לדבר ציונות

Getting your Trinity Audio player ready...

מאז כניסתו לתפקידו בקיץ תשע"ד (2014), העלה הנשיא ראובן ריבלין על נס את החתירה לשילוב המיעוט הערבי בתוך החברה הישראלית, תוך הפניית עיקר האתגר אל הבית פנימה: מן הישראלים הנמנים עם הזרם המרכזי, היהודי־ציוני, מצופה להכיל את המיעוט הערבי ולפנות מקום לתרבותו בתוך הפסיפס הישראלי. למרות מעמדו הסמלי של הנשיא, ריבלין לא הותיר את האתגר כמילים ריקות, והצליח לתרגם את החזון לשלל פעולות ציבוריות שכבר מחוללות שינוי.

הנשיא ראוי לכל שבח על בחירתו לעסוק בישראליות ובאתגריה האמתיים ולא להסתפק במנוחה על זרי הדפנה הנשיאותיים. אכן, לאחר שנים רבות מדי של הזנחה, הפניית תשומת הלב הציבורית לאינטגרציה של המגזר הערבי היא מעשה מבורך ומתבקש, וכזו היא גם החלטתה ההיסטורית של ממשלת נתניהו על תכנית חומש עתירת תקציב לטובת מגזר זה.

אך הנשיא אינו מדבר רק על שילוב ערביי ישראל. בחזון שפרס בכנס הרצליה בקיץ שעבר שרטט ריבלין את החברה הישראלית כמורכבת מ"ארבעה שבטים": יהודי־חילוני, דתי־לאומי, ערבי וחרדי. החלוקה הזו, שריבלין הציג כמציאות דמוגרפית שיש לחדול מלהתכחש אליה, שומטת לדבריו את הקרקע מן התפיסה שלפיה הנרטיב הציוני יכול לשמש התשתית המשותפת של החברה הישראלית. "האם אנחנו, בני הציבור הציוני", שאל ריבלין את באי הכנס, "מסוגלים להשלים עם כך ששתי קבוצות משמעותיות, מחצית האוכלוסייה העתידית בישראל, אינן מגדירות את עצמן ככאלו? אינן צופות בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל ביום העצמאות? אינן שרות את ההמנון בעיניים נוצצות?"

מסקנתו של ריבלין היא שכדי לכונן את הישראליות באופן שתכיל את ארבעת השבטים כראוי יש לבסס את השותפות הישראלית על מרכיבים ניטרליים שעיקרם חתירה לטוב אזרחי משותף מתוך כבוד הדדי. את הציונות, שמדינת ישראל קמה מכוחה וכמימוש שלה, מותיר ריבלין – בעצמו ציוני אדוק וגאה – מחוץ למשוואה החדשה. אין זה עניין של מה בכך: חזון הנשיא מתורגם בשנה האחרונה למעשים באמצעות מיזם מרשים ששמו "תקווה ישראלית", המחולל שורת תהליכים במערכות החינוך, השלטון המקומי, המגזר השלישי והמוסדות הלאומיים השונים, לרוב בשיתוף פעולה נלהב של גופים ממלכתיים ופילנתרופיים. גם אני הייתי שותף לוועדת ההיגוי של אחד התהליכים הללו.

"מודל ארבעת השבטים" לוקה בכמה כשלים מובנים, ובמידה רבה הוא סוג של תרגיל אינטלקטואלי מבריק – ומסוכן – שנועד לנטרל את יחסי הרוב־ מיעוט הבסיסיים של מדינת ישראל, זה של יהודים־ערבים, באמצעות חלוקת היהודים לשלושה שבטים והוצאתם הגורפת של החרדים מן המחנה הציוני (תוך פרשנות מצמצמת הן של המונח "ציונות", הן של הזהות החרדית). מוזר להציג יהודים הרואים בארץ ישראל את ארצו של העם היהודי, יהודים שמעולם לא חדלו מלהתפלל לשיבת ציון, יהודים החרדים לשלומם של חיילי צה"ל ותומכים במדיניות תקיפה כלפי אויבי הציונות – כאילו אינם שותפים לאותו נרטיב בסיסי, זה שהביא את אבותיו של ריבלין מליטא לארץ ישראל הרבה לפני לידתה של הציונות כתנועה פוליטית.

יותר מכך. הרעיונות שהנשיא מבטא מעוררים את החשש שבין השותפים בגיבוש החזון מצויים כאלה שבניגוד לריבלין רחוקים מהזדהות עם הציונות ומבקשים בשל כך להשתית את החברה האזרחית בישראל על מצע חדש ("החלום הישראלי הוא חלום של יחיד ושל יחד", אמר הנשיא בכנס שדרות בסתיו 2014, "זהו חלום אינדיבידואלי של מימוש עצמי… החלום הישראלי הזה לא עוסק באידאולוגיה, אמונות או בפוליטיקה – אלא ברצון של כולנו לחיות כאן יחד חיים טובים יותר"). אבל מה שמטריד יותר אינו העובדה שכוחות פוסט־ציוניים מבקשים לעצב את סדר היום הלאומי שלנו, אלא העובדה שאנשים רבים שהציונות היא נשמת אפם שותפים לתהליכים הללו בלי לחוש שהם מסכנים בכך את תשתית קיומה של ישראל.

מובילי התהליך, השייכים ברובם לשבט שעודו הדומיננטי ביותר, זה הציוני־חילוני, לא הבינו את הבעיה. כאשר העליתי בפני כמה מהם את החשש כי "הישראליות המשותפת" שהם מקדמים היא תחליף לתשתית הציונית ולא תוספת בלבד, נעניתי בעיקר בתמיהה. הציונות, כך אמרו, היא המובן־מאליו. מה שחסר לנו הוא הקומה הנוספת, של אתוס אזרחי משותף. אחרים רמזו לי שכבודה של הציונות במקומה מונח, אך איננו צריכים להדגיש אותה כאשר מדינת ישראל כבר קמה ונתבססה.

זוהי אשליה מסוכנת. המחשבה כאילו מדינת ישראל יכולה להתקיים כמעין צילום־מצב של הקיים ורקימתו לכלל חזון מעורפל על "טוב משותף" איננה מבינה שהקיום הזה יונק, באופן תמידי וחיוני, מן האידיאולוגיה הציונית. גם אם לא מרבים לדבר כאן על ציונות, זו עדיין הסיבה הרוחשת מתחת לנוכחותם כאן של בכירים בתחומים רבים, שיכלו ליהנות ממעמד ושכר גבוהים יותר מעבר לים; מתחת לאחוזי הפריון הגבוהים המעמידים את ישראל במקום גבוה ביחס למערב ברמות הצמיחה והאופטימיות; מתחת למסירות הנפש המניעה אנשים להתגייס ביום פקודה; מתחת ליחסים המיוחדים עם יהדות העולם ועם ארצות הברית; מתחת לעצם היכולת המנטלית לקיים חברה מודרנית, פתוחה וחופשית בלבו של מרחב שתכונות אלו נעדרות ממנו. טלו מישראל את הסיפור הציוני, את צדקת הדרך הציונית, את חזון חברת המופת הציונית, את נרטיב הגאולה הציוני – ונטלתם מישראל את חייה. ספק אם אפילו דור אחד תוכל המדינה להתקיים מכוח האינרציה לפני שהכול יקרוס ויגרוף את מי שהייתה פעם ישראל אל מדמנת האלימות והעוני הרוחשת סביב.

****

אך מסוכן לא פחות לחשוב שהציונות אמנם נדרשת, אבל אין צורך לעסוק בה ולחנך אליה, שכן היא המובן מאליו. אין מובן מאליו.

בבואו להסביר את הרעיון הקבלי כי הדיבור האלוהי שהעולם נברא באמצעותו ממשיך לקיים אותו כל העת, כתב ר' שניאור זלמן מליאדי, המכונה גם אדמו"ר הזקן, כך: "ואפילו הארץ… אילו היו מסתלקות ממנה כרגע חס ושלום האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית הייתה חוזרת לאין ואפס ממש" ('תניא', שער הייחוד והאמונה). אפשר לחלוק על הקוסמולוגיה והתיאולוגיה של ר' שניאור זלמן, אבל עצם הידיעה שדברים אינם מתקיימים מכוח האינרציה לבדו היא אנלוגיה חשובה הסובלת מתת־הערכה: יש צורך בתחזוקה קבועה כדי לקיים את ערכי היסוד של חברה. צבא שחדל לחנך לרעיון של ניצחון והכרעת האויב, שהרי הדבר מובן מאליו, ולכן בחר לעסוק רק בהכלת השונה ובמוסר לחימה עילאי, ימצא את עצמו בהמשך הדרך מובס בשל משבר תודעתי והיעדר רוח לחימה.

זה נכון תמיד, ונכון שבעתיים בכל מה שנוגע למדינת ישראל. הרי הקיום הלאומי כאן רחוק מלהיות מובן מאליו. זהו קיום החורג מרוב הכללים, הנושק אל המטפיזי, הנתון כל העת לאיום צבאי וכיום גם לאיום מדיני. גם אם אנו חשים ביטחון – וטוב שכך – הרי ברור לכל בר דעת שביום שבו כוח ההרתעה שלנו ייעלם, ביום שבו יוציאו הישראלים את האצבע מן הסכר כדי לעשות בה משהו אחר – ישראל תעמוד בפני הכחדה. כאן ודאי שיש צורך בתזונה מתמדת, בזרימה של מים חיים, בטיפוחה של מורשת תרבותית ובהגנה עליה, בשיבה פעם אחר פעם אל המקורות ואל התשתית הרעיונית לשם 'יישור' המערכות.

ומסתבר שכך הדבר לא רק ביחס לישראל אלא גם ביחס לציוויליזציה המערבית בכלל. ערכי החירות, אשר בעינינו הם כה מובנים מאליהם, רחוקים מלהיות ברירת־המחדל האנושית. הם פריה של הגות רב־דורית, של ערכים שהוטמעו בתרבות בשכבות רבות, של צירוף תובנות והזדמנויות היסטוריות שכוננו את המערב המוכר לנו, זה שהגיע להישגים כה רבים במאתיים השנים האחרונות. חלקנו רואים בכך דבר מובן מאליו, ולכן רצים אל השלב הבא – שלב הביקורת שלעתים קרובות שומט, בכוונה תחילה או בבלי משים, את הקרקע שכולנו עומדים עליה. דניאל ג'ונסון מתריע בפתח הגיליון שלפניכם על נטייה זו של המערב לראות את החירות שלו כמובנת מאליה, ולהתעלם מן הצורך להזין אותה בחיבור חי ומתחדש אל המורשת שהולידה את כל אלה – מן המקרא ועד להגות המודרנית.

בנבואה אפוקליפטית של ישעיהו (כ"ד), הנביא מתאר את החורבן, בין השאר, במילים "נִשְׁאַר בָּעִיר, שַׁמָּה; וּשְׁאִיָּה, יֻכַּת-שָׁעַר". שממה נשארה בעיר, והשיממון מכלה את שעריה. חכמים ראו בפסוק זה תיאור לתהליך האנטרופי המתחולל במקום נטוש: "הדר בחצר חברו שלא מדעתו", אומר רב סחורה במסכת בבא קמא, "אין צריך להעלות לו שכר, משום שנאמר 'ושאיה יוכת שער'". וכפירושו של רש"י: "בית שהוא שׁאוי ויחיד מאין אדם, יוכת שער – מזיקין מכתתין אותו". אותו רעיון עצמו מחיל הרב א"י קוק על קרבן התמיד, המוקרב מדי יום ביומו כמו תוצאה הכרחית מעצם פעימת הזמן. הזמן מביא איתו תהליכים טבעיים של השחתה, פירוק, הריסה; ויש צורך להעמיד מול הכוחות הללו פעולה תדירה של חיזוק, של ביסוס, של העמדת הערכים על מכונם.

שילוב הציבור הערבי והחרדי, ואפילו הכלה של הנרטיבים שלהם במידה שהם יכולים להשתלב בסיפור הציוני, הוא אכן אתגר ראשון במעלה הניצב לפני ישראל בעת הזאת. כישלונו מובטח מראש אם הוא יתבסס על ניסיון להעמיד לישראליות פסקול חלופי לזה הציוני. מהלך כזה יחליש את היכולת שלנו לצמוח ולא מחזק אותה, וחבל על שפע הרצון הטוב והכספים הציבוריים והפילנתרופיים המוזרמים אליו.

על הציונות אי אפשר "לדלג". הישראליות המכילה את המיעוטים, זו המעניקה להם תחושת בית ושייכות, תיבנה רק על גבי התשתית הציונית ומתוך העמקה בה. "בציונות כפי שאני מבין אותה", אמר בנימין זאב הרצל, "כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית". בדברים מפורסמים אלה העמיד הרצל את הציונות כחוליה נוספת בשרשרת יהודית ארוכה, ובעצם העמיד אותה בהקשר היחיד שממנו ובו היא עשויה לפרוח. 'השילוח', שגיליונו הראשון מונח כעת לפניכם, מבקש לשוב אל היסודות. לא שיבה של התרפקות או קיבעון, אלא שיבה של דיאלוג חי, תוסס, מכבד וביקורתי עם ערכי היסוד המעצבים את חיינו.

עוד ב'השילוח'

מהשקעה להעצמה: גישה חדשה למצוקת הפריפריה
עדה, לא גזע
סכנה: צבא בלי רוח לחימה

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *