איש אחד של גשר ותהום

מבין ילדי רחוב אחד בצ'רנוביץ צמחו שלושה סופרים, ניצולים, הכותבים בשפות שונות. פרדה ממבטו כחול-העין של אהרן אפלפלד, העברי שבחבורה

"אם כותבים בכל יום שש שורות, בסוף זה מצטרף לספר אחד גדול", אמר אפלפלד בפנים שקטות ומחייכות. מה יכולתי לענות על אמירה כה פשוטה ומדויקת. חייכתי כאילו נאמרה בדיחה ולא אמת שאין עליה עוררין. למעשה, אפלפלד הציע מודל שבו הכתיבה היא סוג של פולחן בריתמוס קבוע. אולי כי באופייה היא מעשה דתי.

הדברים נאמרו בבית קפה קטן בקומה השנייה של קניון הראל. נפגשנו שם לעיתים קרובות במהלך 2007, בעת שהכנו את כנס "כיסופים" הראשון. כאשר החלטנו במערכת כתב העת 'דימוי', שיצא לאור בבית מורשה, לערוך כנס ראשון מסוגו לסופרים ומשוררים יהודיים מכל העולם בירושלים, בחרנו באופן טבעי באהרן אפלפלד להיות נשיא הכנס. הרגשנו שהוא הסופר שעצם קיומו וכתיבתו מייצגים את הרעיון: הוא מגלם את הגשר ואת הנפרדוּת בין הספרות העברית לספרות היהודית בעולם. אהרן אפלפלד הוא סופר עברי הכותב עברית אך מושאי כתיבתו הם יהודים אירופיים, דמויות שהמציאות של המלחמה מעמידה אותן מול בעיית זהותם ומכריחה אותן להטיל בה ספק ולבררה. בפגישותינו טווינו את מארג הסופרים והמפגשים. עליי להודות ששמחתי על כי ניתנה לי הזדמנות לגיטימית לשהות עם אפלפלד בארבע עיניים, לשאול ולהקשיב, לצחוק וליהנות מקולו השקט, מהמבט הכחול של עיניים גדולות המוגדלות מאחורי משקפיים. הקִרבה הזאת לסופר גדול ומתמיד כמו אהרן אפלפלד יָקְרה לי מאוד. כל ישיבה משותפת הייתה לי שיעור.

לשיעור הייתה לי עצם העובדה שנהג לכתוב אז בבתי קפה, בתוך המולת החיים הלא-ממודרים, בבית קפה שהוא מקום של כולם: מתבונן החוצה ופנימה וכותב. המעבדה של הסופר אין לה מקום ואין לה גבולות. הוא כתב על כך בספר האלבומי 'עוד היום גדול', שהוציא לאור ב-2001 עם בנו הצייר מאיר. הספר כולו עוסק בבתי הקפה בירושלים, ועם אדי המשקה עולה הגעגוע שבין כאן לשם. "חמישים וארבע שנים", כתב, "אני מתגורר בירושלים. מגיל ארבע-עשרה. וכשאני שואל את עצמי היכן עשיתי לאורך השנים את שעותיי הרבות והיפות ביותר, אני חייב להודות: בבתי הקפה. בית הקפה הוא נקודת התצפית שלי, ובשעות החסד – המקום שבו אני מסוגל להתרכז בכל כוחותיי. החדר שלי בבית מבודד, אך מה לעשות, לעיתים אני מוצא עצמי בו בלתי מרוכז, עצל, מהרהר בפיזור דעת, ולבסוף יושב בכורסה ומעיין בספר. המשיכה שלי לבתי קפה מקורה כנראה בבתי הקפה היפים של עיר הולדתי, צ'רנוביץ. בתי הקפה היו מלאים, אבל לא הייתה בהם צפיפות. לבאי בתי הקפה היו מקומות קבועים, ואלה נשמרו בקפדנות על ידי המלצרים. בניגוד לבתי המרזח היו בתי הקפה שקטים, מסודרים, ודמו לעיתים לספרייה. כל אחד עיין בעיתון או בספר".

בבית הקפה יושב הסופר עם הקסקט הנצחי והמבט הכחול, מתבונן פנימה וכותב. ופעם, כשכבר דיברנו על הכול וסיימנו רשימה של אורחים, העזתי ושאלתי אותו: איך קורה שדמויות הנשים בספריך הן מעניינות, מורכבות וניתנות-להזדהוּת הרבה יותר מדמויות הגברים?

כי כל חיי אני מתגעגע לאימא שלי, ענה.

חשבתי אז על קאטרינה, חשבתי על הלגה ועל דמויות נוספות שמשכו אותי לקריאה בעולם הסגור והמופלא של אפלפלד. והתשובה שלו הולכת איתי עד היום, ולפעמים אני נזכרת בה וממששת אותה ותוהה אם החוקיות של הגעגוע פועלת גם עליי.

"במסעות הכתיבה שלי אני חוזר תמיד אל בית הוריי בעיר ואל בית הסבים בהרי הקרפטים ואל המקומות ששהיתי בהם יחד עם הוריי. אמרתי חוזר, ואני מבקש לתקן. אני נמצא תמיד בבית הוריי ובבית הסבים, אף שכבר שנים אינם קיימים. אלה מקומות הקבע שלי, מראות תמיד שלי, שאני חוזר אליהם כדי להחיות אותם, אך יש ימים שהצורך להיות בקרבתם נהיה דחוף יותר: משום העייפות, הדכדוך ודלדול הרגש". כך פתח את ספרו 'אבי ואמי'. נדמה לי שזו תמצית נקודת המוצא והתנועה של אפלפלד בכתיבתו. התקופה היא תקופת השואה ומלחמת העולם השנייה, התקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה האנושית ובמיוחד בגורלו של העם היהודי. דווקא התקופה הזאת פגשה את אהרן אפלפלד הילד, גזלה ממנו את הוריו, את ילדותו, את נעוריו. וכאשר הגיע לארץ, לאחר מסעות ובריחה ביערות, הגיע עשיר בשפות אירופיות וחסר את העברית.

בהכנות לכנס 'כיסופים' השני, בשנת 2009, שנושאו היה הפעם גלות ושפה, הציע אפלפלד להזמין את הסופר היהודי הרומני נורמן מָנֶאָה, הגולה בניו-ג'רזי שבארה"ב. לא הכרתי את שמו, לבושתי. נחשפתי לשירתו ולסיפוריו בעקבות הצעתו של אפלפלד, שאף סיפר כי מנאה הוא מועמד לפרס נובל. יצאתי לפגוש את מנאה באיסטנבול. נפגשנו בפסטיבל ספרות, פרשנו לפגישה בבית קפה, וכך אמר לי: "כאשר אהרן אפלפלד ואני נדבר בכנס 'כיסופים', אני אדבר באנגלית שאינה שפתי, והוא ידבר עברית. כך, באופן מטפורי, שנינו מבטאים את הגורל היהודי בדרכים שונות. המציאות הישראלית אינה פשוטה לסופר ישראלי בשפה העברית. והמציאות של סופר יהודי בתפוצות אף מסובכת ממנה.

"אפלפלד ואני נולדנו בבוקובינה בצפון רומניה. בוקובינה הייתה עד מלחמת העולם הראשונה באוסטרו-הונגריה, וגם בילדותנו השפה של היהודים המשכילים הייתה השפה הגרמנית. כשאני פוגש את אפלפלד אנחנו מדברים בשפה הגרמנית. כאשר נשלחנו למחנות הייתי בן חמש ואפלפלד היה מבוגר ממני בכמה שנים. שרדתי במחנות בזכות העובדה שנשארתי עם הוריי. אהרן, לעומת זאת, איבד את הוריו. הוא ברח ליערות, הצטרף כילד לצבא האדום ושירת כטבח. הוא נדד ממקום למקום עד שהגיע לארץ. ואילו אני נשארתי ברומניה. חייתי שם עד 1987, כלומר ארבעים שנה לאחר המלחמה, ונעשיתי סופר רומני. אפלפלד נעשה סופר ישראלי בשפה עברית. במקרה של אפלפלד יש קוהרנטיות בין השפה למקום, אבל זה לא מה שקורה במקרה שלי. אצלי, המולדת שלי היא השפה הרומנית".

בערב הפתיחה של הכנס ישבו על הבמה שני סופרים גדולים. שני חברים קרובים. שני ילדים שזמנם קפא. לאחר כמה דקות של שיחה אמר נורמן מנאה לאפלפלד: מישהו חסר לנו כאן על הבמה.

אפלפלד ענה: פול צלאן.

באולם הייתה דממה. מה לפול צלאן המשורר היהודי גרמני, ניצול שואה ששם קץ לחייו, ולאהרן אפלפלד ונורמן מנאה? ואז סיפרו השניים לקהל הרב שמילא את בית אבי-חי כי הם גדלו יחד באותה עיר, בצ'רנוביץ, ובאותו רחוב. כילדים היו חברים, וגם הוריהם היו חברים, והיה חבר שלישי, פאול אנצ'ל שלימים נודע בשם פול צלאן. ההורים דיברו בבית גרמנית ויידיש, ובחוץ גם רומנית והונגרית.

הרי לנו שלושה סופרים גדולים שגדלו ברחוב אחד בצ'רנוביץ, שלושה גילומים שונים לגורלו של הסופר היהודי לאחר חורבן יהדות אירופה. נורמן הקטן גורש עם הוריו למחנות ושרד איתם מן המלחמה. משפחת מנאה החליטה לחזור לרומניה הקומוניסטית ולהשתלב בשלטון החדש, וכך נורמן היה לסופר רומני וראה את עצמו קומוניסט עד שהתפכח. אהרן הקטן, ארווין כשמו אז, איבד את אמו בתחילת המלחמה: היא נרצחה לעיניו בשנת 1941 ברחוב. אביו נעלם במחנות ולימים, בשנות החמישים, יפגוש אותו שוב בארץ. ארווין הילד צריך היה לפתח כישורי הישרדות. הוא ניצל בהתגלגלו ממקום למקום, ולבסוף עלה לארץ והיה לסופר בשפה שעד אז לא ידע. פאול אנצ'ל איבד את הוריו שנשלחו למחנה בטרנסניסטריה וניצל. בתום המלחמה היה לגדול המשוררים בשפה הגרמנית במחצית השנייה של המאה העשרים.

שלושה ילדים מרחוב אחד ומסביבה חברתית דומה, שצפוי היה כי ידברו ויכתבו באותה שפה. אך חורבנה של צ'רנוביץ ושל אירופה בכלל הביא להתפרקות והתנפצות שיכלה ליצור שלוש אופציות שונות של חיים ויצירה יהודית בשלוש שפות שונות. בערב ההוא, בירושלים שחיברה אותם יחדיו, דיברו אפלפלד ומנאה לנוחות כולם בשפה האנגלית.

"פעם אהבתי לשקוע בספר ולקרוא שעות", כתב אפלפלד בספרו 'חיים שלמים'. "עכשיו דעתי מפוזרת. אני מנסה להבין מה מתרחש סביבי ואיני מעלה אלא מחשבה זו: היהודי הוא זן אחר של אדם. הוא דומה לבני אדם בכול, רק משהו חבוי ומסתורי עושה אותו שונה. היהודי עצמו אינו מרגיש בשונותו. רק אלה שמקיפים אותו מרגישים נרתעים מפניו".