אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו / יניב איצקוביץ'

Getting your Trinity Audio player ready...

כריכת הספר אף אחד לא עוז את פאלטו אלטו

יניב איצקוביץ'

כתר, 2020 | 405 עמ'

אחרי 'תיקון אחר חצות' המעולה, רומאן עב-כרס חדש של יניב איצקוביץ' הוא, בעצם צאתו, בחזקת בשׂוֹרה. איצקוביץ' הפליא בספרו הקודם להחיות את חיי היהודים והרוסים בתחום-המושב בשלהי המאה ה-19 ואת רוחה ולשונה של הספרות העברית בת הזמן. הוא הפגין בו, בעת ובעונה אחת, כושר שחזור היסטורי, טביעת עין בטיבם של בני אנוש מדומיינים, כישרון סיפור מובהק, וסגנון עברי מבריק שורשי ומקורי גם יחד. לא פחות מכך, עצם המחווה שלו לדור הפריצה הגדולה של ספרות העברית והיידיש הייתה מחזה מרנין.

בשורת-האביב שהביא איצקוביץ' בספר ההוא התחלפה הפעם במעין בשורת-סתיו. גם היא בשורה, כבר אמרנו; גם הפעם מהלך איצקוביץ' בגדולות, אך הוא עושה זאת בסיפור מעכשיו-ומכאן, ואף צובע את העכשיו-וכאן האלה בגוני אפור מדכאים של סתיו. דומה כי מ'תיקון אחר חצות' נטל איצקוביץ' לספרו החדש את עצם תועפות כישרונו, וגם את השריטה הייחודית שלו לענייני חיתוכי גוף (שם: נערה שוחטת היא הגיבורה הראשית. כאן: חדרי ניתוחי-גוויות הם זירה מרכזית); אך את היתר לקח, והקצין ושכלל עד מאוד, מספרו הראשון 'דופק', סיפור פרוורים ישראלי על אנשים עקומים רגילים.

יש אפילו איזה שד שדחף אותו לשכנע את הקוראים שהפעם זה-לא-זה, עוד יותר מכפי הנכון. זה מתחיל בכותרת הספר המסורבלת שלא לצורך, הסתמית למשמע אוזן, הקשורה לתוכן הספר רק באופן מתחכם (זהו משפט הנאמר בספר פעמים אחדות, על כך שאת בור-השומן של העיר שבה שוכנת אוניברסיטת סטנפורד היוקרתית לא עוזבים – אף שכל מי שהדבר נאמר עליו עזב ובא לחיות את החיים הקשוחים של ישראל). עיצוב העטיפה, עם האסתטיקה העכברושית מוטת תרבות-הפופ של הגרפיטי, מרמז לקורא, שלא בצדק, על היעדר חשש מפני הזול.

אכן, חלקים נכבדים מהספר מתנהלים בקומת המרתף של בית החולים, של החברה או של הנפש. אכן, תרבות הרחוב לא זרה לו. אך לא בזאת כוחו גדול.

ספרו החדש של איצקוביץ' ראוי להיקרא ולהיזכר מפני שהוא אורג באורח מענג ומפתיע-תדיר דמויות וסיפורים, זמנים ונקודות מבט; מפני שהוא ממציא בלי הרף טכניקות סיפור שלא שוערו; מפני שטמועות בו, בתמהיל גבוה, תובנות לא טריוויאליות בכלל על המוות והחיים, על הרגש ועל הגשר שבין נפש לנפש הנבדלת ממנה; מפני שאיצקוביץ' מצייר בו בקווים סאטיריים את מה שכנראה שנוא עליו בישראל כאיש שמאל, אך גם, בקווים עוקצניים לא פחות, את המגוחך והעלוב והכוזב שבתוך מחנהו שלו; מפני שמתחת לברק העלילתי שלו, ולהתמכרות שלו לאימה ולפינות המסריחות של החיים, הוא מעמיד כנושא-סמוי מרכזי, מטאפורי במידות משתנות, את הגוף-שנתרוקן-מנפש; ומפני שרגליהן של כל העלילות הנפתלות בו טבולות במים עמוקים של תהום אחת, תהום הגעגוע לאם נפקדת או לא מתפקדת – ותהום אל תהום קוראת לקול צינוריו העלילתיים המהוקצעים של איצקוביץ'. ומשבריו וגליו עלינו.

עוד ב'השילוח'

הפדרליסט והסנהדרין
מדברים על חילוניות יהודית
חינוך ללא גבולות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. קראתי לצערי

    11.07.2021

    ספר נוראי ומטרחן, פלקטי וקיטשי ברמות על.
    כל הייצוגים נדושים עד לתחושת גירוד בעין הערבי כ״פרא אציל״. פחחח

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *