הכרוניקה,דצמבר 2018

Getting your Trinity Audio player ready...

רמת העניין של הרחוב החרדי בבחירות המקומיות, ומעורבותו בהן, הן חריגות ויוצאות דופן – כמעט אובססיביות – ביחס למגזרים אחרים בחברה הישראלית. בזמן בחירות מקומיות, הציבור החרדי מתגייס כולו למאמץ – אם מפאת התלות המגזרית בתקציבים מוניציפליים, אם בשל ההזדמנות לשינוי יחסי הכוחות בפוליטיקה הפנים-מחנאית – וההנהגה הרוחנית משלבת ידיים עם העסקנים; ביום הבוחר יוצאים גם חתן מחדרו, כלה מחופתה ושכיב-מרע מהוספיסו // על רקע עובדות אלו היה מי שרצה לראות בתופעות כמו ניצחונה של עליזה בלוך בבית שמש, כרכורם של צעירי דגל התורה סביב עינת רותם-קליש בחיפה, והתפרקותה של חסידות גור מרוב מאחזי הכוח הפוליטי שלה, ביטוי למהפכה הסוציולוגית הגדולה העוברת על המגזר החרדי. לדידו, ניתן לדבר על ערעור יסודות חרדי המתהווה משילובם של שני גורמים: הראשון, קץ שלטון ה'מרנים' עם פטירתם של מאורות הדור הקודם, הרבנים עובדיה, אלישיב ושטיינמן שיורשיהם אינם מצליחים להיכנס לנעליהם הגדולות; השני, התרחבות תת-מגזר 'החרדים החדשים' המבקש לרכוש השכלה ומקצוע ולהתערות בהוויה הישראלית. // אלא שניתוח רחב של התוצאות מגלה שדפוסי 'ועשית ככל אשר יורוך' כמעט לא השתנו. הכול מתחיל באדמו"ר מגור, השולט באגודת ישראל באמצעות ח"כ יעקב ליצמן. במשך שלושה עשורים שררה אחדות בינו לבין סיעת דגל התורה הליטאית, בהנהגתו של ח"כ משה גפני, אולם בשנים האחרונות חשו הליטאים מקופחים בתוך הסיעה, ודרישות שונות שהציבו לחסידות גור נענו בשלילה; בתגובה החליטו הליטאים להתפצל ולשתף פעולה עם מפלגת ש"ס. הבחירות המוניציפליות האחרונות הן האירוע המשמעותי הראשון לאחר הפיצול, ותוצאתו המרכזית היא קריסה של אגודת ישראל החסידית ברוב החזיתות. // בירושלים תמכו גפני ודרעי במשה ליאון, תוך הפרת הסכם עתיק יומין שלפיו בכל מערכת בחירות יוּרץ מועמד חרדי אחד, ברוטציה בין הליטאים לחסידים. ליאון נתמך על ידי דגל התורה בבחירות 2013; ואילו בבחירות השנה היו החסידים אמורים לקבל תמיכה מדגל התורה במועמדם יוסי דייטש (שהגיע לבסוף למקום האחרון במרוץ). באלעד ניצל ליצמן מתבוסה בזכות בית המשפט, שלא אִפשר למועמד חדש מטעמו להתמודד; ובבית שמש סיכמו ש"ס ודגל התורה כי ראש העיר המכהן משה אבוטבול ימשיך בתפקידו, ובמסגרת הדילים הפנימיים שרקמו לא הותירו ולוּ נתח אחד לאגודת ישראל החסידית. אפשר אפוא שניצחונה של בלוך הושג גם באמצעות קולות של חסידים שרצו לנקום את נקמת תת-המגזר; ונראה כי התמיכה בקליש-רותם בחיפה הייתה אינטרס ליטאי מובהק. תבוסתה של חסידות גור בערד אינה קשורה ליחסי הפלגים החרדיים אלא לכוחה היחסי מול שאר הקהילות בעיר.

 

על אף הסכסוכים הפנימיים המרים, נראה שדפוס ההצבעה החרדי המסורתי כמעט לא השתנה בבחירות האחרונות. תהליכי האקדמיזציה, הגידול בשיעור ההשתתפות בעבודה, והחשיפה המוגברת לרחוב הישראלי – מהלכים שנתפסים כעשויים ליצור מטמורפוזה בחברה החרדית – לא שינו את פרקטיקות היסוד: הרחוב החרדי ממשיך להצביע בהתאם להוראות רבניו – גם כשהם אינם מצליחים להגיע להסכמה כלשהי.

 

משפטו של רומן זדורוב הפך מזמן לסמל ולזירת התכתשות אופטימלית בין מערכת אכיפת החוק לבין פעילים הטוענים שבבתי הכלא הישראליים יושבים גם חפים מפשע שהורשעו בהרשעות שווא. לטענתם, חלק מתיקי הרצח הכבדים מנוהלים ברשלנות, תוך הסתרת ממצאים פורנזיים שאינם מתאימים לתוצאות שאותן מבקשים החוקרים להשיג. // האירוע המדובר התרחש בדצמבר 2006: תאיר ראדה, נערה בת 13.5 מקצרין, נמצאה ללא רוח חיים בתא שירותים בבית הספר התיכון 'נופי גולן' בקצרין שבו למדה; ובגופה נתגלו חתכי סכין וסימני אלימות. זמן קצר לאחר מכן עצרה המשטרה את רומן זדורוב שעבד בבית הספר כפועל בניין: זדורוב שוחרר אך נעצר שוב, הודה בביצוע הרצח בפני מדובב, ושחזר את המעשה בזירת האירוע. זמן קצר לאחר מכן חזר בו זדורוב מהודאתו, וטען כי היא הוּצאה ממנו תחת לחץ. ב-2010 הורשע זדורוב בבית המשפט המחוזי בנצרת ונידון למאסר עולם; הוא ערער לעליון שהחזיר את התיק לדיון במחוזי. זדורוב הורשע שוב במחוזי, ערער שוב לעליון, וערעורו נדחה ברוב קולות, וכך גם בקשתו לדיון נוסף. // הוויכוחים החריפו עם פרסומה של הסדרה 'צל של אמת' בשנת 2016. יוצרי הסדרה הציבו שני סיפֵּרים מקבילים שכל אחד מהם מספר סיפור שלם ומשכנע: לפי הראשון, זדורוב הוא הרוצח וההודאה שמסר פעמיים – למדובב ולחוקר – כללה פרטים מוכמנים שיכלו להיות ידועים רק לו; לפי השני, הרוצחת היא א"ק – צעירה מעורערת בנפשה שביקשה לראות דם – ששיספה את ראדה בתא השירותים ולאחר מכן התוודתה על מעשיה בפני בן זוגה א"ח. ביוזמתם של מפיקי הסרט נבדק א"ח בפוליגרף ונמצא דובר אמת.

הסיפור עלה שוב לכותרות בשבועות האחרונים עקב פרסום ממצאי בדיקת דנ"א מיטכונדריאלי שנעשתה לשלוש שערות שנאספו מגופה של המנוחה. מדובר ברכיב דנ"א מיוחד העובר מדור לדור דרך האם בלבד; הוא איננו מספק זיהוי חד-ערכי של האדם שממנו הגיעה הדגימה, אלא מצביע על השושלת מצד האם שאליה הוא שייך. // לטענת ההגנה, רק כעשרת אלפים ישראלים ממוצא מצרי הם בני השושלת; א"ח הוא אחד מהם והדבר מעמיק את הספק בהרשעת זדורוב. לאחר שידור 'צל של אמת' פגשתי את פרקליט המדינה שי ניצן בכנס לשכת עורכי הדין באילת; הוא התרעם על שידור הסדרה ואמר שהיא "סכנה לדמוקרטיה ולאמון הציבור בשלטון החוק".

שיטוט במרשתת מגלה שהפרשה הפכה לצלחת פטרי של תיאוריות קשר (קונספירציות) ותחושות עמוקות של אי-אמון במערכת; קבוצות פייסבוק התומכות בזדורוב מונות עשרות אלפי חברים. // אלא שקריאה של פסק הדין הסופי מלמדת שכל הטענות עמדו בפני השופטים והם בחנו אותן על פי דיני הראיות המקובלים. אפילו שופט המיעוט דנציגר, שזיכה את זדורוב מחמת הספק, כתב כי "ההודאות נמסרו מרצונו החופשי של זדורוב ומבלי שהופעל עליו לחץ חיצוני פסול". הוא הוסיף כי "לא מדובר בהודאה סתמית ו'רזה', אלא בהודאה המשופעת בפרטים, בעלת היגיון פנימי ועקבית בעיקרה" וכי ישנה "התאמה בין ההודאה לבין הממצאים האובייקטיבים הקיימים בתיק… יש לתת משקל מכריע לידיעתו של זדורוב כי לא ניתן היה לנעול מבחוץ את דלת תא השירותים שבו בוצע הרצח בשל פגם ייחודי במנעול, ולידיעתו כיצד עמדה המנוחה בזמן שגרונה שוסף". // אליבא דדנציגר, מֵרב הסיכויים הם שזדורוב הוא הרוצח, אולם יש לזכּוֹתו מחמת ספקות בפרטים משניים שאינם בליבת ההודאה; הפרטים הללו נבחנו על ידי השופטים עמית וזילברטל ונדחו.

הרשעה בדין פלילי דורשת עמידה בנטל ראייתי של 'למעלה מכל ספק סביר', המוגדר בפסיקה כ-97 אחוזים. הודאת בעל דין אומנם איננה קבילה במשפט העברי, אולם בדין הישראלי היא נחשבת ל'מלכת הראיות', כאשר נלווה אליה 'דבר-מה נוסף' כגון פרטים מוכמנים הידועים רק למי שביצע את העבירה. מכל זווית שממנה נתבונן, תיק זדורוב עומד בפרמטרים הנדרשים לשם הרשעה – גם אם ניתן להתווכח על הסיכוי הסטטיסטי המדויק שלפיו אכן הוא הרוצח. // ההכרעה האם לקבל סיפור אלטרנטיבי, המבוסס על עדות שמיעה ותמיכה פורנזית קלושה, היא שאלה של מדיניות משפטית שכן מחירה הוא העלאה משמעותית של רף הראיות הנדרש בדין הפלילי. הדילמה פשוטה ונוקבת: האם לאמץ עד תום את דברי הרמב"ם שלפיהם ״יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים", או להבטיח שפחות רוצחים פוטנציאליים יסתובבו ברחובות?

הממונה החדש על שוק ההון משה ברקת לא שיער איזו מהומה תתעורר בעקבות בקשתו לאייש את תקן נהגו האישי – תקן המוגדר כמשרת אמון – בעובד ממין זכר. // העיתונאית שרון שפורר פרסמה כי ההחלטה הראשונה שקיבל ברקת עם כניסתו לתפקידו הייתה "להעביר מתפקידה את ס', הנהגת של הממונה הקודם". במענה לפרסום הגיב הממונה "תמיד התנהגתי בצורה מכובדת לנשים ואף אחד לא יכול לטעון אחרת. אני מאוד מעריך נשים, אולם כאן מדובר במרחב אינטימי ואני מעדיף להיות זהיר כי מישהו עלול להעליל עליי. לכן גם לא תמצאי אותי בחדר סגור עם אישה". // בפרסום זה היה די בעבור שדולת הנשים, ששלחה מכתב בהול לנציב שירות המדינה ובו דרשה להעמיד את ברקת לדין משמעתי. "מי שאלו הן תפיסותיו כלפי נשים אינו ראוי לכהן בתפקיד ציבורי, ובוודאי לא בתפקיד בכיר ורב השפעה וכוח כמו הממונה על שוק ההון", כתבה מנכ"לית השדולה מיכל גרא-מרגליות, "המשך כהונתו של אדם כזה בתפקיד האמור תהיה בבחינת מכה אנושה לכל ערכי השוויון וכבוד האדם ותביא לפגיעה עמוקה באמון הציבור בשירות המדינה כולו". // החרה-החזיק אחריהן חה"כ מוסי רז (מרצ) שדרש ממבקר המדינה יוסף שפירא לפתוח בחקירה בחשד ל'אפליה מגדרית'; "המעשה עצמו מעלה חשד של ממש לאפליה פסולה ולעבירה על חוק שוויון הזדמנויות בעבודה", כתב רז במכתבו.

מאוחר יותר התברר כי ניסוחה של שפורר לא היה מדויק: ברקת לא פיטר את העובדת, אלא העביר אותה לשמש כנהגת למנכ"ל המשרד שי באב"ד. התפקיד, כאמור, מוגדר כמשרת אמון אישית ולכן ברקת היה רשאי למנות את מי שהוא רוצה. ברקת הציג את פועלו לקידומן של נשים בעבודה "תוך מתן דגש אישי לאימהות לילדים רכים", והוסיף כי "אני רואה בזה חלק משליחותי". הוא אף תקף את שפורר על כך שלטענתו כלל לא שוחחה עימו לפני הפרסום.

לא ניתן להפריז בחשיבותם של הקמפיינים Me-Too ו'לא התלוננתי': לא רק שלראשונה נפגעות-עבירה מעיזות לתבוע את עלבונן ממי שפגע בהן, אלא ששינוי האקלים מגביר את רמת הביטחון האישי של כלל הנשים ומאפשר להן להתקדם בשוק העבודה – מבלי להיפגע או להידרש לתמורות מיניות כפויות. אלא שכמו כל מהפכה לא-מבוקרת, גם כאן נוצרו תופעות לוואי בעייתיות שסיפורו של ברקת ממחיש אותן. // תופעת הלוואי הראשונה: המאפיין המרכזי של שיח הנפגעות החדש הוא עקיפתו של סדר הדין המשפטי (הפלילי או האזרחי). הבעיה בעקיפה זו איננה רק היעדרה של בחינת עדויות וראיות, אלא גם ערבוב בין סיפורי פגיעות קשות ומובהקות, הדורשים מענה ציבורי נחרץ, לבין אירועים אפורים. // בהיעדרה של אמת מידה והבחנה משפטית ברורה בין אפור לבין שחור, מעסיקים כמו ברקת חוששים למצוא את עצמם במשחק סולמות ונחשים, ולהחליק מטה רגע לפני מינוי חשוב או משמעותי. מסקנתם היא שעדיף 'ללכת על בטוח' ולא להעסיק אישה בתפקיד שבו ישנו חיכוך אישי גבוה; התוצאה החברתית היא הדרתן של נשים מתפקידים מסוימים. // תופעת הלוואי השנייה: החשש מפני תלונות שווא. שיעור תלונות השווא בתחום זה שנוי במחלוקת; אך גם אם מדובר במספרים נמוכים, מעסיקים רבים חוששים בפועל מסיטואציה שבה מחלוקת עם עובדת תיתרגם לתלונת שווא נגדם. העובדה שלא נפתחים תיקים בגין תלונות מסוג זה (בעיקר בתיקי משפחה) יוצרת מצב שבו מחירו של השקר נמוך ואין תמריץ שלילי שלא לאחוז בו. הגשת כתבי אישום נגד ניצול-לרעה של כלי התלונה הייתה מורידה את החשש ומאפשרת למעסיקים התנהלות עם פחות הגנות.

תופעת לוואי שלישית: החברה מתקשה לקבל את החלטתו של מעסיק המבקש להרחיק את עצמו מסיטואציה שהוא יתקשה לעמוד בה – אם בשל ההמלצה החז"לית: "לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב" (הנזיר האסור ביין מבקש להתרחק מהכרם כדי לא להגיע לסיטואציה שבה יתקשה להתמודד עם הפיתוי), אם בעקבות מודעות עצמית של המבקש לחולשותיו. שדולת הנשים מתקשה להבין שכשגבר מבקש שלא לעבוד בחיכוך אינטימי וגבוה מדי עם עובדת, הוא לא רק מבקש להגן על עצמו אלא גם על העובדת; השדולה והחברה דורשות ממנו להעניק שוויון מלא ומוחלט תוך התעלמות מהטבע האנושי. // שלוש תופעות הלוואי הללו פוגעות באינטרס של קידום נשים. המאבק בהטרדות מיניות הוא מהלך היסטורי חשוב, חיוני ומבורך; אלא שאת העוול אין לתקן בעוול, משום שכאשר עיוות מצד אחד הופך לעיוות מצד שני, התוצאה עלולה להפוך לבומרנג.

האנומליה ברצועת עזה יצרה היפוך בעמדות המסורתיות: השמאל הישראלי מבקר את ממשלת נתניהו על האיפוק מול האלימות הפלשתינית שסופה אינו נראה לעין, ומצביע על המחיר הכלכלי והנפשי הכבד שמשלמים תושבי העוטף; בימין מצדיקים את מדיניות ההכלה של נתניהו ומדברים בשבחה. // הסבב הנוכחי החל במרץ השנה ונמשך למעשה עד ימים אלה. הוא החל בהפרות סדר אלימות, ביידוי בקבוקי תבערה, בהנחת מטעני חבלה, ובניסיונות חוזרים-ונשנים לפרוץ את הגדר ולפגוע בעמדות ישראליות. בהמשך, התפתחה פרקטיקת שילוח בלוני התבערה, שכילו עשרות אלפי דונמים של שדות וחורש טבעי בצד הישראלי – חלקם במרחק עשרות קילומטרים מהגדר. // ההתפרעויות בסמיכות לגדר כוללות הבערת אלפי צמיגים (במטרה לזהם את האוויר ביישובי העוטף), הנחת מטעני חבלה, סִנווּר לוחמי צה"ל בקרני לייזר, והשמעת קולות מלחמה ברמקולים גדולים במטרה לערער את השלווה בצד השני. מה שהתחיל בהתקהלויות 'ספונטניות' של עשרות אלפי אזרחים הפך למבצעים מתוכננים-היטב של הנהגת חמאס, השולחת פעילים של גדודי אל-קאסם חמושים בנשק חם ובציוד מקצועי לניסור גדרות. הרווח של ארגון הטרור ברור: הפניית הזעם של האוכלוסייה המיואשת כלפי ישראל וכלפי הרשות הפלסטינית, והשתקת ביקורת פנימית תוך תדלוק אשליות בדבר הכנעת ישראל והשגת זכות שיבה.

תגובתו הראשונית של צה"ל הייתה חריפה וכללה ירי צלפים לעבר מסיתים מרכזיים. בעקבות הנפגעים הרבים, השתנתה המדיניות והצבא מנסה להכיל את האירועים. לאחר 33 שבועות של עימותים התוצאות מבחינת הפלשתינים עגומות: 224 הרוגים, וכ-20 אלף פצועים (מתוכם כ-6,000 נכי  גפיים). כמחצית מהנפגעים הם פעילים של ארגוני הטרור. // למרות המספרים, מצליח חמאס לשמר מוטיבציה בקרב פעיליו, בעיקר בזכות התגמול הכלכלי המוצע להם: השתתפות קבועה בהפגנות מקנה 100 דולרים בחודש, נהגי אוטובוס מקבלים 180 שקלים בעבור שאטל דו-כיווני, 3,000 דולר מהסיוע האיראני מוענקים למשפחת הרוג, 500 דולר לפצוע קשה, ו-200 לפצוע בינוני. // ישראל המתינה עד בוש בתקווה לפריצת דרך בשיחות בין חמאס לפת"ח. המאמצים כשלו למרות התיווך המצרי האינטנסיבי, מאחר שמחמוד עבאס גמר אומר בדעתו להכניע את חמאס באמצעות מניעת העברת תשלומי משכורות – מה שמחריף עוד יותר את המצב הכלכלי הקשה-ממילא ברצועה.

האיומים שמפריחים נתניהו וליברמן איבדו את האפקטיביות, ומצבם של תושבי העוטף מחריף. בתדרוכיו מסביר ראש הממשלה שהפתרון היחידי הוא כיבוש הרצועה וישראל איננה חפצה ליטול אחריות על האוכלוסייה העזתית, וכן שההיסטוריה הישראלית רצופה ניסיונות לפתרונות כוללים שהסתיימו במפח נפש, כמו הסכמי אוסלו, קמפ-דייוויד 2000, או ניהולה הכושל של מלחמת לבנון. // אלא שלא ניתן לגרור את המצב בעזה לנצח, ובמוקדם או במאוחר ישראל תידרש לבחון ברצינות מענה הולם בדמותו של עידוד הגירה. מדינת ישראל תצטרך להניע מהלך בינלאומי של פתיחת שערי הרצועה ומתן אפשרות לתושבים שיחפצו בכך לקבל מענק חד-פעמי גבוה ולבנות את עתידם בחו"ל. מדובר במִתווה שלא יחסל את הבעיה אבל בהחלט עשוי לצמצמה. // רובם הגדול של תושבי הרצועה מבין באופי אינטואיטיבי את שלוש הנחות היסוד הבאות: אין עתיד, אין תקווה ואין חלום תחת ההנהגה הפלשתינית, ואין זה משנה מי עומד בראשה; הנהגה זו לא תתחלף ולא תחליף מערכת הפעלה בעתיד הנראה-לעין; ובעיקר, אשליית השיבה לא תתממש, משום שהעם בישראל חפץ חיים ולא יסכים למהלך התאבדותי של קליטת נחשולי שנאה ומוות. תושבי עזה החפצים בחיים מבינים שעליהם להקשיב לציווי הפנימי 'לך לך', ולבנות לעצמם עתיד חדש בעולם הגדול. משימתה המרכזית של ממשלת ישראל היא לאפשר להם לממש הבנה זו.

לארה אל-קאסם הגיעה לישראל עם רקורד של פעילות פוליטית אנטי-ישראלית מובהקת. עד לפני שנה וחצי עמדה הצעירה בראש תא SJP ('סטודנטים למען צדק בפלסטין') באוניברסיטת פלורידה. העיתונאית קרוליין גליק שחקרה את הארגון קבעה כי "SJP הוא הארגון האלים והמסוכן ביותר כיום לחיים יהודיים חופשיים בקמפוסים במערב, בדגש על ארה"ב. הוא מוביל את הקריאות להטלת חרמות על ישראל, ישראלים, ועל סטודנטים ומרצים פרו-ישראלים. SJP מפיק את ההפגנות האלימות ומפיץ את החומרים המסיתים נגד ישראלים ונגד יהודים בקמפוסים". // מייסד הארגון היה פרופ' חאתם בזיאן מאוניברסיטת קליפורניה, חבר הנהלה בשלושה ארגוני חזית של חמאס – קרן ארץ הקודש, האגודה האסלאמית למען פלסטין ו-Kind Hearts. בית משפט פדרלי בארצות הברית קבע ששלושת הארגונים גייסו מיליוני דולרים בעבור חמאס, אל-קאעידה והג'יהאד האסלאמי. לדברי גליק, "SJP הוא השלוחה הפוליטית של חמאס בארה"ב".

כל זה לא הספיק לשופט בית המשפט העליון ניל הנדל שקיבל את עתירתה של אל-קאסם והתיר לה להיכנס ארצה לצורך לימודים באוניברסיטה העברית. חוק הכניסה לישראל קובע כי "לא יינתנו אשרה ורישיון ישיבה מכל סוג שהוא לאדם שאינו אזרח ישראלי או בעל רישיון לישיבת קבע במדינת ישראל, אם הוא, הארגון או הגוף שהוא פועל בעבורם, פרסם קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל". // הנדל מסכים שהחוק מקנה סמכויות נרחבות לשר הפנים: "תכליתו הקונקרטית היא קידום המאבק הצודק שמנהלת מדינת ישראל בתנועת החרם – בהסתמך על דוקטרינת הדמוקרטיה המתגוננת, וזכות המדינה להתגונן ולהגן על אזרחיה מפני הפליה לרעה"; אך בלוליינות פרשנית הוא קובע שהחוק נועד למנוע פעילות חרם ולא להעניש פעילים. // הנדל מאמץ את טענת המדינה שלפיה "אין ספק שתא SJP אכן תמך בחרם על ישראל – ואת עמדתו זו יש להוקיע בכל פה", אך הנדל החליט משום-מה ש"הוא לבטח אינו נמנה על ארגוני החרם הבולטים". הטענה המרכזית  שבגינה נדחתה עמדת המדינה היא שאל-קאסם סיימה את תפקידה בארגון באפריל 2017 ומחקה מהפייסבוק שלה את הנאצות נגד ישראל 'לנצח'. אכן, נצח במובנים היסטוריים.

ההוכחה לתום ליבה של הצעירה היא כוונתה להירשם לתוכנית 'זכויות אדם וצדק מעברי' באוניברסיטה העברית. הנה הרקע הניתן לנושא: "תחום הצדק המעברי (Transitional Justice) מתייחס למכלול המנגנונים המשפטיים והחברתיים שבאמצעותם מדינות מתמודדות עם עוולות שבוצעו במסגרת סכסוך אלים או משטר-דיכוי. כלומר התחום מתייחס ל'צדק' בתקופה של 'מעבר' פוליטי אל שלום ודמוקרטיה, ועוסק בשאלות כיצד חברה בוחרת להתמודד עם עברהּ וכיצד ההתמודדות תעצב את עתידה. מנגנוני צדק מעברי כוללים העמדה לדין של פושעי מלחמה, ועדות אמת ופיוס, מנגנוני פיצוי ושיקום, רפורמות מוסדיות וחוקתיות, מיזמי זיכרון והנצחה ועוד. במדינות שעברו מדיקטטורה לדמוקרטיה או ממצבי קונפליקט לפיוס, הצדק המעברי סיפק אפשרויות הוגנות לטיפול במקרים של הפרת זכויות אדם, פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ומקרי אלימות קשים". // בתרגום חופשי: ישראל היא מדינת אפרטהייד, כובשת ובזויה, שביצעה נכבה אכזרית כלפי תושבי הארץ הפלסטינים התמימים, שבסך הכול ביקשו לגדל ירקות אורגניים ולקדם ערכים של אהבה חופשית ושלום-לכול. היהודים הלבנים הקולוניאליסטים נישלו אותם מאדמותיהם, וכעת הגיעה השעה לתקן את העוול ההיסטורי, להעמיד את פושעי המלחמה לדין, להחזיר לפליטים את אדמותיהם ולהקים מנגנוני פיצוי. כל זה מתרחש בין כותלי אוניברסיטה שמקבלת מימון ממשרד החינוך הישראלי.

התמימות שהפגין השופט הנדל תמוהה: "ערב פתיחת שנת הלימודים האקדמית נחתה המבקשת בישראל, ולמרות המכשולים שניצבו בדרכה היא עומדת על זכותה לחבוש את ספסלי האוניברסיטה. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם התזה שלפיה היא פעילת חרם". ולמה לא? כי החרם מוגדר כ"הימנעות מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל"; וזו על פניה "התנהלות הפוכה מזו של המבקשת, הפועלת להידוק הקשר שלה עם האקדמיה הישראלית". // מבחינת השופט הנדל, מאחר שמדובר בתוכנית לימודים באוניברסיטה העברית, הרי שהמשתתפים בה חולקים עימנו את אותן הנחות יסוד: ישראל היא מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי מכוח זכותו להגדרה עצמית; ופעילות אלימה כמו חרם מצויה מחוץ לתחום. אלא שלא רק תוכן הלימודים מטיל ספק בהנחה הזאת; גם רשימת המרצים הכוללת חובבי ציון מובהקים – דוד קרצ'מר מארגון 'בצלם' (ששלח את חגי אלעד להעיד באו"ם), יפעת גוטמן (שבנתה את הקריירה האקדמית שלה על עלילות הנכבה), חסן ג'בארין (מארגון עדאלה), ומיכאיל קרייני (מהאגודה לזכויות האזרח) – מעידה כי אכן מדובר בתוכנית ציונית לעילא. // מהפכת האקטיביזם השיפוטי הִרגילה אותנו לשופטים המסוגלים ללוש גם אבן יהלום כמו פלסטלינה רכה; הכלי האלכימי ששמו 'פרשנות תכליתית' מקנה להם גמישות אינסופית, ולא משנה כמה ברורה ובהירה תהיה לשון החוק. ובכן, לאקטיביזם התרגלנו, אולם מה עם בוחן מציאות פשוט?

עוד ב'השילוח'

יזמות שמרנית בשירות המדינאות הציונית
חוזה בר תוקף
נאו־שמרנות ישראלית: קווי היסוד

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *