לדעת מה לא יודעים

תחזיות ארוכות טווח בנושאים חברתיים, דמוגרפיים וסביבתיים מתגלות שוב ושוב כבלתי-מהימנות. חשוב להיערך לעתיד, אך חיוני גם לא להתמכר לתחזיות

העתיד הוא כנראה הדבר המטריד אותנו יותר מכול. העתיד האישי והעתיד החברתי והלאומי. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, שיננו לנו מגיל צעיר, והמשל על הנמלה והחרגול החרה-החזיק אחריו. אדם אחראי, כך למדנו, הוא זה הדואג לעתיד; אדם חי, ניסו לתקן אחר כך בסדנאות-מודעות, הוא זה החש במלאות את ההווה.

כאנשים אחראיים אנו מנסים לצפות פני עתיד ולהיערך כבר עכשיו, לאסוף בר מהשנים הטובות כדי שיכלכלו אותנו בשנות רעב. ואם ביחיד כך – במדינה על אחת כמה וכמה. אמנם משרת 'נציב הדורות הבאים' בכנסת גוועה עוד בימי הדור שכונן אותה, אבל רשויות השלטון כולן עסוקות כל העת בהיערכות הזאת. אנו מנסים לחזות את עומסי התנועה העתידיים ולבנות כבר כעת כבישים, מסילות ונמלי תעופה; אנו משקיעים מאמץ אינטלקטואלי ומודיעיני כדי לחזות את פני שדה הקרב העתידי ולהכין כבר כעת את אמצעי הלחימה ואת החשיבה האסטרטגית; אנו חרדים להתאמתם של בני הדור הבא לכלכלה העתידית כשם שאנו חרדים לחוסן הלאומי וללכידות – ומנסים להתאים את מערכות החינוך לאתגרים הללו.

אחד מתוצרי הלוואי של חרדתנו לעתיד היא הנטייה להציג תחזיות ארוכות-טווח בנושאים מורכבים, על פי רוב תחזיות-אימה, המתבררות כמופרכות כאשר העתיד החזוי הופך להווה. שתי הדוגמאות הבולטות הן התחום הדמוגרפי והתחום האקלימי. בראשית המאה הי"ט פרסם רוברט מלתוס את ספרו על אוכלוסיית העולם, ובו הזהיר כי זו תגדל במהירות רבה ממהירות גדילתה של יכולת ייצור המזון. לפני כיובל שנים רעשה דעת הקהל במערב בעקבות תחזיות שדיברו על פיצוץ אוכלוסין אפוקליפטי לקראת סוף המאה. בזירה הישראלית, קשה לאתר רגע בתולדות המדינה שבו לא הזהירו התחזיות הסטטיסטיות מפני שחיקה חריפה של הרוב היהודי או היעלמות שלו בתוך עשור או שניים; ובשנים האחרונות נפוצות התחזיות על גידול דרמטי בחלקם של החרדים באוכלוסייה – תחזיות שהתבררו כמעט מיד כבלתי מהימנות.

מסתבר שלהיסטוריה חוקים משלה. תפניות טכנולוגיות שאיש לא חזה שינו כליל את יכולת הפקת המזון, תהליכי מודרניזציה צמצמו את הריבוי הטבעי, דפוסי הגירה הפתיעו את התחזיות – הן בזירה העולמית הן בזירה הישראלית והערבית – ושינויים תרבותיים הפכו חלק מהתהליכים הדמוגרפיים לחסרי משמעות. לעתים הפרכת התחזית טמונה בה עצמה, בצורה מתבקשת, כמעט כמו שיווי משקל אקולוגי: ככל שחלקם של החרדים באוכלוסייה גדול יותר, למשל, כך הם – כמעט בהכרח – חדלים מלהיות אותם חרדים שעליהם דיברו התחזיות; הם עובדים יותר ומקימים משפחות גדולות פחות. וכאשר חששו מנהיגי סין או איראן מהתפוצצות אוכלוסין קונקרטית – הם הובילו לשינוי תרבותי או דתי שהפך את המגמה.    

אבל העיקר אינו הסבר כזה או אחר. העובדה החוזרת היא כי תחזיות דמוגרפיות ארוכות טווח אינן מהימנות; זהו, כנראה, מסוג הדברים שכדאי לנו לדעת שקשה לנו להעריך.

ואם חברות אנושיות הן גורם קשה לחיזוי – מערכות אקולוגיות על אחת כמה וכמה. למרות טכנולוגיות מתקדמות מאוד, אינספור תחנות מדידה ומידע סטטיסטי אינסופי וגלובלי, התבונה האנושית עדיין אינה מסוגלת למשימה הפשוטה של חיזוי אמין של מזג האוויר בטווח שמעל לימים בודדים. לכאורה הדבר נוגד את ההיגיון: האוויר, העפר, המטר והאש הם ישויות פיסיקליות נטולות בחירה חופשית המתנהלות על פי משוואות ברורות שאנו יודעים לחשב. מדוע אם כן איננו יכולים לדעת את התוצאה הצפויה של התהליך הדטרמיניסטי?

התשובה, ככל הנראה, נתונה במורכבות הגדולה מאד של המערכת האקולוגית. תיאוריית הכאוס, שפיתח אדוארד לורנץ בשנות החמישים מוכרת לרבים בזכות ספר מדע פופולרי שכתב עליה ג'יימס גליק (ב-1987) ובזכות "אפקט הפרפר" המסמן אותה. התיאוריה – שלא נתיימר להסבירה כאן – מבהירה עד כמה מערכות שהן גם מורכבות מאד וגם דינמיות באופיין רגישות לשינויים מזעריים, ולכן בלתי ניתנות לחיזוי. זהו אפקט הפרפר: העלעול הנוצר ממשק כנפיו של פרפר בברזיל, הסביר לורנץ, עשוי לחולל – דרך שרשרת נסיבתית מורכבת – סופת טורנדו בטקסס.

ואם מזג האוויר של השבוע הבא בלתי ניתן לחיזוי – קל וחומר שבלתי אפשרי לנחש את השלכותיהם של תהליכי התחממות או התקררות על תנאי החיים בכדור הארץ. מרצים רגילים להציג את 'אפקט החממה' בשלושה שקפים פשוטים, אך המערכת האטמוספירית סבוכה מאד – וזאת עוד לפני שמדברים על התנהגותם של אוקיינוסים. אל הדוממים הללו יש להוסיף את השחקן הראשי של כדור הארץ: אינספור אורגניזמים, חי וצומח, המקיימים ביניהם מערכות סבוכות של קשרי תלות שאת רובם איננו מכירים כלל.

לפני שבועות אחדים התפרסמה ב'ניו-יורק טיימס' כתבה המספרת על תרומתם של בונים להפשרת קפאת-העד באזור הארקטי. הבונים מצאו מקומות מחיה חדשים בעקבות הפשרה חלקית וראשונית, אך הסכרים שבנו הציפו שטחי קרקע והרחיבו את החלחול תוך שהם מעצימים במידה משמעותית את תהליכי ההפשרה. הסיפור מעניין כשלעצמו, אבל העיקר בעיניי הוא גורם ההפתעה הטמון בו. האם מישהו ממדעני האקלים העוסקים בחישובי פחמן דו-חמצני שיער שמכרסמים כאלה עלולים לזרז תהליכי התחממות? האם יש לנו מושג כמה גורמים מניעים תהליכי-ענק בטבע וכמה גורמים מושפעים מהם? האם אנו יכולים בכלל לדעת?

כפי שמלמד המאמר של מיכה קליין בגיליון הזה, היומרה להציג תהליכים אקלימיים כפשוטים – כמו הטענה על עלייה במפלס מי הים – היא על פי רוב נעדרת ביסוס. את הרוב לא ניתן למדוד, ובמקום שבו ניתן למדוד מתברר שוב ושוב כי התצפיות אינן מאששות את התחזיות. אכן, המדע מביא אותנו להבנה גוברת והולכת של תהליכי הטבע, ופה ושם גם לשליטה באיתניו; אך דומה שמידת הצניעות מחייבת אותנו למתֵן מאוד את התחזיות ארוכות-הטווח ובעיקר להימנע מתרחישי-אימה. עד עתה, למרבה השמחה, כולם התגלו כטעות.

תמונה ראשית: תחזית מהדורת החדשות.