איזו לחרב ואיזו לשלום
Getting your Trinity Audio player ready... |
אנו מוקפים אויבים, אבל מלחמה של ממש מתנהלת במחוז קרוב ורחוק גם יחד. האם יש לנו תפקיד?
ראש השנה המתקרב מכונה במסורת ישראל 'יום הזיכרון' – יום של רטרוספקטיבה, שהוא מעצם מהותו יום של דין. חשבון המעשים הוא גם חשבון הנפש. ובלב תפילות היום הזה, בפרק ה'זיכרונות' של תפילת מוסף, מופיע הניסוח הבא, שהוא אולי אחד משיאיו של האתוס הלאומי-אוניברסלי של היהדות, הנע ונד בין האופי המאוד ישראלי של העמידה בתפילה לבין הרכיב האנושי-אוניברסלי שאופייני לראש השנה:
זֶה הַיּום תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ / זִכָּרון לְיום רִאשׁון / כִּי חק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, מִשְׁפָּט לֵא-להֵי יַעֲקב.
וְעַל הַמְּדִינות בּו יֵאָמֵר: / אֵי זוֹ לְחֶרֶב. אֵי זוֹ לְשָׁלום / אֵי זוֹ לְרָעָב. אֵי זוֹ לְשָׂבָע.
וּבְרִיּות בּו יִפָּקֵדוּ / לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת.
… כִּי זֵכֶר כָּל הַיְצוּר לְפָנֶיךָ בָּא. וְאַתָּה דורֵשׁ מַעֲשֵׂה כֻלָּם.
המלים הנשגבות הללו, שנוצקו לתבניתן ככל הנראה בידי פייטן ארצישראלי קדום בימי התנאים, מציבות את ראש השנה כיום שבו מוכרעת ההיסטוריה של "המדינות", – עוד בימים בהם השימוש במונח הזה היה נדיר. היסוד האוניברסלי כרוך בהיותו של ראש השנה "תחילת מעשיך", או "זיכרון ליום ראשון"; לא יום בריאת העם היהודי, אלא יום בריאת העולם או האדם.
והנה, בבואנו לבחון את מה שנשתנה מראש השנה הקודם אל ראש השנה הממשמש ובא, אנו מוצאים פער בין הזירה הישראלית לזירה העולמית. בזירה הישראלית, בניגוד לרושם שנוצר לעתים מהרעש הפוליטי הגדול, לא השתנה כמעט דבר: האיראנים עודם מצויים 'על סף' הגרעין, וישראל עודה פועלת בשורה של דרכים עוקפות לבלימתם; בעיית המשילות והנאמנות של ערביי ישראל ממשיכה להתסיס את היומיום הישראלי ולאיים על העתיד; העתיד התחבורתי של ישראל ממשיך לאיים על כולנו, והגז ממשיך לזרום מהאסדות אל ההתעצמות הכלכלית של ישראל. הטרנדים הפרוגרסיביים ממשיכים לאתגר את החברה הישראלית, והמסורתיות ממשיכה להיות מותג מנצח בשיח החברתי-דתי. ישראל הראשונה וישראל השנייה, "ממשלת השינוי" ו"בלוק נתניהו", "'שומר החומות" ו"עלות השחר", הכול נראה כאותה הגברת בשינוי אדרת. אפילו הפקרת שטחי סי לפעילות הרשות הפלשתינית, שהעסיקה אותנו בגיליון 15, מעסיקה אותנו כאן שוב בגיליון 31. כל הדברים יגעים: מחד גיסא תחושה של מבוי סתום, משבר חונק, אבל מאידך גיסא מציאות של שגשוג והתחזקות גם לנוכח עולם סוער.
אבל בבואנו לזירה העולמית, הסיפור אחר. המלחמה שזעזעה את המערב כולו החלה לפני יותר מחצי שנה, והפכה לאחרונה למעין רעש-רקע שאין מקשיבים לו. אבל גם בלי הקשבה, הוא שם: מעורר לתחייה מונחים ישנים, כמו חירות ולאומיות, טריטוריה וכוח אש, גוש מזרחי וגוש מערבי. האיור שהכין יוני שלמון ל'השילוח' 29, ובו משיב הטנק הרוסי אל ההווה את העבר האירופי רווי המלחמות, ביטא את הערעור שהכניסה הלחימה אל הנחות היסוד של המאה ה-21. הערעור הזה נותר כאן, גם כאשר תשומת הלב התקשורתית נעה לחפש לה עניין אחר. חודשים ארוכים נמשכת הלחימה באוקראינה, גם אם קו החזית התרחק מהבירה, לחימה שכרוכה באובדן המוני של חיי אדם, במדים ושלא במדים, ובהרס שיטתי של ציוויליזציה.
ישראל נתונה תמיד לאיום ביטחוני קיומי. אפילו ימי השלום שאנו חווים בפועל עברו רדוקציה למב"מ, מערכה שבין המלחמות, ובצדק: סביבנו רוחשים ארגונים ומיליציות, ובינינו פועלים תאי טרור, וכולם מבקשים את נפשנו. איננו חיים בשלום שדומיין בעבורנו בידי מעצבי כרזות יום העצמאות של 1978, אחרי ביקור סאדאת. אבל העדר-השלום שלנו אינו דומה במאומה למלחמה שחווה אוקראינה, ולאיום שמתגלגל כלפי העולם כולו מהפעלת הכוח הרוסית. האם ישראל יכולה, וצריכה, לעשות יותר לנוכח המלחמה הזו?
זו שאלה קשה, שלה היבטים אסטרטגיים מורכבים. האם זו גם שאלה מוסרית? האם יש בכלל מקום לשאלות מוסריות במרחב הכוחני-הישרדותי של המערך הבינלאומי? והאם ישראל, שכבר נהפכה למעצמה במובנים רבים, יכולה להרשות לעצמה לצאת מעיסוקה המתמיד בהישרדות ולהרים את הראש אל עבר ייעוד אוניברסלי?
אינני מתיימר להשיב על שאלות אלו. אבל ראוי לתת את הדעת על כך שבין המתבוננים בנו מבחוץ, יש כאלה שעבורם התשובה ברורה מאליה. בשבועות הראשונים של המלחמה, השדרים הישרים והעקיפים מאוקראינה הבהירו שהם נושאים עיניים לישראל כמופת, כמקור השראה, וכפוטנציאל לתמיכה של ממש. בעיני האוקראינים, כמו בעיני רבים בעולם כולו, ישראל אינה כשאר המדינות. היא מודל. מדינת הלאום מוקפת האויבים, מדינת התקומה שלאחר שואה, מדינת עמו של אלוהים מן הביבליה – וממנה, אכן, ציפו להוביל עמדה החורגת מהאינטרס הלאומי הנקודתי שלה.
האם עלינו לשאת את המשא שמטילה עלינו התודעה הזו של מתבוננים מבחוץ? האם זוהי שליחות קדושה, תיקון עולם – או שמא איוולת אסטרטגית? אינני יודע. אני מנחש שגם אחרים מתקשים לגבש עמדה בשאלה הרת גורל זו. מה שכן ניתן לומר, בצער, הוא שאין לנו אפילו התחלה של דיון של ממש בנושא. השיח האוניברסלי בישראל מצוי בעמדת חולשה מובנית.
מצד אחד, נושאי הדגל שלו בפועל הם אלה שהם אזרחי-העולם בעיני עצמם, הסבורים שאין לעם היהודי (ולכל עם אחר) ייחוד וייעוד. זהו אפוא דגל חלש, שיותר ממה שהוא מבטא אחריות לעולם הוא מבטא ניכור למרחב הקרוב (מעין אותה נטייה של העדפת "עניי עיר אחרת", שאותה מתאר הרב חיים נבון בגיליון זה). מצד שני, הדוגלים בייחודו של העם היהודי ובבשורתו האוניברסלית נוטים להתעלם מכל מה שנמצא מחוץ לתחומי עם ישראל. הגויים, איך לומר, לא זוכים לעניין רב או אמפתיה רבה במרחב המסורתי בישראל. גם ממנו, אם כן, לא תצמח סולידריות ישראלית עמוקה עם אתגרי האנושות.
אולי אנו זקוקים לעוד כמה דורות של התאוששות מחיי-גלות, ושל התקוממות מחיי-הישרדות, כדי להרים את הראש ולהסתכל סביב, ולחבר מחדש את מה שהיה פשוט לפייטן הקדום: שיום חגם של ישראל הוא יום הדין של העולם, ושהייעוד הלאומי כרוך במהותו בחתירה לתיקון עולם רחב, ובאמפתיה כלפי כל שוכני תבל.
תמונה ראשית: New Africa/BigStock.