נתקבלו במערכת, אפריל 2018

Getting your Trinity Audio player ready...

מעשה חושב: אמונה הגות ומחשבה

כרך ב: שוויון

עורך: ליאור לביא

מגיד, תשע"ח | 352 עמ'


'מעשה חושב' הוא שנתון בכריכה קשה להגות ומחשבה שנועד לשמש במה ושופר לאגף הסתגרן יותר של עולם התורה הציוני. אגף זה נמנע על פי רוב מלהשתתף בשיח הציבורי הפתוח, ושאיפתו של כתב העת היא להשמיע מחדש את הקול הזה. כלפי פנים, זהו ניסיון להשיב למחנה את הסקרנות הרוחנית ואת הנכונות והיכולת לדבר בשפה כללית; וכלפי חוץ, זהו ניסיון להציב את ההגות ה"אמונית" כאלטרנטיבה עשירה בשיח שבו דומיננטיים הקולות הליברליים.

התוצאה היא הצלחה וכישלון גם יחד. מצד אחד, למרות הסתגרנות המובנית הצליחו העורכים לכנס לאכסניה שלהם שורה מכובדת של כותבים, ואפילו כותבות, ובהם גם אנשי אקדמיה ותלמידי חכמים שאינם נמנים עם המעגל המצומצם של אגפי החרד"ל. גם טווח הנושאים והדיסציפלינות – אף שהכול נוגע בהגות יהודית – מרשים בהיקפו. אך הצלחה זו היא גם הכישלון: חלק מן המאמרים נראים כמי שהובאו לכרך רק לשם יצירת הרושם של המרחב, או כדי לקשט בשם הכותב או הכותבת את תוכן העניינים. מדובר באוסף מאמרים אקלקטי הנעדרים חוט שדרה מרכזי; הן בנושאים המטופלים, הן באיכות המאמרים, באופיים ובאורכם.

הכישלון העיקרי של הכרך נוגע לנושא המרכזי שלו: שוויון. דומה שאין מושג טעון יותר מבחינת המתח שבין ההשקפות הרווחות בשיח המערבי בן זמננו לבין הנחות היסוד של תפיסה אמונית. מבחינה זו, הבחירה בו היא מעשה יומרני ואמיץ. אלא שמי שיבקש למצוא בכרך שלל מאמרים המעניקים תחמושת אינטלקטואלית נגד הדת הליברלית יתאכזב. חמישה מבין ששת המאמרים שהוכנסו תחת הכותרת "שוויון" אינם טורחים כלל לעלות למגרש שבו מתנהל הוויכוח ההגותי-ציבורי על המושג הזה. האחד שמתמודד באמת אינו אלא מיודענו חיים נבון – שעושה זאת ממילא בבמות אחרות, ושאינו משתייך למעגל הטבעי של יוזמי מעשה חושב.

במבט תרבותי היסטורי, מעשה חושב הוא ניסיון להחיות את רוח הימים הגדולים של ההתחדשות האמונית. פריחתו של 'גוש אמונים' בשנות השמונים באה שְלוּבה עם תסיסה רעיונית והגותית. הגותו של הרב קוק – האב והבן – הייתה אוונגרד על רקע השיח החילוני והדתי כאחד, והיא ופרשנויותיה הזינו לא רק שיעורים רבי משתתפים אלא גם מאמרים, קונטרסים וחוברות שאופיינו ברוח רעננה ונרגשת. הנמענים, הנוער והצעירים שגדלו על תרבות חילונית לצד יהדות מיושנת, התעניינו בעולם ומלואו, ניחנו בפתיחות טבעית, ונתנו אמון רב במורי הדרך שכמותם היו צעירים ורוחניים. מסות רחבות יריעה, ששילבו את הפוליטי הקונקרטי עם ההגותי והמטא-היסטורי, ראו אור על דפי 'נקודה', שהיה מדורת-שבט של אוונגרד תוסס. אותה רוח של התחדשות רוחנית שלובה בפתיחות ובשייכות אל החברה המודרנית, על האמנות והמדע, הדהדה גם באגפים מעט חרדיים יותר, כמו בספרי 'אמונות' של הרב ישראל הס או 'באור התורה' של ירמיהו ברנובר. לא מיותר להזכיר שבשנים ההן פעל בארץ, מן הצד החילוני המובהק, גם 'מחשבות' של יבמ בעריכת צבי ינאי – כתב עת שהרבה לעסוק בהגות ובמדע באופן שניתן לכנותו רוחני.

כל זה השתנה לקראת המאה ה-21. נקודה אמנם התקיים עד 2010, אבל שנים רבות לפני סגירתו חדל להיות כלי ביטוי של אוונגרד בעל מאפיינים של רוחניות ופתיחות. לא הבמה אשמה אלא המציאות: דעיכתו של גוש אמונים מסיבות שונות קרעה את החוט שחיבר בין מנהיגות רבנית מלאת תורה לבין ציבור רחב אופקים וצמא דעת ורוח. חלק נכבד מהמנהיגות התורנית שהובילה את הדור הקודם החל לראות ברוחות השעה איום ולא הזדמנות, ולהתבצר לשם שימור הנוסחאות הישנות. רוחות הדיאלוג והפתיחות נותרו בעיקר נחלתם של בני תורה אידיאולוגיים פחות – או של האגפים ה"ליברליים" יותר בקרב הציונות הדתית, אלה שהועמדו בשוליים בשנות הפריחה של מרכז הרב ובנותיה.

רעיונות היסוד העומדים בתשתית האגף האמוני-חרד"לי של הציונות הדתית, רעיונות הנתונים למתקפה עזה של רוחות השעה, נעלמו מבמות השיח הפתוח. האמונים על הרעיונות הללו יכולים לשמוע אותם בשיעורים רבים מספור, בימי עיון ובמדרשות, או לקרוא אותם בשורה של ספרים שפוקדי חנויות הספרים הרגילות לא נתקלו בהם מעולם. אך זהו שיח מוגבל של מחזקים ומתחזקים, משכנעים ומשוכנעים, שאינו נדרש להתמודד עם רוחות השעה – וגם אינו תורם דבר להגנה מפניהן.

מעשה חושב מבקש להשיב לחיים את השיח האמוני. בין דפיו נושבת רוח של תשוקה לקדושה, של אופטימיות, של הרמוניזם ושל עיסוק בַּכּלל שדומה כי הוא מלווה לעיתים בסלחנות כלפי בינוניות ותמימות. אלא שמה שיכול היה לעבוד בטבעיות ובקסם באביב הנעורים של התנועה הרעיונית אינו יכול לעבוד לעת זקנה נרגנת: הרצון להפגין פתיחות ורוחב דעת בתוך מרחב שגבולותיו נוקשים וניכרים הופך ללהטוט מלאכותי וחסר חיים. כריכה מהודרת ושמות נוצצים לא יועילו, ככל הנראה, והניסיון לבצר במה "על טהרת הקודש" לא יצמיח הגות רעננה. מסתבר שמי שרוצה לתרום תרומה של ממש לשיח הציבורי חייב לרדת מהאולימפוס ולהואיל להשתתף בו.

ביקורת מאת יואבק שורק


ליופי ונשגב לבו ער:

שאול טשרניחובסקי – חיים

עידו בסוק

כרמל, 2017 | 751 עמ'


לפנינו ביוגרפיה מקיפה וממוסמכת ראשונה לשאול טשרניחובסקי. מקומה על מדפי העיון של שוחרי התרבות העברית יהיה כמקומה של יצירת טשרניחובסקי עצמה על מדפי השירה שלהם: עמוד תווך.

דמותו של טשרניחובסקי מפוצלת ומסוכסכת בדימויה הציבורי: הלניסט ושוחר אלילֵי כנען הנשוי-בנפרד לנוצרייה – ויהודי לאומי עד קיצוניות שהעלה על נס את קידוש השם. חדשן פורץ דרך – ששיריו התיישנו. המוזיקלי שבמשוררים – ומי שמחמת דבקותו רוב ימי חייו בהטעמה האשכנזית שיריו נשמעים לקורא המצוי כמגרסת חצץ. "נטע זר לעמו", שוחר תרבויות נכר שהתמסר לתרגום אפוסים זרים – ותלמודיסט באוצר המילים האזוטרי שלו. רוויזיוניסט – שסוציאליסטים ופוסט-לאומיים מאמצים עד היום את שירו 'אני מאמין' כהמנונם.

את אחדותה המורכבת של הדמות הזו, את האיזון המושכל בין פניה, יכולה להחזיר התחקות זהירה אחר קורות חייו, שהלא הן חוט אחד ורציף מטבע מהותן. בתנאי שהמתחקה הוא ביוגרף דקדקן האוהב את מושא מחקרו אך מסוגל לתפוס מרחק ממנו, לחשוף גם את הבלתי-מחמיא, לשפוט ולהסתייג; ומוטב שיהיה קורא רגיש ומשורר ומתרגם בזכות עצמו. כזה הוא עידו בסוק. ומכאן חשיבותה של הביוגרפיה שכתב.

המכלול המבלבל הקרוי שאול טשרניחובסקי נצבע בספר בפרטי מציאות. הפרסונה השירית מופשלת; והאמת היא שהפנים שמתגלות מאחורי המסכה דומות לה למדי. חייו המעשיים של טשרניחובסקי מופלאים כמעט כמו הדמות המצטיירת בעיני הקוראים של שיריו וסיפורו. התיעוד המציאותי, הממוסמך, מסביר איך, טכנית, נכנסות הסתירות בדמותו של אדם אחד, משורר ורופא ואיש ציבור, עסקן ציוני ומתרגם ועורך. הוא ממסמר במסמרי העובדות פרטים שעדיין נראים כפלא, כגון הספקיו של האיש; כגון יכולתו לדמיין וליצור בתנאי רעב ובתוך החזית ותחת מגף הבולשביקים; וכגון משיכתו אל מקומות סכנה, מתוך תחושה מוזרה של חסינות המתגלה כנכונה. פלאיוּת דמותו של טשרניחובסקי מקבלת בשר וגוני אפור של חיי מחסור ורדיפה אחר הפרוטה, אך דווקא מתוך כך היא מתגלה כפלאית אפילו יותר.

בסוק נוהג בקוראיו ביד רחבה. הוא מעתיר דברי רקע והקשר היסטורי, כי זירת הפעולה של הגיבור ומקורות ההשפעה עליו חיוניים להבנתו. כך זוכה הקורא למשל להתוודע לייחודה של ההתיישבות היהודית בדרום רוסיה, כר צמיחתו של המשורר. ליצירות מרכזיות ניתנת פרשנות קצרה ואף יפהפייה. אולם הנטייה להרחבת היריעה מכבידה לעיתים. משאיו ומתניו של המשורר עם מו"לים, למשל, מפורטים עד בלי שׂאת. מתועדים הרבה יותר מדי מפגשים פעוטי חשיבות של המשורר עם אישים, כמדומה רק מפני שהיה למחבר חומר עליהם. אל הנפות הדקיקות שניפו את הספר ולא הותירו בו טעויות הגהה כמעט בכלל, אפשר היה לצרף גם נפה גדולת חורים כדי להיפטר מקטעים כאלה. אולם הקורא, אם ייעזר במנגנון המשוכלל של כותרות המשנה וכותרות הביניים, ידע לדלג על המיותר ולמצוא את החשוב.

ביקורת מאת צור ארליך


בכבשונו של פולמוס: פרקים בספרות הפולמוס בין רבנים למשכילים בליטא במאה התשע-עשרה

יהודה פרידלנדר

אוניברסיטת בר-אילן, 2017 | 332 עמ'


פולמוס "ההשכלה" במרחב הליטאי נתפס בחוגי האורתודוקסיה המזרח-אירופית כאירוע מכונן. ספרו האחרון של פרופ' פרידלנדר, המקבץ סדרה נוספת ממאמריו הרבים בנושא, מנגיש פולמוס זה לקורא המבקש להתעמק בו, להבין את רקעו ולעמוד על טיבו.

הספר מורכב משתי חטיבות. הראשונה כוללת מבוא המוקדש לסוגה מרכזית בכתבי המתפלמסים המשכילים, הלא היא הפרשנות הסאטירית למקורות מסורתיים – ושלושה מאמרים, המציעים ניתוח היסטורי לשלושה פולמוסים מרכזיים בין משכילים לרבנים במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. החטיבה השנייה מורכבת מכתבי שניים מהמתפלמסים עצמם – הרב יוסף זכריה שטרן ומשה ליב לילינבלום – שהוהדרו בתוספת הערות מרחיבות בידי פרידלנדר.

זהו ספר מדעי בסגנונו; מחקר נוקדני ומפורט. נכס של ממש לחוקרים מן התחום, אך הקורא המשכיל מן השורה לא ימצאהו נגיש במיוחד. אלא שבין הפרטים העיוניים המרובים טמונות כמה תובנות החורגות מהעניין המסוים הנידון, וכוחן יפה לפולמוסים בכלל ולפולמוסי ימינו בפרט. כפי שמראה המחבר במאמריו, פולמוסי ההשכלה התנפחו לא פעם לממדים גדולים מכפי ערכם בשל החפיפה שנוצרה בינם לבין סכסוכים אישיים ומחנאיים. כתוצאה מכך, רעיונות משכיליים וביקורות משכיליות שדווקא יכלו להתיישב עם התפיסה האורתודוקסית נדחו ממנה; ואילו דמויות משכיליות שצמחו מתוך האורתודוקסיה והזדהו עמה נאלצו להידחק החוצה ממנה. וכך, יותר משקידמו הפולמוסים הללו מטרות מסוימות, הם הניבו הקצנה וקיטוב מואצים בקהילה היהודית במזרח-אירופה.

ביקורת מאת אלון שלו


מכים שורשים: ביקורת יהודית על הפירוק הפוסטמודרני

חיים נבון

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2018 | 192 עמ'

 

לחיים נבון, רב ופובליציסט, יש חסידים רבים. בעצם, כפי שנכון יותר במקרה של מי שמטיף לביקורתיות ולחשיבה פתוחה, יש לנבון קוראים נלהבים. אנשים שקוראים אותו בעקביות בספרים, בעיתונים ובפייסבוק – זירות שבהן הוא מתגלה פעם אחר פעם ככותב רהוט וכאינטלקטואל חרוץ ופורה. לנבון יש גם מתנגדים: כאלה שמתקשים לשאת את הפשטות האלגנטית של טיעוניו, את היעדר היומרה למורכבות חמקמקה, את הקול הצלול המתעקש שהעולם הוא הרבה יותר שחור-לבן מכפי שמתוחכם לטעון.

נבון הוא קולגה שלנו ב"קרן תקווה", ו"מכים שורשים" אף ראה אור בתמיכת הקרן. בספר הקצר והעשיר הזה מבקש נבון להפנות את תשומת הלב של כולנו לפרויקט המשמעותי ביותר המתרחש בתרבות בת זמננו – פרויקט הפירוק של הזהות הנתונה-מראש, זו שאליה אדם נולד, וטיפוח מה שנבון מכנה ה"בחרנות". הבחרנות היא האשליה כאילו היחיד יכול להגדיר את עצמו יש מאין. כאילו זהותו הלאומית, התרבותית והמגדרית נתונה לבחירתו, וכאילו המוסר, התבונה והאושר אינם נבנים על גבי הזהויות הגזורות-מראש ומתוֹכָן: המשפחה שהוא גדל בתוכה, המין הטבוע בכרומוזומים שלו, והשפה שבה רכש את מושגיו הראשוניים.

קשה להפריז בחשיבות הדיון שעורך ספרו של נבון, וקריאה בו עוררה בי מיד את החשק לגרום לכך שפלוני ואלמוני יקראו בו ויראו את האור (בעיקר צעירים השבויים בשיח המדומיין הרווח כיום, שגלום בו פוטנציאל הרסני של ייאוש, אובדן דרך מוסרי ובדידות). בה בשעה חשתי אי-נוחות מן הספר: הקלות שבה הוא נוגע בשאלות פילוסופיות ותרבותיות כבדות משקל, והטיפול האנקדוטלי בשורה ארוכה כל כך של עניינים, יוצרים רושם של דיון שרחוק ממיצוי. האי-נוחות לא יכולה הייתה להיתרגם לביקורת מוגדרת: כמעט בכל סוגיה שנבון נוגע בה, הוא אומר דברי אמת, מביא את ההגות הרלוונטית, מנפץ אלילי-שווא ומברא את היער לטובת תרבות שפויה וטובה יותר. אלא שנבון – כדרכו של נבון – עושה זאת בדרך פשוטה, שלצד יתרון הבהירות שלה היא מותירה טעם-לוואי של נגיעה חלקית במקום הדורש עיון מעמיק.

כך, למשל, בהראותו כיצד זרעי הבחרנות נטועים בתשתית המודרנה וההשכלה ונופה נוטה אל העידן הפוסטמודרני, מתעלם הספר מנקודות האמת החשובות שהעניקו לתהליכים האלה את כוחם. ההגחכה של הבחרנות משכנעת ומתבקשת, אבל התמודדות מלאה מחייבת גם הבנה למניעיה והכרה בתרומתה לתרבות האנושית – וגם ליסודות היהודיים הגלומים בה. עם זאת, ואחרי כל זה, הספר הוא נכס חיוני במערכה על בריאותה של החברה שלנו והתרבות שלנו: כשהאמת נעדרת, נדרש מי שיבוא ויראה באצבע עד כמה המלך עירום.

ביקורת מאת יואב שורק


אני מאשים

אמיל זולא

מצרפתית: הדר קלונובר

קמין-ברזילי, 2017 | 122 עמ'


מכתבו של הסופר הצרפתי אמיל זוֹלָא נגד הרשעת-השקר של אלפרד דרייפוס פורסם לפני 120 שנה ככותרת הראשית של העיתון הצרפתי ל'אורור, ובשל מעמדו הבכיר של כותבו, ותוכנו החתרני שסיכן את הכותב בהעמדה לדין, עורר סערה גדולה. במכתב שמוען אישית לנשיא הרפובליקה פליקס פור נקב זולא בשמם המלא של האשמים במחדל המוסרי מקרב ראשי הצבא. זולא הפציר בו לתקן את אחד "העוולות הגדולים של המאה" ולהשיב את צרפת לעקרונות החירות, השוויון והאחווה.

המכתב של זולא תורגם לאחרונה לעברית לפני 69 שנה. התרגום החדש מופיע כספר קטן הכולל גם מאמר אקדמי על פרשת דרייפוס שכידוע הייתה זרז להבשלת הרעיון הציוני בליבו של הרצל, לוח זמנים של הפרשה, ועותק נשלף של המכתב המקורי בצרפתית כפי שהופיע בעיתון. המאמר הוא טקסט מופת המעלה על נס את המוסר ואת הצדק כערכים שראוי אף להסתכן למענם – כפי שעשה המחבר עצמו. זהו שיעור לכל מדינאי וכל הוגה המתיימר לשוחח עם עמו, לחקור את האמת ולהגיע לשורשו של השקר.

מאמרו של חי בדרה משכנע, מעמיק וכתוב היטב, וחבל ששמו של כותב צעיר זה, שעדיין אינו מוכר כל כך, ושהרקע שלו אינו מוצג, מצוין רק בחתימת המאמר ונעדר מקדמת הספר. נוצר מהצטנעות זו רושם שהמערכת היססה אם אכן נחוץ לכתוב עוד מאמר על הפרשה המדוברת, שרבות נכתב עליה.

בדרה נדרש לניתוח מדוקדק של הפרשה שנפרסה על פני 12 שנים. הוא מציג בהרחבה את הנפשות הפועלות ואת תפקידן בשכתוב העובדות להפללת הקצין היהודי. מעניין לגלות כי פרשת דרייפוס, על אף היותה פצע כאוב בהיסטוריה הצרפתית ואירוע מחולל בהיסטוריה הציונית, היא אירוע נקודתי בתוך מערכה שלמה שהוביל העיתון הצרפתי 'הדיבור החופשי' נגד הקצינים היהודים בצבא צרפת. כוחה של התקשורת ליצור מציאות מדומה, לארגן על פיה את דעת הקהל ולהשפיע על המציאות עצמה מתגלה כאן באורח מחריד, בל-ייאמן ומעורר מחשבות אקטואליות.

העריכה המחודשת יוצרת מקשה אחת של המכתב ושל ניתוחו, ויחד זועקים אלה את הצורך בעמידה על המשמר אל מול האנטישמיות המוסווית ואל מול השחתת ערך האמת.

ביקורת מאת ניצן ריבלין


התרסקות: סיפור קריסתו של השמאל הישראלי

צביה גרינפילד

ידיעות אחרונות: ספרי חמד, 2017 | 318 עמ'


צביה גרינפילד, אישה חרדית (הגם שקהילתה על פי רוב דוחה אותה), דוקטור למדע המדינה וחברת כנסת לשעבר מטעם מרצ, היא מן הדמויות הייחודיות בנוף הפוליטי הישראלי. גם ספרה האחרון הנסקר כאן הוא מסמך ייחודי, בהיותו ניתוח ביקורתי "מבית", מטעם אשת שמאל המבקשת לערוך חשבון נפש ערכי-פוליטי של המחנה שלה עצמה.

הספר מורכב בעיקרו משתי תמות. התמה הראשונה היא ביקורת השמאל הרדיקלי הפוסט-ציוני ותיאור התבססותו בקרב האליטה האקדמית והתרבותית, השתלטותו על קדמת השיח המפלגתי, וקוצר ידו של השמאל "הישן המעשי" להתנגד אליו. התמה השנייה, כלשונה של כותרת המשנה, היא "סיפור קריסתו של השמאל הישראלי", קרי התהליך ההיסטורי והחברתי שהוביל לשיתוקו של השמאל הישן ולחוסר יכולתו לשוב לשלטון ולהביא להסכם קבע בין ישראל לפלסטינים.

הספר מהווה אם כן הבטחה גדולה, אך לדאבון לב המימוש חלקי ביותר. בעייתו הראשונה מבנית. פרקי הספר אינם בנויים באופן מדורג, קומה על גבי קומה, אלא כסדרת ניתוחים של אותו נושא מפנים שונים. במובן זה, הספר נחווה לעיתים יותר כאסופת מאמרים תפורים באופן גס ופחות כמונוגרפיה. התוצאה היא חזרתיות מרובה ההופכת את הקריאה למייגעת.

הבעיה החמורה יותר היא התוכן. ביקורת השמאל הקיצוני המוצעת בחיבור משכנעת, מדבררת היטב את תחושתם של רבים, ובמקומות מסוימים מאירת עיניים. אולם "סיפור התרסקות השמאל" שהיא מגוללת נדמה כשייך לסוגה ספרותית אחרת, שכן הוא מהווה כעין שילוב של מיתולוגיה וטרגדיה יוונית. מיתולוגיה לגבי הימין, טרגדיה באשר לשמאל.

הימין של גרינפילד דמוני ואי-רציונלי. בשום מקום בספר המחברת אינה מתווכחת עם עמדותיו, אלא רק חוזרת ומאשימה אותו בחתירה מודעת לכישלון המפעל הציוני ולריסוק החברה. "השמאל הישן" מצטייר כמי שכל כשלונותיו "קרו לו", בשל סדרת אירועים טרגיים שהטילו עליו האלים, ולצידם סכסוכים פנימיים והיסחפויות שלרוע המזל ומגודל ההיבריס לא הצליח להימנע מהם. רק לעיתים נדירות מובלעות אמירות ביקורתיות מוסריות של ממש על השמאל (כגון באשר לדיכוי בני עדות המזרח) ובאופן מינורי למדי.

מבחינה אידיאולוגית, גרינפילד משכילה לבקר את השמאל על דבקותו בסוציאליזם שאבד עליו כלח, אך באותה נשימה שבה היא מודה ברווחה שהביא איתו השוק החופשי היא מחרה-מחזיקה באופן תמוה אחרי המוקיעים אותו כ"אנטי חברתי". הסכם בדבר שתי מדינות לשני עמים, לעומת זאת, מוצג בספר כהכרח אפריורי בלתי מעורער, החומק כשד שוב ושוב מידיו של השמאל, והאפשרות להטיל בו ספק אינה מועלה בספר ולו ברמז.

הקריאה בספר זה מתסכלת יותר מכפי שהיא מלמדת. המחברת אינה חומקת מתבנית "בני האור בבני החושך". בשורה התחתונה ספרה הוא שכפול של הנרטיב השמאלני המוכר ואין בו בשורה של ממש.

ביקורת מאת אלון שלו


חילופי דורות בסיפורת הישראלית

יוסף אורן

יחד, תשע"ח | 160 עמ'


את כל שנותיו הבוגרות הקדיש יוסף אורן למעקב בזמן אמת אחר הפרוזה הישראלית, לפרשנותה ולאבחון מגמותיה. אורן אוהב ספרות עברית, אחרת לא היה מתמסר לקריאתה, ומחמאות הן בהחלט חלק מארגז הכלים שלו. ובכל זאת, הנה כך מתחיל אחד ממאמריו בכרך שלפנינו: "מאחר שהחברה להגנת הטבע החליטה לאחרונה לשקם את בתי-הגידול הלחים כדי להגדיל את אוכלוסיית הצפרדעים המידלדלת, אני מציע לה לפסוח על שיקומה של שלולית אחת שאת הצפרדעים המקרקרים מתוכה דווקא חובה להדביר, והיא השלולית של הסיפורת הישראלית".

מאמרו זה – "תִחקורֶת", כלשונו, שילוב של מחקר וביקורת על ספר יחיד – נסוב על רומאן מאת יוצר המשתייך למה שאורן רואה כמשמרת החמישית בסיפורת הישראלית (משמרת היא מעין דור, אך קצרה ממנו במשכה): משמרת שהוא מכנה המשמרת הדיסטופית, על שום נטייתם של בניה ליצירות הבודות לישראל עתיד (או הווה חלופי) נורא, בדרך כלל בגלל הימין או הדתיים. כקודמותיה, אך בדרך אחרת, מתגייסת משמרת זו "לתאר את מדינת ישראל בסתירה מוחלטת להוויית החיים הקיימת בה".

זהו הספר ה-22 בסדרת "תולדות הסיפורת הישראלית" של אורן. הסדרה אינה שיטתית, אלא מצטברת: כרך טיפוסי שלה כולל מאמרים שאורן כתב בתקופה שמאז הופעת הכרך שקדם לו. כרכים אחדים הם נושאיים, אך הם מיעוט. הסדרה מלווה חמישים שנה של קריאה ביקורתית נמרצת של אורן כמעט בכל יצירת ספרות-יפה עברית שמופיעה. בכל מאמר אפשר למצוא תמצית נרחבת של עלילת הספר, כך שהסדרה היא גם אוסף שימושי של תקצירי חמישים שנות ספרות. בספר החדש נסקרים ספרים שהופיעו בעשור הנוכחי מאת סופרים מכל המשמרות: החל ביצירותיהם המאוחרות של נתן שחם ושל אהרן מגד ז"ל, אנשי המשמרת הראשונה.

אך אין הכרך הזה סתם אחד מני רבים. אורן מכריז בו על סיום הסדרה. הוא מקדיש בו מאמר-פרידה לסקירת דרכו בביקורת ועקרונותיו. שם הוא מקבל באהבה את ההגדרה שהוטחה בו, "מבקר אידיאולוגי": דרכו היא אכן לבחון מנקודת מבט ציונית את התשתית הרעיונית, הסמויה לעיתים, של היצירות, ולאבחן כך תופעות תרבותיות ותמורות חברתיות. ועם זה הוא מציין בצדק שגם ההיבט האסתטי זוכה אצלו להתייחסות רבה. חשיבותו של כרך אחרון זה היא גם במפתחות שיש בו לכלל הסדרה.

גם מבוא מיוחד יש לכרך. הוא מוקדש לניתוח הסחף הפוסט-ציוני בסיפורת הישראלית למשמרותיה. אקורד הסיום החשוב של אורן מופיע דווקא כאן. שכן לדיאגנוזה מוסיף אורן פרוגנוזה: מבט אל הצפוי. כאן הוא מאבחן תפנית, בדמות דור כותבים קם ועולה שחלוציו מתרפקים על הרעיון הציוני ועל מגשימיו בעבר ובהווה, בהתיישבות העובדת ובערי הפיתוח ובשכונות העממיות בערים וביישובי יש"ע – ועתידים להערכתו להחזיר את הספרות העברית אל התלם הציוני. אורן, מטיף זעם לספרות הישראלית, מתגלה בפרידתו כנביא נחמה.

ביקורת מאת צור ארליך


מה הן שנות חושך

נחום אבניאל

אבן חושן, 2017 | 90 עמ'

ספר שיריו של נחום אבניאל דומה לספרי שירה עכשווית רבים אחרים, ושונה מהם מאוד. הוא דומה להם במתכונת היסוד של רוב השירים בו. זוהי וריאציה אישית, משוכללת למדי, על הנוסח הנפוץ כיום; שירת-אני מובהקת, כתובה במקצב חופשי לכאורה שמוסתרים בו חרוזים ומשחקי צליל, עם נטייה לפואנטה מטלטלת בסוף. בתוך נוסח זה, מסתפח אבניאל, לכאורה לפחות, אל התת-נוסח של משוררי 'משיב הרוח' הרליגיוזיים, המקיימים דו-שיח עם אלוהים ומרבים בארמזים למקורות.

עד כאן הדמיון, וגם עליו אפשר לשים כוכבית: אבניאל מתקדם מן הנוסח הזה והלאה. ככל שיש לשירים תבניות, אלו הן תבניות שהוא ממציא אד-הוק. הוא מצא דרך מדויקת, עדינה, ללחוץ על כפתורים לעולמות טקסט אחרים בלי להעיק בדרשנות, בלי להיות חידתי במפגיע ובלי להיות צטטן סרק. והנגיעה הזו היא תמיד דרך לגעת בדברים ובקורא; תמיד באיזה רפרוף נסוג, שמפעיל את מה שצריך וחוזר למקום המסתור שלו.

אך יש גם שוני מהותי. ואף שהוא מתבטא בשירים, וזה העיקר, יסודו מחוצה להם. אבניאל הוא איש שחזר מהמתים. בעלומיו חלה במחלה ממארת, והבריא. "קוּרֵי קְרִינָה קוֹרְעִים אֶת הַנִּסְתָּר שֶׁלָּנוּ", הוא כותב על עלות השחר ולא רק עליה. ומאז נגע בסף, "אֲנִי אַחֵר וְהַבֶּכִי נָהָר לְכַבּוֹת גִצֵּי הַפְּלִיאָה". הוא גם גדַל, וגדֵל עדיין, בתוך מציאות ביטחונית ואחרת שלקחה ממנו כמה מידידי נפשו. בשיר 'שֵׁם', ילדו של המשורר, הקרוי על שם העתיד המחכה לו, ילמד בין היתר "שֶׁתָּמִיד יֵשׁ אֹפֶק, גַּם אַחֲרֵי / שֶׁסָּגְרָה אֶת הַדֶּלֶת וְהָלְכָה, / אַךְ אֶת הֶחָבֵר הַמֵּת אַתָּה / סוֹחֵב עַל הַגַּב / לְבַדְּךָ".

החוויות הללו חידדו אצל אבניאל את חושי החיים, ואף העירו בו חושים יהודיים בני דורות קודמים. "אֲנִי יְהוּדִי, כְּלוֹמַר, / מִסְפַּר רִשּׁוּי מֻטְבָּע עַל זְרוֹעִי", הוא פותח את המחזור הקצר "קרֵב יום", הממשיך ברוֹבֶה תחת השולחן בפסח, ונגמר בשיר זה: "יוֹם אֶחָד הֵם יָבוֹאוּ לָקַחַת אֶת הַיְלָדִים. / גּוּפִי מְחַשֵּׁב אֶת הֶעָתִיד / בִּתְנוּעוֹת מְדֻיָּקוֹת. לֹא לִבְכּוֹת: / קִימָה מְהִירָה, רְכִינָה / וְהָרֶתַע מַכֶּה. אַחַת- / שְׁתַּיִם-שָׁלֹשׁ / לְתוֹךְ הֶחָזֶה. // אֲנִי יְהוּדִי כָּזֶה". וכמוהו גם העיר ירושלים, החוששת שידקרו אותה בגבה ואורה הרך ייזל ממנה כדם והיא "תָּמוּת לְאִטָּהּ מֵאָבְדַּן אוֹר, לָכֵן // יְרוּשָׁלַיִם מִסְתַּכֶּלֶת כָּל הַזְּמַן לְאָחוֹר".

מיוחדת גם גישתו של המשורר לספר. זהו ספרו הראשון, אך לאו דווקא ספר ביכוריו: הוא אינו משים עצמו משורר אלא רואה את עצמו כאדם שכתב שירים תקופה, ואולי לא יפרסם ספר נוסף. אפשר לקשר זאת לתפיסת החיים שלו, של מי שכבר היה בדרך החוצה. "חַיַּי / צֶמֶר גֶפֶן שֶׁל סֻכָּר עַל מַקַּל רָזֶה אֶחָד" (ואבניאל אכן איש רזה מאוד). ואפשר להרגיש בכך גם בספר: כאילו כתבוהו שניים, צעיר היוצא לדרך וזקן העושה חשבון אחרון.

ביקורת מאת צור ארליך


דרשוני: מדרשי נשים – קובץ שני

עורכת: תמר ביאלה

ידיעות ספרים, 2018 | 231 עמ'


בסיום הקובץ השני של מדרשי הנשים 'דרשוני' שואלת העורכת תמר ביאלה: "היכן במקורות שמהם אני יונקת מהדהדים ניסיון החיים שלי וניסיונות החיים של נשים בכלל?". אכן, מסורת המדרש, ודאי מדרש חז"ל, נשענת כמעט כולה על מדרשים שדרשו גברים – וכאשר המדרשים עוסקים בסוגיות של בינו לבינה, או מציגים את מקומה של האישה בבית ובמרחב הציבורי, דומה כי חסרונה של נקודת מבט נשית בולט במיוחד. כעת, כאשר נשים ונערות משתלבות בעולם לימוד התורה שבעל פה בבתי מדרש חדשים לנשים ובמסגרות נוספות, מבקשות יותר ויותר נשים להיכלל גם בתהליך הפרשנות והעיבוד של הטקסט המקראי ולהעניק מחווייתן האישית.

בקובצי 'דרשוני' בעריכתה מבקשת ביאלה לתת מענה לשאלתה. בכרך שלפנינו 73 מדרשים חדשים שכתבו נשים. הם מסודרים על פי סדרם של הפסוקים הנדרשים בתנ"ך, ולאחר מכן לפי נושאים המעסיקים נשים בנות זמננו כגון היחס אל האל והיחס אל הפוסק ההלכתי. שמם של הקבצים רומז, כמדומה, לשני עקרונות מהותיים המרכיבים את הספר. האחד הוא דרישת האל וחיפושו, ככתוב בנבואת עמוס (ה', ד) "כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל: דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ". דרישה זו כמו מחייה את הנפש. העיקרון השני הוא הממד האישי, האינדיבידואלי; הנני דורשת את עצמי, את מהותי, את קיומי בעולם שנברא בחסותו ובהנחייתו של ה'.

31 הנשים המשתתפות בקובץ מבקשות להציע את הבנתן ואת קולן הייחודי בסוגיות מהותיות המעצבות את חייהן ותפיסת עולמן כנשים במרחב היהודי, באמצעות שפה חז"לית ושיח כן ומעמיק עם הכתוב המקראי. אין צורך לסבור שהקול הנשי אחד ואחיד כדי לראות במדרשי הנשים אמירה חשובה וחיונית על מקומה של האישה במרחב הלימוד וההגות היהודית, ולמצוא בו ערך מוסף שטרם נגלה לעולם התורני.

קובץ 'דרשוני' הראשון ראה אור לפני כמעט עשור וזכה להתייחסות נוקבת לחיוב ולשלילה. התעקשותה של ביאלה להוציא קובץ נוסף, למרות קבלת הפנים הביקורתית ואולי בגללה, ראויה להערכה. ניכר כי הקובץ ערוך ברגישות וביושר מקצועי רב, שבזכותו ניתן לעמוד על השוני בין הסגנונות והגישות. מן הפירוט שבסיום הקובץ אפשר לעמוד גם על הגיוון הרב בנסיבות החיים של הכותבות. פרויקט דרשוני מעורר דיון באשר למורכבות הקיום הנשי במרחב הדתי, וראוי שיתקיים על  מדף הספרים לצד אלו התורניים-מסורתיים.

 

ביקורת מאת ניצן ריבלין

עוד ב'השילוח'

יזמות שמרנית בשירות המדינאות הציונית
לא מחנכים בפוליטיקה
מסרבים, אבל הרבה פחות: סרבנות גט במאה ה-21

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *