מלחמת הלוויינים

חיל החלל האמריקני החדש מהווה הצהרה מסוכנת. הפיכת החלל לאזור מלחמה תפגע באחת הכלכלות הצומחות בעולם ותחסום את דרכה של האנושות לכוכבים

ב-20 בדצמבר 2019 חתם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על החוק להקמת חיל החלל (Space Force) כענף שישי בצבא האמריקני. טראמפ זכה בניצחון פוליטי היסטורי: הענף החמישי היה חיל האוויר, שהוקם ב-1946. הנשיא אף שילם על כך מחיר כבד (לשיטתו): הדמוקרטים, השולטים בקונגרס, ביקשו וקיבלו 12 שבועות חופשה לידה לעובדים פדרליים בתמורה לתמיכתם. אבל האם באמת צריכה המעצמה האמריקנית חיל חלל?

ראשית – קצת היסטוריה. בשחר עידן החלל, פיתוחם של משגרים וחלליות היה המשך ישיר ומתבקש לפיתוחם של טילים בליסטיים ומטוסי קרב. למעשה, כל טיל בליסטי הוא מעין חללית תת-מסלולית, שכן הוא יוצא לחלל לפני שהוא נכנס חזרה לאטמוספרה ומתפוצץ על הארץ (כך שהמנצחת האמיתית במרוץ החלל הייתה גרמניה הנאצית עם טילי ה-V2). חילות האוויר, הים והיבשה האמריקניים התחרו זה בזה בפיתוח יכולות שיגור.

ב-1958, בעקבות ההפתעה המוחלטת והכואבת של שיגור ספוטניק, החליט הנשיא אייזנהאואר להפקיד את כל מאמצי החלל של ארה"ב בידיה של סוכנות אחת: נאס"א. הסוכנות האזרחית סיפחה אליה את מרכזי הפיתוח של החילות השונים, ואילו השימושים הצבאיים בחלל – לרבות השימושים הצבאיים בנכסים האזרחיים של נאס"א – רוכזו בידי חיל האוויר. דוגמה מפורסמת להצלחה המודל הזה הייתה מלחמת המפרץ. מפקדת החלל של חיל האוויר (Air Force Space Command) סיפקה עליונות חללית לחיילים בשטח באמצעות לווייני תקשורת, ריגול וניווט, הן של נאס"א והן של משרד ההגנה.

צריך להבין שחיל החלל אינו גחמה פרטית של טראמפ. כבר ב-2001 הציעה מפקדת החלל של חיל האוויר להקים חיל של ממש שיוקדש לחלל, יהגה דוקטרינה צבאית מלאה ויפתח כלי נשק ייעודיים שיוצבו בחלל. ליוזמה התמוהה הזאת יש שתי סיבות. הראשונה היא ביורוקרטית: חיל האוויר מעדיף להשקיע את משאביו, ובכן, באוויר. החיל אפילו יזם שורה של תרגילים תחת הכותרת "יום ללא חלל", במטרה לתרגל תפקוד ללא חיפוי חללי. דמיינו את חיל הים הישראלי מתרגל "יום ללא ים", ותבינו את הצורך בהקמת חיל ייעודי. במקום לתרגל הגנה על נכסי ארה"ב בחלל, חיל האוויר מתרגל נסיגה מהם.

הסיבה השנייה, והעיקרית, להקמת החיל היא ההבנה כי "החלל הוא כבר זירת לחימה" – לשון טראמפ במעמד החתימה על החוק החדש בבסיס חיל האוויר אנדרוז. ב-2007 שיגרה סין טיל בליסטי שהשמיד לוויין מזג אוויר סיני בגובה של 865 ק"מ מעל פני הים – וכך הוכיחה את יכולתה להשמיד כל לוויין במסלול לווייני נמוך. ב-2019 הצטרפה גם הודו למשחק, כשחיסלה בהצלחה לוויין שלה בחלל – המדינה הרביעית אחרי ארה"ב, רוסיה וסין שמפתחת נשק אנטי-לווייני. בכל מלחמה טוטלית בין אחת או יותר ממעצמות החלל הללו, אנחנו צפויים לראות ניסיון לחסל את החיפוי החללי של הצד השני בשלבים המוקדמים של המלחמה – בדומה ל"מבצע מוקד" לקרקוע חילות האוויר הערביים במלחמת ששת הימים.

המפסידה מהפלה הדדית כזאת של לוויינים תהיה ארה"ב כמובן, שכן היא נהנית מעליונות חללית ומסתמכת עליה. הסינים היו שמחים להגיע לעימות חזיתי עם האמריקנים בתנאי מלחמת העולם השנייה (אותו "יום ללא חלל" מתרגילי חיל האוויר). יתרה מכך, ארה"ב, רוסיה, סין והודו הן רק המדינות שהוכיחו יכולות אנטי-לווייניות בפועל. מדינות אחרות – ויציבות פחות – יכולות להסב טילים בליסטיים קיימים לנשקים אנטי-לוויינים. מערכת ה"חץ" הישראלית, למשל, יכולה להפיל לוויין של איראן – וגם איראן יכולה להסב את התשתית הבליסטית שלה להפלת לוויינים ישראליים או אמריקניים.

ויש גם אמצעים פחות דרמטיים, המתאימים לסכסוכים בעצימות נמוכה, כמו חסימת או שיבוש אותות הלוויינים. רוסיה מפעילה כבר שנים חוסמי לוויינים ניידים המוצבים בשטחה. איננו יודעים להעריך את היקף הפעילות האנטי-לוויינית נגד לווייני ריגול אמריקניים – ייתכן שנקודות אסטרטגיות ברוסיה ובמזרח התיכון הוצאו מחוץ לטווח עינה הפקוחה של וושינגטון – אבל הצצה ליכולות הללו אפשר לקבל בנורבגיה השכנה. מאז 2017 הנורבגים מאשימים את הרוסים בחסימת אותות GPS – במיוחד בזמן תרגילים צבאיים גדולים, כמו אימוני נאט"ו משותפים הנערכים בצפונה. גם הלסינקי יצאה בהאשמות דומות, האשמות שמוסקבה דחתה כמובן. בשעת אמת, הברית הצפון-אטלנטית עלולה למצוא את עצמה עיוורת וחירשת. נוסף על כך, רוסיה יכולה לשבש אותות אזרחיים ולהשבית כוחות משטרה והצלה, שידורי טלוויזיה בלוויין ואפילו נמלי תעופה באירופה, באסיה ובמזרח התיכון.

חיל החלל החדש אמור לספק תוכניות פעולה לכל אחד מן התרחישים הללו – וכן לפתח כלי נשק ייעודיים חדשים. אמנת החלל החיצון מ-1967, שארה"ב חתומה עליה, אוסרת על הצבת כלי נשק להשמדה המונית בחלל – אבל היא לא אוסרת על הצבת כלי נשק קונבנציונליים בחלל, כמו לוויין אנטי-לוויינים שיקדים מכה למכה וישמיד את משלטי האויב במסלול – מבלי לחכות לטילים מהקרקע. "החלל הפך לכל כך משמעותי לדרך החיים שלנו, לכלכלה שלנו ולביטחון הלאומי שלנו", אמר מזכיר ההגנה בטקס החגיגי באנדרוז, "שעלינו להיות מוכנים להגן עליו כאומה מפני פעולות עוינות".

הסינים מובילים

כישראלי, אני ודאי שמח על כל עליונות אמריקנית. אבל ככתב חלל אני רואה שארה"ב עושה שרירים בדיוק משום שהיא נחלשת. לא היה צורך בחיל חלל כל עוד העליונות האמריקנית בחלל הייתה ללא עוררין. זה כבר מזמן לא המצב.

