שיחה עולמית, חורף 2023

יהודי בצאתך: סופו של עידן?

קישור אל הכתבה

המשורר י"ל גורדון, איש תנועת ההשכלה, טבע את הניב הנוירוטי, מפצל האישיות, "היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך". בשירו "הקיצה עמי" הוא מורה ליהודי החי באירופה, "אֶרֶץ עֵדֶן", להפסיק להיות אורח במדינתו, ולהשתלב במלאכת האומה שהוא מתגורר בקרבה: "אַמִּיצֵי הַלֵּב בַּצָּבָא יַעֲבֹדוּ, / אִכָּרִים יִקְנוּ שָׂדוֹת וּמַחֲרֶשֶת. // אֶל אוֹצַר הַמְּדִינָה הָבֵא חֵילֶךָ / וּבִנְכָסֶיהָ קַח חֵלֶק וָזֶבֶד. / הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ, / אָח לִבְנֵי אַרְצֶךָ וּלְמַלְכְּךָ עָבֶד".

כישלונו של הרעיון באירופה הוכח בשנים שחלפו מחיבור השיר ב-1863 עד 1945. יהודי אירופה שניסו את הנוסחה הזאת – וגם אלו שלא – תמו ואבדו. כיום נותרו בעיקר היהודים שנקבצו בארץ ישראל ובאמריקה, ואלה פנו לדרך הסותרת את הרעיון של יל"ג: הם יהיו יהודים בצאתם ובאוהלם, וגם בני אדם בצאתם ובאוהלם: אלה במולדתם ההיסטורית ואלה בארץ ההזדמנויות המפוארת. אך בקרב יהודי אמריקה מתגברת התחושה שסביבתם דורשת מהם לבחור, בצאתם, אם הם "אדם" או "יהודי", בלי שיותר להם לשאת את שתי הזהויות גם יחד.

בכתבה "שבועת האמונים החדשה הנכפית על יהודים" (וושינגטון אקזמינר, 29 בספטמבר) מונה מליסה לנגזם-בראונסטין מגוון דוגמאות לדרישה הזאת מפיהם של כ-32 סטודנטים, אקדמאים, פעילי עמותות, מנהיגי ממשל ויוצרים. הסיפורים שהיא מביאה משרטטים "דיוקן של שינויים חברתיים מעמיקים … שמשפיעים על כל היהודים במרחבים הללו, מפני שהם מתקבלים בחשד ובהנחות על תמיכתם בישראל, שעליהם להפריך או לאשר".

הדוגמאות שמביאה לנגזם-בראונסטין מגיעות ברובן מאוניברסיטאות ומקומות עבודה בכל רחבי אמריקה, מצפון המזרח ועד דרום המערב. לפי סקר של מכון ברנדייס מ-2021, מחצית מהסטודנטים היהודים בקולג'ים מסתירים את זהותם היהודית ויותר ממחציתם נמנעים מלבטא את השקפותיהם לגבי ישראל. הדוגמאות בכתבה מראות במה מתבטאת ההסתרה הזאת: 82 אחוז מיהודי ארצות הברית רואים בישראל "חיונית" או "חשובה" לזהותם כ"יהודים", אבל רבים מהם מתקשים לבטא את קשריהם לישראל כיום במקומות המעצבים את זהותם כ"בני אדם", דהיינו כאמריקנים.

למשל, מנהל תיכון המליץ למועמדת ללימודים באוניברסיטת ניו-יורק למחוק קטעים במכתב המועמדות שלה שעסקו ברצונה להיות פעילה בסניף חב"ד בקמפוס ובארגון הסטודנטים היהודי 'הלל'; פעילי ארגון StandWithUs התומך בישראל הסתירו את מעורבותם בפעילות הפרו-ישראלית בקורות חייהם; אקדמאים צעירים משתמשים בשתי גרסאות של קורות החיים, אחת שמזכירה את קשריהם לישראל ואחת שלא, בהתאם לסבירות שהדבר יפגע במועמדותם למשרות שהם מבקשים להתקבל אליהן; יהודים בתעשיית המוזיקה נמנעים מלדבר על הציונות שלהם. אלו רק כמה מהדוגמאות הרבות של יהודים המסתירים את יהדותם "בצאתם" שמפורטות בכתבה, לצד עדויות של ציונים שאינם יהודים המספרים על תחושות השתקה ועל הצנזורה הנכפית עליהם.

