שירתָּ – קיבלת
ניתוח רוחבי כלל-חברתי של סוגיית הגיוס לצה"ל הוא פתח לפתרונה. מתן הטבות למשרתים בצה"ל ובשירות הלאומי והאזרחי יציב תמרור ערכי ברור, ויגביר את השוויון בנטל
Getting your Trinity Audio player ready... |
בראשית ימיה של המדינה, עם התגבשות ההסדרים החברתיים וארגון הכוח הצבאי, התקבעו דפוסים שנראו אז נקודתיים, אך בחלוף שבעים וחמש שנה עודם מסעירים את החברה הישראלית.
מלחמת העצמאות דרשה כל הון אנושי שניתן היה להטיל אל המערכה, אך קבוצה קטנה ביקשה לפטור את עצמה מהשתתפות במלחמה. היו אלה תלמידי הישיבות ש"תורתם אומנותם". ב‑12.2.1948 כתבו ראשי 'המפקד לשירות העם' לרבנות הראשית ולוועד הישיבות כי הם מסכימים לדחיית שירות של שלושה חודשים "רק לתלמידי ישיבות אשר תורתם אומנותם", תוך הדגשה כי שאר תלמידי הישיבות יגויסו לשירות כמו כל אזרח.[1]
ארבעה ימים לפני קום המדינה נחתם הסכם בין ראשי הישיבות לראשי 'המפקד לשירות העם', ולפיו תלמידי ישיבות ככלל יהיו פטורים מחובת גיוס לצבא – אולם בשל המצב החמור הם יאומנו אימון קצר, וישתתפו כמה שעות בשבוע במשימות שמירה. יוצאים מן הכלל יהיו תלמידי ישיבה מצוינים, אשר יאושרו פרטנית על ידי הרבנים הראשיים ויזכו לפטור מוחלט מגיוס.[2] החלטה זו אושררה על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, ונקבע כי תלמידי ישיבה משוחררים מחובת גיוס – אך זאת בתנאי שהם עוסקים רק בלימוד תורה בישיבה, וכל עוד הם לומדים. אם יתברר שהם עוסקים בעניינים אחרים או שחדלו ללמוד בישיבה, הם יגויסו.[3]
היסוד לשחרור זה נשען על חרדתם של ראשי הישיבות דאז מחורבן עולם התורה. שופט בית המשפט העליון בדימוס צבי טל היטיב לתאר בדו"ח הוועדה שבראשה עמד את שושלת הישיבות המפוארת של העם היהודי, החל מימי המשנה והתלמוד בארץ ישראל ובבבל, דרך הישיבות הגדולות בסוף המאה העשירית בספרד, צפון אפריקה, פרובנס, צרפת ואשכנז, ועד למרכזי התורה שנוסדו במאה ה-17 במזרח אירופה ובמרכזה. חורבן עולם התורה הגדול במלחמת העולם השנייה זעזע את ראשי הישיבות בישראל, כאמור, והם ביקשו להבטיח את המשך הגחלת התרבותית והרוחנית של עולם הישיבות ושל התלמידים שהתמסרו ללימוד התורה באופן מלא.[4]
אולם גם בן-גוריון, שקבע פטור לבני הישיבות, לא התכוון שתהיה זו תופעה רחבה, ואף ראה בה פגם ערכי ומוסרי. כבר כעשור לאחר הקמת המדינה שוחררו כ-3,000 תלמידי ישיבות משירות צבאי. משרד הביטחון הציע להגביל את הפטור המוחלט ל-500 תלמידים, ולגייס את השאר לתקופות קצרות של כמה חודשים. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי דאז, פנה במכתב אל בן גוריון בבקשה שלא לפגוע בהסדר הקיים:[5]
נחרדתי עמוקות ולבי נשבר בקרבי נוכח השמועה כי נתעוררה כוונה להכניס שינויים במעמד הקיים של תלמידי הישיבות שגיוסם נדחה […]. יחד עם חורבן קהילות ישראל ספו תמו כל מרכזי התורה המפוארים בגולה זו. ואירופה, ערש הישיבות, חרבה גם מבחינת התורה, יודעיה ולומדיה. אולם חסדי ה' כי לא תמנו ולא כלו רחמיו: ארצנו, שהועדה והתיצבה כמקום כינוס לנידחי ישראל ולשיירי הטבח באירופה – קלטה במידה יתירה גם את שרידי תלמידי הישיבות וראשיהן. אלה, אחד מעיר ולא שניים ממשפחה – באו והקימו כאן מחדש את סוכת הישיבות שנחרבה באירופה […]. חובה מוטלת על העם היושב בציון תחת שמי חיי עצמאות להעניק לבני הישיבות אשר הופקדו לשמור על נכסי הרוח של האומה […] – שחרור מכל חובת גיוס כל דהו, כל עוד הם יושבים באהלה של תורה. כי אף הם מגויסים ועומדים הם על בטחונה של תורת ישראל ומורשתו, אשר בהן תפארתו ובגללן הגענו עד הלום […].
שבועיים לאחר מכן השיב לו בן גוריון במכתב:
[…] ואשר לבחורי הישיבה, הדבר, נדמה לי, אינו כה פשוט. כשפטרתי לפני 10 שנים בחורי הישיבה משירות בצבא היה מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, היתה זו הארץ היחידה שבה נשארו לומדי תורה לשמה, אם כי עליי לציין בשמחה כי בחורי הישיבה לקחו חלק בהגנה על ירושלים כשאר צעירי ירושלים. המצב מאז נשתנה. בחורי הישיבות רבו […] ומספרם הגיע לאלפים. בארצות נכר אין הגויים נזקקים למגיני ישראל. פה כולנו יהודים, וביטחוננו תלוי אך ורק בנו; וזוהי קודם כול שאלה מוסרית גדולה אם ראוי הדבר, שבן אימא פלונית ייהרג להגנת המולדת, ובן אמא אלמונית יושב בחדרו ולומד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים נפשם למות.
אני לא אעז לבוא אליך בהלכה מפורשת של הרמב"ם, כי במלחמה מצווה הכול יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, כי אתה, כמובן מאליו, בקיא בהלכה יותר ממני, אבל נראה לי כי במדינת ישראל 'תורת הקשת' היא חלק מהתורה, ולא ייתכן שאלפי צעירים לא יהיו מסוגלים לאחוז בנשק ביום פקודה. […] אסור לשכוח שאין אנו ממשיכים פה חיי הגלות, ותלויים בחסדי זרים, ונמשיך לנהוג כעם הסמוך לשולחן אחרים. אנו עומדים ברשות עצמנו, ועול הביטחון מוטל עלינו בעצמנו […] איני יכול למצוא בתורה, או בנביאים או בכתובים, שלומדי תורה היו פטורים מהגנת המולדת […]. איני יכול להסכים בשום אופן לדבריך ש"בגלל בחורי הישיבות הגענו עד הלום". לא הם בנו את הארץ, לא הם חירפו נפשם למות על עצמאותה (אם כי כמה מהם עשו זאת), ואין להם זכויות מיוחדות שאין ליהודים אחרים.
[…] בלי קיום עם ישראל – לא תהיה תורה, ופיקוח נפש האומה קודם לכול. ודווקא מי שמכבד לומדי תורה (ואני מעז להגיד שאני אחד מהם) ורוצה ביקרם, צריך לדאוג, שהם לא יתבדלו מהמחנה ולא יפטרו עצמם מהחובה הקדושה ביותר – החובה להגן על הוריהם, קרוביהם, יישובם ועמם […]"[6]
שתי נקודות חשובות עולות מדברי בן גוריון. האחת היא השאלה המוסרית, היא שאלת השוויון בנטל – האם ראוי שאחד ישב בחדרו וילמד בבטחה בעוד חברו מחרף נפשו למות? הנקודה השנייה אך מחדדת שאלה זו: עניינה של מדינת ישראל היא היות העם היהודי עומד בזכות עצמו. כלומר מעבר לסוגיית השוויון, הגנת המדינה היא חובה המסורה ומוטלת על היהודים בארץ.
דברים אלה מובילים לסוגייה מקבילה בזיקתה לחובת הגיוס לצה"ל, והיא סוגיית אי גיוס המיעוט הערבי. חוק שירות הביטחון נוסח בכוונת מכוון באופן המותיר שיקול דעת רחב בידי הממשלה בעניין הגיוס. מחד גיסא רצו להימנע מניסוח לא שוויוני כלפי אזרחים בישראל, ומאידך גיסא ברור היה לכול, הן לבן-גוריון הן לאנשי הצבא, כי גיוס המיעוט הערבי לצבא הוא סכנה ביטחונית. אומנם נעשו ניסיונות נקודתיים לשלב מיעוטים בשירות צבאי, אך הללו נתקלו בהתנגדות עזה עד שבשלב מסוים היחידות המשלבות פורקו. הניסיון היחיד ששרד מאז הוא שילובם של הדרוזים והצ'רקסים, אשר שיתפו פעולה עם היישוב היהודי עוד טרם הקמת המדינה והוכיחו את נאמנותם למדינת ישראל לאורך השנים.
ניסוח החוק, אם כן, ביקש להשאיר את העיקרון השוויוני שלפיו חובת הגיוס חלה על כולם, ובד בבד להותיר מרחב תמרון לממשלה לקבוע מי לא ייקרא לשירות. זאת, בין היתר, מתוך כוונה שלא לגייס את המיעוט הערבי. כאשר החוק הגיע לכנסת, קיבלו הדברים ביטוי נוסף. חבר הכנסת יעקב מרידור (חירות) אמר: "אני יודע את הדעה, והדעה היא בהחלט מוצדקת – שוויון זכויות מלא… אבל אם ידוע מי הוא האויב הפוטנציאלי לעתיד, ואם ידוע מי מכין לנו את הסיבוב השני, אם כן, כיצד נעכל ערבי אחד על כל 3 יהודים בצבא?"
חבר הכנסת תופיק טובי ממק"י דווקא התלונן על אי גיוס הערבים וטען שזו אפליה גזעית, אך מנגד חבר הכנסת סיף א-דין אל-זועבי מהרשימה הדמוקרטית של נצרת אמר: "יש אומרים שעודנו נמצאים במצב מלחמה עם הערבים, ועל כן לא נוכל לפי שעה לסמוך עליהם ולמסור את נשקינו לידיהם; וייתכן שיש מן האמת ברעיון זה".
בשנת 1954 ביקש שר הביטחון פינחס לבון לדעת מהו פוטנציאל הגיוס בקרב אוכלוסיית המיעוטים. הבירור העלה כי מדובר בפוטנציאל של כ-24 אלף גברים לשירות סדיר, רובם ערבים מוסלמים. על אף התנגדות הצבא לגייסם, הוציא שר הביטחון צו לכלל קהילות המיעוטים שלא שירתו בצה"ל. מטרתו המוצהרת הייתה "לתת לערבים את האפשרות להוכיח שלא רק זכויות הם תובעים לעצמם, כי אם נכונים הם למלא גם חובות המוטלות עליהם כאזרחי המדינה". בימים הראשונים נרשמה התלהבות מסוימת בקרב צעירים ערבים שנמשכו לרעיון לשאת נשק וללבוש מדים, ואולי גם להימלט מחיי השגרה המשעממים. הדור המבוגר יותר צינן את ההתלהבות, ובסופו של דבר הם לא התגייסו והרעיון ירד מסדר היום. גם כאשר עלתה יוזמה דומה כעבור שנים, היא נגנזה ביוזמת שני הצדדים – הערבים שלא רצו להתגייס, והצבא שלא רצה לגייס אותם.[7]
המיעוט המשרת
שבעים וחמש שנה חלפו מאז אותם ימים. ההסדרים שהתייחסו לקבוצת מיעוטים של כמה אלפי אנשים ועוד כמה מאות תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, יצאו מפרופורציות ויצרו למעשה שתי קבוצות בישראל: אלו שמשרתים ואלו שלא. אין מדובר על רוב צעירי ישראל המשרתים, כפי שתיאר בן-גוריון בימיה הראשונים של המדינה. בפועל, מקרב חייבי הגיוס כיום מתגייסים פחות ממחצית (!).
ניקח שנתון אחד לדוגמה.[8] בשנת 2022 היו כ-150 אלף בני ובנות 18. כ-40 אלף מתוכם השתייכו לקבוצות מיעוטים שאחוז הגיוס בהן זניח (גברים ונשים מוסלמים, ערבים נוצרים, נוצרים שאינם ערבים, חסרי סיווג דתי ונשים דרוזיות). כנזכר למעלה, את הציבור הזה הצבא אינו מנסה לגייס ואינו מחשיב כחלק מפוטנציאל הגיוס. עוד כ-10 אלפים גברים קיבלו פטור 'תורתו אומנותו' (מדובר כאמור בשנתון אחד; בשנתונים מצטברים המספר גבוה הרבה יותר), וכ-20 אלף בנות פטור מטעמי דת. נוסף על אלה קיבלו קרוב ל-6,000 פטור על רקע נפשי, וכ-2,000 על רקע רפואי שאינו נפשי. נוסיף צעירים השוהים בחו"ל, בנות שאינן עומדות בסף הגיוס, נשים נשואות וגברים עם עבר פלילי או קשיי הסתגלות – עוד כ-4,500. נסכם ונמצא שיותר ממחצית שנתון 2022 לא התגייס. ולכל אלה יש להוסיף כ-10 אחוזים בממוצע הנושרים במהלך שירותם הצבאי. לצד השירות הצבאי, כ-18 אלף צעירים משרתים בשירות לאומי אזרחי. מתוכם כ‑70% יהודים וכ‑30% ערבים ודרוזים. מבין היהודים, כ‑10% הם גברים חרדים.
ניתן לראות בבירור כי מיקוד הזרקור על החרדים הוא החמצת העניין. כמעט מחצית מבני ובנות ה-18 במדינת ישראל אינם משרתים את המדינה אפילו יום אחד. לא בשירות צבאי ולא בשירות לאומי אזרחי. ביניהם יש בני מיעוטים, יש חרדים, ויש מהאוכלוסייה הכללית שנמצאים בחו"ל, הוציאו פטור נפשי או נשרו תוך כדי השירות. אם רוצים באמת לעשות סדר ולשנות את המצב החברתי בישראל, צריך לפתוח הכול.
אין שותפות בלי שכולם שותפים
כל חברת בני אדם נדרשת להתאחד סביב ייעוד משותף וערכים משותפים. אין פירוש הדבר שאין שונות או אי-הסכמות, אלא שבליבת הקיום המשותף נדרשת הימצאותה של מטרה משותפת – אחרת אין בסיס לחיים בצוותא כחברה אחת. יחיד החי לבדו אינו יכול לספק בעצמו את כל הצרכים שיאפשרו לו חיי ביטחון ושגשוג. לעומתו, חברה אשר כל יחיד בה לוקח חלק במטרותיה המשותפות, מצליחה לייצר ביחד את התנאים הדרושים לשגשוגו של כל יחיד ויחיד.
נכון, תמיד עלולים להיות 'טרמפיסטים', יחידים הנהנים מעמלם של אחרים אבל אינם תורמים את חלקם. כאשר שיעורם בחברה הכללית זניח, ניתן להעלים עין. אולם כאשר הוא גדל לכדי עשרות אחוזים מהאוכלוסייה, הרעיון של חברה חדל מלהתקיים. אם כל אחד יכול לבחור להיות זה שלא תורם – יישאר כאן אוסף של יחידים, על כל המשתמע מכך. אי אפשר לספק ביטחון בלי שותפות. אי אפשר לספק שירותים חברתיים בלי שותפות, ואי אפשר לייצר סדר חברתי בלי שותפות. ביסוד הכול: אי אפשר לייצר שותפות מבלי שכולם יהיו שותפים.
במצב הנוכחי, כמחצית מהאזרחים אינם נוטלים חלק בשירות המדינה בשום אפיק (צבאי, לאומי או אזרחי), ועשרות אחוזים מהאזרחים הבוגרים אינם משתתפים בשוק העבודה, אינם יצרנים ואינם משלמים מיסים – אך כולם נהנים מהטבות מפליגות ומסבסוד מסיבי.
המצב הזה אינו יכול להימשך.
השכלה גבוהה, דיור, שירות ציבורי
תלמיד ישיבה מקבל מלגת קיום בסכום של כמה מאות שקלים בחודש, ואברך מקבל מלגה של כ-1,500 שקל. מדובר בעשרות אלפי תלמידי ישיבה צעירים שאינם מתגייסים לצבא ואינם משתלבים בשוק העבודה.
אבל תלמידי הישיבות אינם היחידים המקבלים תמיכה ניכרת לאו-דווקא אם שירתו בצבא. כל צעיר בישראל הלומד במוסדות מתוקצבים להשכלה גבוהה, אוניברסיטאות ומכללות, מקבל סבסוד גדול לשכר הלימוד שלו. לשם המחשה, סטודנט למדעי החברה מקבל סבסוד של כ-20 אלף שקל לשנה, סטודנט למדעי הרוח, אומנות ועיצוב מסובסד ביותר מ-36 אלף שקל בשנה, סטודנט לרפואה ב-55 אלף שקל לשנה, ובמדעי הטבע – בכ-76 אלף שקל בשנה.[9] ההטבות הללו ניתנות לכלל אזרחי מדינת ישראל שלומדים באוניברסיטאות בישראל.
מישהו עצר לשאול אם אותם אנשים שאנו מסבסדים בעשרות אלפי שקלים בשנה, למשך כמה שנים, שירתו את המדינה? האם מישהו שמעוניין ללמוד פילוסופיה או שפות עתיקות לתואר ראשון ושני ודוקטורט צריך לזכות לסבסוד בסכומי עתק, אם לא תרם למדינה בצבא או בשירות לאומי?
לא רק בהשכלה הגבוהה יש עיוות גדול, אלא גם בדיור. המדינה מפרסמת מכרזים לבניית דירות במחירים מסובסדים במסגרת "דיור למשתכן" או "דירה בהנחה". גובה הסבסוד יכול להגיע לחצי מיליון שקלים ואף יותר. היה מצופה כי תנאי ראשון לזכייה במכרז יהיה תרומה למדינה בשירות צבאי, לאומי או אזרחי. אולם לא רק שאין תנאי כזה (אם כי ישנה העדפה), אלא שהמדינה מפרסמת מכרזים כאלה גם ביישובים ובשכונות המיועדים דווקא לציבור הערבי והחרדי, ציבור שאחוז המשרתים בו נמוך עד אינו קיים.
אפילו בשירות המדינה נעשה העוול הזה. במכרזים לשירות המדינה לא רק שאין העדפה למי ששירת, אלא אף קיים איסור לשאול בריאיון קבלה אם המועמד שירת בצבא או לא. לצד זה, יש תקנים מיוחדים השמורים דווקא לחרדים, לערבים וכדומה. השאיפה לשלב בשירות הציבורי אנשים מהאוכלוסיות הללו ראויה ומצוינת, אבל ראוי להוסיף לתנאי הקבלה את חובת השירות. אין כל בעיה לאייש את התקן דווקא בחרדי או בערבי, אבל לכל הפחות יש לדרוש, או למצער להעדיף, את מי ששירת בצבא או בשירות לאומי אזרחי. מדוע נעלם המרכיב הזה מכל מקום, ועוד כשאחוזי השירות נמוכים כל כך?
ההטבות הללו פוגשות את הצעירים בישראל בראשית דרכם האזרחית. הן מסייעות מאוד בתחילת הדרך, ויכולות לשנות חיים לטובה. בפועל, נהנים מהן אזרחים רבים שאינם תורמים למדינה ולחברה, ואילו התורמים נאלצים להמתין בתור ולקוות שיזכו. עולם הפוך ראיתי.
הטבות למשרתים בלבד
מעתה מדינת ישראל צריכה לקבוע כלל פשוט, שהוא ראשית לכול ערכי ומוסרי: שירתָּ – קיבלת, לא שירתָּ – לא קיבלת. מי שנותן למדינה, מי שתורם לה, מי ששותף בה – גם ייהנה מפירותיה. מי שלא – לא. זכויות אזרחיות בסיסיות יוענקו בוודאי לכל אזרח במדינה, גם לעבריין היושב בכלא; הטבות יינתנו אך ורק למי ששותף.
מעבר לעיקרון הערכי העומד מעל לכול, יש בכך גם שינוי של מערך התמריצים. מי שרוצה עזרה מהמדינה בסבסוד הלימודים האקדמיים, מי שרוצה סיוע ברכישת דירה, מי שרוצה מענקים שונים ומגוונים לתקופות ייחודיות בחיים – שיתרום למדינה. אם צעיר ידע כי כל עוד לא ישרת את המדינה הוא ייאלץ לממן בעצמו חלק ניכר מלימודיו האקדמיים ולרכוש דירה במחיר גבוה בכחצי מיליון שקלים, וידע שסיכוייו לקבל תפקיד בשירות המדינה נמוכים יותר, הוא יחשוב פעמיים. אם גם נעניק הטבות מס מיוחדות למשרתי מילואים קרביים ולתומכי לחימה פעילים, הבריחה משירות לא תהיה עוד קלה כל כך, ובוודאי לא אטרקטיבית כל כך.
עוד יש לומר ביושר, כפי שכתבתי בפתח הדברים, כי לא את כולם המדינה מעוניינת לגייס, וכלל לא בטוח שהיא צריכה את כולם בצבא. הכול יודעים כי כוח האדם בצבא אינו מנוצל תמיד בצורה מיטבית, ושקיימת לא מעט אבטלה סמויה בקרב המשרתים.
לכן צריך לקבוע כי כל צעיר וצעירה בגיל 18 חייבים קודם כול לעבור ב'שער', ובו יבחר הצבא את אלה שהוא מעוניין בהם. לצבא יישאר מרחב שיקול דעת להתחשב במאפיינים תרבותיים וחברתיים של קבוצות האוכלוסייה השונות, אך המסנן הראשון יהיה צורכי הצבא. מי שישרת בצבא גם יתוגמל באופן דיפרנציאלי: בסיס משך השירות, בשירות צבאי או לאומי אזרחי, הוא שנתיים. מעבר לכך, לוחמים, תומכי לחימה או אחרים שהצבא זקוק להם לתקופה ארוכה יותר, ישרתו שלוש שנים – ובשנה השלישית יזכו לתגמול זהה לתנאי קבע. באופן זה ייעל הצבא את הקצאת המשאבים וכוח האדם: מי שנצרך יישאר, מי שלא נצרך ישוחרר.
מי שהצבא אינו זקוק לו, ישרת בשירות לאומי אזרחי. השירות הזה יכול להתאים לכל חלקי האוכלוסייה בישראל. אנשים יכולים לשרת בקהילותיהם, לתרום בתחומי הבריאות, הרווחה, החינוך, החקלאות, שירות המדינה וכו'. אזרחי המדינה יתברכו בעשרות אלפי צעירים המשפרים את השירותים הניתנים להם, ואף תיווצר אפשרות של צמצום בתקני כוח אדם קבועים בשירות המדינה, בתפקידים שאינם דורשים הכשרה או השכלה מיוחדת. כך אפשר יהיה להקטין את ההוצאה הממשלתית ולהקל את נטל המס על האזרחים.
לפני כמה חודשים יזמתי עם מייקל אייזנברג וקבוצת חברי כנסת הצעת חוק המבקשת לשנות את מערך התמריצים כפי שפרשתי כאן. תינתן העדפה בשירות המדינה למי ששירת, והטבות מגוונות כגון מימון לימודים על תיכוניים (באקדמיה או בישיבה) או הטבות ברכישת דירה יוענקו אך ורק למי ששירת את המדינה בשירות כלשהו (להוציא כמובן את הפטורים משירות על רקע רפואי או עולים חדשים שעלו לאחר גיל גיוס, שזכאותם להטבות לא תיפגע).
אני מאמין שהשינוי החברתי הזה הכרחי, ושהוא בהישג ידנו. שותפים לו בכנסת חברים מימין ומשמאל. ביחד, עם תמיכה ציבורית רחבה, נוכל לחולל את השינוי האמיתי שכולנו זקוקים לו.
משה סעדה הוא חבר כנסת בסיעת הליכוד, לשעבר סגן וממלא מקום ראש המחלקה לחקירות שוטרים.
תמונה: Kobi Gideon, באדיבות לע"מ
[1] עופר אדרת, "כשבן גוריון רצה לגייס את בחורי הישיבות", הארץ, 9.6.2012.
[2] ישראל כהן, "ההסכם של ועד הישיבות והעדה החרדית עם הצבא", כיכר השבת, 26.7.2017.
[3] מכתב מאת ד. בן גוריון לרמטכ"ל ומנכ"ל משרד הביטחון, 2.1.1951.
[4] דו"ח טל, פרק ב': רקע ונתונים, הלימוד בישיבות – רקע היסטורי.
[5] י"ג במרחשוון תשי"ט.
[6] התכתובת מובאת במאמרה של מירית דינור, "מן הארכיון: התכתבות בין הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג לדוד בן גוריון בשאלת גיוס בחורי ישיבות בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל, ישראלים, גיליון 4, סתיו 2012. זמין במרשתת.
[7] ליאב אורגד, המיעוט הערבי בישראל וחובת שירות ביטחון, המשפט י"ז, תשס"ז. זמין במרשתת.
[8] הנתונים ברובם לקוחים (חלקם מעובדים) ממסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, "חייבי גיוס בני 18 ושיעורי גיוס לפי קבוצות אוכלוסייה", 4.4.2024.
[9] מרכז המחקר והמידע של הכנסת, נתונים על סטודנטים ועל תקצוב במערכת ההשכלה הגבוהה, 29.2.2024.