שיחה עולמית, סתיו 2022

שינויי מין בעין הוויכוח

קישור אל הכתבה

אגודת המומחים העולמית לבריאות טרנסג'נדרים (WPATH) תנפיק בקרוב את הגרסה המעודכנת (השמינית במספר) של הנחיות הטיפול שלה (SOC), הכוללות פרק העוסק בטיפולי מגדר לבני נוער, בשעה שמדינות המערב חוות זינוק במספר הפונים לסיוע בתחום. כ-300 אלף צעירים אמריקנים מזדהים כטרנסג'נדרים, לפי דו"ח מכון ויליאמס בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קליפורניה בלוס-אנג'לס. כשישים מרפאות מגדר ואינספור מטפלים פרטיים מסייעים למטופלים כאלה, לפי כתבתה של אמילי בזלון בניו-יורק טיימס מגזין, שכותרתה "הקרב על טיפולי המגדר" (19 ביוני). בעקבות ראיונות עם פסיכולוגים, חוקרים, פעילים, היסטוריונים, הורים ובני נוער המתמודדים עם דיספוריה מגדרית, בזלון מתארת בבהירות את המאבק על הפרק העוסק בבני נוער ב-SOC, שהתעורר לאחר שטיוטת הפרק שפורסמה בדצמבר שעבר טענה בין השאר שחלק מהעלייה בהזדהות כטרנס בקרב בני נוער יכולה להיות תוצאה של "השפעה חברתית".

מנסחי מסמך ההנחיות הם מטפלים המלווים בני נוער בתהליכי שינוי מגדרי מגבר לאישה ומאישה לגבר. הטיפולים כוללים הערכה פסיכולוגית, שינוי באופן ההתנהגות החברתית, טיפול תרופתי החוסם את ההתפתחות המינית, טיפול תרופתי המקדם התפתחות מינית של המין המבוקש, ולעיתים גם ניתוח גופני. בטיוטת המסמך הוסבר שמיעוט בקרב הטרנסג'נדרים מפסיקים להזדהות ככאלה וחוזרים להגדרתם המגדרית המקורית, ומתארים "כיצד השפעה חברתית הייתה רלוונטית בחוויית המגדר שלהם במהלך גיל ההתבגרות". מלבד זאת, מטופלים במרפאות המגדר סובלים בשיעור גבוה מאוטיזם, מדיכאון, מחרדה ומהפרעות אכילה וקשב.

בזלון שוחחה ארוכות עם סקוט ליבוביץ', פסיכיאטר ילדים שמנהל מרפאות מגדר ואחד ממנסחי מסמך ההנחיות. לדבריו הוא נערך למתקפה השמרנית על המסמך שלו, שהוריד את הגיל המזערי המומלץ לטיפולי הורמונים (המשנים לצמיתות את עומק הקול, מאפייני צמיחת השיער ותכונות פיתוח החזה) מ-16 שנים ל-14 שנים, וקבע את גיל 15 כגיל המזערי לניתוחי חזה (לטרנסים ולטרנסיות כאחד). אבל ליבוביץ' ושותפיו לכתיבת פרק המתבגרים ב-SOC התמודדו גם עם זעמם של תומכי טיפולי המגדר, רובם פרוגרסיבים. זעמם של אלה התעורר על המחברים משום שקבעו שכדי לפתוח בטיפול תרופתי או פיזי, על המטופלים לספק ראיות לכמה שנים של הזדהות מתמשכת כמין האחר, ולעבור הערכה אבחנתית מקיפה שתאתר אצלם בעיות אחרות בתחום בריאות הנפש.

"פרק בני הנוער הוא הגרוע ביותר", כתב קולט סנט-אמנד, רופא משפחה במרפאת מאיו ופסיכולוג קליני, בעמוד פייסבוק המשמש לדיונים בין העוסקים בתחום. אנטוניה ד'ורסיי, סוציולוגית ופסיכולוגית, אמרה שהדרישה להוכחה של אי התאמה מגדרית ממושכת לפני טיפול רפואי היא "מזיקה והרסנית ופוגענית ולא אתית ולא מוסרית". ארגון בריאות הטרנסג'נדרים הבינלאומי (ITH), ששניהם חברים בו, האשים שפרק בני הנוער "מערער את האוטונומיה של המטופל".

ההיסטוריה של הטיפול המגדרי בבני נוער מוצגת בהרחבה בכתבתה של בזלון. במרפאה הראשונה שעסקה בכך בהולנד בשנות השמונים, ואשר החלה בטיפולים הורמונליים לנערים ולנערות מגיל 16, "המדיניות הייתה לדחות את הטיפול לסובלים מהפרעות קשב ואכילה או לנעדרי משפחה יציבה ותומכת". העצה להורים הייתה "לשמור את הדלת פתוחה ככל האפשר, כדי שהילדים יוכלו להשתנות בחזרה". הפסיכולוג קן צוקר בטורנטו, שטיפל בילדים בעלי דיספוריה מגדרית, פרסם מחקר על הילדים שעברו במרפאתו בין 1975 ל-2009: רובם הפסיקו להזדהות כבני המגדר האחר לאחר שהתבגרו, ומגדירים את עצמם היום הומוסקסואלים, לסביות או ביסקסואלים. אך חוקרים משערים שאוכלוסיית הילדים המגיעים למרפאות כיום שונה: הילדים הטרנסג'נדרים טוענים להעדפה מגדרית חזקה ומתמשכת, וסביר יותר שיישארו טרנסג'נדרים.

המורכבות הזאת מוכרת לעוסקים בתחום, ומעוררת חששות משום שהטיפולים בלתי הפיכים בחלקם. באוקטובר שעבר, כמה חודשים לפני פרסום טיוטת ה-SOC, צוטטה הפסיכולוגית אריקה אנדרסון (בפוסט של העיתונאית אביגיל שריר) כשהיא טוענת שהטיפול בבני נוער ובילדים במרפאות המגדר הוא "מרושל", ואמרה שהיא מצפה דווקא לחרטה רבה יותר בקרב טרנסג'נדרים צעירים בימינו בגלל היעדר הערכה פסיכולוגית נרחבת למטופלים. שריר ציטטה גם את המנתחת מרסי באוורס, שהביעה דאגה מהשפעות על ההנאה המינית העתידית של טרנסג'נדרים שטופלו בחוסמי התבגרות מינית בשלב מוקדם מדי.

אנדרסון ובאוארס שתיהן טרנסג'נדריות, ולאחר שצוטטו בפוסט של שריר (שפרסמה לפני שנתיים את הספר 'נזק בלתי הפיך: שיגעון הטרנסג'נדרים שמפתה את בנותינו') רבים מעמיתיהן זעמו. הארגונים המובילים בתחום פרסמו קריאה נגד "שימוש בעיתונות ההדיוטות" לוויכוח המדעי. "אנדרסון לא הסכימה עם ההנחיה. 'חלק מעמיתינו היו רוצים שנשתוק. … לא. זה לא בסדר להתעלם מהבעיות'", כותבת בזלון. היא אכן לא שתקה, ופרסמה עם פסיכולוגית הילדים לורה אדוארדס-ליפר מאמר דעה בוושינגטון פוסט, המזהיר שחלק מהמרפאות באמריקה מטפלות בילדים בלי הערכה פסיכולוגית מקיפה.

הלהבות גברו כשהתעורר המאבק הרפובליקני נגד טיפולי המגדר לילדים, בגל של חקיקה וסגירת מרפאות טיפול במדינות בעלות ממשל שמרני. בין השאר נסגרה המרפאה היחידה שפנתה לילדים בטקסס, והוטלו מגבלות על טיפולי מגדר לילדים באריזונה, פלורידה, אוהיו, אלבמה ועוד. אנדרסון, באוארס ואדוארדס-ליפר סבלו מעיצומים מצד עמיתיהן, מצד הארגונים שהן פועלות בהן ואפילו מצד תלמידיהן באוניברסיטאות. ליבוביץ' אמר לבזלון שדבריהן התפרשו באורח שגוי וגרמו לכך שאנשים יחושו שעדיף לאסור לחלוטין על הטיפול בילדים, אך הבהיר שהן ביקשו רק לקדם אבחון מלא של המטופלים.

על מהותו של האבחון הזה יש מחלוקת. הפסיכולוג קולט סנט-אמנד, למשל, אמר לבזלון שהוא "פחות עוסק בוודאות בדבר הזהות, ויותר עוסק בשמיעת מטרות ההתגלמות של האדם". הוא לא מבקש להבין אם תחושותיו של המטופל אותנטיות, קבועות ובלתי מושפעות מבעיות פסיכולוגיות נלוות, אלא בהערכתו הוא פשוט שואל אם המטופל יודע איך הוא רוצה להיראות: האם הוא רוצה שקולו יהיה עמוק, האם היא רוצה חזה מפותח. את ההערכות הפסיכולוגיות המורחבות שטיוטת ה-SOC ממליצה עליהן הוא מכנה "הכללה גסה" ו"אפליה". לדעתו, תגובת הילד לטיפולים היא זאת שתכריע לאן יתקדם הטיפול: "אם התרופות לא מתאימות להם, לדעתו, הם פשוט יכולים להפסיק". אבל ליבוביץ' חולק עליו: "חלק מהאנשים, מרגע שהם מחליטים, לא חוזרים בהם כי הם מרגישים לחץ פנימי להמשיך".

בין הטרנסג'נדרים שראיינה בזלון היה אחד שהחל בתהליכי שינוי מגדר בגיל עשרים: הוא עבר ניתוח להסרת חזה ונטל טסטוסטרון עד שהיה מרוצה מגובה קולו ומבניית השרירים שלו, אבל אז הפסיק כי חשש להקריח. מרואיינת אחרת, בת 28, התחרטה לחלוטין על שעברה תהליך דומה, גם כן בשנות העשרים לחייה. ג'ניפר בוזן, פסיכולוגית מאזור אטלנטה, מעריכה שכשליש מבני הנוער שמגיעים אליה בגלל בעיות מגדר מחליטים במהלך הטיפול הפסיכולוגי שהם סיס-ג'נדרים, כלומר מזדהים עם המגדר המקורי שלהם, או שפשוט אינם רוצים לעבור התערבות רפואית. לחלקם הזהות הטרנסית הייתה חיפוש בלתי קוהרנטי אחר שייכות. "להיות טרנס בא עם … רשת תמיכה ומטרה להילחם בעבורה", היא אמרה לבזלון. אחת המטופלות שלה, קתרין, בדרכה לעוד מפגש של הערכה פסיכולוגית איתה, פרצה בבכי וסיפרה לאמה שהיא שיקרה לעצמה, משום שחשה אי נוחות ממשיכתה לבנות. היום היא מזדהה כביסקסואלית. בני נוער אחרים הבינו בסופו של דבר שחשו שנאה כלפי המגדר שלהם. אחת מהן, שחזרה להזדהות כאישה אחרי שנים של הזדהות כגבר, אמרה לבזלון: "עדיין יש לי שנאת נשים מוזרה ומופנמת במוח, שאני מנסה להתגבר עליה. אני אפילו לא מבינה מאיפה זה בא".

לא רק ארצות הברית נאבקת בשאלת הנגשת הטיפול המגדרי לילדים ולבני נוער. מועצת הבריאות הלאומית בשוודיה הגבילה השנה את הגישה לחוסמי התבגרות מינית ולהורמונים לפני גיל 18 ל"מקרים חריגים" ובמסגרות מחקר, וכך הוחלט גם בפינלנד. האקדמיה הלאומית לרפואה בצרפת קראה ל"זהירות רפואית רבה" בנוגע לטיפול בצעירים, תוך ציון סיכונים בריאותיים בתחום צפיפות העצם והפוריות. גם שירות הבריאות הלאומי באנגליה הורה על בדיקה מיוחדת של שירותי הזהות המגדרית במדינה, ובדו"ח הראשוני נכתב שהמידע "אינו חד-משמעי דיו להניח בסיס למדיניות". ההמלצה היא להמשיך לערוך אבחון פסיכולוגי מקיף ולהתעקש על סביבה משפחתית תומכת. "אחד הממצאים הברורים והעקביים ביותר לגבי להט"ב צעירים", כותבת בזלון, "הוא שתמיכה ממשפחותיהם חיונית להגנה עליהם מפני סדרת תוצאות רעות. … ליבוביץ' חושב שהשגת אמון המשפחות מחייבת הכרה במורכבות".

הגרסה הסופית של פרק בני הנוער צפויה לכלול דרישה לחוסר התאמה מגדרית "מתמשכת" לאורך משך זמן מעורפל וגמיש, ולצדד בעיקרו של דבר בתומכי הטיפולים לבני נוער – וזאת בניגוד לטיוטה המקורית שדרשה שנים של הזדהות מגדרית שונה. ליבוביץ' ועמיתיו הכניסו בכל זאת את עמדתם בהערות השוליים, המציינות שחשוב לדרוש כמה שנים של אי התאמה מגדרית למי שמבקשים טיפול הורמונלי וניתוחי, אך הדבר אינו תמיד מעשי או הכרחי לטיפול במדכאי התבגרות מינית.

מלכודת הדבש הסינית

קישור אל הכתבה

נזקיה של תוכנית "החגורה והדרך" הסינית, המבקשת להשקיע בתשתיות במדינות נחשלות ברחבי העולם, מתגלים כעת בהדרגה על רקע האינפלציה הגואה והריבית הדוהרת. בחודש יולי פרצה התקוממות עממית בסרי לנקה בעקבות התפוררות כלכלית שפגיעתה גברה על רקע חובותיה האדירים לסין, העולים לכדי 10 אחוזים מהתמ"ג. זו הדוגמה הבוטה ביותר, אבל עוד 42 מדינות בעלות הכנסה בינונית ונמוכה תלויות בסין באופן דומה, ואחת מהן היא פקיסטן – האומה החמישית בגודלה בעולם, שכלכלתה מסתכמת בכ-340 מיליארד דולר בשנה (פחות מהיקף כלכלת ישראל, כ-480 מיליארד דולר בשנה). חוסיין חאקאני, לשעבר שגריר פקיסטן בארה"ב, וג'וויד אחמד, שכיהן כשגריר אפגניסטן באיחוד האמירויות, מסבירים במאמר "איוולת ההימור הפקיסטני על סין" (פוריין אפיירס, 2 באוגוסט) איך אסלאמאבאד הפילה את עצמה בפח בקשריה עם בייג'ינג, ולא תוכל להיחלץ בלי היפוך כיוון.

כינוים של הסינים לפקיסטן (בעקבות דבריו של פקיד סיני) מעניין: הם קוראים לה "ישראל של סין" – כינוי המכוון לעוצמת הברית בין המדינות. סין הבטיחה להשקיע 62 מיליארד דולר במסדרון הכלכלי סין-פקיסטן, הכולל הקמת נמל גדול בגוואדאר על שפת הים הערבי, הנחת מסילות רכבת בשווי 7.2 מיליארד דולר, הקמת מערכת מטרו בלאהור, העיר השנייה בגודלה בפקיסטן, בניית תחנות כוח פחמיות והידרואלקטריות, מתיחת מאות קילומטרים של סיבים אופטיים בין שתי המדינות ועוד ועוד.

על אף עבודות התשתית הנרחבות, "בשש השנים האחרונות הפריון הכלכלי צנח לשפל, ההכנסות המקומיות ויתרות מטבע החוץ הצטמצמו, המטבע נחלש, האבטלה זינקה והשחיתות הפוליטית גדלה. החוב הזר כמעט הוכפל מאז 2016 והגיע ל-131 מיליארד דולר", כותבים חאקאני ואחמד. כדי למנוע פשיטת רגל, פקיסטן לוותה עוד כסף מסין, ופתחה במשא ומתן עם קרן המטבע הבינלאומית – שדרשה בתמורה רפורמות ובהן העלאת מחירי הדלק והחשמל. הצעדים הללו אינם מספיקים, והממשלה חשה בכך: עדות לכך היא מאמציה לדחוק באזרחים לצמצם בשתיית תה, שמיובא לפקיסטן בהיקף של 600 מיליון דולר בשנה.

כמעט רבע מהחוב הזר של פקיסטן מוחזק בידי הסינים, בין השאר בגלל ההשקעות במסדרון הכלכלי. ממשלת פקיסטן שילמה מחירים מופקעים על הקמתן של שתי תחנות כוח והעניקה פטור ממס למיזמי בנייה סיניים רווחיים; רוב המיכון וכוח העבודה ששימשו במיזמי המסדרון הכלכלי הגיעו מסין, ולא תרמו לתעסוקה המקומית – לפעמים אפילו להפך, כשמיזמים דרשו הלאמת קרקעות חקלאיות ופגעו בפרנסתם של דייגים. היצוא של פקיסטן לסין אינו צומח, על אף הסכם הסחר החופשי בין המדינות. הפעלתן של תחנות כוח פחמיות שהקימה סין ברחבי פקיסטן דרשה פחם, מה שרק פגע במאזן התשלומים של המדינה בגלל הצורך לייבא את הפחם מהעולם.

נמל גוואדאר, היהלום שבכתר המסדרון הכלכלי, הוחכר למשך 40 שנה לממשלת סין, ומופעל בידי חברה סינית המקבלת 91 אחוזים מרווחיו. לא כל מה שהבטיחו הסינים לגביו התממש: הם הפרו את התחייבותם לספק לתושבי האזור מים וחשמל ממתקן ההתפלה ומתחנת הכוח בנמל, וספינות סיניות פוקדות אותו הרבה פחות ממה שהובטח. גם ספינות זרות אינן פורקות בו מטענים כמעט. "ההשקעה הגדולה של סין אולי נראתה כניצחון סמלי לפקיסטן, אבל הקיפאון הכלכלי במדינה והאי-יציבות באפגניסטן השכנה – שהסחורות נועדו לעבור דרכה ביבשה מגוואדאר למרכז אסיה – הגבילו את העסקים", קובעים שני השגרירים לשעבר.

סין מבקשת להפוך בעתיד את הנמל לדו-שימושי, דהיינו מסחרי וצבאי גם יחד, במטרה לחזק את כוחה באוקיינוס ההודי (לצד הבסיס של צבא סין בג'יבוטי שבקרן אפריקה, בחופי מפרץ עדן). כ-15 אלף חיילי צבא פקיסטן שנמצאים באזור גוואדאר משמשים בינתיים כוח אבטחה לאזרחי סין העובדים בנמל ובסביבותיו – עוד הוצאה ומחויבות שפקיסטן נדרשת להן. בכלל, הייבוא הצבאי של פקיסטן מסתמך ב-70 אחוזים על סין – וגם ההפך נכון: 47 אחוזים מהנשק המיוצא מסין בשנים 2017–2021 הגיעו לפקיסטן. בייג'ינג מוכרת לאסלאמאבאד מטוסי קרב, מל"טים תוקפים, מסוקים, טילים בליסטיים, מערכות הגנה אווירית, צוללות, ספינות מלחמה, טנקים ותחמושת מונחית. פקיסטן גם תלויה ביצרנים סיניים בתחום המחשוב, בתוכנה ובחומרה.

לפי חאקאני ואחמד, מנהיגי פקיסטן יודעים שהעולם חושש מהתמוטטות המשטר שלהם הרבה יותר משהוא חושש מנפילת הממשל בסרי לנקה הקטנה, ולפיכך גם המערב וגם סין ירחיקו לכת כדי להציל אותה ממשבר מרסק. אבל האמת היא שהברירות של פקיסטן מעטות. בתמורה לחילוץ ולסיוע ידרשו במערב שפקיסטן תנתק או תחליש את קשריה עם סין, מה שיעלה באובדן הרבה מהתועלת שבמסדרון הכלכלי; תמיכה מקרן המטבע הבינלאומית תחייב רפורמות כלכליות שעלולות לעורר תסיסה ציבורית, ובאירופה ובארה"ב ידרשו את סיום התמיכה בקבוצות ג'יהאד ובטאליבן האפגני, ובצדק, משום שאחרת השקעות זרות פשוט לא יזרמו למדינה. למנהיגים שהטווח הקצר עומד בראש מעייניהם, ההישענות הגוברת על בייג'ינג נראית הפתרון היחיד, על אף אובדן האוטונומיה הגובר.

"פקיסטן חייבת ללמוד להסתפק במועט במקום לרדוף אחר הבכורה באזור דרך התלות בסין", כותבים השגרירים, ומציעים את פתיחת הגבול עם הודו למסחר בתור צעד ראשון שיאפשר להתנתק אט-אט מהאופיום של ההשקעה הסינית הכובלת כל כך. אבל אם הפתרון אמור להגיע ממהלך חריג כל כך של חבירה למדינה שזה 75 שנים היא האויב המושבע, יש לשער שפקיסטן תמשיך להסתמך על סין.

ההצלחה המכעיסה של איפא"ק

קישור אל הכתבה

השדולה הפרו-ישראלית איפא"ק מתהדרת בימים אלה בהישגים יוצאי דופן לקראת הבחירות לקונגרס ולשליש ממושבי הסנאט בארצות הברית, שייערכו בראשית נובמבר. לראשונה בתולדותיה שינתה השדולה ממנהגה בן שבעים השנים לא להתערב בבחירות עצמן אלא לקדם, לאחר הבחירות, את הקשר בין הנציגים הנבחרים לישראל; הפעם היא הקימה ועדות פעולה פוליטית (PACs) שיקדמו מועמדים נוחים לעמדות השדולה בבחירות מקדימות ברחבי ארה"ב, וגם הצליחה לא מעט. אבל פעולותיה גם עוררו זעם בקרב השמאל האמריקני, כולל השמאל היהודי. העורך הראשי של הג'ואיש ג'ורנל, דיוויד סוויסה, הצדיק במאמר עקרוני את המדיניות החדשה ("איפא"ק מכפילה את מאמציה", ג'ואיש ג'ורנל, 7 באוגוסט) וטען שהמתקפות נגד איפא"ק מציבות אמת מידה ייחודית שאף אחת מאלפי ה-PACs באמריקה אינה נדרשת לעמוד בהן. "איפא"ק לא צריכה להגן על עצמה", הוא כתב. "זכותה המלאה לקדם מועמדים המתאימים ביותר למטרתה הפרו-ישראלית".

במחזור הבחירות הזה תמכה איפא"ק, דרך ה-PACs שהקימה, ב-329 חברי קונגרס ומועמדים, ולפי דובר השדולה מרשל ויטמן השיגה "תוצאות יוצאות דופן בפרק זמן קצר". בפרט ציינו בשדולה את ניצחונה של היילי סטיבנס הפרו-ישראלית ממישיגן, שניצחה את יריבה אנדי לוין בבחירות המקדימות של הדמוקרטים. לוין "ניסח חקיקה שתגדיר את הכותל המערבי כ'שטח פלסטיני כבוש'", מספר סוויסה. שונטל בראון, אפרו-אמריקנית מאוהיו, ניצחה את נינה טרנר, מועמדת שנתמכה בידי ברני סנדרס ורשידה טאלב; דון דיוויס, אפרו-אמריקני מצפון-קרוליינה, ניצח את אריקה סמית, שהתנגדה לחקיקת איסור על BDS; ולרי פושי מאותה המדינה ניצחה את נידאא' עלאם, שהאשימה את הסיוע האמריקני לישראל בסכסוך עם הפלסטינים. בכולם תמכה איפא"ק.

נציגים אחרים בתמיכת השדולה הביסו את אטיקה סקוט, שגינתה את ישראל במהלך מבצע שומר החומות; את כריסטינה גרסיה, שתמכה בהתניית הסיוע לישראל בפתרון הסכסוך עם הפלסטינים; את איימי ויללה, שדגלה בהפסקת שיתוף הפעולה הביטחוני בין ארצות הברית לישראל; את דונה אדוארדס, שסירבה להצביע בעד הצהרת הקונגרס בעד זכותה של ישראל להגנה עצמית; ועוד ועוד. "'איפא"ק החדשה' לא התקבלה היטב בקרב אנשים מסוימים, שאולי לא שותפים למסירות המוחלטת של איפא"ק למטרתה", כתב סוויסה. אבל "יש אלפי קבוצות כאלה ברחבי אמריקה, המגייסות כספים כדי לעזור בבחירת המועמדים שלהן. זה לא רק חוקי ולגיטימי לחלוטין; המאבק למען מה שאתה מאמין בו הוא התגלמות האידיאל האמריקני. … מדוע לא ניתנת לאיפא"ק אותה זכות?"

חלק ניכר מהזעם הגיע מהשדולה היהודית המתחרה ג'יי סטריט, השמאלנית עד מאוד. דובר השדולה לוגן ביירוף אמר לגרדיאן, למשל, שאיפא"ק מבקשת לאיים על מועמדים כדי שלא ימתחו "ביקורת בתום לב על מדיניות ישראל. … זה אנטי-דמוקרטי, כאשר קבוצה יכולה להשפיע בצורה כזו".

לדברי סוויסה המתקפה נגד איפא"ק שגויה ממגוון סיבות – היא מזלזלת בזכות הדמוקרטית לעילא של אזרחים אמריקנים להשפיע על נציגיהם הנבחרים, שוגה בהנחת "תום הלב" של הביקורת על ישראל, וגם טועה בתמיכתה ברשות הפלסטינית, משום ש"האויב הכי גדול של הפלסטינים הוא לא ישראל אלא המנהיגים המושחתים שלהם עצמם". אבל כל זה שולי לעומת העיקר; והעיקר הוא זכותה של שדולה פרו-ישראלית לפעול למען מטרותיה כמו 2,256 קבוצות אחרות שפועלות באותן הדרכים בדיוק ב-2022.

איפא"ק שינתה את אופן פעולתה, מסביר סוויסה, משום שבשנים האחרונות מועמדים קיצוניים כבשו לעצמם מושבים רבים במפלגה הדמוקרטית בקונגרס בדיוק באמצעים שבגללם נמתחת עליה הביקורת כיום. לכן היא עדכנה את הטקטיקה שלה, וחתרה לגיבוש השמאל הפרו-ישראלי. "הסביבה הפוליטית בוושינגטון עברה שינוי עמוק", הוא מצטט את נשיאת השדולה בטסי קורן. "המפלגתיות, התחלופה הגבוהה בקונגרס והצמיחה המעריכית בעלויות מסע הבחירות" הן שהובילו את איפא"ק להקים את ה-PACs החדשים.

הפעילות החדשה צפויה גם להגביר את השפעתה של איפא"ק על נציגים שלא תמכה בהם ישירות במערכת הבחירות – פשוט באמצעות הפגנת יכולתה להיאבק בהם ביעילות אם יאתגרו את יחסי ארצות הברית עם ישראל במהלך כהונתם. במובן הזה השימוש ב-PACs הוא מכפיל כוח, ובתקופה שיחסי שתי המדינות נתונים תחת לחץ מתמיד, יש לצעד הזה חשיבות רבה.

ראשית התרבות: בדיקה מחדש

קישור אל הכתבה

הספר 'סוד בראשית' (2006) מאת טום נוקס הוא מותחן בדיוני ש"שוזר ממצאים ארכיאולוגיים אמיתיים, עובדות היסטוריות, תגליות מדעיות ותעלומות תנ"כיות לסיפור עלילה משלהב", כפי שנכתב בתקציר התרגום העברי לספר, שראה אור בהוצאת מטר. נקודת המוצא של הסיפור היא אתר גובקלי טפה, "גבעת הטבור", סמוך למישורי חרן במזרח טורקיה, שם נמצאו כמה מהשרידים העתיקים ביותר של תרבות פרימיטיבית בלתי מוכרת.

טום נוקס הוא שם העט של העיתונאי והסופר שון תומס; לאחרונה הוא ביקר בקאראהאן טפה, האתר החשוב ביותר כנראה בין האתרים שהתגלו כשייכים לתרבות ההיא. המקום נחשף ב-2019, והחפירות בו ובסביבתו עשויות להרחיב מאוד את כל מה שאנו יודעים על ראשית האנושות. בכתבה בספקטייטור הבריטי ("האם תרבות בלתי ידועה, עתיקה עד מאוד, קבורה מתחת למזרח טורקיה?", 8 במאי) הוא מתאר את ביקורו שם.

לפי ההערכות, "גבעות האבן" – כפי שמכונים אתרי החפירות הללו – היו מיושבות לפני 11–13 אלף שנים, פי שניים לפחות מגילם של סטונהנג' והפירמידה הגדולה בגיזה. בחדר אחד בקאראהאן טפה חצובים מן הסלע פסלי אבן ענקיים בגובה שמונה מטרים, וראש מגולף מביט בהם מן הקיר שנחשף בחפירות. סביב החדר מצאו החופרים מקדשים, מזבחות, אולמות, חדרים ופסלי אבן אדירים נוספים, אלפי שנים לפני שפותחו לפי ההערכות המצאות כמו החקלאות או הקדרות. איש גם אינו יודע איך כל זה נעשה בלי כתב.

בסיורו של תומס בגבעות האבן ליווה אותו הארכיאולוג הראשי הממונה על החפירות באזור, נֶקְמִי קָרוֹל מאוניברסיטת איסטנבול. הם ביקרו גם בגובקלי טפה, 46 ק"מ מקהאראן טפה: את האתר הזה חפר הארכיאולוג הגרמני קלאוס שמידט לאחר שהתגלה ב-1994, ונחשפו שם אבני ענק מגולפות עם דמויות של "עגורים, חזירים או עופות בר … יש גם שפע של נמרים, שועלים ונשרים. מדי פעם מתוארים בעלי חיים אלה לצד ראשי אדם". ראשי אדם הופיעו לא רק בגילופי אבן: נמצאו במקום גם גולגלות מחוררות, אולי מקורבנות אדם.

התארוך של גובקלי טפה ל-10,000 לפני הספירה לפחות, אם לא קודם לכן, גרם לארכיאולוגים להבין שזהו אתר בעל חשיבות מכרעת להבנת ראשית ימי התרבות האנושית, ובכל זאת מעטים הכירו אותו. ב-2006 תומס ביקר שם בליווי שמידט, והוא הסביר לו מדוע המקום חשוב כל כך. "תמיד חשבנו שקודם באה החקלאות, אחר כך התרבות", נזכר תומס בדברי שמידט. "אבל כאן זה הפוך. נראה שמרכז הפולחן הגיע ראשון, ואז, כשמספיק ציידים-לקטים נאספו להתפלל … הם הבינו שהם חייבים להאכיל אנשים". כדי למלא את הצורך בויתה החיטה, ובויתו החזירים, הפרות והכבשים: "כאן ההומו סאפיינס עבר מקטיף הפירות מהעץ לעמל ולזריעה של האדמה".

זהו מיתוס גן העדן של הארכיאולוגיה, כותב תומס: בגובקלי טפה ובסביבותיו עברו בני האדם מתרבות הציידים-לקטים לחקלאות הקשה והמורכבת, שדרשה יותר שעות עבודה וגרמה ליותר מגפות, בגלל המקדש שבנו במרכז תרבותם. תומס מספר שהתרגש מההסברים של שמידט ומהסיור באתר הייחודי עד כדי כך שכתב עליו כמה מאמרים וכאמור מותחן בדיוני.

היום המקום מוגדר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ומושך מיליון מבקרים בשנה, לצד המוזיאון בעיר סנליאורפה המציג את התגליות שנאספו בגבעות האבן. אבל מן הממצאים שראה תומס בביקורו במוזיאון לאחרונה ובביקורו בקאראהאן טפה עולה פרשנות שונה מעט לדבריו של שמידט, שהלך לעולמו ב-2014. נדמה שהמקדשים היו מרכז חייהם של ציידים-לקטים מתוחכמים מאוד – פסלים ובנאים דתיים ביותר, בעלי תרבות מפותחת – אבל הם לא פיתחו את החקלאות; לא נמצאו שום ראיות לקיומם של מפעלים שאפשרו להם להתגורר במקום במספרים גדולים ולשרוד. כיצד הם שרדו בכל זאת סביב המקדשים שלהם, ומה הם עשו בהם אם היה עליהם להמשיך לנדוד בכל פעם שאזל הציד או נוצלה הצמחייה? וכיצד צמחה תרבות מפותחת כל כך בין שבטים קטנים וניידים?

שאלות מסקרנות בדבר ראשיתן של הדת והתרבות, החקלאות והטכנולוגיה, עשויות להיענות – או לפחות להתבהר – בקאראהאן טפה. לפי קרול, עד כה נחפר רק אחוז אחד משטח האתר, וזאת אף שהמקום קל מאוד לחפירה, משום שהמבנים נקברו בשלמותם במילוי עפר במכוון כאלף שנים לאחר הקמתם. כמו לגבי דברים רבים אחרים בגבעות האבן, גם לגבי הקבורה המוזרה הזאת איש אינו מסוגל להשיב על השאלה מדוע. "תרבות פרועה, מפוארת, קוהרנטית מבחינה אמנותית, מוזרה ובלתי ידועה לנו עד כה נקברה במכוון במסופוטמיה למשך עשרת אלפים שנה", כותב תומס. כל פרט שיתגלה שם ויספר על תרבות גבעות האבן, מהופעתה ועד היעלמותה, עשוי להפוך תאוריות אנתרופולוגיות שלמות על ראשן.

תמונה ראשית: P Gregory B/BigStock.