מן הכתבה בעיתון הפרו-ציוני עולה הקריאה להיאבק במגמה הזאת, וללמוד מהיהודים הסובייטים, שהתארגנו בקבוצות ציוניות וחתרו במודע לחיזוק הציונות בקהילותיהם. הסכנה, אומר אחד המרואיינים, היא בדיוק זו שעמדה בעבר בפני יהודי אירופה: "לאורך ההיסטוריה, אנטישמיות התחילה לעיתים קרובות בבריונות חברתית. … תחושות אשמה, אפולוגטיות ובושה מזינות את הבריונות, מזינות את העוינות, מזינות את התוקפנות". יהודי אמריקה נדרשים לבחור בין המשך הצגת יהדותם (הקשורה בהכרח גם בציונותם) ובין חזרה לנוסחה של יל"ג – יהודי באוהלך, אדם בצאתך – שכבר הוכחה כבלתי יציבה וכמסוכנת. אם הם לא ייאבקו בעצם הסטיגמה נגד הציונות, האיום האנטישמי נגדם עלול להתגבר.

ערכי האקדמיה, גרסה עדכנית

קישור אל הכתבה

האקדמיה האמריקנית נוטה לאחרונה באופן מוגבר לשלב במטרותיה את "יסודות המוסר" הפרוגרסיביים, שעיקרם מאבק למען קבוצות שנחשבות למופלות – נשים, אנשים ממוצא שאינו אירופי, בני קבוצות דתיות מסוימות, בעלי נטייה מינית שונה – והגנה עליהן במגוון דרכים. לפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט זה נמאס. בשנה שעברה הוא הכריז שהחל ב-2023 הוא יפסיק את חברותו ב"אגודה לאישיות ולפסיכולוגיה חברתית" (SPSP), בשל ההתמסרות של האגודה למגמה הזאת. במאמר "שתי חובות הנאמנות של המרצים" (הבלוג "הטרודוקס אקדמי", 20 בספטמבר 2022) הוא מסביר מדוע החליט לפרוש מ-SPSP, במטרה להקים למרצים באקדמיה האמריקנית "מסד מוסרי לעמוד עליו כשאנו מתנגדים ללחצים להפר את חובותינו".

היידט תכנן להציג בחודש פברואר, בכנס SPSP באטלנטה, גרסה משופרת של שאלון יסודות המוסר שפיתח עם כמה מעמיתיו. לקראת הרצאתו נשלחה אליו הדרישה לשגר הצהרה המסבירה "האם וכיצד ההרצאה מקדמת את מטרות השוויון, ההכללה והאנטי-גזענות" של האגודה. "הצהרות גיוון מחייבות כאלה שגשגו ברחבי האקדמיה בשנים האחרונות", כותב היידט, אף שלרוב העבודה האקדמית אין כל קשר לגיוון; גרוע מכך, הוא אומר, המילה "גיוון" הוחלפה, במקרה של SPSP, ב"אנטי-גזענות": כל פסיכולוג שרצה להציג את מחקרו בכנס התבקש להסביר כיצד עבודתו מקדמת אנטי-גזענות.

"לא ברור לי מדוע אנטי-גזענות נתפסת כבעייתית", כתבה לו נשיאת האגודה לורה קינג כשהלין בפניה על הדרישה. התשובה היא, אומר היידט, שמרצים צריכים להיות מחויבים ל"טלוס" של האקדמיה, למטרת-העל שלה: האמת. לפיכך מוטלות עליהם שתי חובות נאמנות, הדומות לחובת הנאמנות במשפט התאגידי: האחת לחינוכם של הסטודנטים שלהם (לא לטובתם הכללית של הסטודנטים, אלא לחינוכם בלבד), והאחרת לאמת.

הוא מציג כמה דוגמאות מובנות מאליהן להפרת חובות הנאמנות הללו: מרצה הדורש מהסטודנטים בקורס שלו לרכוש את ספר הלימוד המיושן שכתב בעצמו לפני עשרות שנים רק כי הוא רוצה לקבל עליו תמלוגים; מרצה המתכננת את הרצאותיה על מיניות כך שיגרמו לסטודנטים להימשך אליה ולרצות לצאת איתה לאחר סיום הלימודים; ומרצים בעלי הטיה דתית או פוליטית המעוותים את פרשנותם הספרותית כך שתתמוך בעמדותיהם. "כל אלה הפרו את חובת הנאמנות הדורשת מהם לקדם את החינוך של תלמידיהם", הוא טוען.

הוא מדגים גם את הפרת חובת הנאמנות לאמת. חוקר המתאמץ להפיק מחקר שיפריך את נזקי המדיה החברתית בקרב מתבגרים, בתמורה לתשלום מרשת חברתית מסוימת; חוקר שנמנע במכוון מפרסום ממצאים שנויים במחלוקת, כדי שיהיה לו קל יותר למשוך בנות זוג; וחוקרים בעלי הטיה דתית או פוליטית שמעוותים תרגומים או מוחקים ראיונות שעלולים להטיל צל על עמדתם הדתית או הפוליטית. כל אלה "יביאו חרפה לאקדמיה", קובע היידט – וזה בדיוק מה שדורשת לדבריו SPSP מהפסיכולוגים המבקשים להציג בכנס האגודה.

וכך, כדי להסביר ללורה קינג "מדוע אנטי-גזענות נחשבת לבעייתית", הוא הסביר לה שבהחלט יש מקום לדון באנטי-גזענות בכנס – לשוחח על ההתייחסות לאנשים כחברים בקבוצות ולא כפרטים, ולשאול האם בני אדם מעדיפים באופן טבעי "אי שוויון הוגן או שוויון לא הוגן" – אבל לא ייתכן להפוך את האנטי-גזענות ל"טלוס" נוסף של האקדמיה, ולדרוש מאקדמאים להפר את חובת הנאמנות שלהם לאמת. לפיכך, מסכם היידט, החל ב-2023 הוא לא יהיה עוד חבר באגודה. "אני מקווה שחברים אחרים ירימו את קולם", הוא הוסיף בסוף המאמר.

מה מאסק עושה בטוויטר?

קישור אל הכתבה

"אתם יודעים, בחלקים מסוימים בעולם עיתונאים נרצחים כשהם מעצבנים את האנשים הלא נכונים", צייץ בטוויטר אילון מאסק – בימים מסוימים האיש העשיר ביותר בעולם – ב-16 בדצמבר 2022. "חסימת עיתונאים שאני לא אוהב מהפלטפורמה שלי עצמי נראית לי כמו חלופה תמימה למדי".

הציוץ הזה, אף שהוא "הטרלה" ברורה, הפגין את משמעויות תחושת הבעלות של מאסק על הרשת החברתית שנאלץ לרכוש במהלך הסתיו. הוא גם הדגים היטב את הדאגה שמתארת העיתונאית ברי וייס במאמר "הדיווח שלנו בטוויטר" באתר "התקשורת החופשית" (15 בדצמבר): "סיפורם של אדוני טוויטר לשעבר ממוקד בדעותיהם הקדומות ובתחושת הכוח שלהם, והשאלה כעת היא מה יעשה אילון מאסק בכלים רבי העוצמה שהם יצרו".

בראשית דצמבר 2022, זמן קצר אחרי שמאסק רכש את הרשת החברתית, הוא התקשר אל וייס ושאל אם תהיה מעוניינת לבחון את ארכיון ההתכתבויות הפנימיות של עובדי טוויטר. בתוך שעתיים היא יצאה בטיסה לסן-פרנסיסקו עם בת זוגה העיתונאית נלי בולס, והשתיים החלו לסקור את כל המידע שהוגש לידיהם לצד העיתונאים מאט טאיבי, אביגייל שרייר, מייקל שלנברגר וכמה אחרים. התנאי היחיד שהציב להם מאסק, לדבריה, היה שממצאיהם יפורסמו לראשונה בטוויטר עצמה.

וכך בשרשורים ארוכים במהלך הימים והשבועות הבאים, הם דיווחו על מה שהתחולל מאחורי הקלעים בטוויטר בעיקר לקראת בחירות 2020 בארצות הברית וסמוך לאחריהן, כשכלי התקשורת האמריקניים והרשתות החברתיות צנזרו ידיעות על פרשת הלפטופ של האנטר ביידן, בין השאר בלחץ הבולשת האמריקנית, וכשנשיא ארצות הברית היוצא דונלד טראמפ נחסם מלהתבטא בטוויטר על רקע הפריצה לקפיטול ב-6 בינואר 2021. "מטרתנו הייתה לברר מה קרה ברגעים המכריעים הללו בתולדות האומה", כותבת וייס. אך מה הייתה מטרתו של מאסק? מדוע בעלי טסלה וספייס-אקס רכש את טוויטר, ומדוע הוא ביקש לחשוף את האסטרטגיות והעמדות הפוליטיות של מנהליה ומהנדסיה, ולהציג אותן לעולם?

בדיווחים מוצג לראווה ההיבריס שפשה בקרב בכירי טוויטר בימים הסוערים של קץ שלטון טראמפ, כשהם פעלו כדי להציל את ארצות הברית ואת העולם כולו, לדעתם, מניצחון אפשרי של הנשיא המכהן: הם ביקשו להעלים חדשות כזב, אף שהתקשו בעצמם להבדיל בין אמת לשקר; הם חסמו, השתיקו והפחיתו חשיפה של צייצני ימין, והוסיפו הערות ואזהרות תוכן ביד נדיבה לקישורים לידיעות שלא עמדו בתנאיהם, שהשתנו בלי הרף; והם שוחחו בנושא שוב ושוב עם נציגי ה-FBI, מה שהעצים את תחושת החשיבות העצמית שלהם.

חמור מכול, כותבת וייס, הם גם הוליכו שולל את הציבור: בהודעות פומביות, ובניגוד למה שאמרו במפורש בשיחות פנימיות, הם התעקשו שאינם מדכאים צייצנים ונושאים ממניעים פוליטיים אף שעשו זאת בלי הרף. "תיקי טוויטר", כפי שנקראת סדרת השרשורים, הציגו חבורה של אנשים שגייסו את הרשת החברתית למלחמה למען עמדתם הפוליטית. האם מאסק עושה אותו דבר?

מאסק רכש את טוויטר כי חשש "לעתיד הציוויליזציה", כפי שמצטטת אותו וייס. הוא אינו מרוצה ממשטרת המחשבות המתעצמת, ומבקש להיאבק בה; "לדבריו, הוא רוצה להפוך את טוויטר מרשת חברתית בלתי אמינה ומתועבת לרשת שרוב האמריקנים סומכים עליה. … לכיכר העיר שכל הרעיונות צריכים להישמע בה, והטוב ביותר ינצח". וייס מאמינה שבמחשבתו שלו, הוא כינס את חבורת העיתונאים במשרד אטום במטה טוויטר כדי להוביל מהלך בהשראת "ועדת האמת והפיוס" של דרום אפריקה, שנועדה להעניש את פושעי האפרטהייד וגם לרפא את המדינה, "אבל מה שנראה לאחדים כמו אמת ופיוס עשוי להיראות לאחרים כמו נקמה".

הנקמה, וייס מזכירה, היא גם על כך שטוויטר אילצה את מאסק לרכוש אותה, אף שניסה בתחילה לחזור בו מהשלמת העסקה שהציע; וגם על כך שהחברה שרכש הייתה, בעיניו, גוף בלתי מתפקד, שעובדיו זכאים לצאת כרצונם לחופשות בתשלום, לעבוד מהבית, ולהתנהל ללא ביקורת תקופתית. הוא אמר שטוויטר פעלה למעשה "ללא מטרת רווח", במטרה ליצור השפעה חברתית רחבה; אחרי רכישת החברה מינה מאסק את עצמו למנכ"ל, פיטר 80 אחוז מהעובדים, והודיע שהנותרים יידרשו לעבוד שעות רבות בעצימות גבוהה.

אבל "טוויטר החדשה" לא בהכרח תהפוך ל"מגרש משחקים שווה… עקבי ושקוף" כפי שהבטיח מאסק לעיתונאים. באמצע דצמבר חסמה הרשת חשבון שנקרא "אילוןג'ט", שעקב אחר תנועות המטוס הפרטי של מאסק; אחר כך נחסמו גם עיתונאים ששיתפו את המידע שלו. מאסק טען שהעילה לחסימות היא האיסור על "דוקסינג", הכינוי לחשיפת מיקומו של אדם בניגוד לרצונו. אבל צייצנים אחרים שעוקבים אחר מיקומיהם של מטוסים פרטיים לא נחסמו; בסופו של דבר, כותבת וייס, החסימה נבעה מכך שהרשת החברתית נמצאת בבעלותו של מאסק: "הפלטפורמה שלו, החוקים שלו".

"קבוצת אנשים בלתי נבחרים בכמה חברות פרטיות יכולה להשפיע עמוקות על השיח הציבורי", מזהירה וייס. "הם יכולים לעשות זאת כי הכלים שיצרו טובים כל כך – וכי הציבור מבין אותם מעט כל כך. הם יכולים להשפיע על תוצאות הבחירות, והם משפיעים. … אני לא בטוחה שמישהו צריך לאחוז בכוח רב כל כך".

וייתכן שגם מאסק מבין זאת. ימים ספורים לאחר פרסום המאמר של וייס הוא העלה סקר בחשבונו בטוויטר: האם עליי לפרוש מתפקיד המנכ"ל בחברה? רוב העונים השיבו: כן. בהמשך הוא גם כתב "מי שמבקשים לעצמם כוח הם אלה שראויים לו פחות מכול". הזעזועים ברשת החברתית המשפיעה עוד לא תמו.

יותר אנרגיה, יותר ירוק

קישור אל הכתבה

אופטימיות ניכרת התעוררה בדצמבר 2022 בקרב חובבי הקִדמה בשדה האנרגיה, בעיקר בעקבות ידיעה אחת שעלתה לכותרות בכל רחבי העולם. ממשלת ארה"ב הודיעה שמדענים אמריקנים השיגו לראשונה תגובת היתוך גרעיני שיצרה יותר אנרגיה מזו שהזרימו אליה לייזרים רבי-עוצמה – אולם, למרבה הצער, לא יותר מהאנרגיה שנדרשה להתנעת הלייזרים הללו. מבט במגבלות הרבות של הטכנולוגיה, מבחינת הדלק הדרוש לה, קצב הייצור שהיא מאפשרת והדרכים לנצל את האנרגיה הנוצרת באמצעותה ולהוביל אותה לרשת החשמל, הבהיר שפריצת הדרך המדעית רחוקה מאוד מפריצת דרך הנדסית ובוודאי מפריצת דרך כלכלית שתאפשר לבסוף את רתימת כוח ההיתוך הגרעיני לצרכינו, אבל הסתייגויות כאלו אינן מדכאות את האופטימיים.

התפתחות מדעית אחרת באותו חודש ממש דווחה באופן דל יחסית בעיתונות העולמית. חוקרים בסין טענו שפיתחו טכניקת אלקטרוליזה של מים המאפשרת לייצר מהם גז מימן בלי הצורך להמתיק את המים במתקני התפלה ולטהר אותם. לפי דיווחם בכתב העת המדעי נייצ'ר, הם הפרידו את האלקטרודות ממי הים בממברנה שמאפשרת רק לאדי מים טהורים לעבור דרכה. הם התקינו אב-טיפוס של הפיתוח שלהם במפרץ שנזן בסין, וייצרו לדבריהם מיליון ליטרים של מימן במשך 133 יום – יותר מ-3,000 שעות – בלי שהממברנה נפגעה. אם הם צודקים, המשמעות היא שייצור מימן בטורבינות רוח צפות באוקיינוס עשוי להיות זול וחסכני באנרגיה ובמים מתוקים הרבה יותר משהיה עד כה. הפוטנציאל למשק האנרגיה העולמי הוא אדיר, בהתחשב בכך שחלקו של המימן במשק האנרגיה העולמי מסתכם כיום בכ-2 אחוזים בלבד. גם לגז המימן יש מגבלות בתחומי ההובלה והניצול, אך היתרון הגדול של השימוש בו כדלק הוא שתוצר הלוואי של שרפתו הוא מים ותו לא.

שתי פריצות הדרך הללו עשויות לסמן את עתידה של תעשיית האנרגיה העולמית; ואולי הן הערת שוליים במסע האנושי אל עבר עולם עתיר אנרגיה ממקור אחר לחלוטין. היזם בנג'מין ריינהרדט, במאמר "ליצור אנרגיה זולה מכדי להימדד" (וורקס אין פרוגרס, אוקטובר 2022), הסביר עוד לפני שני הדיווחים מעוררי האופטימיות הללו מדוע הוא מרשה לעצמו להביט במשקפיים ורודים בעתידו של המין האנושי, מבחינת כמות האנרגיה הזמינה לו. לדעתו, הדרך היחידה לקיום הציוויליזציה שלנו היא לחתור לאנרגיה רבה יותר, זולה ובלתי-מוגבלת כמעט, ולא לעולם מוגבל באנרגיה, כפי שדורשים רבים מחברי התנועה הירוקה.

ריינהרדט מכנה את עצמו "ארגופיל", דהיינו חובב תהליכים עתירי אנרגיה (במובן הפיזיקלי). הוא לא תמיד היה כזה: בילדותו בקליפורניה בשנות התשעים הוא גדל על מסרי האהבה לסביבה שהושמעו מכל עבר – בטלוויזיה, בהתרמות להצלת יער האמזונס ובקריאות למזער את טביעת הרגל הסביבתית שלנו דרך הפחתת ניצול יתר של משאבים. משמעותם של תהליכים עתירי אנרגיה הייתה בעיניו, רמיסה תעשייתית של הסביבה, מותן של ציפורים, פסולת רדיואקטיבית, עשן מיתמר מעל שדות נפט בוערים ועולם מתחמם והולך.

"אסתטיקת הניוון וההרס הזאת עדיין מניעה את ההתנגדות לשימוש הגובר באנרגיה כיום", כותב ריינהרדט. הוא מסכים לחלוטין עם העובדות שמאחוריה – למשל, לדבריו, צריכת אנרגיה גוברת היא התורמת הגדולה ביותר לשינוי האקלים. אבל הוא מתנגד לארגופוביה – הפחד מתהליכים עתירי אנרגיה. "כמו פוביות אחרות, הארגופוביה נטועה בחוויות אמיתיות ובעובדות", הוא מודה, אבל המסקנה שיש לחתור לשיפור במצב החומרי רק דרך התייעלות בניצול האנרגיה, ולא באמצעות ייצור אנרגיה רבה יותר, שגויה לחלוטין בעיניו.

התייעלות בניצול האנרגיה היא דרכה של פילוסופיית ה"קיימות" להבטיח שהקדמה לא תיעצר גם אם נפסיק לייצר עוד אנרגיה ונסתפק ברמות הייצור הקיימות, או אפילו נפחית בהן. "החזון האופטימי של העולם המקיים יכול להיות יפהפה", כותב ריינהרדט. "אוכלוסייה קטנה וקבועה עם שאיפות מתונות שחיה במקומות ספורים מסביב לעולם. שדות של קולטי שמש וטורבינות רוח מייצרים כמות מקיימת של אנרגיה". אבל משמעותו של החזון הזה היא "לקבוע גבול עליון ליכולות הפיזיות של המין האנושי", ולהתחייב לחיות לנצח בעולם של מחסור מתמיד באנרגיה – שפירושו שלא נוכל לדמיין תהליכים חדשים שיאפשר עולם עתיר אנרגיה.

עם יותר אנרגיה זולה, מציע ריינהרדט, המין האנושי יוכל להסב לאחור את שינוי האקלים באמצעות לכידת פחמן מהאטמוספירה וכליאתו באדמה; משברי מים ייפתרו באמצעות התפלה ועיבוי; בעיות של אשפה ומחזור יהפכו לזעירות אם נוכל לפרק חומרים ליסודותיהם באמצעות חום זול מספיק.

המאמר פורסם, כאמור, עוד לפני שתי פריצות הדרך בתחום ההיתוך והמימן, אבל ריינהרדט מודה שגם אם הבעיות ההנדסיות ייפתרו בתחומים הללו ובאחרים, עדיין ניצבות מגבלות אינספור בפני חלומו על "אנרגיה אינסופית חינם": "הון, תחזוקה ועלויות תשתית… אנרגיה תמיד תעלה כסף (זכרו, זהו המשאב-במחסור האולטימטיבי)". ובכל זאת, עולם המתעדף ייצור אנרגיה גובר והולך יוכל לפתור יותר בעיות, בקצב מואץ, בלי להציב גבול עליון לקדמה. "הארגופיליה של העבר היא שהפכה עולם שנראה פחות או יותר אותו דבר במשך אלפי שנים –לעולם שאנחנו מזהים היום", הוא מסביר: האצטקים והרומאים היו חושבים שאנחנו קוסמים אילו היו רואים אותנו היום, וזאת רק משום שבמאות השנים שחלפו מאז ימיהם היו די בני אדם שחתרו לעולם עתיר אנרגיה.

ריינהרדט מציין במאמר שמאז שנות השבעים סטינו מדרך הישר, מבחינה אידיאולוגית; הוא מסיים את המאמר בכמה המלצות מעשיות כדי להוביל לשינוי המגמה. הוא קורא לנו לאמץ גישה חיובית למקורות אנרגיה חדשים, לדרוש שאנרגיה תהיה זולה יותר ויותר, ולהשקיע במחקר ובפיתוח של מערכות אנרגיה חדשות. "הפסיקו להעריץ את רעיונות הקיימות וההתייעלות", הוא מבקש. "שיטוח עקומת צריכת האנרגיה שלנו מציב גבול עליון על מה שייתכן. … חידוש מגמת האנרגיה המעריכית יכול גם לפתור את בעיות העבר וגם לפתוח אפשרויות רבות לשגשוג האנושות".

תמונה ראשית: P Gregory B/BigStock.