בשנים האחרונות סין משקיעה תקציבי עתק בניסיון להשוות את יכולותיה בחלל ליכולות ארה"ב והאיחוד האירופי – והיא כבר מובילה את הטבלה בשיגורים. בשנה שעברה, למשל, האנושות שיגרה 102 כלים לחלל – מתוכם 34 היו סיניים ורק 27 אמריקניים. ואילו השנה מתכוונת סין לשגר לא פחות מ-48 לוויינים, מעבורות, מקפות, נחתות ורוברים – ולהשאיר לארה"ב בעיקר אבק כוכבים. בין יתר המשימות המתוכננות: הקמת מערך לווייני שיספק אינטרנט מהחלל, משימה ראשונה מאז 1976 להשבת דוגמיות קרקע מהירח, משימה ראשונה של סין למאדים והשלמת מערך הניווט הלווייני BeiDou – המתחרה הסינית ל-GPS של צבא ארה"ב.

בנוסף, סין מתכוונת לערוך השנה את טיסת הבכורה של המשגר הכבד לונג מארץ' 5. אם הטיסה תעבור בהצלחה, המשגר יאפשר לסין להתחיל בבניית תחנת החלל הבינלאומית שלה, טיאונגונג 3, כבר ב-2021. הסינים שואפים להחליף בבוא היום את תחנת החלל הבינלאומית, שממנה הם מודרים מאז שהקונגרס אסר על נאס"א לשתף פעולה עם תוכנית החלל הסינית ב-2011 מחשש שהסינים יגנבו טכנולוגיות מערביות וישתמשו בהן לפיתוח נשק. כן, סין הגדולה נדחתה כשביקשה לקחת חלק בפרויקט המדעי היקר בתולדות האדם. זאת ועוד: 239 אסטרונאוטים מ-17 מדינות התארחו עד היום בתחנת החלל הבינלאומית, גם ממדינות שאינן שותפות בתחנה. אילן רמון שלנו שוגר לתחנה מטעם ישראל. אבל אסטרונאוט סיני? הקונגרס מטיל וטו. בקרוב לסינים יהיה הלונג מארץ' 5 והם יהיו אלה שיחליטו מי טס לחלל. ואילו הלונג מארץ' 9, שישוגר ב-2028, עתיד להיות המשגר הכבד בהיסטוריה – ולעקוף בסיבוב את המשגר הכבד החדש של ארה"ב, ה-SLS.

זאת ועוד, המניע העיקרי של הבית הלבן להכריז על תוכנית ארטמיס להנחתת אדם על הירח עד שנת 2024 היא להקדים את הסינים, שגם הם סימנו לעצמם את שנת 2024. לא אלה ולא אלה יעמדו ביעד – אבל לא בזה העניין אלא בזה: ארה"ב לא מעוניינת להשקיע את המשאבים הדרושים – ולא מסוגלת לגייס את אורך הרוח הפוליטי – להוביל את האנושות ליעדים חדשים כמו מאדים. מטרתה של ארטמיס היא למנוע מטייקונאוט (הכינוי המקובל לטייס חלל סיני) להניף את הדגל האדום על הירח 50 שנה אחרי שקופל דגל הפסים והכוכבים – סמל מעבר הכוח בעולם ממערב למזרח. בחלל כמו על הארץ: הסינים משקיעים בתשתית שעה שהאמריקנים מנהלים קרב מאסף.

האמת ניתנה להיאמר: הצורך בצבא חללי לא התעורר ב-2007, כשהסינים הוכיחו את היכולת להפיל את מערך הניווט הלווייני GPS; הוא התעורר ב-2019, כשהסינים שיגרו את מערך ה-BeiDou והוכיחו שהם לא צריכים יותר טובות מוושינגטון (בעבר וושינגטון קבעה אילו מדינות יקבלו גישה לניווט לווייני – ובאיזו רזולוציה). העשור הקרוב יהיה עידן החלל הסיני. תקום תחנת חלל בינלאומית נוספת הפעם בבעלות סינית, טייקונאוטים יהלכו על הירח, רוברים אדומים יחרשו את מאדים וחברות סיניות פרטיות ישגרו לווייני תקשורת של חברות אמריקניות בפרוטות. ומה עושה ארה"ב? מפתחת נשק. הבית הלבן מזכיר את הבדיחה על המתגייס שלא מתקבל לקורס טיס. "אז אני רוצה נ"מ", הוא אומר. "למה נ"מ?" שואלים בבקו"ם. "אם אני לא טס – אף אחד לא טס".

נעילת שערי שמיים

הבעיה האמיתית עם הניסיון האמריקני לשמור על הבכורה בכוח היא שכוח פשוט לא עובד בחלל. החלל הוא אולי "זירת לחימה", אבל הוא שונה בתכלית מכל זירה אחרת. במהירות של 28,000 קמ"ש, מספיקה חתיכת אלומיניום בגודל סנטימטר כדי להפיל לוויין או, חס וחלילה, להרוג אסטרונאוט.

כבר היום המסלול הלוויני הנמוך שמסביב לכדור הארץ הוא מזבלה אחת גדולה של לוויינים שיצאו מכלל שימוש, מכלי דלק ריקים וחלקיקי צבע קטלניים. נאס"א מעריכה כי ישנם 166 מיליון עצמים בקוטר של 1 מ"מ עד 1 ס"מ, 750,000 עצמים בקוטר של 1 עד 10 ס"מ וכ-29,000 עצמים שקוטרם גדול מ-10 ס"מ המקיפים את כדור הארץ, או 7,500 טון פסולת חלל בסך הכול. וכמו היקום כולו, גם פסולת החלל עוברת תהליך של אנטרופיה: פסולת חלל מתנגשת בפסולת חלל, התנגשות שיוצרת פסולת חלל הולכת וקטנה – בתגובת שרשרת שנקראת "אפקט קסלר" (על שם האסטרופיזיקאי דונלד קסלר, שחזה את הבעיה במאמר מ-1978).

עוד לפני מלחמת החלל, לוויינים נאלצים לבצע תמרוני חירום ואסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית נאלצים להסתתר במרחב מוגן מפני ברגים מרחפים. במקרה של השמדה שיטתית ומכוונת של לוויינים, שער האנושות לכוכבים עלול להיחסם לעשרות, מאות או אלפי שנים קדימה. כשהיפנים תקפו את פרל הרבור, כוונתם הייתה לשתק את הצי האמריקני באוקיינוס השקט – לא לחסל את כל המסחר הימי, הדיג והשיט בעולם. התקפה על מערך לווייני BeiDou, למשל, עלולה לחסל גם את מערך ה-GPS, את טלסקופ החלל האבל, את שידורי yes וכך הלאה. ראש נאס"א הנוכחי, ג'ים ברנדסטיין, מעריך שהיקף כלכלת החלל הוא 383 מיליארד דולרים בשנה. כן – אם החלל היה מדינה, התל"ג שלה היה גבוה מהתל"ג של ישראל. העתקת העימות לחלל פירושה שיתוק אחת הכלכלות הצומחות בעולם, וזאת בנוסף על הקפאת מאמצי האדם לחקור וליישב את מערכת השמש – לשנות דור.

חיל החלל הוא צעד הצהרתי לעת עתה. כרגע אלה אותם חיילים ואזרחים שניהלו את מפקדת החלל של חיל האוויר. אפילו מדים חדשים עוד אין להם – שלא לדבר על תקציב חדש. אלא שההצהרה אומללה. החלל הוא אזור מלחמה רק כשהמעצמה הגדולה בעולם מחליטה להפוך אותו לאזור מלחמה. לארה"ב יש מספיק מנופי לחץ צבאיים וכלכליים בכדור הארץ כדי להגן על עצמה – ולהרתיע את אויביה – גם בלי לפתח כלי נשק חלליים ייעודיים. מלחמה בין המעצמות תהיה אסון לתושבי כוכב הלכת שלנו; מלחמה בחלל תהיה אסון חסר תקדים, שישאיר את כולנו עם עתיד סגור, בעל משאבים סופיים, לכודים במשחק סכום אפס. ההבטחה הגדולה של החלל החיצון טמונה בהיותו פתוח, אינסופי ביחס לאדם, אבל החלל הוא לכולם – או לאף אחד.

עודד כרמלי הוא משורר ועיתונאי מדע.

תמנוה ראשית: באדיבות bigstock