משבר הזהות של החרדים החדשים

Getting your Trinity Audio player ready...

בתגובה ל"חרדיות שמרנית: האתגר" מאת יהושע פפר


עברו כמעט שני עשורים מאז טבע העיתונאי יאיר שלג את המונח "חרדים חדשים", בסדרת מאמרים שעובדו לספרו 'הדתיים החדשים' שיצא בשנת 2000, ועדיין לא נושענו. דומה שכל התקוות שנתלו בגלי הצעירים החרדים היוצאים לאקדמיה ושוק התעסוקה, שישובו חזרה למערה החרדית ויובילו לפריצת דרך במבוי הכלכלי הסתום שאליו נקלעה החרדיות, נכזבו. אופייני לאכזבה זו, שאף המונח "חרדים חדשים" גופו, שאמור היה לסמל התחדשות, נחטף בידי מתנגדיהם הקנאים – שבסדרת התקפות מוצלחת בעיתונות החרדית הצליחו ליצור זהות בין החרדים החדשים לבין ריקנות וחולשה דתית.

התנועה שהוקמה כדי לייצג את החרדים החדשים, מפלגת 'טוב', נכשלה בבחירות המוניציפליות האחרונות ולא הצליחה להכניס אף לא נציג אחד בכל הערים שהתמודדה בהן. כישלון זה הביא את החרדים החדשים לייאוש ממציאת תמיכה ברחוב החרדי ולפנייה החוצה אל קרנות ותורמים חילוניים ואל שיתוף פעולה עם משרדי ממשלה. תהליך נואש זה הגיע לשיאו בתקופת כהונתו של שי פירון במשרד החינוך, במינויים של חרדים חדשים למחוז החרדי הממלכתי החדש שהקים פירון. כך גם באשר לגיוס חרדים, שבגלל האובססיה של יאיר לפיד להוכיח שמפלגתו מצליחה לגייס חרדים נאלץ צה"ל להשקיע מאמצים ותקציבים אדירים בהקמת מסגרות חרדיות צבאיות פיקטיביות לגמרי שבהן חרדים, רובם באים בכל מקרה מתוך הפריפריות החרדיות, מתגייסים כנשואים ובעלי משפחות כדי ללמוד תואר במימון צה"ל. העיתונאי אבישי בן-חיים תיאר במשפט קולע את הפיקטיביות של גיוס החרדים של יאיר לפיד: "בנח"ל החרדי אין חרדים, ובשח"ר כחול אין צבא".

זו היתה טעות אסטרטגית: החרדים החדשים אפשרו ליריביהם הקנאים ליצור זיהוי הדוק בינם לבין איום החילון המתגלם במפלגת 'יש עתיד'. מכאן הפופולריות של הגידוף החדש "חרדק", שנולד מתוך המאבקים על הגיוס ובא להוציא את החרדים החדשים מחוץ למחנה. כיום החרדים החדשים מאכלסים קבוצות לימוד ומחקר בכמעט כל הקרנות ומכוני המחקר הידועים – המכון הישראלי לדמוקרטיה, קרן תקווה, מכון הרטמן, מכון מנדל, מכון ון-ליר, מכון שחרית – אך הם נעדרים כל כוח משמעותי בתוך החברה החרדית. לעומת זאת, הקנאים שהתפלגו מתוך המחנה הליטאי מתוך דרישה להיאבק ביתר עוז באיום החילון ובחרדים החדשים, הקימו את מפלגת 'בני תורה' (עץ) שהצליחה בבחירות המוניציפליות האחרונות להכניס כמה נציגים למועצות הערים ירושלים ובני-ברק ולמועצה המקומית מודיעין-עילית.

המסמר האחרון בארון התקוות שנתלו בחרדים החדשים ננעץ לנגד עיננו בימים אלה ממש. במקום שהמושג "חרדים חדשים" יציין מאבק פנימי על נשמתה של החרדיות, הוא הופך ליקירם של מכוני המחקר. אותם פרצופים מוכרים משמשים "חרדים להשכרה" ומיטלטלים רצוא ושוב מסמינר על "חרדיות וסוציאליזם" במכון ון-ליר לסמינר על "חרדיות וקפיטליזם" בקרן תקווה. מתפללים שחרית בכולל בוקר במכון מנדל, מנחה בכולל צהריים של מכון הרטמן וערבית בכולל ערב של מכון שחרית, שחקנים בפרודיה אנטישמית במיוחד על הבטלנות החרדית…

הממסד החרדי הכיר באיחור ששום דבר חדש לא יצא ולא עתיד לצאת מהחרדים החדשים, כך שאין כאן שום איום על מעמדו, וכיום המפלגות החרדיות פועלות למען "אפליה מתקנת" בקבלת חרדים במשרדי ממשלה. אותן מפלגות חרדיות הנלחמות בעוז כנגד לימודי אנגלית ומתמטיקה בחיידרים ובישיבות, תומכות גם בהטבות כלכליות לאליטות חרדיות שלמדו במוסדות חרדים מודרניים או שהצליחו להשלים בגרות ותואר באיחור עקב מעמדן הכלכלי העדיף.

