינם אסורים (לעומת זאת, ביגמיה באמת אסורה; היא פשע). איחודים חד-מיניים פשוט אינם מוכרים כנישואים או זוכים לזכויות שאנו מקנים לנישואים. למעשה, הכרה באיחודים חד-מיניים תגביל את החירות במובן חשוב: היא תחייב את כולם להתייחס לאיחודים כאלה כאילו היו נישואים. כשחוקי הנישואים הם מסורתיים, אזרחים ומוסדות פרטיים חופשיים להכיר או לא להכיר באיחודים הומוסקסואלים כנישואים, כרצונם.

ההנחה הרביעית יוצרת הבחנה שרירותית בין משיכה הומוסקסואלית לבין משיכות מיניות אחרות שאינן דורשות את תשומת הלב והאישור הספציפיים של המדינה. לעיתים היא מובילה אנשים להניח שהמוסר המסורתי מפלה באופן לא הוגן אנשים החשים משיכה חד-מינית. רחוק מכך. במוסר המסורתי, בכל אדם נראה קודם כל אדם בעל כבוד שרווחתו מטילה תביעות על כל יצור אחר שיכול לשמוע ולהיענות להן. בכל אדם רואה המוסר המסורתי תשוקות מסוימות שאינן יכולות להשתלב עם האיחוד הכוללני של נישואים. בכל אדם, הוא רואה את החירות הרדיקלית לעשות בחירות המתעלות מעל נטיות, תורשה והורמונים; מה שמאפשר לגברים ולנשים להפוך ליוצרי אופיים שלהם.

 

ד. האם זה לא טבעי בלבד?

הדיון לעיל בשאלה אם נטייה הומוסקסואלית היא זהות אנושית בסיסית קשור להתנגדות נוספת, שהתשובה לה ניתנת להסקה ממבנה הטיעונים עד לנקודה זו. חלק מהאנשים משני צידי הוויכוח מוטרדים מהשאלה אם משיכה חד-מיניות היא מוּלדת – ולכן, חלק מהמאמינים מסיקים, מכוונת על ידי אלוהים – או שהיא תוצאת גורמים חיצוניים בלבד.[66] אם המשיכה ההומוסקסואלית היא מולדת, הם מניחים, יש להכיר משפטית באיחודים חד-מיניים. אחרי הכול, כיצד יכול דבר טבעי או מכוון על ידי אלוהים לעמוד למכשול בפני טובה כמו נישואים?

איננו מתיימרים לדעת את מקור המשיכה החד-מינית, אך אנו רואים בכך עניין לא רלוונטי בסופו של דבר לוויכוח זה. בנקודה זו, אנו מסכימים עם תומך נישואים חד-מיניים, פרופ' ג'ון קורווינו:

העובדה היא שיש שפע של תכונות המושפעות גנטית שהן בכל זאת לא רצויות. ייתכן שלאלכוהוליזם יש בסיס גנטי, אך לא נובע מכך שאלכוהוליסטים צריכים לשתות במידה מופרזת. אנשים עלולים להיות בעלי נטייה גנטית לאלימות, אך הדבר לא מקנה להם זכות גדולה משל אחרים לתקוף את שכניהם. אנשים עם נטיות כאלו אינם יכולים לומר "אלוהים יצר אותי כך" כתירוץ לפעול על פי נטיותיהם.[67]

 

ה. האם חוק הנישואים המסורתי אינו כופה דעות מוסריות ודתיות שנויות במחלוקת על כולם?

התנגדות זו מופיעה בסוף מסיבה מסוימת. עד כה, כפי שהובטח במבוא, מאמר זה הציג טיעון לעיגון התפיסה הזוגית של נישואים וטיפל בהתנגדויות תאורטיות ומעשיות רבות כלפיה, בלי להסתמך על התגלות או סמכות דתית מכל סוג שהוא. הדבר משקף הבדל מכריע בין נישואים לבין ענייני אמונה ופרטיקה דתית גרידא, כגון הדוקטרינות של השילוש וההתגלמות, ההארה של הבודהה, טבילות, בר מצוות, טקסי טהרה, צום ותפילה. בניגוד לעניינים אלה, טובת האדם שבנישואים והשלכותיה על טובת הכלל של קהילות אנושיות ניתנות להבנה, לניתוח ולדיון מבלי לעסוק בנושאים ובוויכוחים תיאולוגיים ספציפיים.

כמובן, דתות רבות מקיימות טקסים להכרה בנישואים ומלמדות את התפיסה הזוגית של נישואים (או משהו קרוב הרבה יותר אליה מאשר לתפיסה הרוויזיוניסטית); ואנשים רבים מונָעים לתמוך בתפיסה הזוגית מסיבות הכוללות גם סיבות דתיות. אך עובדות אלו אינן מכריעות את הוויכוח בשאלה איזו תפיסה של נישואים צריכה להתגלם במדיניות הציבורית. הרי ישנם כיום זרמים דתיים המטיפים לתפיסה הרוויזיוניסטית. אפשר שבדיונים על מדיניות נכון להימנע מעירוב מוטיבציות דתיות, ואפשר שלא; כך או כך, הכלל צריך לחול כאחת על שתי התפיסות, הזוגית והרוויזיוניסטית.

ועדיין יהיו שיאמרו כי עיגון התפיסה הזוגית של הנישואים כרוך במתן עדיפות לאמונה מוסרית שנויה במחלוקת. שוב, טיעון כזה היה פוסל באותה מידה את התפיסה הרוויזיוניסטית. שתי התפיסות כרוכות בטענות לגבי השאלה אילו סוגי מערכות יחסים עלינו לכבד ולעודד בציבור – ומכאן גם אילו לא. התפיסה הרוויזיוניסטית, לפחות בגרסה שתוארה לעיל, תכבד ותיתן עדיפות לאיחודים חד-מיניים מונוגמיים אך לא, למשל, לאיחודים פוליאמוריים. כפי שציינו (חלק א, פרק ד, סעיף 2), חוק נישואים תמיד ילַמד שיעור כזה או אחר לגבי סוגי מערכות יחסים יש לעודד – והמפלט היחיד מכך הוא ביטול חוקי הנישואים, דבר שיש לנו סיבות חזקות לא לעשות. במובן זה, אין מדיניות נישואים ניטרלית באמת.

לבסוף, חשוב להבין שאין משהו מיוחד בהיבטים אלה לגבי נישואים. נושאי מדיניות חשובים רבים אחרים יכולים להיפתר רק על ידי נקיטת עמדות מוסריות שנויות במחלוקת, כולל כאלה שדתות שונות מלמדות עליהן דברים שונים; כאלו הן למשל סוגיות הגירה, סיוע לעניים, עונש מוות ועינויים. זה לא אומר שהמדינה לא יכולה, או לא צריכה, לנקוט עמדה בנושאים אלה. זה כן אומר שאזרחים חייבים זה לזה הסבר כן ובהיר של הסיבות לעמדותיהם, כפי שניסינו לעשות כאן.

 

סיכום

ניסוי מחשבתי עשוי לזקק את הטיעון המרכזי שלנו. כמעט כל תרבות בכל זמן ומקום פיתחה מוסד כלשהו הדומה למה שאנו מכירים כנישואים. אך דמיינו כי בני אדם היו מתרבים באופן א-מיני ושהצאצאים האנושיים לא היו זקוקים ליד מטַפחת. במקרה כזה, האם תרבות כלשהי הייתה מפתחת מוסד דומה למה שאנו מכירים כנישואים? נראה כי התשובה היא שלילית.

השקפתנו מסבירה מדוע. אם בני אדם היו מתרבים באופן א-מיני, איחוד גופני אורגני – ולפיכך איחוד בין-אישי כוללני – היה בלתי אפשרי, שום סוג של איחוד לא היה קשור באופן מיוחד ללידה ולגידול ילדים, והנורמות ששתי מציאויות אלה דורשות היו, במקרה הטוב, מאפיינים אופציונליים של כל מערכת יחסים. לפיכך, המאפיינים המהותיים של נישואים היו חסרים; לא היה צורך אנושי שרק נישואים יכולים למלא.

התובנה שללא איחוד מסוג רבייתי אין לחיבור הזוגי משמעות, והוא אינו משיב באופן ייחודי לשום צורך אנושי, רק מדגישה את המסקנות שטענו בעדן: נישואים הם סוג האיחוד המעוצב על ידי הטוטליות שלו ומוגשם בהולדה ובגידול ילדים. רק זה יכול להסביר את מאפייניהם המהותיים, ההגיוניים פחות במערכות יחסים אחרות. היות שנישואים משיבים באופן ייחודי לצרכים מהותיים בדרך כה מובנית, יש להסדיר אותם למען טובת הכלל, טובה הניתנת להבנה גם ללא טיעונים דתיים ספציפיים. צורכיהם של אלה שאינם יכולים להינשא או בוחרים שלא להינשא מטעמי זהירות (אפילו עקב גורמים טבעיים), ושמערכות היחסים שלהם הינן, לפיכך, שונות במהותן – יכולים להיענות בדרכים אחרות.

התפיסה שהוצגה במאמר זה אינה פשוט הפּשרה המועילה ביותר או המזיקה פחות בין טובתם של מעט מבוגרים לבין טובתם של ילדים ומבוגרים אחרים. גם אין כאן "טיעונים בלבד" מצד אחד מול "צרכים קונקרטיים" של אנשים מצד שני. אנו דוחים את שתי הדיכוטומיות הללו. נישואים המובָנים כאיחוד זוגי של בעל ואישה משרתים באמת את טובת הילדים, את טובת בני הזוג ואת טובת הכלל של החברה. וכאשר הטיעונים נגד תפיסה זו נכשלים, והטיעונים בעדה מצליחים, והטיעונים נגד החלופה שלה מכריעים, אנו רואים בכך עדות לכך שהיא משרתת את טובת הכלל. כי התבונה אינה רק כלי וַכחני להפשטת טיעונים לכדי הנחות, אלא עדשה הממקדת את מאפייני השגשוג האנושי.

---

מאמר זה, המובא כאן כנציג בולט ומעורר מחשבה של השמרנות החברתית, התפרסם בגיליון 34 של כתב העת Harvard Journal of Law & Public Policy. הוא הופיע בשנת 2010, ואחדות מהתופעות המתוארות בו, כמו גם השיח סביבן, היו אז בחיתוליהן; ועל רקע זה יש להבין את ההתייחסות אליהן במסגרת הטיעון. התרגום לעברית מאת צור ארליך. להכרות מעמיקה עם פרופ' רוברט פ' ג'ורג' ראו הריאיון המקיף שערכנו איתו בגיליון 40 של השילוח.

---

תמונה:

---

[1] ראו John M. Finnis, “Law, morality, and ‘sexual orientation’", 69 Notre Dame Law Review 1066 (1994), p. 1049; John Finnis, "Marriage: A basic and exigent good," The Monist, July-Oct. 2008, pp. 388–406 . ראו גם Patrick Lee & Robert P. George, Bodyself Dualism in Contemporary Ethics and Politics  (2008), pp. 176–197 .

[2] ראו Stephen Macedo, “Homosexuality and the Conservative Mind”, 84 GEO. L.J. (1995), pp.  261, 279 .

[3] גם במסורות שהתירו או מתירות פוליגמיה, הנישואים הם בין גבר לאישה.

[4] ראו William N. Eskridge, Jr., “A History of Same-Sex Marriage”, 79 Va. Law Review (1993), pp. 1419, 1424 .

[5] ראו לדוגמה שם.

[6] ראו Loving v. Virginia, 388 U.S. 1, 11 (1967) .

[7] לאורך ההיסטוריה, שום חוקים של חברה כלשהי לא אסרו במפורש נישואים חד-מיניים. זאת משום שעד לאחרונה הם לא נחשבו כדבר אפשרי. יתרה מזו, חוקי האיסור על נישואים בין-גזעיים, לפחות בארצות הברית, נועדו להפריד בין שחורים ללבנים, ובכך לשמר את מעמדם החברתי, הכלכלי והפוליטי הנחוּת של השחורים. אך חוקי הנישואים המסורתיים לא נועדו לדכא אנשים עם משיכה חד-מינית. ההשוואה פוגענית ומבלבלת לדידם של רבים; ביניהם כמעט שני שלישים מהמצביעים השחורים שתמכו בשימור הנישואים הזוגיים במסגרת הצעת החוק מספר 8 בקליפורניה. ראו Cara Mia DiMassa & Jessica Garrison, “Why gays, blacks are divided on prop. 8”, Los Angeles Times, 8.11.2008, p. A1 .

[8] להצגה קצרה של רעיון זה ושל השלכות טיעוננו הדוחה אותו ראו להלן בפרק ו.

[9] ראו Perry v. Schwarzenegger, 704 F. Supp. 2d 921 (N.D. Cal. 2010) .

[10] נקודה זו דורשת הרחבה. חלק מהרוויזיוניסטים עשויים להכחיש שקיים דבר כזה "נישואים אמיתיים" שממנו מערכת יחסים כלשהי עשויה לסטות, ובמקום זאת לטעון כי נישואים הם קונבנציה בלבד. למי שחושב שנישואים הם פיקציה חסרת תועלת או בלתי-מוצדקת אין סיבה לתמוך בשום חוק נישואים כלל – בעוד מי שחושב שזו פיקציה שימושית ומוצדקת חייב להסביר מדוע על המדינה לשמור אפילו על אותן מגבלות על נישואים שהוא תומך בהן. בנקודה האחרונה, ראו להלן חלק ב, פרק ב. על ההשלכות של התייחסות לנישואים כמבנה מלאכותי גרידא, ראו להלן בחלק זה, פרק ו.

[11] מקרב הרוויזיוניסטים ראו למשל Jonathan Rauch, “For better or worse? The case for gay (and straight) marriage”, The New Republic, 6.5.1996, p. 18 (זמין במרשתת); Ralph Wedgwood, “The fundamental argument for same-sex marriage”, 7 J. POL. PHIL.  (1999), pp. 225, 229; Jonathan Rauch, Not so fast, Mr. George, Independent Gay F., 2.8.2006 (זמין במרשתת). בין תומכי הגישה הזוגית ראו למשל בסומה התאולוגית לתומס אקווינס, Supp., Q. 44, Art. 1 .

[12] ראו למשל Thomas Walter Laqueur, Making Sex, body and gender from the Greeks to Freud, 1990, p. 48 .

[13] העונג אינו יכול למלא תפקיד זה מכמה סיבות. ראשית, הטובה חייבת להיות משותפת באמת ולשרת את הזוג כשלם, אך תענוגות (ולמעשה, כל טובה פסיכולוגית) הם פרטיים ומועילים לבני הזוג, אם בכלל, רק באופן אינדיבידואלי. שנית, הטובה חייבת להיות גופנית, אך תענוגות הם היבטים של חוויה. שלישית, הטובה חייבת להיות בעלת ערך מטבעה, אך תענוגות אינם טובים כשלעצמם – כפי שמעידים, למשל, תענוגות סדיסטיים. לדיון נוסף בנקודה פילוסופית זו ראוLee & George, Body self dualism , pp. 95–115, 176–197 .

[14] מילון אוקספורד (מהדורה שנייה, 1989) מציג כאחת ההגדרות של consummation (מימוש) "השלמת הנישואים באמצעות משגל". השימוש המשפטי המוקדם ביותר המתועד הוא בחוק משנת 1548, 2-3 Edw. VI, c. 23 § 2: "פסק דין לנישואים, המצווה על טקס חגיגי, מגורים משותפים, מימוש, ויחס כיאה לבעל ואישה" (שם). בשימוש מודרני יותר, "מימוש הנישואים" עדיין נחשב בדיני משפחה כ"מעשה המיני הראשון לאחר הנישואים בין בעל לאישה" (המילון המשפטי של Black, מהדורה תשיעית, 2009).

[15] כלומר מועשרים כחוויה.

[16] עוד על כך להלן בפרק ד של חלק זה.

[17] למחקרים הרלבנטיים ראו בפרסום זה, החתום בידי כשבעים מלומדים, ובו מוצג הטיעון הפילוסופי בזכות נישואים לצד ראיות נרחבות ממדעי החברה על רווחתם של ילדים ומבוגרים. The Witherspoon Institute, Marriage and the public good: ten principles, 2008, pp. 9–19. זמין במרשתת.

[18] Kristin Anderson Moore et al., “Marriage from a child's perspective: How does family structure affect children, and what can we do about it?”, Child Trends Research Brief, June 2002, pp. 1-2, 6.

[19] Wendy D. Manning & Kathleen A. Lamb, “Adolescent Well-Being in Cohabiting, Married, and Single-Parent Families” , Journal of Marriage & Family 65, 2003, pp. 876, 890.

[20] ראו Sara McLanahan, Elisabeth Donahue & Ron Haskins, introducing the issue, 15 The  future of child, 2005, p. 3; Mary Parke, “Are married parents really better for children?”, Clasp Policy Brief, may 2003; W. Bradford Wilcox et al., Why Marriage Matters: Twenty-Six Conclusions From The Social Sciences, 2005, 6.

[21] ראו להלן בחלק זה, פרק ה, סעיף 3.

[22] ראו למשל מאמר המערכת בבוסטון גלוב, 22.11.1999 (עמ' 22A): "[נישואים חד-מיניים] אינם חותרים תחת הנישואים המסורתיים יותר ממה ששיט חותר תחת שחייה".

[23] Stanley Kurtz, “The End of Marriage in Scandinavia”, The Weekly Standard, 23.1.2004, p. 26. זמין במרשתת.

[24] Elizabeth Brake, “Minimal Marriage:What Political Liberalism Implies for Marriage Law”, 120 ETHICS, 2010, pp. 302, 332 . ההדגשה שלנו.

[25] Richard Doerflinger, “Family Policy in The United States”, 1980; Maggie Gallagher, The Abolition of Marriage: How We Destroy Lasting Love, 1996; Promises to Keep: Decline and Renewal of Marriage in America, David Popenoe et al. eds., 1996; The Book of Marriage: The Wisest Answers to the Toughest Questions, Dana Mack & David Blankenhorn eds. 2001; Wade F. Horn et al. (eds.), The Fatherhood Movement: A Call to Action (1999); United States Conference of Catholic Bishops, “Marriage And Family Life”, 1975; Maggie Gallagher & Barbara Dafoe Whitehead, “End No-Faultdivorce?”, 75 First Things 24 (1997).

[26] ראו דוח The Witherspoon Institute הנזכר לעיל.

[27] הם בבירור הקורבנות העיקריים של השחיקה שכבר התרחשה. ראו W. Bradford Wilcox, “The Evolution of Divorce”, Naional Affairs, 2009, pp. 81, 88–93.

[28] Marc D. Stem, “Same-sex marriage and the churches”, in Douglas Laycock et al. (eds.), Same-sex marriage and religious liberty: emerging conflicts 1, 2008, pp. 11–14. אסופת מאמרים זו כוללת דעות של חוקרים משני צידי המחלוקת על נישואים חד-מיניים, המסיקים כי הנהגת נישואים כאלו תתנגש בהכרח עם חופש הדת.

[29] Maggie Gallagher, “Banned in Boston: The coming conflict between same-sex marriage and religious liberty”, The Weekly Standard, 5.5.2006, p. 20 .

[30] Harper v. Poway Unified Sch. Dist., 345 F. Supp. 2d 1096, 1122 (S.D. Cal. 2004) .

[31] ראו למשל Parker v. Hurley, 514 F.3d 87 (1st Cir. 2008) .

[32] Monica Hesse, “Opposing gay unions with sanity & a smile”, Washington Post, 28.8.2009, p. C10.

[33] Andrew Alexander, “'Sanity & a smile' and an outpouring of rage”,Washington Post, 6.9.2009, p. A17.

[34] Frank Rich, Op-ed., “The bigots' last hurrah”, New York Times, 194/2009 (Week in Review), p. 10 .

[35] השאלה אם איחוד גופני הוא באמת זוגי תלויה בגורמים נוספים – למשל, בשאלה אם הוא נעשה בחופשיות כדי לבטא מחויבות קבועה ובלעדית. לפיכך, איחוד גופני הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק לאיחוד זוגי.

[36] פרופ' אנדרו קופלמן טען כי "איברי המין של אדם עקר מתאימים להולדה לא יותר מכפי שרובה לא טעון מתאים לירי. אם מישהו מכוון אליי רובה ולוחץ על ההדק, הוא מפגין התנהגות שכהתנהגות מתאימה לירי, אך עדיין משנה מאוד אם הרובה טעון ואם הוא יודע זאת (Andrew Koppelman, The gay rights question in contemporary american law, 2002, 87–88). התנגדותו של קופלמן מחמיצה נקודה חשובה. איברים טבעיים ותהליכים אורגניים אינם דומים לחפצים מעשה ידי אדם או לתהליכים מלאכותיים, השומרים על הדינמיות שלהם כלפי מטרות מסוימות רק כל עוד אנו משתמשים בהם למטרות אלו, מתוך הנחה שהם מסוגלים לכך. כלומר, תפקודם מוטל עליהם על ידי המשתמשים בהם. כך, חתיכת מתכת הופכת לסכין – חפץ שתפקידו לחתוך – רק כשאנו מתכוונים להשתמש בה לחיתוך. כשהיא כבר אינה מסוגלת לחתוך ואנו כבר לא מתכוונים להשתמש בה לחיתוך, היא כבר אינה באמת סכין.

הדבר אינו נכון לגבי האיחוד בין גופיהם של גבר ואישה, משום שאיברים טבעיים הם מה שהם (ולפיכך בעלי דינמיות טבעית כלפי תפקודים מסוימים) ללא תלות בכוונות שלנו לשימוש בהם ואף ללא תלות בשאלה אם התפקוד שהם משרתים יכול להגיע להשלמה. כך, בדוגמה שלנו, קיבה נותרת קיבה – איבר שתפקידו הטבעי הוא לבצע שלב מסוים בעיכול – ללא קשר לשאלה אם אנו מתכוונים להשתמש בה בדרך זו ואף אם העיכול לא יושלם בהצלחה. דבר דומה נכון לגבי איברי מין ביחס להולדה.

[37] לפי התפיסה הזוגית, בני הזוג נשבעים ליצור איחוד כוללני, ולפיכך גם גופני, ומכאן הולדתי מטבעו.
הם אינם נשבעים – ואינם יכולים להישבע – ליצור איחוד שיביא בפועל להולדת ילדים.

[38] ראו Maggie Gallagher, “(How) Will gay marriage weaken marriage as a social institution: A reply to Andrew Koppelman”, 2 University St. Thomas L.J. 33 (2004), 51–52 .

[39] ראו למשל David Boaz, “Privatize marriage: a simple soution to the gay-marriage debate”, Slate, 25.4.1997 .

[40] Isabel V. Sawhill, “Families at risk”, in Henry J. Aaron & Robert D. Reischauer (eds.), Setting national priorities: the 2000 election and beyond, 1999, pp. 97, 108. ראו גם דוח The Witherspoon Institute  הנזכר לעיל, עמ' 15.

[41] David Popenoe, Disturbing the Nest: Family Change and Decline in Modern Societies, 1988, p. xiv-xv; Alan Wolfe, Whose Keeper? Social Science and Moral Obligation, 1989, p. 132–142.

[42] Beyond Same-Sex Marriage:A New Strategic Vision For All Our Families & Relationships, beyondmarriage.org (26.7.2006) .

[43] Jessica Bennett, “Only You. And You. And You: Polyamory-relationships with multiple, mutually consenting partners-hasa coming-out party”, Newsweek, 29.7.2009 .

[44] Brake, “Minimal Marriage”, p. 303.

[45] ראו למשל Eskridge, “A History of Same-Sex Marriage”, pp. 1421–1422: "היסטוריה חברתית הבנייתית מדגישה את הדברים שבהם הנישואים 'מובְנים' לאורך הזמן. מוסד הנישואים נבחן כמשקף יחסי כוח חברתיים רחבים יותר".

[46] ראו שם, עמ' 1434: "נישואים אינם מוסד שנוצר באופן טבעי עם רכיבים מהותיים מסוימים. זהו מבנה הקשור למוסדות תרבותיים וחברתיים אחרים, כך שהגבולות המיושנים בין החיים הציבוריים לפרטיים מתמוססים".

[47] ראו Hernandez v. Robles, 805 N.Y.S.2d 354, 377 (N.Y. App. Div. 2005) (Saxe, J., dissenting): "נישואים אזרחיים הם מוסד שהמדינה יצרה…"; Andersen v. King Cnty., 138 P.3d 963, 1018 (Wash.  2006) (Fairhurst, J., dissenting): "הנישואים שואבים את כוחם מטבעו של חוזה הנישואים האזרחי עצמו והכרת המדינה בו".

[48] ראו Gallagher, “(How) Will Gay Marriage”, p. 62 .

[49] ראו לעיל Beyond Same-Sex Marriage.

[50] Brake, “Minimal Marriage”, p. 336, 323.

[51] Andrew Sullivan, Introduction, in Same-Sex Marriage: Pro and Con: a Reader, Andrew Sullivan ed., 1st ed. 1997, p. xvii, xix .

[52] E.J. Graff, “Retying the Knot”, in Same-Sex Marriage: Pro and Con, p. 134, 136 .

[53] Andrew Sullivan, Virtually Normal: An Argument About Homosexuality, 1996, pp. 202–203.

[54] Victoria A. Brownworth, “Something Borrowed, Something Blue: Is Marriage Rightfor Queers?”, in Greg Wharton & Ian Philips (eds.), I Do/I Don't: Queers On Marriage, Greg Wharton & Ian Philips eds., 2004, pp. 53, 58-59.

[55] Ellen Willis, “Can Marriage Be Saved? A Forum”, The Nation, 5.7.2004, p. 16 .

[56] Michelangelo Signorile, “Bridal Wave”, Out, Dec.-Jan. 1994, p. 68, 161 .

[57] Jonathan Rauch, Gay Marriage: Why It Is Good For Gays, Good For Straights, And Good For America, 2005 .

[58] David P. Mcwhirter & Andrew M. Mattison, The Male Couple: How Relationships Develop, 1984, pp. 252-253, 3.

[59] C.H. Mercer et al., “Behaviourally bisexual men as a bridge populationfor HIV and sexually transmitted infections? Evidence from a national probability survey”, 20 INT'L J. STD & AIDS  (2009), pp. 87, 88.

[60] Edward O. Laumann et al., The social organization of sexuality: Sexual practices in the United States, 1994, pp. 314–316  .

[61] Scott James, “Many Successful Gay Marriages Share an Open Secret”, NewYork Times, 29.1.2010, p. A17 .

[62] Andrew Sullivan, “Only the Right Kind of Symbolic Sex”, The Daily Dish, 4.8.2009 .

[63] שוב, איננו סבורים שכל מעשי המשגל, אפילו בתוך נישואים, הם מעשי-נישואים. משגל חסר אהבה בין בני זוג, במיוחד כשהוא מבוסס על כפייה או מניפולציה, אינו זוגי באמת; הוא נכשל בהגשמה ובביטוי של איחוד זוגי אמיתי וכוללני.

[64] אנשים רבים הנמשכים לבני מינם אך אינם תומכים בהכרה משפטית באיחוד חד-מיניים חקרו את הערך המיוחד שהם מוצאים בחברות עמוקה. ראו למשל John Heard, Dreadtalk :Holy Sex & Christian Friendship – John Heard Life Week 2009 At The University of Sydney-Remarks, dreadnoughts, 4.5.2009.

[65] עוד על השפעתה של תרבות מוטת-מין על החברות ראו אצל Anthony Esolen, “A Requiem for Friendship:Why Boys Will Not Be Boys & Other Consequences of the Sexual Revolution”, 18 Touchstone Magazine, Sept. 2005, p. 21.

[66] Phyllis Zagano, “Nature vs. Nurture”, National Catholic Reporter, 30.9.2010 .

[67] John Corvino, “Nature? Nurture? It Doesn't Matter”, Independent Gay Forum, 12.8.2004 . המאמר של פרופ' קורבינו עוסק במוסריות של יחסים חד-מיניים, שאיננה נושא מאמרנו, אך הנקודה נוגעת גם לנו.