כשהקסם פג

כשהקסם פג

לגדול בדרום לבנון

פואד עג'מי

מאנגלית: יובל סימן-טוב

ספריית שיבולת, 2024 | 239 עמ'

שגריר בריטניה בביירות בתחילת האלף אמר פעם שאם אתה חושב שהבנת את לבנון, כנראה לא למדת אותה מספיק זמן.

לבנון כזירת לחימה מוכרת לישראל כבר ממלחמת העצמאות ומקרבות מלכיה, אבל בייחוד עקב שתי מלחמות לבנון ועקב פעילות צה"ל נגד חזבאללה במלחמת חרבות ברזל. אך כדברי השגריר, אכן מדובר במדינה שקשה להבין את כלל הכוחות והאינטרסים הפועלים בה. הדבר נכון במיוחד לגבי המיעוט השיעי שממנו צמח ארגון חזבאללה על רקע תחושת הזנחה וקיפוח בדרום לבנון.

לפער זה נכנס פואד עג'מי. היסטוריון זה שלימד במוסדות העילית הנחשבים בארה"ב נולד למשפחה שיעית בכפר ארנון בדרום לבנון. לאחר שפרסם שורת ספרים שבהם הציג דעות לא קונבנציונליות לגבי העולם הערבי ולגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ישב עג'מי לתאר את שנות ילדותו בלבנון.

הספר הופיע לאחר מותו (2022), ובעברית – במהלך המלחמה (2024). תיאור של שנות החמישים והשישים יישמע אולי כלא רלוונטי, וקריאה בספר ודאי לא מספקת היסטוריה מסודרת של לבנון. ובכל זאת הספר רב ערך לקורא הישראלי בימינו. עינו החדה של עג'מי זיהתה היטב מגמות שיעצבו את גורל לבנון וישפיעו עמוקות גם על ישראל עד לימינו אנו.

ע'גמי מתאר ברהיטות תהליכים חברתיים, היסטוריים ודתיים, ומקרב אותנו להבנת האזור בשפתו שלו ולא מלמעלה, מתוך תיאור מה שראו עיניו בילדותו ובנעוריו. את המתחים בתוך לבנון הוא מיטיב לתאר תוך הבחנה בין ההיסטוריה הרשמית הנלמדת בבתי הספר לבין "האמת שילדים ספגו בחלב אימם וסתרה את הצביעות של הנרטיב ההיסטורי הרשמי", אמת שכללה למשל את הרתיעה מהדרוזים. כך למשל מתאר עג'מי ביטויים שהונחלו ותיארו את חשיבות הילדים והדור הבא בתור "זינת אל-חיאה ואל-דוניא" (הקישוט של החיים ושל העולם). "הביטוי", הוא מלמדנו, "נאמר בפי הבריות על דרך הדקלום, בלי לחשוב על הדברים".

כי אכן, ספרו של עג'מי מתאפיין ביכולתו לדייק קלישאות ואמירות כלליות. אנו מורגלים בסיסמאות המתארות את ההשפעות האסלאמיות באזורנו, פעמים רבות ממשקיפים חיצוניים שלא למדו די צורכם על תופעות חברתיות ודתיות שהם מתארים. אל מול זה מבחין יפה עג'מי כי "היו לנו טקסים דתיים, אבל לא הכרנו את האמונה" (עמ' 132). הוא ממשיג זאת היטב בזיכרון הכאב מברית המילה בגיל שמונה, או באיסור לקנות נקניק מורטדלה מהקצב, אבל מודע לכך שבסביבתו לא למדו את הקוראן שנועד למלומדים. אבחנה זו כוחה יפה גם היום, ברצותנו להגדיר אישים ותנועות הפועלים מכוח תפיסות אסלאמיות או אסלאמיסטיות. ברוח ע'גמי יש להבחין אם מדובר במנהג מקומי, תפיסה קוראנית, תפיסה מודרנית בלבוש אסלאמי או בתופעה מיובאת.

עג'מי מתאר מזיכרונות סבו את ייבוש ביצות החולָה מנקודת המבט של אלו מעבר לגבול התמהים לראות את החלוצים היהודים העובדים בשדרות גברים לצד נשים "ונשים עם ירכיהן החשופות… היו רמז לעולם אחר". מדברים אלו אנו למדים על ההשפעות התרבותיות והדתיות שהייתה להתיישבות היהודית במרחב. הוא מספר כיצד אביו הבריח נשק מתחת לאף "האינגליז" ומכר אותם מעבר לגבול "לפני שמי שחצה את הגבול ועשה עסקים עם היהוד של פלשתינה נחשב לבוגד". באותו אופן הוא מתאר את הגעתו של גדוד סורי למבצר הבופור במהלך מלחמת העצמאות. כנותו של עג'מי מביאה אותו למבט ביקורתי בתארו את ההפגנות נגד בלפור, אנגליה והציונות בשנות החמישים שאליהן נוהרים התלמידים בעיקר עקב ההזדמנות להבריז מהלימודים.

חייו רצופי התלאות של עג'מי משקפים מגמות רחבות יותר. באלו אפשר למנות את נסיעתו של אביו לערב הסעודית בניסיון להרוויח הון בשדות הנפט, ואת היחס לשיעים בממלכה הסעודית ("עם שם כמו עלי, אתה חייב להיות אריה"). אגב אורחא אנו לומדים על התפתחותן של עיירות דוגמת דהראן המוקפת בשדות הנפט. עג'מי מביע כעס רב כלפי אביו ומתאר חוויה של "ילד שגידלו נשים", עניין שהוא מתאר כבעייתי וחושף טפח לשאלת מעמד האישה בדרום לבנון. על רקע זה סבו הדומיננטי מעניק לו חינוך לנורמות המקומיות על אף ש"המסורת – שסבי היה נציגה וגילומה – נשחקה והלכה".

גם כאן עג'מי ער לפער בין המילים הגבוהות למציאות. הוא מצטט את אביו שאמר על ההשפעות הקומוניסטיות בלבנון ש"יש הרבה פמפלטים בקומוניזם, אבל לחם אין". בהתאמה, עג'מי היה ער למגמות כלל ערביות ולכד היטב את התהפוכות של הנאצריזם ושל גירוש אש"ף מירדן ללבנון על השפעתו ההרסנית על ארץ הארזים. בהקשר הזה מעניין לראות את אבחנותיה של אימו, שהוא מתאר כאשת כפר פשוטה, שאמרה לו שיש שני סוגי אנשים שאין לסמוך עליהם: קומוניסטים, כי אין להם אלוהים, והפלסטינים שאין להם אדמה. אבחנה זו, שלא באה מניתוח אקדמי מנותק אלא מהכרת המציאות בשטח, כוחה יהיה יפה לגבי השפעת שתי הקבוצות על עתידה של לבנון, בעיקר לרעה. השפעות אלו מופיעות כבר בספר בתיאור נישואי אחותו החורגת עם "פלסטיני, גבר בלי אדמה משלו, בלי לאום".

בשפה פיוטית, המכבדת את מורשת אבותיו, עג'מי מתאר לנו את החיים עצמם בדרום לבנון, חיים שהשפיעו בעקיפין, אך בעוצמה רבה, על ישראלים רבים. דוגמה יפה לכך באה כשעג'מי מתאר את המורשת הדרום-לבנונית המונחלת לצאצאים, שלפיה אין לחשוף הכול על מוצאם. עג'מי מסתמך על הקריאה המוסלמית כלפי אללה "יא סתר" – אתה השומר, המסתיר. אופיים של השיעים בדרום לבנון מוסבר לנו באמצעות קירוב השפה האסלאמית להבנתנו. לימוד שפה זו הכרחי לחיינו במזרח התיכון.

ד"ר אריאל אדמוני הוא חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.