חשוב לציין שרובם של החרדים החדשים מגיעים מתוך פריפריות חרדיות למיניהן (בנים לבוגרי החינוך הציוני-דתי שנשרפו לחרדיות בדור הקודם ושימרו מאפיינים תרבותיים של מעמד בינוני; חרדים אמריקנים מבוססים שהיגרו ארצה ולא מצאו מקומם בתוך העוני החרדי הישראלי; חוזרים בתשובה; חרדים מודרניים בוגרי ישיבות תיכוניות חרדיות ישנות; חרדים ספרדים ואליטות כלכליות מגוונות) בעוד בוגרי החינוך החרדי ה"קלאסי" נוטים יותר, אם כבר, לצאת בשאלה. בקרב היוצאים בשאלה קיימים יותר דוברי יידיש או בני דור שני של עולם הישיבות החרדי הישראלי מכפי שישנם בקרב החרדים החדשים.

נראה שמאמרו של הרב פפר בא להתמודד עם פשר כישלון זה, אך התמודדותו היא חלק מהבעיה יותר משהיא פתרון לה. הרב פפר מתלונן על החרדים החדשים שביציאתם מהמערה החרדית אינם פונים אל אור השמש השמרנית, המתגלמת בספריהם של אדמונד ברק מהמאה הי"ח ואלכסיס דה טוקוויל מהמאה הי"ט, אלא מצניעים את ספרי סארטר ופוקו בתוך שקיותיהם האטומות. חז"ל תיארו את התנא הכופר אלישע בן אבויה ש"בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו" (חגיגה, טו, ב), והרב פפר מתלונן על החרדים החדשים שספרי רדיקלים צרפתים נושרים מחיקם במקום שיהיו אלה ספרי מתונים בריטים. לפי פפר, המזור לכישלונות החרדים החדשים מצוי במסורת האינטלקטואלית השמרנית המערבית – שכן יש בכוחה של זו ללמד אותם כיצד לשמר את הטוב שבחרדיות תוך כדי השתלבותם בישראליות ובמערביות.

נראה שהרב פפר קלע היטב בזיהוי הבעיה. החרדי שגלה מהמובלעת החרדית בכלל וחברת הלומדים בפרט אל מרכזי האקדמיה והתעסוקה הלא-חרדיים, מוצא עצמו טרוד בשאלת זהותו החרדית: במה הוא חרדי? מה היא בכלל חרדיות, אידיאולוגיה דתית של לימוד והחמרה הלכתית או התבדלות חברתית מהישראליות? שאלת הזהות החרדית אינה מצוקה קיומית גרידא, אלא היא בעלת השלכות חברתיות מוחשיות. החרדים החדשים אינם מסתפקים בלימודים באקדמיה, אלא תובעים הכרה בחרדיותם ולגיטימציה מצד חברת הלומדים בצורת קבלת ילדיהם למוסדות החינוך החרדים הנחשבים. ואם בקבלת ילדיהם יש בעיות, הרי קל וחומר בבואם להציע שינויים. פשיטא שכדי שהחרדים החדשים יוכלו לחולל תהליך שינוי הם נצרכים להוכיח, לעצמם ולחרדים הישנים, שהם עדיין חרדים.

וכאן, כמובן, עולה השאלה מהי חרדיות. מסתבר שבעניין זה מתקיים פרדוקס מרתק. בעוד החרדים החדשים רדופים עד כדי פתולוגיות בשאלת זהותם החרדית, הרי החרדים "הישנים" אינם טרודים כלל בזהותם. אם ניכנס למכללת אונו ונאמר לחרדים הלומדים שם, בחסות מלגות ואפליות מתקנות למיניהן, שהם אינם חרדים – אנו נחזה בהתמוטטות עצבים קולקטיבית. אך אם ניכנס לישיבת מיר ונאמר לאלפי הבחורים והאברכים העמלים על הגמרא שהם אינם חרדים, הם לא יבינו כלל מה אנו רוצים מחייהם ויחזרו מיד לתלמודם.

מדוע? כיוון שהחרדי ה"רגיל" כיום אינו עסוק בזהותו החרדית. ראשית, רוב החרדים מזדהים עם קבוצות בתוך החרדיות בעלות מסורת והגדרה חברתית משלהן. אם ניקח חסיד המשתייך לחסידות למדנית כמו צאנז או סלונים, או, קל וחומר, אם ניקח ליטאי שגדל בחוגים הלמדניים התובעניים והאליטיסטיים של בריסק או חזון איש, הרי הוא קודם לכול סלונימאי או בריסקער ורק אז, אם בכלל, גם "חרדי". שנית, וזה העיקר – ככל שהחרדי יותר למדן ומחמיר הלכתית, כך גם הוא אינו נזקק כלל לזהותו החרדית. זהותו היא קודם כול תורנית והיא מתבססת על לימוד תובעני והחמרה הלכתית. זהות זו אינה נזקקת כלל לגבולות הסוציולוגיים המעוצבים על ידי עיתונאים ופוליטיקאים חרדים המגבשים את זהותם החרדית דרך מאבק ביאיר לפיד או ברפורמים, בעוד מידת דתיותם האישית מפוקפקת.

החרדי החדש טרוד יותר בזהותו החרדית החברתית, כיוון שאם ויתר על סגנון החיים של תובענות למדנית והחמרה הלכתית לא נותר לו דבר אלא השיוך הסוציולוגי. למעשה, חרדיות כזו היא זהות שבטית גרידא, במקרה זה של שבט מזרח-אירופי ארכאי שללא מדינת הרווחה אינו יכול לשרוד אף לא יום אחד.

הזהות החרדית הרגילה כיום היא זהות שאינה ניתנת לרפלקסיה. חרדיות ללא מודעות עצמית וללא ניסוח עצמי שיטתי. התובענות שבחרדיות מקשה עלינו להגדירה כ"חרדיות ללא אידיאולוגיה", אך ללא ספק אפשר להגדירה כ"חרדיות אדישה אידיאולוגית". מכאן האתגר הבלתי אפשרי של החרדים החדשים: לא רק שהם נזקקים לשנות תוך כדי שימור, אלא גם עצם המודעות לצורך לשנות ולשמר הופך אותם מִניה וביה ללא חרדים. מי שמכיר ולו במקצת את השיח הפנימי בין החרדים החדשים, גם יזהה על נקלה שאתגר זה הופך למצוקה נפשית בלתי נסבלת כפשוטה: צורך זהותי אדיר להרגיש חרדים, צורך המתבטא גם בזכויות למלגות ואפליות מתקנות, ללא שמץ של מושג כיצד מתבטאת אותה זהות נחשקת מעורפלת הנוטה לחמוק ככל שמתקרבים אליה.

רק משבר הזהות הזה יכול להסביר מדוע הרב פפר מחפש את התשובה במסורת האינטלקטואלית השמרנית המערבית. מה למסורת זו ולבעיות החרדיות? אולי בדיוק מה שמושך את החרדים החדשים במאמרו של פפר אל השקיות עם ספרי פוקו וסארטר: האימוץ הנלהב של החרדים החדשים על ידי מכונים היונקים מן המסורות האינטלקטואליות הללו.

המסורת האינטלקטואלית השמרנית נולדה במערב על רקע התמודדות עם הרדיקליזם המהפכני למן המהפכה הצרפתית והלאה. הרלוונטיות שלה למחלוקות הפוליטיות הסוערות כיום אינה מובנת מאליה. המחלוקת בין אדמונד ברק לבין יריביו הרדיקלים תלמידי ז'אן ז'אק רוסו סובבת סביב טבע האדם. האם האדם הוא חיה רציונלית אינדיבידואליסטית היכולה להרוס מוסדות ישנים מתוך שיקולי צדק מופשט – או חיה חברתית היסטורית הנזקקת למוסדות קיימים המגלמים בתוכם חכמת חיים ומיומנויות חיוניות העומדות מעבר לרציונליזם ולצדק המופשט? ברק וטוקוויל השתייכו למפלגות הליברליות בבריטניה וצרפת, ותמכו בשינויים אטיים הכרחיים לצד שמירה על המוסדות הישנים, בעוד יריביהם הפעילו גיליוטינות שרצחו אלפי אצילים וכמרים ביום.

אך המחלוקת בין מצביעי טראמפ לבין מצביעי קלינטון אינה קשורה לשאלת טבע האדם אלא לתפיסות זמן מנוגדות. מצביעי טראמפ חשים שאמריקה שוקעת וחובה עליה לשוב לגדולתה בעבר, בעוד מצביעי קלינטון טוענים שאמריקה מתקדמת לעבר יותר זכויות שוויוניות וצדק. אנו נזקקים כאן למושגים אחרים –  "ריאקציונריות לעומת אמונה בקדמה מתמדת", "לאומיות לעומת אוניברסליות", "ריאליזם לעומת אידיאליזם" – ופחות למחלוקת הישנה בין השמרנים לבין המהפכנים. למותר לציין את האי-רלוונטיות של ברק וטוקוויל למחלוקות הכלכליות בין קפיטליסטים לבין סוציאל-דמוקרטים בימינו; ואכן שניהם היו מה שמכנים היום "קהילתניים" ולכן סוציאליסטים נוטים להיתלות בהם.

עד כאן באשר לרלוונטיות המסורת האינטלקטואלית השמרנית באשר למערב שבו היא נולדה. מה באשר לרלוונטיות שלה באשר לחרדים? כל כך מוטלת בספק, עד שעצם הבחירה של חרדים לדון בה משקפת את העובדה שהם אינם מצליחים להגדיר לעצמם את חרדיותם – ועל כן מרחיקים עדותם אל הגותם של הגויים במאות ה-18 וה-19; ולעניין זה אין זה משנה אם ההרחקה היא לאנגליה המיושבת או, חלילה, לצרפת המהפכנית.


תמונה ראשית באדיבות: אוסף התצלומים הלאומי, משה מילנר

עוד ב'השילוח'

יזמיים, מפוכחים וקהילתיים
על השמרנות להציל את הפמיניזם מעצמו
ישראל זקוקה למועצה חוקתית

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

4 תגובות

  1. מיכאל קנוסוב

    30.03.2017

    נושא: חרדיות במשבר
    במכתב זה אני מבקש להציג זווית מבט אודות כתבתו של יהושוע פפר.
    המשבר הפוקד את החברה החרדית השמרנית מבוסס על תחרות דרוויניסטית בין אינפורמציות. מול החברה החרדית הקלאסית הסגורה בד' אמותיה ומתרפקת על נעבר נמצאת החברה החלונית המודרנית שמשתמשת באינפורמציה פתוחה , משתנה שמבוססת על השגי החברה המערבית הלא יהודית.
    מדובר במלחמה בין אינפורמציות שיוצרות תרבויות משלהן.
    כלי ההשרדות של היהדות באירופה היה הגטו שבידל את היהודי מסביבתו הלא יהודית , הטיל צנזורה על אינפורמציה וכפה דרכי חשיבה.
    שיטה זו מנוגדת במאה ושמונים מעלות למה שמתרחש בעולם המערבי בתחילת המאה העשרים ואחת ולמה שמתרחש במדינת ישראל החילונית.
    החרדים שהסתגרו די בהצלחה בגטו בפני הגויים מוצאים צורך להסתגר בגטו בפני היהדות החילונית. הרבה יותר קשה למנוע הדבקה בחילוניות מיהודי מאשר הדבקה בחילוניות מגוי.
    זאת ועוד אנו מוקפים באינפורמציה מדעית ואינפורמציה עובדתית שסותרות את התנ"ך
    ולמעשה מציגות חלק ניכר ממנו כספר אגדות והצורך " לעשות התאמה " בינם הולך ונהיה קשה יותר.
    השקפת היהדות זרה להומניזם הארופי שמדינת ישראטת החילונית מחוייבת לו ו הטענה של היהדות אודות היות היהודים עם נבחר קרובה מאד להשקפה הנאצית שבין השאר נסתה להוכיח את ההיפך ( למעשה מדינת ישראל שמדרדרת במדרון החלקלק
    והופכת יותר ויותר מושחתת היא זו שמוכיחה את ההיפך).
    במבט לעתיד אינני רואה מקום ליהדות לדעתי כאדםי חילוני לחלוטין אין לאף אחד צורך בה ואני צופה קונפליקט הולך ומתגבר לכול הדתות שמבוססות על אמונה באל בינן לבין המדע שהולך ומשתלט על תופעת החיים ועומד לתכנת מחדש את עולם החי כולל את האנושות.

    הגב
    • רן ינאי

      09.07.2018

      מיכאל קנוסוב, לפי מה שמשמע מתגובתך, אין לך מושג מה הם הערכים היהודיים-"החרדים" בעיניך. אתה פשוט חילוני מלידה שמפחד מחרדים, ולכן מצאת את הצורך להתערב להעיר בדיון שלא קשור אליך ואין לך מושג בו.

      הגב
      • תפארת

        06.03.2019

        אכן ויש עוד רבים שימשיכו עוד דורות רבים להדליק נרות שבת כל ערב שבת ולהניח תפילין כל יום… האמונה היא המצפן ובאיבוד מצפן מגיעים לשדות זרים…

        הגב
  2. gili

    08.05.2017

    אהרון חד מתמיד ומוציא את האוויר מבלון ריק מתוכן.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *