נפילתו של נפיל

לפני שנים ספורות הלין העורך וחוקר הספרות הבכיר פרופ' מנחם פרי על השיח המגדרי והזהותני הזורע הרס בתחום. בספרו החדש, הכופה "הומוארוטיות" על הסופרים ברנר וגנסין, נכנע פרי ומצטרף לגל המגונה

מאת: מנחם פרי

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017 | 410 עמ'

א

"אַיֵּה האמת? איה השקר? איה אני בעצמי? מי האנשים הסובבים אותי? באיזה עולם אני חי?" (דוד פרישמן)

לפני שבועות אחדים, שיטוט אקראי בַּמִּרְשתת הוביל אותי לעיין בערך הוויקיפדיה של אברהם בן-יצחק. ערך קצר יש לו לבן-יצחק, כעשר שורות ולא יותר. בין אותן השורות קפצה לעיניי שורה תמוהה במיוחד, שעמדה לבדה, כפסקה בפני עצמה: "פרופסור אריאל הירשפלד העריך שאברהם בן יצחק היה הומוסקסואל [דרוש מקור]".

אני זוכר שהשתהיתי מעט – בטרם הסרתי את השורה מן הערך – ותהיתי על פשר הדבר. במיוחד טרדו את מנוחתי הסוגריים הרבועים שציינו כי "דרוש מקור". כלומר, מקור לדבריו של הירשפלד. אך הירשפלד עצמו, כמובן, הוא לא העניין (וגם לא המקור), ולמעשה גם לא בן-יצחק, וגם לא קביעתו הנחרצת של פרופ' חיים באר באשר לבן-יצחק ולפיה "כשקוראים את הטקסטים שלו היום ברור שהוא היה הומו".[1] העניין הוא בכלל ביאליק. ולאו דווקא ביאליק עצמו, כי אם "מישור התשוקה ההומוסקסאולית" בשירו הנודע 'ביום קיץ, יום חום', כפי שמבאר לנו הירשפלד בספרו 'כינור ערוך'.[2]

אך אולי בעצם דווקא יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין הם אלה שצריכים לעמוד כאן במוקד העניין, ושעל יחסיהם מעיד הירשפלד באותו ספר ממש כי "האיכות ההומוסקסואלית שבאהבה הזאת [ביניהם] היא ודאית".[3] ואם כבר עסקינן בברנר וגנסין, הרי שבאופן טבעי עלינו לציין גם את עגנון, וחשוב מכך לאין ערוך, את ההרצאה שנשא הירשפלד לפני חודשים ספורים בכנס הבין-לאומי ללימודי עגנון באוניברסיטה העברית, ושמה בישראל: Homoeroticism in “Two Scholars Who Were in Our Town” – Between Agnon and the Rabbis. ובלשוננו: "הומוארוטיות ב'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו' – בין עגנון והרבנים".

אולם כפי שכבר אמרתי, הירשפלד הוא לא העניין, וגם הקריאות ההומוארוטיות שהוא כופה על שירת ימי-הביניים ועל תלמידיו הסומים אינן העיקר. וזאת משום שהעניין בכלל נסוב סביב אלתרמן. וכשאני אומר אלתרמן איני מתכוון חלילה לפסגות הפואטיות שב'שירי מכות מצרים', כי אם, כמובן, לתגלית המרעישה של פרופ' דן מירון כי בשירו המוקדם של אלתרמן 'בגן בדצמבר' מסתמנים "קווים של חוויה הומוארוטית".[4]

אך מה הם קווים של חוויה, או טענותיו של מירון כי פרנץ קפקא חש למול "גופו של יצחק לוי, הפרוטז'ה התיאטרלי", "תערובת של משיכה הומוארוטית",[5] למול הקביעה של פרופ' מיכאל גלוזמן – האיש שזיהה "גוון הומוארוטי מובהק" ב'אלטנוילנד' של הרצל – ולפיה 'מסעות בנימין השלישי' לסבא מנדלי אינו אלא "היפוך פרודי פרוע של שיח האהבה של הרומן האירופי" המתקיים כאן בין שני גברים.[6] וכו'.

נדמה לי כי די לפי שעה ברשימת המצאי שהוצגה לעיל (ויסלחו לי החוקרות והחוקרים שיָגעו ומצאו כי לאה גולדברג הייתה כפי הנראה לסבית-תת-הכרתית-מודחקת-בארון – וכפי הנראה גם דבורה בארון – על שלא ציטטתי מדבריהן ומדבריהם בעניין או מקריאותיהן ומקריאותיהם הקוויריות בשירת פוגל ורחל ובסיפורי שופמן, סמילנסקי ואחרים) כדי לקבוע באופן ודאי שאחת משתי ההשערות הבאות (השנייה) היא בהכרח נכונה:

א) כי דור המייסדים היה דור שכולו, כלשון הימים ההם, סדומאים.

ב) כי קיימת כאן אופנה אקדמית אגרסיבית במיוחד, נדבך נוסף ל"שיח", שלא לומר תעמולה ניאו-ליברלית במסווה של חקר-ספרות, פרי זנונים צרפתי שהסתאב עוד יותר בארצות הברית והגיע אלינו, פראים חשוכים שכמותנו, באיחור אופנתי גם כן – ושבמסגרתה מתחרים החוקרים ביניהם, מן הסתם בחדווה ובהתענגות הומוארוטית כלשהי – למי יש יותר גדול, כלומר, סופר יותר גדול, שביצירתו, או במכתביו, או בפתק שמצאו על המקרר של השכנה שלו לשעבר, יש רמז ולו קלוש ביותר לכך שהלה הגה בהיפוך שולחנות, או שאולי לא הגה, אך רוצה היה להגות. ואולי אף לא הגה, ואף לא ביקש להגות, אלא הדחיק, בלא ספק, בכל תעצומות נפשו, את תאוות הבשרים ההומוארוטית שלו, מה שכמובן מסביר את יחסו העוין לנשים בחייו הבוגרים ומנכיח אף יותר, במעין איפכא מסתברא, את הטון ההומוארוטי שביצירותיו. וכו'.

אך האמת המרה היא שהעניין רחוק מלהיות משעשע. החוקרים שמניתי לעיל אינם בני כת תימהונים נידחת, כי אם מבכירי האקדמאים בחוגי הספרות בארצנו. ראשי חוגים ובעלי שררה ומקבלי שכר ומחלקי פרסים. ואת מה שהאנשים הללו כותבים בספר היום, לומדים הסטודנטים, אותם עגלים רכים, הנעדרים כל כושר שיפוט עצמאי, כעובדה מוגמרת למחרת (ולמעשה כבר אתמול), ושבים למחרתיים כדוקטורנטים זחוחים, ההולכים ומידַשנים, ומלמדים זאת (עדיין בלא כל כושר שיפוט עצמאי) בעצמם, כעובדה מוגמרת, וחוזר חלילה.

המצב נעשה כמובן גרוע שבעתיים כאשר אותן פרשנויות מחלחלות גם לשכבה הכותבת, וזו מתחילה בתגובה פבלובית כמעט לייצר טקסטים העונים על צורכי הפרשנות השגורה והנוחים להתקבל. התופעה מצריכה אמנם מאמר נפרד, אך יהרהר הקורא למשל בשירה "המזרחית" הצעירה, שכל כולה תוצר של שיח אקדמי, ושמילים כגון "הסללה" מופיעות בין שורותיה;[7] או בתמות המרכזיות שבהן עוסקים על פי רוב כלות וחתני פרס ספיר; או לחילופין בריבוי יוצאי החוג לספרות של אוניברסיטת תל-אביב שמצאו את דרכם לעמדות מפתח ולמשרות עריכה בהוצאות הספרים (דנה אולמרט, משה סקאל, יערה שחורי, עודד וולקשטיין, עדי שורק, נוית בראל הן דוגמאות מובהקות אך בהחלט לא יחידות) וברבים מן הספרים שהללו מביאים לדפוס וכותבים בעצמם.

אמנם הגבלתי עצמי במאמר זה לעסוק אך ורק בדיון סביב הלכות תשמיש המיטה אשר לסופרים העבריים, אך אל יטעה הקורא ולו לרגע: העניין עצמו אינו הדיון ההומוארוטי דווקא, כי אם הדרתו (כן: הדרה!) המוחלטת של הדיון האסתטי, הספרותי, האמנותי, שפינה את מקומו לטובת הסוציולוגיזציה הגורפת של חקר הספרות, לטובת חרושת-האחר וכל אשר מינורי (המזרחי, הגלותי, השבר/שסע/קרע, כל קשת הצבעים הקווירית למיניה), הקריאות הפוסט-קולוניאליסטיות והפוסט-ציוניות, וכיבוש הספרות בידי הכיבוש ויתר מרעין בישין.

לאמור, לימודי הספרות נעשו ללימודי פרקטיקות קריאה (וכתיבה) מתועלות אידיאולוגית (תמיד אותה הפרקטיקה ותמיד אותה האידיאולוגיה [המתנגדת לכאורה לאידיאולוגיה]), והטקסט הפרשני, אם אפשר לכנות כך דבר מה הפועל תמיד על דרך הנחת המבוקש, תפס את מקומו של המקור[8]. נדמה לי שדבריו של יצחק לאור (שהוא דוגמה ומופת לאדם שעודד את הגולם, קרי השיח, וזה קם לבסוף גם עליו במין צדק פואטי) על ספרו של גלוזמן 'הגוף הציוני' מסכמים, פחות או יותר, את מצבו של חקר הספרות העברית כיום:

"בלי פוקו אין ספר".[9]

ב

חלף כמעט עשור מאז ראיינתי את מנחם פרי לכתב העת הצנום והסאטירי שערכתי אז, 'כתם'. ישבנו בפאב רועש בנווה-צדק ומנחם הזמין אותי לצמד כוסיות של ויסקי משובח ('גלנפידיך') על חשבונו, לא עניין של מה בכך בשביל משורר צעיר, והתלונן על מכאובים ותחלואים שאחזו בו באותם ימים והיה פשוט מקסים. באותו ראיון – שעסק, אגב, גם במינויו הטרי של מיקי גלוזמן לתפקיד ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב ("הוא לא הכפיל שלי וגם לא הממשיך שלי. מה שראש חוג עושה היום זה… יש הרבה חורים בחומה… והוא צריך לסתום כמה… החוג היום לא ממשיך את החוג שנוסד ב-68'. החוג לא הולך היום בכיוון הנכון") – אמר לי פרי את הדברים הבאים:

מגדריות היא אחד הדברים הכי נוראים שקורים לספרות. אבל זה לא מיוחד רק לארץ. [זו] השתלטות של אידיאולוגיה; אידיאולוגיה לכשעצמה היא מאוד מכובדת – אבל מה לזה ולספרות? אתה היום לא יכול לכתוב רומאן עם אישה פסיבית ולא מודעת שבעלה מכה אותה, כיוון שיתקפו את הספר, משום שכל אישה היא סמלית, היא מייצגת את האישה; ולא איזושהי אישה ריאלית, הרי יש הרבה כאלו, אלא את האישה הראויה. וזה ריאליזם סוציאליסטי. הביקורת הפכה להיות ז'דנוביסטית והספרות כנועה לה. כל הפוסטים [פוסט-דוקטורנטים] האלה, שמעריכים רק טקסטים שמתאימים להם לתיאוריה, מוצאים בכל רומאן את אותו הדבר. זה משעמם – אלו לא החוויות של קוראים, זה שיח שקיים רק בתוך האקדמיה. אנשים עדיין קוראים ספרים בשביל דמויות, ושירה בשביל אימאז'ים. ועכשיו הדור הצעיר לא מספיק אמביציוזי להמציא משהו חדש, הוא מייבא דברים, הוא מייבא לספרות העברית את הדבר האחרון שקרה בצרפת. הדקונסטרוקציה באה מצרפת כמו שמסעדות סיניות באו מסין: האקדמיה במדעי הרוח בכל האוניברסיטאות, במיוחד בספרות, נפלה קרבן והולכה שולל אחר הזרמים האמריקאיים. זה מגיע לכאן מאמריקה גם אם זה עובר בצרפת.

האמת היא שלא יכולתי לנסח זאת טוב יותר. דבריו של פרי, דברים של מישהו "מבפנים", בדבר האסון הגדול שפקד את מדעי הרוח בישראל, היו לי לנחמה גדולה ועוררו בי את התקווה כי לא הכול אבוד, כי לא הכול לקו בעיוורון הממאיר, כי הדור הוותיק – אותם דינוזאורים מעובי-עור מנוגע – עמיד בפני ההבלים ורעות הרוח של רוח השעה.

על כן, תוכלו ודאי להבין מדוע אחזה בי תדהמה למקרא ספרו החדש של מנחם פרי (הנפתח בהקדשה [ההומוארוטית?] הלבבית ובַתודה "למיקי גלוזמן – שבזכותו נכתב הספר הזה. בזמנים שהיו קשים לי היה הוא המלאך 'שהיכהו ואמר לו גדל'") 'שב עלי והתחמם – הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין – מיקרו-ביוגרפיה', ובו מבקש המחבר לשפוך לכאורה אור על אזורים מוצללים ביחסיהם המורכבים של צמד הסופרים (ובפרט על הצד של גנסין); החל בימיהם בישיבה בפּוֹצֶ'פּ וכתבי העת הבתוליים שלהם, 'הפרח' ו'הקוף', דרך ימי לונדון הדרמטיים וסִפרוֹנֵי 'ניסיונות' וחוברות 'המעורר', ועד לנתק הסופי בין השניים.

במידה רבה, לפחות מבחינת קווי העלילה הכלליים, פרי מספר כאן סיפור, או מאגד יחדיו כמה סיפורים, שכבר סופר פעמים רבות בעבר (הוא נסמך בעיקר על הביוגרפיות של ברנר שחיברו יצחק בקון ואניטה שפירא, וכן על החיבור הבעייתי 'ברנר בלונדון' לאשר ביילין),[10] והוא עצמו מעיד כי ספר זה "לא צמח בעקבות גילוי דוקומנטים חדשים, מכתבים או זיכרונות, המספקים חוליות שלו, אלא רק בעקבות סיבוב נוסף של קריאת החומרים הקיימים, סיבוב שמנצל שאריות, פסולת ששיירו הקריאות הקודמות".

ומה בכל זאת תורם פרי לסיפור הזה? ובכן, בהיעדר "ראיות" חדשות, לא נותר לפרי אלא לתבל את הטקסט במיני בדותות ולהטעינו ברמזים הומוארוטיים, כפי שמדגים היטב צמד הציטוטים הבאים. עיקרו של עניין הוא גנסין הקורא באוזני ברנר את שירו של ביאליק 'ביום קיץ, יום חום', ובייחוד את צמד הבתים הזה: "בֵּיתִי קָטָן וָדַל, בְּלִי מַכְלוּלִים וּפְאֵר, / אַךְ הוּא חָם, מָלֵא אוֹר וּפָתוּחַ לַגֵּר, / עַל הָאָח בֹּעֵר אֵשׁ, עַל הַשֻּׁלְחָן הַנֵּר – / אֶצְלִי שֵׁב וְהִתְחַמֵּם, אָח אֹבֵד! // וּבְהִשָּׁמַע מִילֵל סוּפַת לֵיל קוֹל כָּאוֹב, / זָכֹר נִזְכֹּר עֱנוּת רָשׁ גֹּוֵע בָּרְחוֹב, / וּלְחַצְתִּיךָ אֶל לֵב, רֵעִי, אָחִי הַטּוֹב – / וּרְסִיס נֶאֱמָן אוֹרִידָה עָלֶיךָ".

ובכן, במאמרו "אורי ניסן" מתאר ברנר את האופן התיאטרלי שבו הקריא לו גנסין שיר זה:

"ביתי קטן ודל, בלי מכלולים ופאר" – צהל הוא והשתובב, ומתוך השתובבות "ישב אצלי וחיממני" בשעת אמירת פסוק "אצלי שב והתחמם", חיקה "סוּפת ליל קול כאוֹב", תיאר בפישוּט ידיים ורגלים את "ענוּת רש גוֹוע ברחוב", קפץ, התנער ו"לחצני אל לבו", "רעוֹ, אחיו הטוב".

והנה, כך מתאר זאת פרי:

וגנסין (בן העשרים־ואחת), ספק־משתובב, כמדגים את שירו של ביאליק, התיישב לפתע, אגב הדקלום, ונצמד אל ברנר (בן התשע־עשרה), וגיפף ו"חימם" אותו, ופשט את ידיו ואת רגליו להדגמת שורה נוספת, וקפץ על רגליו וחיבק את ברנר, את "רֵעו, אחיו הטוב", לחץ אותו אל לבו.

ההבדלים אמנם קטנים, אלא שלפתע "צהל הוא והשתובב, ומתוך השתובבות" נעשה פתאום ל"וגנסין (בן העשרים־ואחת), ספק־משתובב". פתאום, בגרסת פרי, יש מאין, או אולי מבין השיירים, התגנב לו ספק. "ומתוך השתובבות 'ישב אצלי וחיממני' בשעת אמירת פסוק 'אצלי שב והתחמם'", כתב ברנר, ואילו אצל פרי כל העניין נשמע כמו תיאור של הטרדה מינית וגנסין "נצמד אל ברנר (בן התשע־עשרה), וגיפף ו'חימם' אותו". גם שורות שירו של ביאליק "ענוּת רש גוֹוע ברחוב", "רעוֹ, אחיו הטוב", המצוטטות אצל ברנר, נשמטות כאן מן התיאור, כפי הנראה משום שאינן משרתות את האג'נדה.

על כל פנים, מששככו תדהמתי, חמתי ואכזבתי, ונתרכך לבבי, החלו מתנגנות בראשי מילותיו הידועות של דוד אבידן "אדם זקן מה יש לו בחייו", ואליהן נתלוו מיד, כמעין תשובה, מילים נוספות – מוצלחות פחות, אך טראגיות לא פחות – משלי: "מלבד ליישר קו". ויישור הקו הזה, שבעצמו כבר נעשה לתופעה מדאיגה המצריכה דיון נפרד,[11] הוא הורתו של ספר זה. לפנינו ניסיון אחרון, מבויש ונואש, של מי שהיה פעם מלך וכיום הודח מן הבון-טון המחקרי בידי "פוליטיקת הזהויות" או בשמה המקוצר "השיח" – לשוב לאור הזרקורים ולגרור איתו לשם גם את מרכולתו הוותיקה והמאובקה ("תורת הפערים", "השיר המתהפך", "הקריאה המקסימלית", "סף המיצוי" ושאר מונחים) ארוזה במעטפת צבעונין עכשווית, כלומר עטופה כגופה בדגל הלהט"בי.[12]

לא בכדי השתמשתי בשם התואר "מבויש". ניכר כאן מאמץ לא קטן (וחסר תועלת לחלוטין) מצד פרי להסוות ולו במעט (עד כמה שכותרת הספר מאפשרת לעשות כן) את צעדיו, על גבי השביל הוורדרד המצויר על כריכת הספר, בדרכו ליישור הקו. כך למשל, מסופר לנו שמדובר כאן במיקרו-ביוגרפיה: ז'אנר חדש יחסית ואופנתי למדי בקרב אקדמאים אמריקנים (וכאמור "זה מגיע לכאן מאמריקה גם אם זה עובר בצרפת"),[13] נגזרת של המיקרו-היסטוריה,[14] ובמסגרתו – באורח זהה כמעט למהלך הנהוג במסגרת השיח הדה-קונסטרוקטיבי – מציבים במרכז המחקר או הסיפור הביוגרפי "זוטות אקראיות וטפלות", כמאמר פרי, ש"יצטברו וילכו ויתלכדו תחת הנמקותיה של מערכת ההיפותזות הזאת, ויינתן להם כוח של רמזים השולחים אותנו לאספקטים מרכזיים, שתוּקים" (עוד מילה מן הלקסיקון הפוסטי).

