היּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים / אלחנן ניר

היּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים

עיוני דעת ולב לחג החירות ולכל השנה

אלחנן ניר

ידיעות ספרים, תשפ"ב | 256 עמ'

"גם סיפור מוכר, כשיגיע לידי מספר ראוי, יהפוך לסיפור חדש לחלוטין". מילים אלו, שבהן מתאר הרב אלחנן ניר את הייחודיות שבסיפור יציאת מצרים בפסח לעומת זכירתה כל שאר ימות השנה, נראות מתאימות במיוחד לתיאור ספרו של ניר עצמו (המובאה – מעמ' 50 בספר). מבחינה מהותית, ניר מעביר שוב ושוב את השדר שדבריו אינם סיפור חדש. המאמרים משובצים ללא הפוגה בציטוטים, התייחסויות ורמיזות למנעד רחב עד להתפעל של מקורות והוגים – יהודיים ברובם, אך לא רק. בכך הוא כאילו אומר "אני לי משֶלי אין כלום", אני רק מספר את הסיפור שחיברו זה מכבר גדולי הרוח שקדמו לי. אלא שמתוך כך מתגלה ניר כמספר ראוי בפני עצמו, שכן בדרך שבה הוא מספר את הסיפור המוכר – משבץ, מתווך, ומסביר – נחשף חג הפסח באור שונה ורענן: סיפור חדש לחלוטין. אכן אין חכם כבעל הניסיון.

הספר מחולק לחטיבות שכמו פוסעות עם הקורא לאורכו של החג: מתחיל מביעור החמץ ואמירת ההלל ב"כניסת החג", ממשיך בקריאת ההגדה ב"עיצומו של חג" ובאמירת 'יזכור' ב"שלהי החג" ובמעבר בין קודש לחול ב"צאת החג", ומסיים בהתבוננות קדימה לעבר חגי הקוממות היהודית באייר ב"אחר החג". יוצאת מן הכלל הכרונולוגי היא ההבחנה בין החטיבות "עיצומו של חג" ו"שלהי החג", הנראית כנוגעת יותר למידת הזיקה שבינן ובין חג הפסח עצמו. בעוד המאמרים בראשונה מדברים על חג הפסח עצמו, באחרונה הם נסובים על נושאים כלליים יותר, הבאים לידי ביטוי גם בחג הפסח אך אינם ייחודיים לו.

אין מדובר בספר קלאסי על פסח. ייתכן אפילו שהמילה "על" כלל אינה מתאימה פה, ויהיה יותר נכון לדבר על היצירה כחיבור "מתוך" פסח. רוב המאמרים אומנם מעוגנים ביסוד כלשהו בחג או באיזה רגע במהלכו – אך ממנו הם יוצאים לדרכם ומשוטטים בעולמות רעיוניים וקיומיים שיותר ממה שהם מלמדים אותנו על פסח, הם מצביעים בפנינו על התנועות הנפשיות והשאלות הקיומיות שהחג יכול להעלות בנו. דבר זה בא לידי ביטוי גם בכותרת המשנה של הספר, "עיוני דעת ולב לחג החירות ולכל השנה". ודוק: עיוני דעת – ולב. ולא רק לחג החירות – כי אם לכל השנה. הספר עצמו משיל מעליו את השלשלות הקושרות בדרך כלל בין ספרי-חג למועדם, ומבקש להיות בן חורין.

מחבר הספר ניחן בסגנון כתיבה המושפע מאוד מההגות והמחשבה הקיומית של המאה ה-20 ומהמחשבה החסידית. הוא מרבה לבחון כיצד מעצב החג את אופן ההיות של האדם בעולם ואת החוויה הדתית שלו לנוכח האל ולנוכח העולם. מבחינה זו יכול להיות חיסרון מסוים בבחירתו לכתוב על חג הפסח, שהוא כנראה הציבורי, המשפחתי והלאומי מכל חגי התורה. ניר עצמו מודע לכך, ומצהיר בפתיחתה לספר שהבחירה בכתיבה על פסח הפתיעה אותו שכן הוא "יהודי של סוכות", העוסק באינטימי ובאישי ביותר, "יותר מיהודי של פסח" העוסק בשאלות של העם והלאום (עמ' 26). הוא מצהיר לפיכך על הספר כניסיונו הלא-מודע "לכתוב אחרי הספר 'יהודי בלילה', שיָצא למסע פנימי … ספר על 'יהודי ביום', העוסק בעם שיוצא לאור עולם".

אם אכן זה הניסיון, קשה לומר שהוא הצליח במלואו. אומנם בהשוואה לספריו הקודמים של ניר, בספר הזה יש עיסוק רב יותר בשאלות זהותיות רחבות וכתיבה מנקודת מבט של כלל; והיא אף מתעצמת עם התקדמות הספר. אבל עדיין מדובר במיעוט. רוב הספר נכתב ומדובר מנקודת המבט של האדם הפרטי ועמידתו אל מול אירועי החג וחוויותיו.

אבל אין בכך משום הפסד. דווקא היותו של חג הפסח החג הציבורי ביותר הובילה לכך שחסרה לגביו כתיבה אישית המתמקדת ביחס שבין הפרט לבין אלוקיו, או אף באתגר הטמון בהיותו של חבר הקהילה והמשפחה גם פרט בפני עצמו – אפילו בפסח. הלכך, דווקא "כישלונו" כביכול של ניר – משיכתו לכור מחצבתו, נקודת מבטו של האדם הפרטי, של היחיד – הוא ההופך את ספרו לייחודי מבין ספרי ההגות העוסקים בחג, ולראוי במיוחד לקריאה בהעניקו תמונה שלמה ומאוזנת יותר של חג האביב.