שיחה עולמית, אפריל 2022

חידושו של מסך הברזל

blank

קישור אל הכתבה

השם "פוטין" מוזכר רק פעם אחת במאמר הקינה של העיתונאי הבריטי בן ג'ודה "רוסיה שאיבדנו" (אנהרד, 7 במארס). ג'ודה, יהודי ממוצא עיראקי, גדל ברומניה, התחנך בליסאום שארל דה-גול בלונדון ובאוניברסיטת אוקספורד, וסיקר בחירות, מהפכות ומלחמות באירופה ובצפון אפריקה; הוא גם כתב ספר שלם על נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, "אימפריה שבירה". אבל במאמרו שפורסם פחות משבועיים לאחר פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה, ג'ודה מתייחס לרודן מהקרמלין רק בכינוי המבשר רעות "הוא" – מלבד במשפט היחיד הזה: "המילניאלים היו הדצמבריסטים של פוטין".

לקראת סוף 1825 מת לחופי ים אזוב הצאר אלכסנדר הראשון, חשוך הבנים, וב-14 בדצמבר, או ב-26 בו לפי הלוח הגרגוריאני, פרץ מרד הדקבריסטים (דקבר הוא דצמבר ברוסית) – ניסיון לנצל את המבוכה בשאלת הירושה כדי לייבא את ערכי המהפכה הצרפתית לרוסיה הצארית. הקושרים היו צעירים, בני שלושים ופחות מכך, שנחשפו לרעיונות החירות, השוויון והאחווה במהלך שירותם במלחמות האחרונות נגד נפוליאון. הם הטיפו להחלפת המונרכיה ברפובליקה, אבל היו אליטיסטים, ובקושי ניסו לשווק לחיילים הפשוטים ולהמוני העם את תוכניתם לשינוי המשטר. באופן טבעי הם נחלו כישלון חרוץ. חלקם הוצאו להורג, והשאר – כ-120 איש – הוגלו לסיביר.

ג'ודה נזכר במאמר בסיוריו הקדחתניים ברוסיה בימים שהיה עיתונאי צעיר; הוא זוכר את ביקוריו באנדרטה המציינת את הגבול בין אסיה לאירופה, ממערב ליקטרינבורג שבהרי אורל. "הם עצרו כאן", הוא כותב על הדקבריסטים בדרכם לגלות, "ליד הצלב בגבול היבשתי, ומיררו בבכי. הם ידעו שלא יראו שוב את אירופה". עכשיו הוא זה שממרר בבכי, כי אולי לא יראה עוד את מוסקבה: "אולי נחזור לשם, יום אחד, ונטייל שוב באלכסנדרובסקי סאד", הוא מקווה, "אבל לעולם לא נרגיש שהאדמה מוצקה מתחת לרגלינו".

לפני עשור הוא חגג עם המילניאלים-הדקבריסטים במוסקבה הפרועה עדיין, שאחיזת החנק "שלו" – של פוטין – רק החלה להתהדק סביב צווארה. "ישבנו סביב שולחנות עגולים בברים בבולשאיה ניקיטסקאיה, אפופי עשן, בשלוש לפנות בוקר, עם כל חברינו הרוסים, מוסקבאים שאהבנו לבלות איתם: דיפלומטים משעשעים, כתבים אמיצי לב", הוא כותב בפתח המאמר, ובהמשך: "אלה אותם האנשים, בני אותו הדור, שרק לפני עשור היו צועדים בשמחה בחוצות מוסקבה, מגייסים תרומות ולוחמים בשחיתות".

חבריו מהברים בניקיטסקאיה יצאו להפגנות הגדולות נגד פוטין בשנים 2011–2013. אלכסיי נבלני, פעיל האופוזיציה הכלוא כיום ברוסיה אחרי שמשטר פוטין ניסה לחסלו ברעל, צעק בימים ההם במחאת המונים בפרוספקט סחרובה: רוסיה בודט סבובודנה! רוסיה תהיה חופשית! "האמנתי לו", ג'ודה נזכר, אבל כנראה היה צריך לדעת שלא להאמין: "יש משהו שביר מאוד אך גם עמיד מאוד בדיכוי במדינה הזאת", הוא מהרהר. לפני עשור, כששאל אנשים שוב ושוב לאן לדעתם הולכת רוסיה, הם דיברו איתו על "רודנות תחרותית" או על מדינות ה"בריק" (ברזיל, רוסיה, הודו וסין), ואפילו על עתיד אפשרי של רוסיה בתור עוד מדינה ממוצעת, נורמלית. אבל עכשיו, מוסקבה שהוא שאל בה את השאלות האלה – "הלילית, הנועזת, השיכורה" – נעלמת מאחורי מסך של ברזל. בסוף פברואר ובראשית מארס, מדי יום נותקו הרוסים עוד ועוד מן הקפיטליזם המערבי – מאפל, מנטפליקס, ממאסטרקארד, מלואי ויטון. חבריו של ג'ודה מזמינים טיסות לטשקנט שבאוזבקיסטן, כי אירופה סגורה בפניהם. ממש כמו הדקבריסטים, הם גולים הרחק מאירופה – ובעצם רוסיה כולה מתרחקת לעבר האנדרטה ההיא ביקטרינבורג, והופכת למדינה זרה, מיבשת אחרת.

ג'ודה נזכר ברומן "יום מחייו של אופְּריצְ'ניק" (2006) מאת ולדימיר סורוקין, סאטירה פוליטית עתידנית ודיסטופית המתארת את רוסיה האוטוקרטית, הלאומנית, הנשלטת בידי משטרה חשאית, "המוקפת בחומה הרוסית הגדולה, שרק קווי צינור יוצאים ממנה", בשנת 2028. "אבל זו אימפריה מזויפת", כותב ג'ודה, "התלויה לחלוטין בסין". פחות משבועיים אחרי פריצתה של מלחמת רוסיה-אוקראינה, הוא מרגיש שנבואתו של סורוקין בדרכה להתגשם. כל מי שחי היום במוסקבה נמצא בדרכו ל"יום מחייו של אופריצ'ניק". והכול בגללו.

 

אשמת המערב

blank

קישור אל הכתבה

הסופר הרוסי ולדימיר סורוקין עצמו – יליד 1955 בברית המועצות – כתב מאמר חריף במוסף השבועי של הגרדיאן ("ולדימיר פוטין יושב בפסגת פירמידת כוח מתפוררת", 4 במארס), המתאר כיצד נסדק והתפורר "שריון 'הרודן הנאור'" שעטף את ולדימיר פוטין במשך עשרים שנה. הוא מאשים בכך את מצע היסוד וזרמי העומק של המדינה הרוסית, ואת החבורה המושחתת שעוטפת את הקרמלין ואת האיש העומד בראשו, אבל קובע שגם הפוליטיקאים במערב שותפים לאחריות: גם הם סייעו בטיפוחה של המפלצת.

ב-1999, אומר סורוקין, איש לא חשב שהצבתו של פוטין על כס השלטון בידי בוריס ילצין החולה עלולה להביא לשובה של רוסיה אל מעבר למסך הברזל. "לרבים נדמה שהאיש העולה לפסגת פירמידת הכוח הרוסית היה פקיד נבון, נטול גאווה, בלתי-יהיר", הוא כותב, "שהבין שרק נתיב אפשרי אחד פתוח בפני רוסיה הפוסט-סובייטית: דמוקרטיה". אבל כבר אז, הוא אומר, המפלצת האימפריאלית החלה לתפוח בקרבו.

כותרת ספרו "יום מחייו של אופריצ'ניק" משתמשת בכינוי לאנשי צבאו האישי של איוואן הרביעי האיום, "אופריצ'נינה", שסייע לו לפצל את המדינה הרוסית ולהבדיל בתוכה בין בעלי הכוח לבין העם. איוואן האיום למד ש"הדרך היחידה לשלוט במרחבי רוסיה הייתה להפוך לכובשו של האזור העצום הזה… להיות חזק, אכזר, בלתי-צפוי ובלתי-מובן לעם". עקרונות השלטון שלו, מהמאה ה-16, עדיין תקפים ברוסיה: מימי הצארים ועד מנהיגי הסובייט העליון, פירמידת הכוח הרוסית תמיד "שילחה ויברציות ארכאיות, ימי-ביניימיות, בשליט ובפמלייתו, שנדמו כאומרות: 'אתם אדוניה של ארץ ששלמותה עשויה להישמר רק דרך אלימות ואכזריות… העם מוכרח לפחד מכם'". הוויברציות הללו, מגמות תת-קרקעיות ותת-מודעות, הפכו מנהיג צעיר ונאה בעל רוח אופטימית, המדבר על דמוקרטיה ופועל למען חירות וקדמה, למפלצת מרושעת.

כלי התקשורת העיקרי של פוטין, אומר סורוקין, היה שקרים – "קטנים וגדולים, שטחיים ותמימים או מורכבים מאוד, שקרים שנדמה שהוא מאמין בהם בעצמו וכאלה שהוא לא מאמין בהם". הוויברציות גרמו לו לסגור את ערוץ הטלוויזיה NTV, לאסור את מיכאיל חודורקובסקי, להטיל צנזורה חריפה ובסך הכול להפעיל מכונת זמן שהשיבה את רוסיה לעברה – לימים הסובייטיים, ואז לימי הביניים.

העוינות כלפי אוקראינה, "שנוצרה בידי לנין" לפי הפוטיניסטים, היא חלק מתקומתה של רוסיה הזאת. במאמרו מאשים סורוקין במלחמה באוקראינה לא רק את הקרמלין וסביבת ההנהגה הרוסית, אלא גם את מנהיגי המערב. הוא מציין בשמותיהם את קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ונשיא ארה"ב ברק אובמה, שביקשו "לבסס דיאלוג" או לאתחל את היחסים עם פוטין, ובכך הסגירו לידיו את קרים ואת מזרח אוקראינה. "המפלצת הפנימית של פוטין", קובע סורוקין, נוצרה גם בגלל השמאל המבולבל במערב, שהיו בו שאמרו שהצאר הרוסי החדש "חזק. אומר אמת. והוא נגד אמריקה. לא כמו הנקניקים שיש אצלנו".

ואחרי כל זה, בסיום מאמרו סורוקין מבהיר שהאשמה הרבה ביותר על מעשי פוטין מוטלת "עלינו. הרוסים. ואנחנו נישא את האשמה הזאת עד שיתמוטט משטרו של פוטין". הוא מקווה ואפילו מנבא שמשטרו של פוטין ייפול במהרה, "כי הוא מבקש ימי ביניים חדשים, שחיתות, שקרים ורמיסת חירות האדם. כי הוא העבר". אבל האמת היא שמפלצות גדולות מרוסיה של ימינו שרדו שנים רבות. המערב צריך להיערך למלחמה ארוכה, חמה או קרה, ולא לצפות שפירמידת הכוח הרוסית תכרע ברך ותתפורר במהירות רבה כל כך.

 

שקיעת ה-BLM

blank

קישור אל הכתבה

במאמר מקיף בכתב העת לביקורת ניו-קרייטיריון (גיליון מארס), ההיסטוריון ויקטור דיוויס הנסון ממכון הובר באוניברסיטת סטנפורד בחן את "המיתולוגיות של בלאק לייבס מאטר". תנועת "חיי שחורים נחשבים" (BLM) זכתה לאהדה רבה בקרב האמריקנים בראשית המחאה על ההרג הטרגי והמיותר של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס במאי 2020, אבל מאז הידרדרו שיעורי התמיכה. מצביעי המפלגה הדמוקרטית עוד נוטים להזדהות עם התנועה, אבל בקרב הבוחרים העצמאיים, אנשי המרכז, שיעור התמיכה ירו מ-52 אחוזים ביוני 2020 (לעומת 26 אחוזי מתנגדים) – ל-37 אחוז (ו-44 אחוזי מתנגדים) במארס 2022. לטענת הנסון, שסוקר היטב את עליית BLM על רקע מחאות נגד אלימות שוטרים, זה קורה כי התנועה איבדה את הרלוונטיות שלה, וכי היא נחשפה כתנועה גזענית דווקא, במקום כלוחמת בגזענות.

עלייתה של BLM לתודעה הציבורית בארה"ב החלה ב-2012, והיא הופיעה בכותרות בעיקר לאחר ששחורים נהרגו בידי שוטרים באופן מתועד בשתי פרשיות בולטות. שמות המעורבים בפרשות הללו – טרייבון מרטין והמתנדב ג'ורג' זימרמן, ומייקל בראון והשוטר דארן וילסון – נעשו מוכרים לכול באמריקה בזכות מחאות התנועה, אף ששני היורים לא הועמדו לדין, משום שההרג, בנסיבות שנוצרו, נחשב למוצדק. BLM התחזקה מאז, ולאחר הריגתו הבלתי מוצדקת של ג'ורג' פלויד ב-2020 פרצו באמריקה בהשראתה מהומות שנמשכו 120 יום. 30 איש נהרגו במהלכן, מעשי השחתה, הצתה ושוד גרמו לנזק בסך 2 מיליארד דולר, ו-14 אלף איש נעצרו.

הרג בידי שוטרים הוא סיבה לא מוצדקת במיוחד, מבחינת התימוכין הסטטיסטיים, למחאת גזע. לפי הנסון, שיעור השחורים הבלתי חמושים שנורו למוות בידי שוטרים ב-2020 היה כרבע מכלל הנהרגים בידי המשטרה, כלומר בערך פי שניים משיעורם באוכלוסייה – אך מעט פחות משיעורם של השחורים בקרב הפושעים בכלל (כ-27 אחוזים) והרבה פחות משיעורם בקרב המעורבים בפשעים חמורים כשוד, רצח והריגה (50 אחוזים). BLM נמנעה מדיון בנתונים הללו, שנחשב בעיניה לגזעני; באותה מידה היא חמקה מדיון בהרג שחורים בידי שחורים (8,600 איש ב-2020) או בהרג שוטרים בידי שחורים (גברים שחורים אחראים למותם של כ-40 אחוזים מהשוטרים שנקטלו בידי אזרחים במשך השנים).

מחאת הגזע של BLM התעלמה מהנתונים הללו, ופעיליה טענו שהשיטור באמריקה מוטה נגד "שחורים, חומים או עניים". מאבקה של התנועה במשטרה הביא לדילול האכיפה בערים רבות באמריקה, דבר שפגע במיוחד במיעוט העני מאוד ובעשירים הליברלים; אלה הפסיקו לתמוך, לפיכך, ב-BLM. מלבד זאת, מאז ראשית 2021 הדמוקרטים מחזיקים בכל מוקדי הכוח הפוליטיים בוושינגטון, ובשמאל לא מעוניינים במהומות, ולכן תומכים פחות בתנועה האלימה.

מעבר לסיבות אלו הנסון מציין כמה מקרים שחשפו את ערוות BLM ברבים, והפכו אותה למוקצה מחמת מיאוס בעיני אמריקנים רבים.

המקרה הראשון הוא תרמית ג'סי סמולט, שחקן שחור (ממוצא יהודי, אגב) שהורשע בדצמבר 2021 בזיוף כושל של פשע שנאה כלפיו שלוש שנים לפני כן. סמולט שיקר גם בפני חבר המושבעים במשפטו, והציבור האמריקני כולו תיעב את הרמאי – מלבד BLM. אחת ממנהיגות התנועה, ד"ר מלינה עבדאללה, טענה שהמשפט היה "הצגה של עליונות לבנה" שנועדה לדיכוי השחורים, ואמרה שהיא מאמינה לסמולט יותר מלמערכת אכיפת החוק, משום שהוא שחור. איש לא הסכים איתה.

מקרה שני הוא זיכויו של קייל ריטנהאוס, לבן שירה בשלושה לבנים אחרים שרדפו אחריו במהלך מהומות ליליות בקנושה שבוויסקונסין באוגוסט 2020. שני תוקפים נורו כשניסו לחטוף את רובהו של ריטנהאוס או להכות בראשו בעוצמה, ומתו מפצעיהם באותו לילה; התוקף השלישי – ששרד מהירי ואף העיד במשפט – אחז בעצמו באקדח בשעה שנורה. ריטנהאוס זוכה בהחלטת חבר מושבעים, אבל באתר BLM נכתב ש"גזר הדין צפוי כשעליונות לבנה חיה ונושמת במוסדותינו". אפילו הרג לבנים בידי לבן גויס לתעמולת BLM.

המקרה השלישי התחולל יומיים לאחר גזר הדין של ריטנהאוס, כשדארל ברוקס, אפריקני-אמריקני מתומכי BLM, דהר לתוך ההמון במצעד חג המולד בעיר ווקושה שבוויסקונסין, הרג שישה לבנים ופצע 62. התנועה, "באופן טבעי, לא הפגינה שום אהדה לששת החפים מפשע שנרצחו", כותב הנסון, אלא ניסתה לגייס גם את הטבח הנורא הזה להסתה גזעית: "פעיל BLM וון מאייס … דהר לזירת הרצח, שפעילי BLM אחרים התכנסו בה, ושידר משם בווידאו: 'ייתכן שהמהפכה התחילה בוויסקונסין'".

התגובות של BLM לאירועי השעה, טוען הנסון, מוכיחות שוב ושוב שהיא תנועה של שנאה גזעית והסתה גזעית. דוברי BLM מתבטאים לעיתים קרובות בעוינות גלויה כלפי לבנים כקבוצה. ראש העיר שיקגו, לורי לייטפוט, סירבה להתראיין לעיתונאים לבנים; דיימון יאנג מכתב העת 'רוּט' כתב ש"לבנוּת היא משבר בריאות הציבור. היא מקצרת את תוחלת החיים"; המורה בן פיליפה והפסיכיאטרית ד"ר אונה קיליאני תיארו פנטזיות של הרג לבנים בגז או בירי. "הביטויים הארסיים ביותר של הפרדה, אפרטהייד ואלימות גזעית נמצאים בקרב העילית בעלת זכויות היתר של פעילי השמאל", כותב הנסון. "האיסורים הישנים על תיוג גזעי והתבטאויות שנאה אינם רלוונטיים עוד". הציבור האמריקני, הוא טוען, מזהה את הגזענות הזאת, ודוחה אותה. BLM תצטרך לחכות כנראה לעוד שחור שייהרג בידי המשטרה כדי להשתלט שוב על סדר היום בארה"ב.

 

לאפשר לנשים ללדת ילדים

blank

קישור אל הכתבה

ילדים הם מוצר ציבורי, טוענת הביולוגית הבריטית אלן פסטרנק מאוניברסיטת אוקספורד. היא לא מתכוונת שעלינו להלאים את הילדים, כמו שאנשי שמאל מסוימים קוראים לעשות, והיא לא מתכוונת לכך שהממשלה צריכה להגביל ילודה כמו שפעילי סביבה אחדים מבקשים שתעשה; מה שהיא אומרת במאמר "ההורות כמוצר ציבורי" (וורקס אין פרוגרס, ינואר) הוא ששיעורי הילודה הנמוכים כיום במערב יפגעו בחברה שלנו, והם מאיימים על הישרדותן הפוליטית ארוכת הטווח של המדינות שלנו – וזאת רק משום שאיננו מוצאים את הדרכים לעודד ילודה רבה יותר.

נשים ישמחו ללדת יותר ילדים, לפי סקרי דעת קהל שבחנו עמדות של נשים במדינות ה-OECD. פסטרנק מסבירה ש"אנחנו פשוט צריכים ללכת לקראתן", ולפתור את בעיית התמריצים הקשה שגדלה לממדי ענק בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21. המחיר הממוצע של תמיכה בילד מלידתו ועד גיל 21 עומד בבריטניה על רבע מיליון ליש"ט, לפי ניתוחים אחדים – עלות שכוללת טיפול וחינוך, מזון, חופשות וביגוד. החישוב הזה לא כולל את השקעת הזמן והאנרגיה "הנפשית והפיזית" מצד ההורים; ובכל זאת, אנשים שמחים להוליד ילדים, אומרת פסטרנק, כמו שהם אוהבים לרוץ מרתון. זה קשה, זה בהחלט לא "חינם", אבל הסיפוק עצום.

אלא שהעלות מוטלת במיוחד על האימהות. הקריירה של נשים עם ילד אחד או יותר נפגעת יחסית לנשים אחרות, ופער השכר ופער הפנסיה שנוצר ביניהן ובין עמיתותיהן חשוכות הילדים הוא ניכר; העלות הכלכלית והמנטלית מציבה אותן בעמדת נחיתות גם לעומת בעליהן הגברים, שבדרך כלל נושאים פחות בעול גידול הילדים. הן גם סובלות מעלות ייחודית, פיזיולוגית: אף שסיכוני המוות בשעת הלידה פחתו פי מאה מאז אמצע המאה ה-20, הם עדיין קיימים; נזקים פיזיולוגיים אחרים – כולל פציעות וגינליות, סיכוני סוכרת, השמנה ועוד – הם תשלום אחר שנשים משלמות על הולדה.

נשים תמיד שילמו את המחירים הללו, מבהירה פסטרנק; בעבר פשוט לא הייתה להן ברירה אלא ללדת ילדים. אמצעי מניעה לא התקיימו, ההפלה לא הייתה חוקית, ואפילו במדינות מפותחות לא הייתה להן זכות לסרב לקיים יחסי מין עם בעליהן עד ממש לאחרונה (בבריטניה, רק ב-1991 הכירו באונס בין בעל ואישה בתור עבירה פלילית). אבל היום נשים יכולות להחליט לא ללדת, וטוב שכך. הבעיה היא שמערכת התמריצים ב"שוק הילודה הפרטי" מונעת מהן ללדת את מספר הילדים שהיו רוצות ללדת אלמלא המחיר היה כבד כל כך. אם אנו רוצים להעלות שוב את שיעורי הילודה, פסטרנק קובעת, "עלינו להציע תמריצים טובים יותר".

בבריטניה, קצבאות הילדים מוגבלות לשני הילדים הראשונים בלבד, מאז 2017 (סעיף שנוי במחלוקת מאפשר מתן קצבה לילד נוסף אם סיבת ההיריון היא אונס). "הגישה הזאת מתייחסת לילדים כאל מותרות שיש לקצוב, ומשתמע ממנו, באופן מעוות, שאם את בהיריון שלישי בעודך במצב כלכלי קשה, הממשלה תעדיף שתפילי את הילד", כותבת פסטרנק. מלבד חשיבה מחדש על מערך הקצבאות, היא מציעה ללמוד משוודיה ומאיסלנד (בניגוד ליפן, סינגפור ודרום קוריאה), המאפשרות שעות עבודה גמישות, ומכירות במעורבות של גברים בטיפול בילדים. המדינות הללו מטפחות תרבות שמצפה מהורים לטפל בילדיהם ומעודדת זאת, ואינה דורשת מהם לשוב לעבודה מיד לאחר הלידה.

התועלת החיצונית שילדים מספקים לחברה אינה מתומחרת בתמריצים הקיימים בשוק הילודה, היא קובעת, ועלינו למצוא את הדרכים לתמוך בה באופן ציבורי. לידת ילדים וטיפול בהם תמיד היו עבודה, וצריך לתגמל עליה את ההורים.

 

ז'בוטינסקי של ההודים

blank

קישור אל הכתבה

דמותו של אחד האידיאולוגים הגדולים של הימין ההודי, ו"ד סאווארקר, עומדת כיום במרכזו – או אולי בעצם בשוליו – של ויכוח פוליטי סוער במדינה: היסטוריון ימני מוביל שחיבר ביוגרפיה חשובה על סאווארקר הואשם בפלגיאט ותבע את מאשימיו בתביעת דיבה. פרופ' ויקראם סמפאת טוען ששלושת האקדמאים שהאשימו אותו בגניבה ספרותית באחד ממאמריו, שפורסם ב-2017, התעלמו מכך שציין היטב את מקורות ציטוטיו, והם מבקשים בסך הכול לפגוע בו משום שהפגין "אומץ ותעוזה אקדמיים באתגור הנרטיב השליט סביב הדמות ההיסטורית".

העיתונאי לב ארן והסטודנט ישעיה רוזנמן, שניהם ישראלים אוהבי הודו ומוקיריה, טוענים במאמר "רדיפתו של ויקראם סמפאת" בכתב העת סוורג'יה (פברואר), שהוויכוח בהודו מהדהד עימות פוליטי-הגותי דומה המתקיים בישראל; במאמרם הם משווים בין תגובת האליטה האקדמית השמאלית בהודו לצמיחת האינטלקטואלים מימין לבין היחס של תנועת העבודה בארץ להוגי ימין לאורך השנים. את קווי הדמיון הם מתחילים למתוח כבר במושא מחקרו של סמפאת, סאווארקר: לדבריהם, האישיות שסמפאת הוא מבכירי חוקריה דומה בדרכים רבות לזאב ז'בוטינסקי, "מסכסוכו עם המפלגות הסוציאליסטיות השולטות, האתאיזם שלו, התעקשותו האיתנה על הגנה עצמית יהודית ועל 'ארץ ישראל השלמה' … ועד הכמות האדירה של האיבה שכוונה כלפיו במהלך חייו, ואפילו בעשורים אחרי מותו".

לקוראים ההודים הם מספרים במאמר על תולדות חייו של ז'בוטינסקי; כאן נספר בקצרה על חייו של סאווארקר. הוא נולד ב-1883 במהרשטרה, התחנך בעיר פונה, ולמד משפטים בבריטניה – ובעודו שם החל לעסוק בפוליטיקה לאומנית. ב-1910 נעצר בגלל פעילותו, נמלט, נתפס ונידון לחמישים שנות מאסר. ב-1924 שוחרר, ושב לעסוק בפוליטיקה ובכתיבה פוליטית. במהלך מלחמת העולם השנייה הנהיג את מפלגת הינדו מהסבהה, שקראה לחימוש הודו ותמכה בבריטניה במלחמת העולם השנייה, בניגוד למפלגת הקונגרס של מהאטמה גנדהי, שקראה לאי שיתוף פעולה הודי עם בריטניה במלחמה. ב-1948 הואשם בשותפות לרצח מהאטמה גנדהי, ואף שטוהר מכל אשמה, החשדות – והממשלה – המשיכו לרדוף אותו עד מותו ב-1966, לאחר חודש של "צום עד המוות".

דמותו של סאווארקר מרתקת: תולדות חייו היו סוערות, והתעלומות הקשורות בהן עודן בלתי מפוענחות. אבל הביוגרפיה המחקרית בת שני הכרכים שכתב עליו סמפאת זוכה לתשומת לב בעיקר בגלל הרדיפה הפוליטית נגד האקדמאי הימני. ארן ורוזנמן נזכרים במאמרם בפרופ' ישראל אלדד (שייב), שמינויו למורה בתיכון בחיפה סוכל בידי דוד בן-גוריון ממניעים פוליטיים, עד ששופטי בג"ץ פסקו נגד ראש הממשלה. "ראוי לציין שישעיהו ליבוביץ … עמד לצד אלדד במאבקו", הם כותבים, ובניגוד לאקדמאים ההודים שתוקפים את סמפאת "הייתה לו היושרה להודות בכך שמפלים לרעה אינטלקטואל מהמחנה היריב בגלל עמדותיו הפוליטיות".

בהמשך המאמר הם מתארים את האשמתו של עמוס עוז כלפי הימין, בספרו 'פה ושם בארץ ישראל' בכך שאינו עוסק ביצירה הגותית וספרותית, ומסבירים לקוראים ההודים כיצד בשנים האחרונות החלה פריחה אינטלקטואלית בימין בהשראה אמריקנית, ובאמצעות גופים כמו קרן תקווה ופורום קהלת. "המסע לעבר הגמוניה של הימין האינטלקטואלי בהודו שונה מזה שבישראל", הם כותבים, "אבל בשני המקרים האקדמיה הייתה מרחב שבו השמאל השיג ושימר יתרון מובהק גם כשמפלגות ימין ניצחו בבחירות". לטענתם, דווקא המתקפה העזה של השמאל ההודי נגד סמפאת מעידה שלסמפאת כוח יוצא דופן בשדה האינטלקטואלי בהודו, ולכן יריביו אינם יכולים פשוט להתעלם ממנו, אלא מוכרחים להוקיעו.

 

 

 

עוד ב'השילוח'

ההסכם – ומה הלאה
יחידים בדורם
בזכות אישה אחת

ביקורת

כסף כחול לבן / אורי כץ
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד

קלאסיקה עברית blank

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה blank

קרא עוד

כלכלה וחברה blank

קרא עוד

חוק ומשפט blank

קרא עוד

ציונות והיסטוריה blank

החלום
וינסטון צ'רצ'יל
קרא עוד
המשורר הלא לאומי
דעאל רודריגז גארסיה
קרא עוד
הרצל עכשיו
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.