אותה נבירה בשיירי שייריהם של סופרים – שלאחדים מאתנו תזכיר חולדה רטובה במקרה הטוב, או עיתונאי-צהבהב המחטט בפחי הזבל של מפורסמים בחיפוש אחר כלי-תשמיש משומשים במקרה הרע – מתגלה אצל פרי כשלשלת במסורת נאצלת הרבה יותר: הבלש – ז'אנר נוסף שזוכה להאדרה ונהנה מאופנתיות באקדמיה בשנים האחרונות, בין היתר, ובעיקר, בעקבות דברי לאקאן ושאר פסיכואנליטיקאים על אדגר אלן פו ועל הז'אנר בכללו.[15] ולמען הסר ספק, כבר בפתח הספר פרי ממצב את עצמו בטווח הזה באמצעות צמד ציטוטים: האחד של פרויד, המדבר בשבח הפרקטיקה של איוואן לֶרמוֹלייֶב ש"קרא להסיט את המבט מהרושם הכללי ומן המהלכים המרכזיים של ציורים, והטעים את חשיבותם המיוחדת של פרטים משניים, של זוטות, כגון אופן עיצוב ציפורני-האצבעות", והאחר מתוך 'תעלומת מארי רוזֶ'ה' לאדגר אלן פו; ואם זה לא היה ברור מספיק, הנה באחת מהערות השוליים מסביר פרי כי ה"פרוצדורה" המשמשת אותו לחשוף אספקטים מרכזיים לכאורה אך "שתוּקים" ביחסי ברנר-גנסין, היא למעשה אותה "הפרוצדורה של דוּפּן, גיבורו של אדגר אלן פּוֹ, ושל שרלוק הולמס".

ובכן, אדגר אלן פו, ארתור קונאן דויל ומנחם פרי. לא פחות. ואם ציינתי קודם לכן שהטקסט הפרשני תופס את מקומו של המקור, הרי במקרה דנן, גם הפרשן מבקש לתפוס את מקומו של הסופר, ועל כך תעדנה גם הסכמותיהם של גדולי הדור וראשי הממליכים לחיבור זה:

"בכישרון סיפורי מובהק פורש לפנינו פרי עלילה רבת ניואנסים ועשירת תגליות. החיים והספרות נארגו ביד האמן שלו לטקסט רב-הדהודים … הצטרפו כאן יחד לחוויית קריאה מאלפת ומרגשת". (פרופ' אבנר הולצמן)

"עבודה של סופר מדהים, שיוצרת רצף סיפורי מזהיר. קול הסופר הוא בו-בזמן קול של היסטוריון דקדקן, נובר בקטנוֹת, שדווקא הדינמיקה שלו בתוכָן, נדידתו בתוך העובדות, היא הסיפור. איזו תנופה! תגליות בכמויות נופלות בצלצול כמו מטבעות ממכונת מזל. זהו שיעור ביצירתיות. צעד חדש לגמרי בחייו הרוחניים של פרי". (פרופ' אריאל הירשפלד)

"פרי מספר סיפור-קריאה מזהיר המוכיח כי קריאה מקורית היא מעשה אמנות לכל דבר ועניין". (פרופ' מיכאל גלוזמן)

"בתנופת סיפור וירטואוזית מעורר מנחם פרי לתחייה את מסכת יחסיהם הסוערת והאפלה של ברנר וגנסין. מלאכת הכתיבה כאן היא מעשה חושב של בלש ופסיכולוג וסופר גם יחד". (דויד גרוסמן)

כפי שרואות וקוראות עיניכם, אחד הדגשים העיקריים של דברי ההסכמה שהובאו לעיל (לא זכורה לי במהלך חיי הקצרים התגייסות "בכירים" שכזאת לצדו של סופר) עניינו כוחו המספר של מנחם פרי, התגלותו כ"סופר מדהים" (!), מעשה האמנות שלו וכו'. לא עוד פרופסור לספרות, כי אם "בלש ופסיכולוג וסופר גם יחד" (!). ודגש זה גם כן, כך נדמה, בא לכסות על צעדיו הנואלים של פרי בדרך ליישור הקו; כאילו ביקש לומר, זו אינה עבודה של אקדמאי, זה אינו מחקר, כי אם יצירה ספרותית שכל כולה לִיסֶנְציה פואטיקה (חירות המשורר), צעד חדש בחייו הרוחניים של המחבר, ואין לשפוט אותו ברותחין או לבחון אותו בכלים המקובלים.

להלן הצצה ל"תנופת הסיפור הווירטואוזית" של פרי:

הסימביוטיות גורמת לכל אחד מבני־הזוג לדַגֵם ולעצב את פרטי חייו אל מול פרטי חייו של חברו וכך לטפח, אולי מבלי משים, לא רק אנלוגיה בפרטים מרכזיים, מהותיים, אלא אף להדק אותה באמצעות פרטים צדדיים, עד שניתן להבחין בחייהם בקומפוזיציה מן הסוג שנהוג בדרך־כלל לגלות ברומאנים. הסיפור־העצמי של האחד מקיים איפוא יחסים אינטרטקסטואליים אינטנסיביים עם הסיפור־העצמי של האחר. אבל במקרה המיוחד של ברנר וגנסין התמונה האינטרטקסטואלית מורכבת יותר.

אין ספק, מנחם צ'צ'קס פרי. או שמא נדדה דעתי והייתי אמור בכלל ללכת שבי אחר הדיון הארוך בשאלה האם שגיאת הגהה שנמצאה ב'מעורר' היא "טעות שכל־כולה החלפת ה"א ביו"ד … התרשלות הגהה אקראית וקלת־ערך של גנסין", או שמא אפשר שמדובר "ברוח הפסיכופתולוגיה של חיי יום־יום", היינו, ב"פעולה אגרסיבית לא־מודעת של גנסין נגד ברנר, או לחלופין, במעשה אגרסיבי־פסיבי מודע"… (אני מקווה ששברי הציטוטים הללו אינם גורעים מתנופת הסיפור).

ואולי הגדוּלה, אותה "חוויית קריאה מאלפת ומרגשת" שוכנת בכלל בניתוח הפרוזודי המעמיק (אף כי אינו מחדש דבר) לשירו של ביאליק 'ביום קיץ, יום חום', ובשורות כגון: "הרגל האנפסטית נגמרת בהרמה ואילו מרבית המלים מסתיימות אחריה, בהברה לא־מוטעמת, ולכן הן גולשות לרגל המשקלית הבאה, ועד מהרה נשמע האנפסט האשכנזי כשורה אמפיברכית בתוספת של הברה (השפלה) בתחילת השורה (השוו למשל את 'ביום קיץ, יום חום' למרבית השורות של 'גבעולי אשתקד'). אבל ב'ביום קיץ, יום חום' מפציע האנפסט אצל ביאליק לראשונה במלוא הדרו"; או בתובנות הנשגבות לנוכח שורות שיר כגון: "בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת" – "היינו מצפים שבעונת הסתיו העגמומית יהיה המשורר זקוק במיוחד לחברה האינטימית המסייעת של ידידו, אך מסתבר שההפך הוא הנכון. במקום 'בוא אליי' אנו עדים כעת ל'בי, עזבני לנפשי'. הסתיו אינו ממוקם כאן במקומו הכרונולוגי, בין הקיץ לחורף, ודבר זה אינו מאפשר להבין את העונות כמטפורות קונצפטואליות בסיסיות לשלבי החיים".

או שמא מצויה החוויה בגווילי חוכמה סוחפים כגון: "מבנה 'המציאות' שהתקבלה כתוצאה מהחלטה זו – עם ההתלכדויות המרהיבות שבה, האנלוגיות והתקבולות-הניגודיות, הסצנות המשקפות סצנות אחרות, הלייטמוטיבים והפרטים הצדדיים המהדהדים פרטים מרכזיים – הלך והזכיר מארג פרטים שנוהגים למצוא ברומאנים. האם חשפנו או שיחזרנו בכך איזה מבנה סמוי, איזו 'אמת' חבויה, או שמא יצרנו אותם? האם ביצענו רֶקוֹנסטרוּקציה או כּוֹנַנוּ קונסטרוקציה? האין התופעה שהתיימרנו לתאר אך תוצר-לוואי של האסטרטגיה התפיסתית שלנו?". וכיוצא באלה.

אך אני כמובן חוטא לספרו של פרי (ואולי, במחשבה שנייה, אין זה אלא תוצר-לוואי של האסטרטגיה התפיסתית שלי?). הרי יכולתי לשבח את עבודת הליקוט הנוקדנית של המחבר, או את הציטוטים היפים שהוא מביא ממכתביהם ומכתביהם של ברנר, גנסין ובני תקופתם, ואפילו, בהתקף של רצון טוב, ייתכן שהייתי חולק דברי-שבח לאחדות מהשערותיו המופרכות – והקריאה שלי בו רחוקה מלמצות את הטקסט. אך אם יורשה לי להשתמש בטיעון ההגנה של פרי עצמו, הרי "קריאה כזו נשפטת לאור תוצאותיה – האם הן משמעותיות ומעניינות; אי-אפשר לומר שנכון או לא-נכון לבצע אותה".[16] והאמת היא, אם כבר, שמסקנות "מחקרו" הנוכחי של פרי (איני מעז לכנות את זו התִסְלוֹפֶת[17] בשם יצירה ספרותית) מעניינות אותי כקליפת השום או כמאווייהם המיניים "השתוּקים" של סופרים מתים, והמשמעותיות שלהם אף פחותה מכך.

איני מוצא כל טעם להתווכח עם פרי על נכונותו, או היתכנותו, של פרט זה או אחר. הקריאה שלי בספר זה היא קריאה אתית גרידא. מה שמעניין אותי כאן הוא המוטיבציה. שהרי, אם בבדיון עסקינן, אם ברקימת סיפור בלשי, מדוע מכל הנושאים שבעולם, מצא לנכון הסופר, הליברל התל-אביבי הנאור, בשנת תשע"ז, בעשור השמיני לחייו, לכתוב דווקא "על הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין"? למה זה טוב? את מי זה בדיוק משרת? אויה, לו רק הייתי בלש.

****

למנחם פרי יש זכויות רבות וגדולות בספרות העברית (לצד אחריות גדולה גם ללא מעט נזקים ולתהליכי מסחור שעברו עליה) – אף לא אחת מהן קשורה להיותו פרשן או חוקר או סופר. את הישגיו הגדולים השיג פרי אך ורק ממקום מושבו על כס העורך של 'סימן קריאה', כתב העת וההוצאה. זהו מפעל אדיר, שגם מתנגדיו הגדולים והמרים ביותר אינם יכולים להפחית מחשיבותו המכרעת. זוהי תפארתו של מנחם פרי, שספרו החדש, יותר משהוא סיפור "על הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין", הוא סיפור על נפילתו של נפיל, שהיה, לעת שיבה, לתינוק שנשבה. נפילתו בשבי זה מאשררת באופן סופי את הידוע זה זמן מה: את חילוף המשמרות באקדמיה העברית, ואת היפוך התפקידים בין המורים לשעבר (פרי) לתלמידיהם (גלוזמן) שעתה מוליכים אותם (ואף אפשר שאלה מדדים מרצונם החופשי),[18] מובסים וחבולים וממלמלים מילים לא להם, בתקווה מכמירת לב, אנושית ומובנת, להישאר רלוונטיים, בתקווה להיות, רק עוד קצת, נאהבים – ולאו דווקא באופן הומוארוטי.

הערה: ידוע לי היטב כי מאמרי ביקורת על מנחם פרי נוטים לעורר זעם קדוש בקרב עדת חסידיו וריבוא תלמידיו ושבעים מליציו ושאר לוחכי הפנכה. עשו עמי ועם עצמכם חסד, ובטרם ירתח דמכם עליכם גשו וקראו את מאמרו של פרישמן "איה האמת?…".

[1] "חיים באר, המלצת קריאה: על 'פגישה עם משורר'", הארץ ספרים, 21.6.2016.
[2] אריאל הירשפלד, כינור ערוך: לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק, תל-אביב: עם עובד, ספרית אפקים, תשע"א, עמ' 48.
[3] שם, עמ' 47.
[4] דן מירון, פרפר מן התולעת: נתן אלתרמן הצעיר – אישיותו ויצירתו, מחזור שיחות ראשון: 1910–1935, תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשס"א, עמ' 181.
[5]  דן מירון, "זה היה לא יותר משום-דבר", הארץ ספרים, 14.4.2009.
[6] מיכאל גלוזמן, הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 117.
[7] לעניין זה ראו עוד במאמרִי "ליבי אינו במזרח ואנוכי לא קשור לספרות – או – כוס אורז על כוס וחצי מים. על 'שירה מזרחית', עכשיו ובעת האחרונה", דחק ה (2015), עמ' 621–636.
[8] אין לי ספק שהטקסט ה"סנסציוני" של פרי, שאולי טוב היה לו פורסם בהמשכים באחד ממדורי סוף השבוע, יעורר עניין רב יותר מזה שמעוררים כיום כתביהם של ברנר וגנסין. אך גם אם לא, עצם כפיית הפרשנות (ובמילה פרשנות אין כוונתי לפעולה הקוגניטיבית המובנת מאליה, כי אם לתופעה האקדמית) על הטקסט, בידי בני-סמכא כביכול, משחיתה את המקרא בו – כלומר, מכתימה את המקור – עבור הקוראים והדורות הבאים.
[9] יצחק לאור, "פוקו לא התאים לספר, אבל בל פוקו אין ספר", הארץ ספרים, 1.8.2007. את השם פוקו ניתן להמיר לפי הצורך בשמות דרידה / לאקאן / דלז / באטלר / קריסטבה ושות'.
[10] אשר ביילין, ברנר בלונדון: סיפור זיכרון (מהדורה מוערת בעריכת מנחם פרי) תל־אביב: הספריה הקטנה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2006. ספרו של ביילין הוא מסמך מרתק, אך קשה שלא לחוש בנימה הארסית של המחבר כלפי ברנר ובאיזה אי-צדק שנעשה שם. חוששני שפרי מאמץ בספר הזה משהו מאותו ארס, איזו חוסר הבנה לנפשו של הסופר הגדול, איזה בוז מובנה לעמדה הברנרית.
[11] סימנים ליישור הקו בקרב הדור הוותיק הם כבר דבר שבשגרה. ראו למשל את אחרית הדבר של דן מירון באסופת שיריו של דורי מנור אמצע הבשר (ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ב); או את האופן שבו נטש חיים גורי, בתזמון מחושב, את ה"נרטיב" הציוני, שעל גבו בנה קריירה – כאשר, ממש לאחרונה, סירב בכל תוקף לקבל את פרס היצירה הציונית.
[12] נדמה כי פרי סבור שאם יכתוב מספיק פעמים את הצירוף "סף-המיצוי" תשתכח מלבו של הקורא העובדה שנושא ספרו הוא הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין, וכי זה יאות להאמין שאין זה אלא המשך ישיר של מחקריו הקודמים של הבעל-מחבר.
[13] וראו למשל את המיקרו ביוגרפיות המצליחות שחיבר פרופ' ג'יימס שפירו מאוניברסיטת קולומביה – 1599: A Year in the Life of William Shakespeare ו- 1606: William Shakespeare and the Year of Lear. או את הציטוט הבא, ששם הספר שהוא לקוח ממנו, Enterprising Women: Gender, Race, and Power in the Revolutionary Atlantic, מעיד היטב על השדות שפרי פוסע בהם, ועל האג'נדה של המיקרו-ביוגרפיה: "המיקרו-ביוגרפיה מאפשרת להיסטוריון לחקור את הזיקות בין סיפורי חיים של יחידים לבין האירועים הסוציו-אקונומיים-פוליטיים הכלליים יותר שיחידים אלה היו חלק מהם".
[14] פרי רואה עצמו בספר זה גם כמי שהולך, מבחינה מתודית, בעקבות קרלו גינצבורג (חובב שרלוק בעצמו), ההיסטוריון האיטלקי-יהודי האתיאיסט ואחד מאבות המיקרו-היסטוריה. המתודה של גינצבורג ("אני רואה את עצמי כהיסטוריון רדיקלי, כלומר, מנקודת מבט אינטלקטואלית, כהיסטוריון מן האגף השמאלי"Radical History Review, 1986] ]) מתאימה לחוקרי המגדר (זה התואר היאה כעת לפרי) ככפפה ליד. ובהקשר זה ראו גם את המחקר המיקרו-היסטורי של ג'ודית ק' בראון, הנחשב ליצירת מופת בתחום המיקרו-היסטוריה, מעשים מגונים: חייה של נזירה לסבית בימי הרנסאנס באיטליה (מאנגלית: מירי אליאב פלדון, תל-אביב: חרגול, 2002), או את ספרה של קרולין סטידמן (Steedman), שנסתייעה בזיכרונותיהם של בני משפחתה לצורך, כמה מפתיע, דיון תיאורטי בסוגיות של זהות מגדרית, Landscape for a Good Woman (1987). ועוד אינספור דוגמאות.
[15]  וראו בהקשר זה את דברי לאקאן על 'המכתב הגנוב' של פו ואת דברי דרידה על דברי לאקאן בעניין, או אתIt Didn't Mean Anything: A Psychoanalytic Reading of American Detective Fiction (2008) מאת ריצ'ארד הו (Howe), או את מאמרו של עידן צבעוני "הרומן הבלשי – טקס גילוי הגופה" (כתב העת רסלינג 4, 1998), או, אפרופו יישור קו, את מסתו של דן מירון "כומרייה בישראל: כמה הערות בעניין הסיפור הבלשי ומקומו בתרבות הישראלית' (כתב העת הו!, כרך 3, 2006), או, לאחרונה ממש, את "אני אומר לכם שאני מת!", מסה על אדגר אלן פו מאת עודד וולקשטיין (תל-אביב: רסלינג, 2016), ועוד אינספור דוגמאות.
[16] אני כמובן חומד כאן לצון. אין ספק שסוגיית הנכון והלא נכון היא סוגיה אתית מן המעלה הראשונה. אך מה לאתיקה ולספר זה? ומה לאתיקה ולקריאות מגדריות/מגזריות (שהן לעולם, כל עוד בספרות עסקינן, קריאות מזיקות ולא-נכונות המצרות את המשמעות ומציבות מצג-שווא באמצעות העתקת השוליים למרכז).
[17] או בניסוחו המייפה של פרי: "הסיפור המומצא שסיפרתי זכה, כאמור, לאישושיו עקב השינויים שחולל במעמדם של פרטים ושל 'עובדות' כפי שהופיעו בסיפוריהם של ברנר־וגנסין שגוללו ביוגרפים וחוקרי ספרות שקדמו לי. הצגתי אותו כפרי החלטה להעלות את סף־המיצוי של פרטי הקורפוס הרלוונטי, החלטה שאפשר להצדיק אותה רק בדיעבד, לאור אופיין ואיכותן של התוצאות שהיא מפיקה".
[18] אולי מתוך רצון לעוצמה, רצון לשמר עמדות כוח והשפעה. מצאה חן בעיני השערתו של ידיד שסבר כי יש כאן ניסיון מצד פרי "לבנות אסכולה ברוורס".