הכרוניקה, יוני 2019

Getting your Trinity Audio player ready...

מה קורה כאן

390 אלף שקלים פיצויים ו־40 אלף שקלים הוצאות משפט. זהו הסכום שהטילה השופטת אושרי פרוסט-פרנקל על כתבת הפלילים של גל"צ הדס שטייף, בתביעת הדיבה שהגיש נגדה שדר הרדיו נתן זהבי. פסק הדין עורר ביקורת קשה בקרב עיתונאים: הללו חוששים שמגמת העלייה בגובה הפיצויים בתביעות דיבה בשנים האחרונות תעודד תביעות השתקה ותיצור אפקט מצנן לעיתונות החוקרת. מעמדו של חופש הביטוי בסכנה. // אלא שקריאה מעמיקה של פסק הדין מלמדת שבמקרה של שטייף באמת לא היה מנוס. בכנס לשכת עורכי הדין האחרון הפתיעה השופטת אביגיל כהן (מחוזי ת"א) כשטענה שרוב תביעות הדיבה המסתיימות בפיצוי גבוה מתחילות מסיפור דומה: שני פוליטיקאים יריבים ברשות המקומית מפרסמים זה על זה הכפשות במקומון. עורך המקומון לא מברר פרטים, לא מצליב עובדות ולא דורש תגובה, והדרך לתביעה גדולה מתקצרת. // כלומר: הגורם המרכזי לתיקים המסתיימים בקנסות גבוהים הוא סטנדרט מקצועי ירוד של עיתונאים מהליגות נמוכות.

מתברר, למרבה המוזרות, שהסטנדרט של גלי צה"ל אינו שונה, דבר המעלה תמונה מדאיגה מאוד בכל הנוגע לנורמות של התחנה הצבאית. שטייף נתבעה בגין 12 פרסומים שונים נגד זהבי, המתואר בפסק הדין כ"רווק בן 72 שחי חיים חברתיים תוססים, והיו לו מערכות יחסים לאורך שנים רבות". // רוב הפרסומים של שטייף דיווחו על אירוע שהתחיל כביכול בפיק־אפ בר, "שגברים ונשים מגיעים אליו בשעות לילה מאוחרות כדי לתפוס סטוץ". בכולם תוארה פעולה חד־צדדית של זהבי כלפי אחת המבלות: נשיקה צרפתית כפויה, חיבוק ממושך מדי או שתייה מרובה שהסתיימה במגע בדירתו. זהבי הסביר אומנם במשפט ש"בחורה שמגיעה בשעת לילה מאוחרת למועדון כזה לא באה לקרוא פרקי תהילים", אולם הכחיש בתוקף את הפרסומים שלפיהם הוא כפה עצמו על בלייניות. // אחד הפרסומים התייחס למתלוננת שהגיעה לפני כ-15 שנה לבר עם חברתה, ועל פי דיווחה של שטייף היא סיפרה כי זהבי "תפס אותי ונישק אותי בכוח ממש, הרגשתי מושפלת". שטייף טענה שבדקה את התלונה והתברר לה ש"העדות אותנטית".

בחקירה הנגדית התברר ששטייף כלל לא נפגשה עם המתלוננת לפני הפרסום, לא הזמינה אותה לפוליגרף ("בגלי צה"ל אין כסף לשלוח למכונת אמת"), ואפילו לא שאלה את בעל הבר אם הוא זוכר משהו // שטייף טענה שהיא חקרה את החברה של המתלוננת, אך ההגנה הצליחה להוכיח שהשיחה הראשונה ביניהן הייתה רק בסמוך למשפט, הרבה אחרי הפרסום המכפיש. התמונה התבהרה: שטייף קיבלה סיפור בטלפון, לא פגשה את המתלוננת, לא נקטה שום פעולה כדי להצליב פרטים עם גורמים אחרים שנכחו במקום לטענת המתלוננת, ורצה לפרסם. // כתבת הפלילים הוותיקה הצטדקה: "היא נשמעה לי כל כך אמינה, כל כך מספרת את הסיפור שלה, כל כך הרבה כאב. מה לעשות, אני שומעת אינסוף עדויות ביום ואני יודעת להבדיל". עורך הדין של זהבי שאל אותה: "אז מה הכלי העיתונאי שאת מציעה לנו? לסמוך על הדס שטייף?" שטייף: "עד היום לא טעיתי". עורך הדין: "יש כללים עיתונאיים כדי לפרסם על אדם דברים שיכולים להרוס לו את החיים. מה הכללים שלך?" שטייף: "אני לא משטרה. אני לא יכולה לחקור כל עדה שמגיעה אליי, לבדוק אם היא אומרת אמת או לא".

שטייף אף לא טרחה לאפשר לזהבי פרק זמן מינימלי להגיב לפרסומים. חיילת מהתחנה התקשרה אליו באישון ליל עם תיאור מעורפל של הסיפור ודרשה ממנו להגיב בתוך שעות ספורות לסיפור נטול פרטים ושמות. // "אני מוצאת שהנתבעת נהגה בחוסר תום לב בפרסום 'סיפורים' שסופרו לה על ידי נשים, מבלי לבדוק את אמיתותם בכלים העיתונאיים המתבקשים", קבעה השופטת.

מקרים רעים יוצרים חוק רע, אומר הפתגם האמריקני. אפשר להוסיף שמקרים רעים יוצרים גם פסיקה קשה. שוב מתברר שלא פעם מי שמכרסם בחופש הביטוי הם דווקא העיתונאים שאינם מבחינים בין פייק לבין ניוז ומנצלים לרעה את הבמה הציבורית שניתנה להם.

*

ועוד בנושא חופש הביטוי. ארגון חרד"לי ושמו 'חזון' חתם על חוזה עסקי עם עיריית ירושלים לשם פרסום קמפיין נגד מצעד הגאווה. הקמפיין כלל 85 מודעות רחוב עם כיתובים בנוסח "אבא ואמא = משפחה. האומץ להיות נורמלי". // תלונה שהגיעה לידיה של מנהלת המחלקה לפרסום חוצות בעירייה גרמה לה להורות לעובדי העירייה להסיר את כלל הפרסומים בתוך שש שעות. 'חזון' מיהרה לבג"ץ והגישה באישון ליל בקשה לצו מניעה ודיון דחוף בנושא, שכן החלטת הפקידה הייתה בערב שלפני קיום מצעד הגאווה בעיר.

העתירה הגיעה לידיו של השופט התורן יצחק עמית, שלא הסתיר את מורת רוחו מהעותרים. עמית פתח במילים "על חומותייך ירושלים הפקדתי עותרים כל היום וכל הלילה", הלין על עיתוי הגשת העתירה ("העתירה והבקשה שבפניי הוגשה בסמוך לשעה 01:00 בלילה… ובכך זיכתה אותי העותרת להקדים את ברכת השחר "המעביר שינה מעיניי ותנומה מעפעפיי"), ודחה את הבקשה. // בניגוד לפרסומים, הדחייה הייתה פרוצדורלית ולא עסקה בטענות לגופן. העותרים אמנם פנו תחילה לפקידה שהוציאה את ההוראה להסיר את השלטים, אולם את העתירה לבג"ץ הגישו כעבור שלוש שעות בלבד – מבלי שהמתינו לתגובתה. נוסף על כך, הטריבונל המתאים לעתירה זו הוא בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. // אליבא דעמית די בכך כדי לדחות את העתירה בעילות "אי מיצוי הליכים" ו"חוסר סמכות עניינית". אלא שההוצאות שהטיל על העותרים, והעקיצות שהוסיף להחלטה, היוו יותר מרמז שהסיכוי של העתירה להתקבל בעתיד קלוש. //פעילי חזון ותומכיהם זעמו על התוצאה. הם טענו לאיפה ואיפה כאשר התברר שעתירה נגדית – שדרשה להוריד את דגלי הגאווה מהרחובות בשל הפגיעה ברגשות הדתיים – נדחתה על הסף.

לא מעט אינטלקטואלים שמרנים מורטים שערות לנוכח אופי המאבק שמנהלים רבני 'הר המור' וארגונים מסוגו של 'חזון': במקום להתמודד עם השלכות השיח הפרוגרסיבי הקיצוני שמקדמים חלק מדוברי קהילת הלהט"ב, הפעילים הללו מבוססים במי אפסיים של טיעונים מביכים ומבישים; במקום לקדם שיח שמרני ישראלי אלטרנטיבי הם מחזקים את החרדות והקיבעון של המחנה הפרוגרסיבי-ליברלי. // אלא שאין ואסור שיהיה קשר בין הדיון הזה לבין חופש הביטוי. בהיגדים כמו "אבא ואמא = משפחה נורמלית" אין הסתה לגזענות או לאלימות. הם חייבים לחסות תחת חופש הבעת הדעה במדינה דמוקרטית, גם אם לכל אחד יש מה לומר עליהם.

הסטנדרט הכפול הזה מתכתב עם החלטת בג"ץ לפסול את מועמדותו של מיכאל בן-ארי לכנסת ה-21 ולהכשיר במקביל את מועמדותו של עופר כסיף ברשימת חד"ש-תע"ל ואת רשימת בל"ד. כזכור, בג"ץ נגרר אחרי היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. המשפטנים התחפרו בדיונה ונתקעו בהתפלפלות פורמלית עקרה בפרשנות סעיף 7א שקובע את עילות הפסילה לכנסת: הסתה לגזענות ושלילת זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

// בתשובתו לבית המשפט הביא היועץ ציטוטים מבן-ארי שלטענתו "כללו הסתה לליבוי יצרים שיטתי נגד האוכלוסייה הערבית וביזוי שלה בצורה מכלילה: 'אומה רצחנית', 'בעלי אופי בוגדני ורצחני', 'אנשים שמבינים רק כוח'". על פי היועמ"ש, "לא מדובר באמירות ספורדיות ואקראיות לגבי נושא טפל ושולי, אלא בהתבטאויות מהתקופה האחרונה לגבי מטרות מרכזיות של המועמד, אשר מבקש בשמן להיבחר ולהשתלב במסגרת הפוליטית". // במענה לשאלה מדוע נמנע במקביל מלפסול את מפלגת בל"ד, שלא רק העמידה מאורות כעזמי בשארה ובאסל ע'טאס, אלא שגם קברניטיה בהווה נושאים קופת שרצים של התבטאויות על גבול האנטישמיות, הסביר היועץ כי "עילות הפסילה של בל"ד ושל בן־ארי הן שונות. מדובר בעילות פסילה שונות, שפורשו בפסיקה באופן שונה – עילת הסתה לגזענות ביחס לבן־ארי, לעומת עילות של תמיכה בארגון טרור ושלילת אופייה של ישראל כיהודית ודמוקרטית ביחס למפלגת בל"ד".

בג"ץ קיבל את המלצת היועץ ככתבה. בהיעדר נימוקים, הטקסט שפרסם היועץ חשוב, כי הוא מלמד על קריאה סלקטיבית בסעיף 7א לחוק יסוד הכנסת: קיצונים משמאל כן, קיצונים מימין לא. החלטת בג"ץ להחיות את סעיף 7א לאחר שהוא עצמו הפך אותו במהלך השנים לאות מתה בספר החוקים מסתמנת לא רק כנקיטת צד פוליטי אלא גם כיישום מפלה ופוגעני במיוחד של הוראות החוק. ככל שהדמוקרטיה הישראלית מחליטה להכיל קולות קיצוניים, היא חייבת להכיל את הקיצונים משני הצדדים.

*

האמון הציבורי במערכת הפוליטית אותגר קשות לאחר ששני שחקנים מובילים במערכת הֵפרו ברגל גסה את החוזה הבלתי כתוב עם הציבור. הראשון הוא אביגדור ליברמן, שגרם לפיזור הכנסת בפעם השנייה בתוך פחות משנה, תוך היתלות צינית בוויכוח על חוק הגיוס. // הפוליטיקאי האחראי לא קודח חור ומטביע את הספינה רק מפני שהוא לא מבסוט משירות החדרים. ליברמן גרר אומה שלמה למהלך בחירות מיותר, יקר ובזבזני להחריד. הציניות שלו שברה את השיאים של עצמה, עד שגם רציונליסטים מושבעים החילו להאמין בתיאוריות קונספירציה לגביו. // אבל מליברמן מראש לא היו ציפיות, במיוחד לא למי שקרא את הספר "תיק ליברמן" של התובעת אביה אלף, המתאר כיצד נחלץ האיש בדרך פלא מכתב אישום פלילי קשה.

מטרידה יותר היא התנהלותו של ראש הממשלה. עד לא מכבר דיבר נתניהו ברצינות על קידום רפורמות חיוניות במערכת המשפט ועל חיזוק ההתיישבות. // והנה, בימים שלפני פיזור הכנסת התגלה שבצר לו הוא הציע להעניק את תיקי המשפטים והאוצר למפלגת העבודה, ויתר על כל הרפורמות החיוניות של הימין, פיטר את בנט ושקד במהלך משפיל מבלי שדאג אפילו למחליפים, העיף את קובי אלירז ממשרד הביטחון בשיחת טלפון, מינה מבקר בהליך שערורייתי, והחליט מעכשיו לעכשיו על מינוי מקורב למשרת שגריר במצרים תוך התעלמות מוחלטת מדיפלומטית בכירה שהתכוננה לתפקיד כבר שבעה חודשים. // תומכיו המושבעים החלו לתהות אם האיש "קטן הרבה יותר מהרעיון"; אם אינטרס השרידות והשליטה מחק אצלו כל ערך אחר.

צריך להכיר בכך שהפוליטיקאי פועל בזירה אכזרית. קידומו תלוי בדפוסי ההצבעה של חבר-מנהלים ענק שרובו הגדול נוהה אחרי דימויים, אשליות וסיסמאות, ורק מיעוטו הקטן בקיא בפרטים ומסוגל להעריך נכון את איכות העבודה שלו. הצלחתו תלויה לא רק בציר האנכי, של היחסים עם הבוחרים, אלא גם ביכולת התמרון האופקית כלפי מתחרים פוליטיים מבית ומחוץ. כיוון שכך, מאז ומעולם אִתגר השדה הפוליטי את המידות הטובות של השחקנים הפועלים בו. // הציבור הבוגר משלים ממילא עם העובדה שפיו וליבו של הפוליטיקאי לעולם לא יהיו שווים; שמידה מסוימת של תחבולה, כחש ועורמה היו ויהיו לחם חוקו; שגם אם הוא מבטיח, זה לא אומר שהוא מבטיח לקיים. הפסוק בספר ויקרא תובע "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ", אבל בכל הנוגע למערכת הפוליטית דומה שהוא נכתב עם כוכבית. פוליטיקאי תמיד יגנוב קצת, יכחש קצת וישקר קצת כדי לשרוד. אלה החיים.

// וכידוע לברנז'ה, זה לחם חוקו של הפובליציסט בעונת המלפפונים: לעמת בין ההווה של הפוליטיקאי לעבר שלו. אתמול הבטחת איקס, היום אתה עושה וואי, איזה זגזגן אתה. קל נורא לעשות את זה ואין בעיה לאתר חומרים. זו הסיבה שאנחנו לא לוקחים את הפוליטיקה יותר מדי ללב. אנחנו מבינים שהיא משחק ואלו כללי המשחק. // אבל, וזה אבל גדול, העובדה שיש הנחות סלבס לא אומרת שאין קו אדום. יש חוזה בלתי כתוב בין הפוליטיקאי לבין הציבור שאומר בערך כך: בנסיבות העגומות של הזירה הפוליטית יש לך אשראי מסוים לקומבינות, חתרנות ותככים, אבל רק במינימום הנדרש כדי לתפקד ולשרת את הציבור. אוי ואבוי אם שיקולי ההישרדות ישתלטו על כל הווייתך וידחקו את הערכים שבשמם נבחרת.

ובהקשר הזה נתניהו שוכח שרפלקס ההקאה איננו רצוני. שהקיבה הנאלצת לבלוע עוד ועוד צפרדעים תתפקע ותפלוט הכול. הסכנה הגדולה של הימין היא שבירת אמון הציבור במערכת הפוליטית. // כבר שנים שהימין האינטלקטואלי כותב מסמכי מדיניות ציבורית ומפתח עקרונות רעיוניים לתיקון המערכת הציבורית: חיזוק נבחרי הציבור, הפרדת רשויות, משילות, ריבונות, התיישבות, זהות יהודית. היום הוא מביט קדימה אל הקטר ורואה עגלה ריקה. פוליטיקה כזו לא נותנת סיבה להתאמץ בשבילה. פוליטיקה כזו מרסקת אמון ומעוררת אדישות.

*

דבריו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' בטקס יום ירושלים של ישיבת מרכז הרב עוררו סערה רבתי והציפו את החרדה הקמאית של ישראלים רבים מפני המושג 'מדינת הלכה'. "אנחנו רוצים את תיק המשפטים כי אנחנו רוצים 'השיבה שופטינו כבראשונה'", הכריז יו"ר האיחוד הלאומי. "אנחנו רוצים להשיב את משפט התורה למכונו, וזה יקרה". // באופן מפתיע, הוויכוח מילא את סדר היום של האולפנים למשך שתי יממות לפחות, ומגישים החלו לתהות בקול אם הדבר מבשר את הפיכתה של שאלת יחסי הדת והמדינה למרכזית בבחירות הבאות. כצפוי, הדיון היה ברובו שטחי מאוד. רבים מהמתנגדים לשילוב הדין העברי מנופפים בסיסמאות 'איראן זה כאן' ושולפים מהבוידעם ציטוטים מפרשת סוטה ובת כהן שזינתה – פעולה הדומה להכפשת המשפט המקובל הבריטי, למשל, בגין חוקים דכאניים ששררו בו בימי הביניים לפני קבלת המַגנה כרטה.

בתקופת טרום הקמת המדינה, לעומת זאת, גדולי המשפטנים דנו ברצינות באפשרות לייסד את משפט המדינה שבדרך על הדין העברי. הדבר לא הסתייע בעיקר בשל התנגדות פוליטית של עסקני 'המזרחי'. // כיום ההתנגדות לשילוב המשפט העברי היא גם מתוך חוגים דתיים ליברליים המבקשים להפריד בין הדת למדינה וגם מאקטיביסטים חילונים החוששים מהדתה; אולם הבעיה המרכזית היא הקצב האיטי של התפתחות המשפט העברי עצמו.

המחשה מעניינת לכך ניתנה במחלוקת שהתעוררה לאחרונה סביב הסכמי קדם נישואין.  מדובר בהסכם שעליו חותמים בני הזוג לפני הנישואין, ועיקרו הוא התחייבות הדדית לתשלום מזונות חודשיים גבוהים במקרה של עיכוב גט. דייני בית הדין הגדול מסרבים להכיר בו, והרב דוד לאו אף טען שהוא מעודד גירושין. הטענות הן חשש ל'גט מעושה' (גט שיינתן בשל חשש האיש ממאסר אם לא יעמוד בחובותיו ייחשב לגט שניתן בכפייה), וחשש שההסכם משחרר את בני הזוג מתלות בדיון בבית הדין הרבני. // בדיקה מעמיקה יותר מגלה שהסיפור כלל אינו הלכתי. הדיין הרב אוריאל לביא, מהמתנגדים הגדולים להסכם, פרסם נוסח של הסכם שלדעתו תקף לכל הדעות. עוד התברר שבארה"ב רבנים אורתודוקסים אינם משיאים זוגות ללא הסכם, בשל העדר מנגנוני כפייה קהילתיים למתן גט.

חשוב לדעת שמבחינה סטטיסטית, סביר שההסכם ירע את מצבם של יותר נשים מאשר גברים בגירושין. מסורבות גט הן אחוז זערורי מכלל המתגרשות, ולכן עיקר השפעת ההסכמים תהיה על המתגרשים ללא סרבנות. // חלוקת הרכוש כיום היא שוויונית לחלוטין, לאור הוראות חוק יחסי ממון, ואילו רובם של הסכמי הממון בשוק – שלרוב נחתמים היום רק בנישואי פרק ב' – אינם כאלה. הם משאירים לכל צד את הרכוש שהוא צבר. הואיל ורוב הגברים משתכרים יותר מרוב הנשים, הכנסת חוזים אישיים לשוק הנישואין תגרום לכך שרוב הנשים ייצאו עם פחות רכוש וכסף. // מדוע אם כך דורשים הארגונים את ההסכם? בשביל הפסיכולוגיה והסמליות, שכן הוא מעניק לאישה חופש ואי תלות (יחסית) ברצון הבעל. אם אין באמת בעיה הלכתית עקרונית, מדוע מתנגדים אפוא הדיינים? הסיבה היא חברתית – החשש ממדרון חלקלק.

בתי הדין נתונים למתקפות קשות. הקיצוניים בארגוני הנשים דורשים ביטול מרכיב הקניין בקידושין וביטול דיני ממזרות, והדיינים חוששים שכל התגמשות תתפרש כתבוסה. כששני הצדדים פועלים מתוך התגוננות, התוצאה היא קיפאון. המפסידה היא החברה הישראלית, המתרחקת והולכת מחזון שילוב מורשת הדין העברי המפואר בשיטת המשפט ובחיי היומיום שלה.

*

מעשה בנהג שרכש פוליסת ביטוח מקיף לרכב, רצה לחסוך בפרמיה ולכן הסכים להחרגה המגבילה את השימוש ברכב לנהגים בני 30 ומעלה בלבד. לאחר כמה חודשים הוא יצא לנסיעה עם אחד מעובדיו, צעיר כבן 23, ונתן לו לנהוג ברכב. הנהג סטה ממסלולו ופגע ברכב אחר. // בעל הרכב תבע את חברת הביטוח, אולם זו סירבה לכסות את הנזק בשל ההחרגה המפורשת בפוליסה. בית משפט השלום דחה את תביעתו, הוא ערער למחוזי ונדחה שוב, אך לא אמר נואש וביקש רשות לערער לעליון. התיק הגיע לדיון אצל השופטים יצחק עמית, עופר גרוסקופף ודפנה ברק-ארז.

השופט עמית ביקש לדחות את התביעה משלושה טעמים: הנהג התקשר מרצונו החופשי בחוזה שכלל מגבלה ברורה, ואי כיבוד החוזה משמעו התערבות בוטה בחופש החוזים. שנית, אם חברות הביטוח יבינו שאין משמעות כלכלית למגבלות מפורשות בחוזה, הן תייקרנה את הפרמיה לכלל המבוטחים. ושלישית, הרצון שלא לתת תמריץ שלילי למבוטחים להתנער מהתחייבויות שלקחו על עצמם. // אך עמית מצא עצמו בדעת מיעוט. ברק-ארז וגרוסקופף טענו שחריגה ממגבלת הגיל מהווה רק 'החמרת סיכון' שאולי תפחית במעט את הכיסוי הביטוחי אך לא תשלול אותו. גרוסטקופף – מינוי של השרה שקד כזכור – הלך אף רחוק יותר מברק-ארז. השופטת סייגה את קביעתה ואמרה שאם לא היה מדובר במקרה חד-פעמי, אלא בהורה המאפשר לבנו הצעיר לנהוג בקביעות, הכיסוי היה נשלל בעילת "כוונת מרמה". מבחינת גרוסקופף אפילו התנהגות כזו אינה שוללת כיסוי ביטוחי, ורק במקרה של נהג נוכל המסתיר מידע מהותי מחברת הביטוח יש לשקול שלילת אחריות.

אין זו הפעם הראשונה שבה העליון מתערב בחופש החוזים בעולם ביטוחי הרכב. בעבר קבע בית המשפט קביעה דומה בנוגע לביטוחי חובה. השופטים קבעו אז שנהגים שלא עמדו בהתניות 'מִשְנִיוֹת' כמו הרכבת משקפיים, או שתוקף רישיונם פג בשל אי תשלום אגרה למשך תקופה של פחות משנה – יזכו לכיסוי ביטוחי. // אולם הפסיקה ההיא התייחסה לפגיעות גוף בלבד, שבהם כוונת המחוקק בפלת"ד (חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים) הייתה מראש להקטין את מרכיב האחריות ולקבוע נורמה של פיצוי ללא אשם. הרחבת הפסיקה לנזקי רכוש הינה קפיצת מדרגה משמעותית.

בחברות הביטוח חוששים שהפסיקה החדשה עלולה להכניס אותן לסחרור. החברות מתמחרות את הפוליסות שלהן בהתאם לשלל מרכיבים: גיל, ניסיון בנהיגה, עבר תחבורתי, מצב רפואי ועוד. ברגע שכל המשתנים הללו הופכים ללא רלוונטיים, החברות לא יוכלו להציע פוליסות בהתאמה אישית ויאלצו להעלות את כלל הפרמיות על ביטוחי הרכב. // כשמדברים על אקטיביזם שיפוטי נוטים להתמקד בסוגיות חוקתיות, אולם פגיעתו הרעה ניכרת לא פעם בתחומים אזרחיים מובהקים. פסיקה כזו משקפת מגמה "חברתית-אקטיביסטית" לכאורה, אבל בפועל פוגעת בשוק החופשי.

עוד ב'השילוח'

בוני עולם 2.0
בזכות אישה אחת
חוזה בר תוקף

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *