פליטים בישראל: כמידת היכולת

קליטת אוכלוסייה גדולה של פליטים שבתוכה גרעין עוין, תוך הטלת העול על כתפי השכבות החלשות, תערער את הסולידריות שבה תלויים עצם קיומה של ישראל ויכולתה להושיט עזרה לאחרים

המוסר האוניברסלי של תורת-משה והחוק הבינלאומי מחייבים את מדינת-ישראל, כאחת מן המדינות המוגדרות "מפותחות", לקלוט כמידת יכולתה פליטים מארצות שבהן אורבת להם סכנת-חיים. להגבלה של מידת היכולת יש הגדרה הלכתית. נתינת צדקה לנזקקים כדי להחזירם לקיום עצמאי בטוח ומכובד היא חובה מוסרית מוחלטת, אך היא מוגבלת על ידי האחריות של נותן הצדקה לעצמו: שנתינתו לא תהפוך אותו לנזקק לצדקה של אחרים. אפשר לומר שהאחריות של נותן הצדקה לעצמו קודמת, מפני שבה מעוגנת יכולתו להושיט עזרה לנזקקים.

דברים אלה אמורים לא רק בצדקה שנותנים יחידים ליחידים, אלא גם לצדקה שנותנים עמים לבני עם אחר ומדינות לאזרחי מדינות אחרות. חייבים להדגיש זאת בעידן ההפרטה הגלובלית: ממשלות הנדרשות לקלוט פליטים מארץ אחרת צריכות לשקול את מידות יכולתן לעשות זאת באמת המידה של אחריותן לאושרו ולביטחונו של עַמן כעם ושל כל יחידיו. אסור לממשלה להושיט עזרה לאזרחי מדינה אחרת כאשר רק חלק מבני עמה יכולים ורוצים לעמוד במטלה זו. לא כל שכן כאשר דווקא החלקים שאינם יכולים לעמוד בה, בגין עניותם, הם הנדרשים לשאת את עיקר מטלת הקליטה הישירה של הפליטים בשכונות מגוריהם הזולות.

השאלה שעלינו לברר היא אפוא מהי מידת יכולתה של מדינת ישראל לתרום לפתרונה של בעיית הפליטות אדירת הממדים: אותה בעיה שהתעוררה בעידננו על רקע הפערים הרב-ממדיים בין המדינות והרבדים החברתיים שכלכלת השוק החופשי הגלובלית מיטיבה עמם – לבין המדינות והרבדים החברתיים המנוצלים על ידה, או אלה שזהותם התרבותית והדתית נפגעה בתהליך החילון החומרני-תחרותי המבוסס על ערכי התועלתיות, הרווחיות והצרכנות הנהנתנית.

הבעיה של מידת היכולת לקלוט את הגירת הפליטים ההמונית התעוררה לאחרונה בחומרה גדלה והולכת בכל מדינות העולם המפותחות – לרבות אלו שפתחו תחילה את שעריהן לרווחה לפני הפליטים מארצות האסלאם ומאפריקה, ואשר עשו זאת בין היתר בשל האפשרות להפיק תועלת רווחית מהגירת הפליטים, שחלקם הגדול הוא מבקשי עבודה צעירים המסתפקים בשכר זעום. הגורמים להתעוררות הבעיה גם במדינות אלה הם לא רק הכמות הבלתי נדלית של הפליטים, שקליטתם מגבירה אותה, אלא גם העובדה שהסיבות המאלצות את הפליטים לברוח מארצותיהם אינן זוכות לטיפול, ושום גורם אנושי, לא פנימי ולא חיצוני, אינו מנסה לפתור אותן במקור.

על כך נוסף יחסם של חלק מן הפליטים אל המדינות הקולטות אותם, הנוטה להיות שלילי – הן בגלל נסיבות העקירה והקליטה בארץ זרה, שהן תמיד ובהכרח קשות מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית, הן בשל כוונה כיבושית או טרוריסטית. גם בסוגיה זו ראוי להדגיש שהבדלי זהות תרבותית, ובייחוד הבדלי דת ומוסר, עלולים כשלעצמם ליצור סכסוכים חברתיים חמורים. על כן, את ההתנגדות לקליטה המונית של זרים מבחינה תרבותית ודתית אין לבטל על ידי הגדרתה כ"שנאת-זרים גזענית", אלא חייבים להתחשב בה; לא כל שכן כאשר בין המון הפליטים המהגרים בתום לב יש גרעינים מאורגנים של פעילי טרור או כיבוש תרבותי ודתי שסכנתם מיידית, ואשר בטווח הזמן הרחוק היא אינה שוככת אלא מחמירה והולכת.

על כל אלה נוסף הסכסוך המתחולל באוכלוסייה האזרחית הקולטת בין השכבות החברתיות העניות, שמטלת הקליטה הישירה נופלת בעיקר עליהן, לבין השכבות העשירות, מוטבות הגלובליזציה, הנהנות מכוח עבודה זול בלי לשלם עליו את מחיר הקליטה החברתית הישירה באזורי מגוריהן.

יכולת מוגבלת, ייעוד אחר

על רקע שיקולים אלה, יכולתה של מדינת ישראל לקלוט הגירת פליטים בני עמים, תרבויות ודתות זרות לה היא מוגבלת מאוד. הסיבות לכך הן כדלהלן:

א. מדינת ישראל היא מדינה קטנה מאוד בשטחה, דלה מבחינת משאבי אדמתה, ומאוכלסת בצפיפות חריגה שכשלעצמה היא מייצרת מתחים חברתיים גבוהים.

ב. למרות צפיפותה, מדינת ישראל היא קטנה יחסית לשכנותיה ולרוב המדינות המפותחות גם מבחינת גודל העם שהקים אותה כדי להגשים בה את זכות הגדרתו העצמית כלאום.

ג. כמדינה שנועדה להחזיר לעם היהודי את זכות הגדרתו העצמית בארצו ובציביליזציה שלו על יסוד של רוב יציב, היא חייבת לקלוט עלייה של בני עמה ולהקדיש למטרה זו את מרב כושר הקליטה המוגבל שלה. חייבים להדגיש: זהו צורך קיומי, במשמע זה שסיפוקו מתנה את עצם קיומה של המדינה, שעדיין לא זכתה בהכרה מלאה ויציבה בזכותה להתקיים.

ד. כמדינה קולטת עלייה הנאבקת על זכותה להתקיים בין עמי המזרח יש בישראל מתחים חברתיים-תרבותיים עדתיים, דתיים ולאומיים יוצאי דופן במספרם ובעוצמתם. היא נמצאת למעשה במצב של כמה מלחמות תרבות סמויות הגולשות מפעם לפעם לצורות שונות של סכסוכים אלימים, שעה שקיומה כמדינה מותנה בסולידריות לאומית בסיסית.

מכל הבחינות הללו מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה יצירת עוד מיעוט חברתי-תרבותי-דתי שונה במידה מרבית מכל מיעוטיה, נוסף על אלה שכבר קיימים בה. המסקנה הנובעת מכאן היא שפליטים מארצות האסלאם העוינות אותה אין היא יכולה לקלוט כלל, ומספר הפליטים האפריקנים שהיא יכולה לקלוט בלי לגרום לעצמה נזק בלתי הפיך אינו עולה על כמה מאות, שאותם ניתן לפזר כדי למנוע את התארגנותם (המכוונת או הטבעית) כקבוצת מיעוט אינטרסנטית נבדלת.

השוואה מוסרנית מופרכת

מחייבי קליטת כל הפליטים שנכנסו למדינת ישראל ללא רשות חוקית מגייסים לשם כך נימוק מוסרני. לטענתם קליטה גורפת זו מתחייבת מכוח "מוסר היהדות" האוניברסלי, ובייחוד מכוח ניסיונו ההיסטורי של העם היהודי כעם של פליטי שואה שנזקק לעזרת עמים ומדינות והוא מאשים אותם על כך שהם מנעו את עזרתם ממנו כשהוא נזקק לה.

על מידת חובתו של העם היהודי על פי "מוסר היהדות" הגלום בהלכה כבר נאמר לעיל כל הראוי להיאמר: מדינת ישראל מוגבלת על ידי אחריות הממשלה לעמה. אשר להשוואה בין תלונת העם היהודי על אומות העולם לתלונות הפליטים שמדינת ישראל מסרבת לקלוט, התשובה היא שההשוואה אינה תופסת משום בחינה.

תלונת העם היהודי על יחס העמים אל פליטיו בימי השואה לא הופנתה אל כל עמי העולם, ואינה מופנית אליהם כיום. היא מופנית אל העמים שהשתתפו במלחמת העולם השנייה שעל רקעה התחוללה השואה. זאת באשר האחריות למלחמה ולשואה מוטלת עליהן במישרין או בעקיפין. העם היהודי היה בן בריתם של העמים שגרמניה הנאצית יצאה נגדם למלחמה. מבחינת גרמניה הנאצית, העם היהודי היה האויב העיקרי שעליו הכריזו מלחמה, והיא ראתה את השמדתו כמטרתה העליונה. מנגד, חיילים יהודים לחמו בכל הצבאות שנלחמו נגד גרמניה הנאצית, ובמסגרת הצבא הבריטי אף פעלה בריגדה של חיילים יהודים מארץ ישראל. למרות זאת רוב העמים שנכבשו על ידי גרמניה הנאצית שיתפו פעולה עם רצח העם היהודי בארצותיהם, והמדינות שנלחמו בגרמניה הנאצית גילו יחס אנטישמי הן כלפי אזרחיהם היהודים, הן כלפי יהודי המדינות שגרמניה כבשה.

ראוי לציין בהקשר זה בייחוד את העובדה שאנגליה סגרה בזמן המלחמה ואחריה את דרך המילוט של פליטי העם היהודי לארץ ישראל שבה ישבו אחיהם בני עמם שרצו להצילם, והיא נמנעה מלהפציץ את מחנות ההשמדה ואת מסילות הרכבת המוליכות אליהם אף על פי שמטוסיה הפציצו בהתמדה מטרות צבאיות ואזרחיות בגרמניה כנקמה על הפצצותיה. ראויה להיזכר גם העובדה שארצות הברית מנעה מאזרחיה היהודים להושיט עזרה לאחיהם באירופה, על ידי כך שאיימה כי הללו יישלחו למחנות ריכוז כנתיני ארץ אויב. זאת על אף שיהודי ארצות הברית יכלו ורצו לעשות זאת למען אחיהם. ועוד: על סף מלחמת העולם השנייה סירבו מדינות העולם, מסיבות אנטישמיות ברורות, לקלוט אפילו מספר מוגבל של פליטים יהודים מגרמניה. סירוב זה היה בו משום הרשאה גלויה לגרמניה לעשות ביהודיה כרצונה בלי שתיענש על מעשיה.

העם היהודי למד אפוא מניסיונו במלחמה ובשואה שבמאבקו על שרידתו ועל זהותו אין הוא יכול להישען על שום עם מלבד על עצמו. זה היה הלקח העיקרי מן השואה שהביא להקמתה של מדינת ישראל. הלקח השני היה שהעם היהודי חייב לשמור על מדינתו מכל משמר כדי למנוע שואה שנייה שעדיין אורבת לו, פן יזדקק שנית לעזרת העמים שעמדו על דמו. נוסיף בהקשר זה שהעזרה הנדיבה שמדינת ישראל מקבלת מאז היווסדה מארצות הברית ומגרמניה מותנית ביכולתו של העם היהודי להגן על עצמו: להדוף את אויביו ולגמול לעוזריו במידה העושה את עזרתם כדאית להם.

את הלקח הזה צריכים להפנים גם מנהיגי הפליטים המבקשים מקלט במדינות המפותחות. בעייתם לא תיפתר גם במדינות הגדולות והמבוססות שעדיין מוכנות לקלוט חלק מהם. הפתרון הנכון והשלם לבעייתם יימצא רק אם הם יגלו דרך לשנות את המצב במדינותיהם. למטרה זו הם גם יוכלו לקבל עזרה הרבה יותר יעילה מכל המדינות המפותחות – ובכלל זה מדינת ישראל שכבר הוכיחה את יכולתה הייחודית לתרום למדינות לא מפותחות בתחום הפיתוח החקלאי, המדעי-טכנולוגי והרפואי.

גיבורים על חלשים

ולבסוף: נשיאת בית המשפט העליון טוענת כי "פסקת ההתגברות", שנועדה לבטל את התנגדות בג"ץ לגירוש ה"מסתננים", נועדה בעצם למנוע מבית המשפט העליון את מילוי תפקידו להגן על החלשים מפני עריצות הרוב. זוהי צדקנות-כזב מקוממת: על בסיס חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהוא חוק קפיטליסטי מובהק, מגונן בית המשפט העליון אך ורק על החזקים המסוגלים לממש את זכויותיהם בממונם.

קביעה זו נכונה גם בסוגיית "המסתננים". החלשים שעל זכיותיהם בית המשפט העליון נדרש לגונן הם אזרחי ישראל העניים, תושבי שכונות המצוקה שמסתנני העבודה נקלטים בהן והופכים אותן למוקדים של פשיעה אלימה. אך עליהם ועל זכויותיהם בית המשפט העליון אינו מגונן. להפך. הוא מפקיר אותם ביודעין לעריצות המיעוט. הגנתו על מסתנני העבודה אינה נובעת מחולשתם. לא על זכויותיהם בג"ץ מגונן בעצם, כי אם על זכויות פטרוניהם מן השמאל האקדמי העשיר המגוננים על מסתנני העבודה בשל האינטרסים המעמדיים שלהם: הם אינם נדרשים לקלוט את מסתנני העבודה בשכונותיהם, אך הם נהנים מעבודתם הזולה, ובעיקר מגוננים על מעמדם באקדמיה הבינלאומית הליברלית. זהו גם האינטרס הגלוי שביסוד החלטת בג"ץ התואמת את הפרשנות הליברלית של החוק הבינלאומי בסוגיית הפליטים.

פרופ' אליעזר שְבַיד הוא הוגה דעות, מחנך וחוקר מחשבת ישראל, הציונות והספרות העברית. חתן פרס ישראל בחקר מחשבת ישראל לשנת תשנ"ד.

קרדיט תמונה ראשית:

Taken by BlueHorizon מוויקיפדיה העברית