שקיעת ברירה

פרידה מקול צלול וחיוני: צ'רלס קראוטהמר ומאמרו על ימי אובמה

בחודש אוגוסט 2017 חדלה נוכחותו של צ'רלס קְרַאוּטְהַמֶר בתקשורת. בהתחלה המשיכו חסידיו הרבים באמריקה, בישראל ובארצות מערביות אחרות, לחכות. הם ציפו בכל רגע לשובו בטור הקבוע שלו בוושינגטון פוסט, או אולי באחד מכתבי העת כמו קומנטארי או הוויקלי סטנדרט; או ששוב אפשר יהיה לראות אותו באחד הפאנלים של פרשני רשת פוקס. עד שהתברר שזה לא יקרה בזמן הקרוב, ובפברואר השנה הוא שיגר מסר לקהל הרב שלא הבין מדוע נעלם. הוא חלה בסרטן, הוא בתהליך התאוששות והחלמה, והוא מבטיח לחזור. אבל כעבור ארבעה חודשים, בתחילת יוני השנה, העביר צ'רלס קראוטהמר את ההודעה העצובה ביותר, שהיה בה נופך של תבוסה בקרב הרואי: "חוששני שאני חייב לספר לכם עכשיו שהגורל רצה אחרת, הוא חרץ לגבי מסלול אחר… רופאיי אומרים לי שההערכה האופטימית ביותר היא שנותרו רק שבועות מעטים לחיות. זהו גזר הדין הסופי. תם הקרב".

ההודעה הזו הייתה יותר מאשר דיווח אמיץ על מצבו הסופני של הכותב הגדול. היא דמתה לדיווח אחרון על נפילתו הקרובה של מבצר. קווי ההגנה של השקפת עולם שמרנית אך למעשה ליברלית וחופשית אמיתית הפכו פרוצים יותר עם לכתו של קראוטהמר. אף שהיה צעיר כמעט ב-25 שנה מהדור הראשון של הניאו-שמרנים, יש בו מהמאפיינים של הדור ההוא, ובמידה מסוימת הוא שייך אליו יותר מאשר לעמיתיו, הכותבים והעורכים של הדור השני. הוא בתווך שבין נורמן פודהורץ לג'ון פודהורץ, בין ארווינג לביל קריסטול. קראוטהמר עוד הספיק לעבור את המסלול הקלאסי של מי שמתחיל בנעוריו בשמאל – בדרך כלל שמאל עם נטייה רדיקלית – ועובר בשלב מסוים לאגף השמרני. אך זו בדרך כלל לא השמרנות העמוקה של הרפובליקנים אלא תערובת של ערכים ליברליים, סובלנות, ניציות בתחומי חוץ וביטחון ואמונה נלמדת ונרכשת בכלכלת השוק החופשי. היו בין ותיקי הדור הראשון של הניאו-שמרנים שהגדירו זאת ביתר פשטות: יהודי עם השקפת עולם ניצית.

קראוטהמר היה בן 68 במותו. הוא נולד בניו-יורק אך גדל בקנדה ולמד באוניברסיטת מק'גיל במונטריאול. הוא למד רפואה, אחר כך התמחה כפסיכיאטר. בתחילת דרכו מעטים ידעו שהכותב המבריק משותק מהצוואר ומטה. האסון אירע לו בתקופת לימודיו בבית הספר לרפואה בהארוורד כאשר קפץ לבריכה. הוא היה במסלול של התערות בממסד של המפלגה הדמוקרטית בימי קרטר ומונדייל. מרטין פרץ, עורך הניו ריפבליק, גאל אותו מייסוריו הדמוקרטיים בתחילת שנות ה-80. ג'ון פודהורץ, עורך קומנטארי, סיפר בטור לזכרו של קראוטהמר על הפגישה הראשונה שלו איתו, כיצד פלט במשפט קצר וקולע את השקפת עולמו על מדינת ישראל. ג'ון ישב עם מרטין פרץ וקראוטהמר במסעדה, ואחד מנכבדי העדה בוושינגטון עצר ליד השולחן – כמובן, כדי להתלונן על ישראל. זה היה היום שבו ישראל סיפחה את רמת הגולן (דצמבר 81'), פעולה שנתפסה כרעה ביותר על פי המוסכמות של וושינגטון. "בבקשה, תגיד לי שאפילו אתה לא מסוגל להגן על זה", הוא פנה לפרץ. זה אמר מה שאמר, אבל קראוטהמר חתך: "ישראל עושה את מה שהיא חייבת לעשות. בדיוק כמו ארצות הברית".

קראוטהמר תמיד התייצב בהיגיון החותך שלו להגנת ישראל, ואפשר להגיד בביטחון שקולו הצלול והעוצמתי חסר עכשיו בוויכוח האופף את העולם היהודי סביב חוק מדינת הלאום. מעבר לטורים הרבים שכתב בקריירה עיתונאית שנמשכה יותר מ-35 שנה, היו לו גם כמה מאמרים גדולים מכוננים. הוא נחשב כמי שניסח את ההשקפה שמאחורי מדיניותו של רונלד רייגן ב-1985. אז דחף לאימוץ מדיניות ברורה שתצא ממגבלות הדטאנט וההכלה שאפיינו את ממשל ניקסון והפכו לסוג של פייסנות בימי קרטר; כלומר, לאמץ מדיניות אנטי-קומוניסטית ברורה שתביא לנסיגת ברית המועצות. ארצות הברית עמדה אז על שתי רגליים מוצקות, וההשקפה הניאו-שמרנית, הניצית, הייתה משותפת לזן חדש של רפובליקנים ולאגף שלם במפלגה הדמוקרטית. בקרב הדמוקרטים ניתן היה להישען על דמויות כמו הסנטור הנרי (סקופ) ג'קסון ושגריר ארה"ב באו"ם דניאל פטריק מויניהן. במפלגה הדמוקרטית של היום לא נשאר כמעט זכר לאגף הניצי הזה, שקראוטהמר הזדהה איתו.

זה אולי הרקע הפוליטי ההיסטורי למאמר הגדול מאוקטובר 2009, שפורסם אז ב'וויקלי סטנדרט' ומובא כאן בתרגומו של צור ארליך. מאמר זה, שיש לקרוא מתוך הבנת ההקשר ההיסטורי המקורי אך הוא בעל ערך רב גם היום, הגדיר לרבים את המהלך האסטרטגי של הנשיא ברק אובמה. קראוטהמר זיהה בשלב מוקדם את התהום הפעורה בין אובמה לקודמיו הדמוקרטים, כולל ביל קלינטון. הוא הגדיר את המהות של מדיניות אובמה כמהלך מחושב של שקיעה אמריקנית מרצון.

אין אזור שחווה את תוצאות הנסיגה האמריקנית יותר מהמזרח התיכון. אפשר לומר שאוכלוסיית המוסלמים באזור, כולל הפלשתינים, הייתה בשר התותחים של תפנית אידיאולוגית אסטרטגית חסרת תקדים. תושבי חלבּ ופריז הם העדים הטובים ביותר ל"דוקטרינת אובמה". בתמצית, אובמה מסר את מפתחות המזרח התיכון לידי האיראנים והרוסים.

מאמרו הגדול של קראוטהמר נותן קו התחלה חיוני מאין כמוהו להבנת אי-הנחת והתהפוכות המאפיינים את אמריקה של הנשיא טראמפ כחלוף כמעט עשור שנים. הנשיא אובמה היה עסוק באותה עת בניסיון ההתקרבות שלו לאיראן. חודשים מעטים קודם לכן עלה לרגל לקהיר, לשאת שם את נאומו הזכור לעולם המוסלמי. הוא ביקר אצל ארדואן, על ישראל דילג. התעלם משוועת העם האיראני המתקומם ברחובות. הוא התבטא בפומבי על זכותה של איראן להעשיר אורניום וכפר בתפיסת העולם של "הייחודיות האמריקנית".

ניסיונו של טראמפ להפוך את המגמה – במדיניות החוץ שלו כמו גם בחזרתו לכלכלת צמיחה – יכול להסביר חלק מהקיטוב הפוליטי המסוכן בארצות הברית של היום. אך יש זרמים חברתיים עכורים שמתפרצים היום, שגם קראוטהמר התקשה לנווט בתוכם כאשר התברר שעלייתו של טראמפ היא עובדה פוליטית חדשה.

אמנון לורד

שקיעת ברירה

צ'רלס קראוטהמר

כשאמריקה מוותרת מדעת על ההגמוניה, היא מבקשת שזו תינטל בידי "הקהילה הבינלאומית" הפיקטיבית או הפארסה המכונה או"ם. טוב זה לא יביא

וויקלי סטנדרט, 19 באוקטובר 2009

שַבְשבת חוכמת-ההמון שוב התבייתה על מצב-רוח של חרדה מפני שקיעתה הקרבה של ארצות הברית. התיאוריות חדשות, הסיסמאות נושנות: התפשטות-יתר אימפריאלית. אסיה המתעוררת. העולם שאחרי אמריקה. הכוחות הבלתי נמנעים הכופים על ההגמון העולמי להצניע לכת.

בצד השני של מתרס הוויכוח נמצאים מעטים – בולט ביניהם ג'וזף ג'ופה, במאמר שפרסם לאחרונה ב'פורין אפיירז' – המתנגדים לאופנת השעה ובטוחים שארה"ב עודנה המעצמה שאין לה תחליף. הם מציינים שנבואות השקיעה הן מחזוריות; שעליית סין (ואולי הודו) היא רק הגרסה העכשווית של הפניקה מפני יפן בשלהי שנות השמונים, או של גל הפסימיות שקדם לה ושהיטיב לבטאו ז'אן פרנסואה רבל בספרו 'איך דמוקרטיות אובדות'.

מתנגדי תזת השקיעה טוענים, למשל, שהפחד מפני סין מנופח. הוא מבוסס על ההנחה הבלתי-סבירה כי כלכלת סין תצמח עד בלי די; מתעלם מתופעות לוואי מצטברות כגון זיהום סביבתי (שאפשר להתעלם ממנו כשהצמיחה מתחילה מקו זינוק נמוך מאוד, אך כעבור זמן הוא הופך את הצמיחה לקשה עד חנק); ומזלזל בהשלכות הבלתי-נמנעות של מדיניות הילד-האחד, המבטיחה כי סין תזדקן לפני שתתעשר. וממש כמו שעליית סין היא אקסטרפולציה של מגמות כלכליות עכשוויות, שקיעתה של ארה"ב היא אקסטרפולציה של מצב הרוח החרדתי והפסימי במדינה מותשת ממלחמה ואחוזה בצבת מיתון חריף.

אלה מקוננים, אלה מפריכים – ולי יש תזה פשוטה משלי: לשאלה אם אמריקה נתונה בשקיעה אי אפשר לענות בכן או לא. אין פה כן ולא. שתי התשובות אינן נכונות, משום שההנחה כי ההיסטוריה עשויה מסלולים קשיחים, ידועים מראש, יצירי כוחות חיצוניים בלתי נשלטים, היא הנחה שגויה. העתיד אף פעם אינו כתוב מראש. לארה"ב של היום, השקיעה איננה מצב נתון. היא שקיעת ברירה. כיום, עשרים שנה לאחר היווצרותו של עולם מדיני חד-קוטבי עם נפילת ברית המועצות, ארה"ב היא המחליטה אם פניה לוויתור על ההגמוניה שלה או לשמירה עליה. שקיעה או המשך העליונות – בידינו הבחירה.

לא תמיד שקיעתה של מעצמה נתונה לבחירתה. שקיעתה של בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה גזירת גורל – כמו גם שקיעת מעמדה של אירופה כולה, שלאורך מאות שנים הייתה הכוח המוביל בעולם. ההתאבדות הציוויליזציונית שאנו מכנים מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה, והתשישות הפיזית והפסיכולוגית בעקבותיה, הפכו את המשך הדומיננטיות של אירופה לבלתי-אפשרי, ואת שקיעתה לבלתי-נמנעת.

תוצאת הקריסה-שלא-מבחירה של אירופה הייתה העליונות-שלא-מבחירה של ארה"ב. אנו – שלינקולן קרא לנו פעם "כמעט העם הנבחר" של אלוהים – הצלנו פעמיים את אירופה לא כדי שנקום מהעפר כאחד משני ההגמונים העולמיים. נכנסנו למלחמות העולם כדי להגן על עצמנו ולהציל את הציוויליזציה. הדומיננטיות שלנו אחרי מלחמת העולם השנייה לא הייתה בגדר שאיפה. גם לא הדומיננטיות הגדולה אף יותר שנפלה בחלקנו אחרי נפילת הגוש הסובייטי. אנחנו תופעה גיאו-פוליטית נדירה שבנדירות: ההגמון-במקרה, ובהתחשב בהיסטוריה הבדלנית שלנו ובהיותנו נטולי כל יצר אימפריאלי, ההגמון-בעל-כורחו; ועכשיו, אחרי כמעט-עשור של מאמץ-יתר בעקבות 11 בספטמבר, בעל-כורחנו יותר מתמיד.

וזה מוביל אותי לטענתי השנייה: אנו האמריקנים, העומדים בפני הבחירה אם לשמור על הדומיננטיות שלנו או לוותר עליה בהדרגה, במתכוון, ברצון ולמען האמת גם בהקלה – פנֵינו אל האפשרות השנייה. עליונותו הנוכחית של המחנה הליברלי-פרוגרסיבי בארה"ב – בידיו הבית הלבן, הרוב בשני בתי הקונגרס, והשליטה בתקשורת ובתרבות הגבוהה – העלתה אותנו אל דרך השקיעה. כך הוא באשר למדיניות החוץ – וגם באשר למדיניות הפנים. הן אפילו מתמרצות זו את זו באופן המבטיח את התוצאה האמורה.

*

מדיניות החוץ הנוכחית של ארה"ב היא תרגיל בהתכווצות. ראשיתה בערעור התשתית המוסרית של הדומיננטיות האמריקנית. בשטרסבורג נשאל הנשיא אובמה על החריגות (אקספציונליזם) האמריקנית, התפיסה העצמית של ארה"ב כאומה יוצאת מן הכלל לטובה. תשובתו? "אני מאמין בחריגות האמריקנית, בדיוק כפי שמן הסתם הבריטים מאמינים בחריגות בריטית והיוונים מאמינים בחריגות יוונית". תגובה מעניינת. כי אם כולם יוצאים מן הכלל, אף אחד לא יוצא מן הכלל.

ואכן, בהמשך מסע החאג' שלו משטרסבורג דרך פראג לאנקרה, לאיסטנבול, לקהיר ולבסוף לעצרת האו"ם, אובמה צייר תמונה של אמריקה חריגה למדי – חריגה במצפונה הדַלַּקְתי המייסר אותה, חריגה ברגשות האשם שלה על יחסה לאומות ועמים אחרים. במידות משתנות של ישירות ועקיפות הגיש אובמה נגד מדינתו שלו כתב אישום בעוונות יהירות, זלזול והתעלמות (כלפי אירופה), התעמרות בילידים, עינויים, הפצצת הירושימה, הפעלת גואנטנמו, חד-לאומיות, וחוסר כבוד כלפי העולם הערבי.

אכן כתב אישום נאה, שתוצאתו העיקרית ערעור ממשי של כל הנמקה מוסרית פוטנציאלית למנהיגותה העולמית של ארה"ב, ואף של עצם הביטחון המוסרי הדרוש לכל אומה שמבקשת להצדיק את מעמדה באוזני עצמה ובאוזני אומות אחרות. על פי המעמד החדש, אמריקה שהֵפֵרה את המנדט השמיימי, אם היה לה כזה אי פעם, נדרשת להרכין ראש ולבקש לה מקום צנוע יותר בין האומות, לא מעליהן.

אלא שכאן נולדת השאלה: כיצד אמור העולם החדש הזה למשול בעצמו? איך אמורה המערכת הבינלאומית לתפקד?

הנרי קיסינג'ר אמר פעם ששלום אפשר להשיג רק באמצעות הגמוניה או מאזן כוחות. ההגמוניה, כאמור, כבר לא בעניין. כדברי אובמה בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם, "אומה אינה יכולה לשלוט על אומה אחרת, ולא ראוי אפילו שתנסה לעשות זאת" (המילה "יכולה" במשפט הזה פשוט נהדרת). אבל לא רק ההגמוניה יצאה מהאופנה. על פי אובמה, "שום מאזן כוחות בין מדינות לא יחזיק מעמד".

בהמשך דבריו גינה הנשיא את הרעיון שקבוצת מדינות תתנשא מעל היתר – וכוונתו, מן הסתם, הייתה למועצת הביטחון, לג'י-20 ולשותפות בין מדינות המערב. כדי שלא יישאר ספק הוקיע "התאגדויות של מדינות ששורשן בשסעים מימי מלחמה קרה שעברה מזמן מהעולם", משום ש"אין להן שום משמעות בעולם המרושת של ימינו". מה זה אומר על נאט"ו? על הבריתות שלנו עם יפן ועם קוריאה הדרומית? או אפילו על האיחוד האירופי?

אלו הבלים. אבל הבלים מזיקים. הבלים עם משמעות. הם משקפים תפיסה שעל פיה הסמכות הלגיטימית היחידה במערכת הבינלאומית היא זו הנובעת מ"קהילת האומות" כמכלול. פירוש הדבר, כמדומני, הוא פעולה של קהילה זו באמצעות הכלים האוניברסליים ביותר, כגון, שוב כמדומני, האו"ם ושלל סוכנויותיו. ומן הטעם הזה, כאשר אמר אובמה כי אלו המפקפקים "באופי ובמטרה" של ארצו צריכים לראות מה עשתה אמריקה החדשה הזו, קרי אמריקה הליברלית, בתשעת החודשים האחרונים – הוא ציין יוזמות משיבות-לגיטימציה כגון תשלום חובות של האו"ם, חידוש הפעילות סביב הצהרות והסכמים אוניברסליסטיים ריקים מתוכן, והצטרפות לגופי או"ם אורווליאניים כגון מועצת זכויות האדם.

מחוות אלו לא חמקו מעיני העולם. ועדת פרס נובל התמוגגה מהמגמה הרדיקלית החדשה של מדיניות החוץ האמריקנית. בדברי ההסבר לבחירתו כחתן פרס נובל לשלום הוא הוצג כמי ש"יצר אקלים חדש" ביחסים הבינלאומיים, שבו "הושב לדיפלומטיה הרב-צדדית מעמדה המרכזי, תוך הדגשת התפקיד שיכולים למלא האו"ם ומוסדות אחרים".

כמובן, הרעיון כי "הקהילה הבינלאומית" תפעל באמצעות האו"ם – פיקציה ופארסה, בהתאמה – לאכוף נורמות התנהגות ולשמור על היציבות הוא אבסורד מוחלט. לכן אני חושד שהוא בעצם רק מטאפורה לעולם המנוהל בידי מין התארגנות רב-קוטבית לא של מדינות-לאום אלא של קבוצות רב-מדינתיות המפעילות גופים רב-צדדיים – חלקם ממוסדים (כגון הוועדה הבינלאומית לאנרגיה אטומית), חלקם גופי אד-הוק (כגון קבוצת 5+1P למשא ומתן עם איראן).

אך תהיה אשר תהיה צורתו הביזארית של המבנה הרב-צדדי או האוניברסלי שחזון זה מייחל כי ישמור על הסדר העולמי, ברי כי ההגמוניה – וההגמוניה האמריקנית בפרט – תצטרך להתפטר מתפקידה.

*

ויתור זה על הבכורה איננו חדש לגמרי. האינטרנציונליזם הליברלי שהנהיגו ממשלי המרכז-שמאל של קלינטון בשנות התשעים, כלומר בראשית העידן החד-קוטבי בעולם, היה אמביוולנטי משהו כלפי ההגמוניה האמריקנית, אף כי הוא עוד אִפשר לארה"ב לראות את עצמה כ"אומה שאין לה תחליף", כדברי שרת החוץ דאז מדלן אולברייט. האינטרנציונליזם הקלינטוני אכן שאף להגביל את עוצמתה של ארה"ב, באמצעות אזיקתו של הגוליבר האמריקני בשלל בריתות, הסכמים ואמנות בינלאומיות. הגבלה עצמית מכוונת זו של ארה"ב בידי ממסדים ונורמות בינלאומיים נבעה מהתפיסה שהכוח משחית ושכבלים בינלאומיים ירסנו את נטיות היהירות ושאפתנות-היתר ויהפכו את ארה"ב העקשנית לאזרחית טובה של הקהילה הבינלאומית.

האינטרנציונליזם הליברלי העכשווי שונה. אין הוא שמאל-מרכז, כבימי קלינטון, אלא שמאל-שמאל: אינטרנציונליזם של השמאל הליברלי. בחשדנותו כלפי הדומיננטיות האמריקנית, בסלידתו ממנה, הוא מרחיק לכת שבעתיים מגלגולו הקודם, הקלינטוני. לדידו של הליברליזם החדש, אם אפשר לקרוא לו כך, הסיבה לוותר  על הכוח אינה החשש של חוגי קלינטון כי הכוח עלול להשחית גם טובים כמונו, כי אם האמונה שארה"ב פגומה במהותה וחוטאת מלידתה ועל כן אין היא ראויה להחזיק בכוח כלל-עולמי והפקדתו בידיה מסוכנת.

בעיני הליברליזם החדש, העניין אינו רק שהכוח משחית. העניין הוא שארה"ב עצמה מושחתת; היא רקובה מן היסוד, וההיסטוריה שלה מוכיחה זאת. בנאום מפורסם שנשא בפילדלפיה בענייני גזע דיבר אובמה על "הברית הלקויה" של ארצות הברית, ומוטיב זה שב והדהד ביתר שאת בכל נאום חשוב של הנשיא על מדיניות חוץ, בייחוד אלה שנשא על אדמת נכר (שלא במפתיע, שהרי את האמריקנים עצמם הרעיון מלהיב פחות).

והיות שאנו אומה לקויה כל כך, אין לנו שום זכות להכתיב את הערכים שלנו לאחרים. בחוצות טהראן נורים מפגינים המבקשים חירות ותו לא, אך נשיאנו נוצר את לשונו בגלל – כפי שהוא מודה בגלוי – עוונותיה של ארה"ב כלפי איראן (כנראה כוונתו למעורבות בהפיכה ב-1953). חסרונותינו כה גדולים, וחטאינו בארצנו ומחוצה לה כה חמורים, שאין בסיס מוסרי שיצדיק את אחיזתנו בהגמוניה עולמית.

*

מגמות יסוד אלו של הליברליזם החדש אינן רק תיאוריה. יש להן השלכות אסטרטגיות. אם עד כה מילאנו את תפקיד ההגמון העולמי בחוסר לגיטימיות, כי אז כדי להשיב לעצמנו מקום לגיטימי במערכת הבינלאומית עלינו להשיב לנו את סמכותנו המוסרית. והשבה של מרחב מוסרי דורשת ויתור על מרחב אסטרטגי שנתפס או הוחזק שלא כשורה.

בשטח מתבטא הדבר בכמה סוגים של נסיגה אסטרטגית, שהבולט בהם הוא היפוך מגמות שהוכתמו ולו בשמץ של חד-צדדיות אמריקנית או נבדלות אמריקנית. וכך, למשל, אין עוד "מלחמה גלובלית בטרור". אין מדובר רק בביטול הביטוי הזה, או רק בכך שהשר לביטחון פנים המיר את המילה "טרור" בביטוי "אסונות מעשה ידי אדם". עצם הרעיון שהמדינה שלנו והציוויליזציה שלנו נתונות במאבק דמים גלובלי נגד הג'יהאד הורד מן הפרק אף הוא.

התוצאות כבר כאן. במסגרת החזרה אל הנורמליות שלפני 11 בספטמבר – אל העמדת הפנים של נורמליות ליתר דיוק – המאבק בטרור הועבר מן התחום הצבאי אל התחום האכיפתי. אסירים בכירים מאל-קאעידה, למשל, ייחקרו מעתה לא בידי סוכנות הביון המרכזית ((CIA אלא בידי הבולשת הפרדלית (FBI), ממש כמו שתגובתנו למתקפה על המשחתת 'קוֹל' בעָדֶן שנה לפני 11 בספטמבר, מתקפה מלחמתית לכל דבר, הייתה משלוח סוכני בולשת פדרלית לתימן.

הנה, במסע מסביב לעולם, תוצאותיה של ההתכווצות-מרצון בחודשים ראשונים אלה של ממשל אובמה:

* ביטול חד-צדדי של הסכמי ההגנה מטילים בינינו לבין פולין וצ'כיה – נסיגה המתפרשת בכל רחבי מזרח אירופה, עד אוקראינה ועד גיאורגיה, כאיתות לכך שארצות הברית מוותרת לרוסיה על מרחב-ההשפעה האסטרטגי הישן שלה.

* חוסר החלטיות לגבי אפגניסטן – אמביוולנטיות קולנית סביב המשימה האמריקנית באפגניסטן ובחינה רצינית של אסטרטגיות מינימליסטיות שהמפקדים בשטח דיווחו לנשיא שאין להן שום סיכויי הצלחה. בקיצור, בחינה רצינית של נסיגה אסטרטגית באפגניסטן, חודשיים בלבד אחרי שהנשיא הכריז על המשימה שם כ"מלחמת אין ברירה", שעלולה להיות הרת אסון לפקיסטן השכנה.

* בעיראק, נחישות לסיים את המלחמה על פי לוח זמנים נוקשה, עם עניין שואף לאפס לקטוף את פירותיה של הצלחה שעלתה בדמים רבים – כלומר להשתמש בהסכם המסגרת האסטרטגי שלנו להפיכת עיראק לשותף אסטרטגי ולעוגן של השפעה אמריקנית באזור הפחות-יציב בעולם. עיראק היא נכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה  – אפשר להתווכח עד מחרתיים אם המחיר ששילמנו עליו היה מוצדק – אך נראה שלממשל אין שום כוונה לנצל אותו, אלא הוא נחוש לבצע יציאה סופית ומלאה.

* בהונדורס, שוב בגלל מה שמתואר כחטאינו האימפריאליסטיים בעבר, אנו תומכים בשליט אוהד צ'אבס המנסה להאריך את כהונתו שלא כחוק לאחר שהודח בידי הרשויות הלגיטימיות של מדינתו – מבית המשפט העליון עד הקונגרס הלאומי – בשל הפרות חמורות של החוקה.

הליברליזם החדש ימחה על הצגת הדברים. הוא יאמר שלמרות הרטוריקה שלו, מעייניו נתונים לא לרפורמת מוסר אלא להשגת יתרון אסטרטגי אמיתי לארצות הברית, מתוך הנחה שהיהירות, הזלזול והחד-צדדיות שלנו הם הסיבות לכך שאיננו זוכים לשיתוף פעולה בשורת נושאים חשובים מצד, למשל, רוסיה, איראן, קוריאה הצפונית ואפילו בני בריתנו באירופה. לפיכך, אם נתרסן נשתנה ונצטמצם מרצון – אם ניעשה שותפים שווים למדינות שכוחן ודאי קטן משלנו – נזכה במעמד מוסרי גבוה ונקדם את העולם לעבר מטרותינו שלנו.

זהו טיעון אסטרטגי, ואת ההשערה שביסודו אפשר לבחון באופן אמפירי. הבה נעיין בראיות שהצטברו לאורך תשעה חודשי השפלה עצמית.

כל הכריעה וההשתחוויה וההתנצלות והוותרנות לא הועילו לנו אפילו לשכנע את הוועד האולימפי הבינלאומי לארח אצלנו את אולימפיאדת 2016. לנוכח ההשפלה שחווינו בניסיוננו להשיג זוטה שכזו, אין זה מפתיע לראות כמה דלה היא הסחורה האסטרטגית הממשית שרכשנו במטבע רפיסותנו החדשה. ויתורים חד-צדדיים מצידנו והצעות לקידום הקשרים ללא תנאים לא הזיזו לכיווננו לא את איראן, לא את רוסיה ולא את קוריאה הצפונית. גם מדינות ערב, ואפילו הרשות הפלסטינית נטולת הכוח, לא הרעיפו עלינו מחוות התקרבות בעקבות הלחץ הכבד שהפעלנו בהתנדבות על ישראל. אפילו שותפותינו באירופה לא נקפו אצבע למשמע תחנונינו לסיוע נוסף באפגניסטן.

עצם הציפייה שהוויתורים הללו יניבו תוצאות מבלבלת. כך, למשל, הנשיא מציע צמצום רדיקלי בנשק הגרעיני, ואף העביר במועצת הביטחון של האו"ם, בישיבה בנוכחותו חסרת התקדים של נשיא אמריקני, החלטה בדבר מחויבות לפירוז העולם כולו מגרעין – זאת מתוך מחשבה כי כל עוד המעצמות הגרעיניות הקיימות לא יפרקו חלק מנשקן לא תהיה להן סמכות מוסרית לתבוע ממדינות אחרות להימנע מהתגרענות.

אלא שיהיו יתרונותיו של פירוק נשק גרעיני חד-צדדי, או אפילו דו-צדדי רוסי-אמריקני, אשר יהיו – המחשבה שהוא יוביל למחוות הדדיות מצד מדינות מסוגן של איראן וקוריאה-הצפונית היא פשוט ילדותית. מדינות אלו חפצות בפצצה לצורכי כוח, יוקרה, הפחדה, סחטנות ושימור המשטרים. רמת החימוש הגרעיני של המעצמות הגדולות אינה מעניינת אותם כהוא זה. אדרבה, הן איראן הן קוריאה הצפונית השיקו את תכניות ההתחמשות הגרעינית שלהן בשנות השמונים והתשעים, אותן שנים שארה"ב וברית המועצות (ואחריה רוסיה) היו נתונות בפירוק מאסיבי של נשקן הגרעיני.

בחירה מחושבת זו בנסיגות אסטרטגיות לצורך שיפור האווירה מבוססת על התקווה הנאיבית לעסקאות של רצון-טוב הדדי עם מדינות סוררות. על כן, אין זה מפתיע שיישומה של התיאוריה לא הניב שום התקדמות אסטרטגית. אך דבר זה, שהיה לעובדה אמפירית, לא ירתיע את הליברליזם החדש, משום שתכליתה העליונה של מדיניות החוץ שלו היא שארצות הברית תהיה הגמונית פחות, יהירה פחות, דומיננטית פחות.

זו, בקיצור, מדיניות חוץ שנועדה להוביל לשקיעתה של ארה"ב: להפיכתה לאומה אחת מבין רבות. עזר כנגדה לתכלית זו, בהתאמה מושלמת, היא מדיניות הפנים.

*

מדיניות הפנים, כמובן, אינה מיועדת לכרסום בכוחנו הבינלאומי. זו אינה התכלית שלה – אבל היא כזו תכל'ס. השקיעה תהיה תוצר לוואי, לא מכוון אך רב-עוצמה, של יומרת הליברליזם החדש להעביר את ארה"ב מהאינדיבידואליזם הדינמי המסורתי שלה אל המודל ההוגן יותר, אך הסטטי, של הסוציאל-דמוקרטיה האירופית.

אין זה המקום להשוואת היתרונות והחסרונות של שני דגמי הקפיטליזם – הסוציאל-דמוקרטי האירופי לעומת המודל האנגלוסקסי. יש הרבה מה לומר בשבח הגינותה וצדקתה-היחסית של הסוציאל-דמוקרטיה. אבל יש לה מחיר: ניעות חברתית מצומצמת, אבטלה מוגברת, פחות חדשנות, פחות דינמיות ו"הרס יצירתי", פחות צמיחה כלכלית.

ולכך יש השפעה על היכולת להקרין כוח. צמיחה כלכלית היא הלחם והחמאה של הדומיננטיות הבינלאומית. בה תלויה היכולת להחזיק כוח צבאי גדול, כזה המסוגל להקרין עוצמה אל כל קצווי תבל. האירופים עשירים ומפותחים אך כמעט אין להם יכולת כזו. הם בחרו מזמן להקדיש את משאביהם להחזקת מדינת רווחה עצומה. הוצאות הביטחון שלהם מזעריות, וכאלו הן, בהתאם לכך, גם היכולות הצבאיות שלהם. נתיבי הים שלהם פתוחים בחסדי הצי האמריקני, ונתיבי האוויר – בזכות חיל האוויר של ארצות הברית. חיילי המרינס האמריקני הם הנוחתים בחופים – לא רק במלחמה, אלא גם לצורך מתן שירותים חברתיים גלובליים כגון סיוע לנפגעי צונאמי. ארה"ב יכולה לעשות את כל זאת משם שהוצאות הביטחון שלה גבוהות לאין שיעור מאלו של כל תשע המדינות הבאות אחריה גם יחד.

אלו הן הנסיבות כעת. אך הן אינן סטטיות ואינן קבועות. המשכיותן מצריכה התחדשות מתמדת. סדר היום המוצהר של הליברליזם החדש הוא הרחבה אדירה של השירותים החברתיים: התערבות מאסיבית והוצאות מאסיביות בתחומי האנרגיה, הבריאות והחינוך. סכומי העתק הדרושים לכך ייגרעו, בהכרח, מהוצאות הביטחון – כפי שנעשה באירופה.

שינוי זה בסדר העדיפויות אינו היפותטי. הוא כבר התחיל. בשעה שמאות מיליארדי דולרים מורעפים כתמריצים וכהקצבות למערך אינסופי של מיזמי פְּנים, תקציב הביטחון מוקפא למעשה. כמעט כל משרדי הממשלה נהנים מהרחבת תקציבם, אך משרד ההגנה נדרש לעשות "בחירות קשות" – לחתוך בבשר החי של פעילותו, לבטל תוכניות של מערכות נשק מתקדם, לבחור בין מוכנות צבאית לבין מחקר ופיתוח, בין הצרכים השוטפים הדחופים לבין המענה לאיומי המחר הממשמשים לבוא.

קחו לדוגמה את ההגנה מפני טילים, תחום שארה"ב נהנית בו מיתרון טכנולוגי גדול, ואשר מהווה מפתח לשמירה על עליונות אמריקנית בתקופה המסתמנת כעידן הטילים הבליסטיים. חרב הקיצוצים אוכלת בתחום הזה. מספר כלי היירוט באלסקה, המגנים על ארה"ב מפני מתקפת טילים צפון קוריאנית, הופחת, ותוכנית הלייזר המוטס (הטכנולוגיה המבטיחה ביותר ליירוט בשלב ההאצה) צומצמה – בשעה שתקציב החינוך הפדרלי הוכפל בתוך שנה.

העדפה זו לטובין חברתיים על פני צורכי ביטחון ניכרת לא רק בתקציבים ובסדרי קדימויות של הקצאות. היא ניכרת, למשל, גם בהעדפתם של עניינים סביבתיים. כאשר ארה"ב אוסרת על עצמה לקדוח במרבצי נפט בים ובאזורים  הארקטיים, היא חוסמת לעצמה את גישה לכמויות נפט אדירות שיפחיתו את תלותה במעצמות נפט דוגמת איראן, ונצואלה ורוסיה, ואת תרומתה של אמריקה לעושרן ולעוצמתן. שוב, אפשר להתווכח על מידת צדקתו של הוויתור בתחום הביטחון למען איכות הסביבה. אבל אין להתכחש לכך שהאחד בא על חשבון משנהו.

שקלול-תמורות מסוג זה קיים גם בתחומים אחרים. מנהיגותה של ארה"ב בתחום החלל – סמל מלהיב לגדולתה של אמריקה, שהנשיא ג'ון קנדי, בזמנו, הבין לעומק והניף כדגל – מתכרסמת בהתמדה. עתה, כשכל מה שיש לו ריח של בוש נשקל מחדש, הרעיון לשוב לירח בעשור הבא מושלך לפח האשפה. מעבורת החלל תחדל לטוס מספטמבר הבא, והחלפתה בכלי חדש נבחנת מחדש ומעוכבת. כך תישאר ארה"ב נטולת יכולת לשוב אפילו לטיסות חלל במסלולים סמוכים לכדור הארץ – קל וחומר לא לירח. בשנים הבאות נהיה תלויים לחלוטין בתחום זה ברוסים, או אולי אפילו בסינים.

מעמדו של הדולר הוא סוגיה שחשיבותה מוחשית כמו גם סמלית. חזון הסוציאל-דמוקרטיה כרוך בהכרח בהגדלה עצומה של ההוצאות בתחומי הפנים, ובראש ובראשונה בתחום ביטוח הבריאות. סדר הגודל של עלות התוכניות הנשקלות עתה הוא טריליון דולר. ואם נקזז גימיקים תקציביים (כגון ההבטחות לקיצוץ חצי טריליון דולר בתוכנית ביטוח הבריאות מדיקייר, שלעולם לא יתגשמו), מאות מיליארדי דולרים יתווספו לגירעון המפלצתי שוועדת התקציבים של הקונגרס מעריכה בזהירות ב-7 טריליון דולר לאורך העשור הקרוב.

השפעת הדבר על הדולר כבר מורגשת, והיא עלולה להוביל להתמוטטות קטסטרופלית ו/או להיפר-אינפלציה. השליטה במטבע-העתודה העולמי היא נכס לאומי שאין לו תחליף. אך ככל שמחריפות האזהרות מפני התפוצצות החוב הלאומי מתרבים הקולות הקוראים להחלפת הדולר כמטבע העולמי – לא רק במדינות יריבות כגון רוסיה וסין, איראן וונצואלה, שהדבר מצופה מהן, אלא גם, בחודש שעבר, מפי יו"ר הבנק העולמי.

אין ארוחות חינם. מדינת הרווחה וההנאות הנלוות לה אולי נחשקות מאוד, אך יש להן מחיר – מחיר שייתבע מן הדולר, מההובלה שלנו בחלל, מההגנה מפני טילים, מהביטחון האנרגטי, מיכולותינו הצבאיות ומהקרנת הכוח העתידית שלנו.

אבל, כמובן, אם מדיניות החוץ של מישהו היא פסילת עצם הרעיון של עליונות בינלאומית, סדר-יום אזרחי-חברתי היונק את המשאבים הדרושים לשימור עליונות זו הוא בן-זוגה המושלם של מדיניות חוץ זו. הסינרגיה שורה ביניהם. הוויתור על העליונות בחוץ מניב את המשאבים הדרושים להגדלת הטובין החברתיים מבית. במינוח של שנות התשעים, הרחבת השירותים הממשלתיים ניזונה מהדיבידנדים של השלום – אלא שבהיעדר שלום, מדובר בדיבידנדים של התקפלות.

*

ופה קבור הכלב. לאירופים יש דיבידנד שלום ממשי, מפני שאנו מספקים להם את השלום. הם יכולים להרשות לעצמם מדינת רווחה בלי יכולת להגן על עצמם, כי הם יכולים להרשות לעצמם תלות בארצות הברית.

אז למה לא נעשה זאת גם אנו? כי מה שלאירופה הוא דקדנס – שקיעה תוך נוחות וביטחון יחסי – לנו הוא טמינת הראש בחול. אירופה יכולה לאכול, לשתות ולחגוג כי אמריקה מגינה עליה. לא כן אמריקה. אם נבחר בחיים קלים, מי יקום לשמור עלינו?

הפיתוי לוותר על עול ההנהגה ליווה את אמריקה תמיד. מסורת ההתערבות הבינלאומית שלנו היא צעירה. מסורת הבדלנות שלנו קשישה ועמוקה ממנה. אין היא נחלת השמאל האמריקני בלבד. כידוע, לאורך הדורות היא אפיינה דווקא את הימין האמריקני, עד שהסנטור ארתור ונדנברג המיר את "דתם" הבדלנית של חבריו הרפובליקנים בשנות הארבעים. עד היום הבדלנות היא אינסטינקט חוצה מפלגות.

לפני עשרים שנה, כאשר למרבה ההפתעה שוך המלחמה הקרה הוליד עולם חד-קוטבי ולא רב-קוטבי, החלה תקופת דומיננטיות השיא של ארה"ב, ובאמריקה היססו ליטול את השרביט. ההיסוס אחז לא רק בשמאל. בסתיו 1990, ג'ין קירקפטריק, גיבורת המאבק להפלת ברית המועצות, טענה כי בתום יובל שנים של מלחמה מאומצת בפשיזם, בנאציזם ובקומוניזם "הגיע הזמן לוותר על ברכותיו המפוקפקות של מעמד מעצמת-העל", לוותר על "המשאות החריגים" של העבר ו"לחזור לימים ה'נורמליים'". איננו צריכים עוד לשמש מעצמה מאזנת באירופה או באסיה. עלינו לשאוף, במקום זאת, להיות "מדינה נורמלית בעידן נורמלי".

רוב האגף השמרני בארה"ב דחה את הקריאה להתקפלות (פט ביוקנן היה יוצא מן הכלל שולי עד מאוד, שהעיד על הכלל). אך היא זכתה לתהודת מה בזרם המרכזי של הליברלים. תחילה, אמנם, רק תהודת מה. כאמור, האינטרנציונליזם הליברלי של שנות התשעים, גרסת המרכז-שמאל של קלינטון, לא ששה לאמץ את ההגמוניה העולמית במלואה, וניסתה לרסנה באמצעות היכבלות במגבלות חיצוניות. אך בכל זאת, למעשה, היא התערבה בעוז במלחמות הבלקן (בלי הסמכת מועצת הביטחון!), וקיבלה על עצמה בגלוי מעין תפקיד של מתווכת בינלאומי על תקן "המדינה שאין לה תחליף".

לא עוד. הליברליזם החדש מרחיק לכת הרבה מעבר לכך, וחותר להפוך את ארה"ב לעוד אחת מהמדינות בקהילה הבינלאומית – "בין שווים", אפילו לא "ראשונה" – ולממש סדר-יום חברתי-אזרחי ההולם זאת.

למה לא בעצם? למה לא לבחור בדרך הקלה והנוחה, ולהתחנף אל העולם בשרשרת של ויתורים, נסיגות והתקפלויות?

מפני שאף על פי שהגלובליזציה יצרה אצל חלקנו את האשליה שטבע האדם השתנה, זו רק אשליה. הזירה הבינלאומית נותרה במצב הטבעי ההובסיאני, שבו מדינות שואפות מטבען לעוצמה. אם נוותר מרצוננו על רוב עוצמתנו, אחרים לא ילכו בעקבותינו. הם ימלאו את הרִיק. יחסי הכוחות יתהפכו באורח בלתי נמנע.

האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם רב-קוטבי משתנה, לא מוכר ולא צפוי? או אף גרוע מכך, תחת שמיכת הערפל של הליברליזם החדש, עם הנורמות שלו הכופות את עצמן באורח קסם? לעיתים פוטרים את העניין כ"ריאליזם". לאמיתו של דבר, זו הגרועה באוטופיות, מִבְדֶה שיכול להוביל רק לתוהו ובוהו. אכן כן: בעידן של סף התפשטות נשק להשמדה המונית לכל דורש, זהו מרשם לאסון.

*

נטל ההגמוניה כבד. אמריקה התשושה ממחיר הדם והדמים של המלחמות שבעקבות 11 בספטמבר מבקשת להקל מעליה את העול, ולשקוע בנועם לחיים שאין עמם מנהיגות עולמית.

שקיעה היא בחירה. ועוד יותר מכך היא פיתוי. איך עומדים בפניו?

ראשית, משלימים עם נטל ההגמוניה. ודוחים את דבריהם של אלה המתכחשים לברכה שיש בו. יש סיבה לכך שאנו ההגמון העולמי היחיד בהיסטוריה המודרנית שלא עורר התגבשות מיידית של ברית נגדית – כפי שהקימו על עצמן, לדוגמה, צרפת של נפוליאון וגרמניה הנאצית. יש סיבה לכך שמדינות רבות כל כך באגן האוקיינוס השקט, במזרח התיכון, במזרח אירופה ובאמריקה הלטינית מברכות על נוכחותנו כמְאַזְּנֵי-כוח וכנותני הערובה לחופש שלהן.

והסיבה פשוטה: אנחנו ההגמון הנעים ביותר שידע העולם.

על כן, ההתנגדות לשקיעה מתחילה בביטחון מוסרי ובכוח רצון. אך השמירה על דומיננטיות אינה רק עניין של צדק ושל רצון אלא גם של אמצעים. איננו נתונים בשקיעה כלכלית מהותית. המשק שלנו הוא הדינמי, החדשני והמתקדם-טכנולוגית בעולם כולו. אנו נהנים מפריון העבודה הגבוה ביותר. נכון, ולא-פעם גם כואב, שבחלוקת העבודה הבינלאומית שיצרה הגלובליזציה, מלאכות הדורשות מיומנות פחותה, כגון עבודה בבתי חרושת, נודדות לחו"ל; אך ארה"ב מפצה את עצמה על כך, והרבה יותר מזה, בהיותה חלוצת הטכנולוגיות והתעשיות החדשות של עידן המידע.

ישנם כמובן איומים כבדים על כלכלת ארה"ב. אך אף לא אחד מהם הוא גזרת גורל. קחו למשל את האיום על מעמדו של הדולר כמטבע העתודה העולמי, הנגרם בשל גירעונות הסחר הכבירים שלנו. כאן, שוב, האיום הסיני מוצג בהגזמה יתרה. האמת היא ששני שלישים מחוסר-האיזון בסחר שלנו באים מייבוא נפט. מצב זה אינו עובדת-חיים נצחית. יש לנו ברירה. בידינו, למשל, לבטל את האיסור דה-פקטו בן שלושים השנה על הקמת כורים גרעיניים חדשים לייצור חשמל. בידינו לשחרר עתודות נפט אדירות בתחומינו באמצעות ביטול האיסור על קידוחים בים ובאזור הארקטי. בידינו להטיל מיסים כבדים על הדלק (ולאזנם מיידית בהפחתת מס המעסיקים) וכך להפחית את הצריכה ולעודד שימור.

שום דבר פה אינו חקוק בסלע. שום דבר פה אינו קבוע מראש. בידינו לסובב את ההגה. בכוחנו לבטל את התלות, אם רק נרצה.

האיום הנוסף המתרגש לבוא על כלכלתנו – ועל הדולר – מגיע מהגירעון הפיסקלי שלנו. הוא אינו מחוץ לשליטתנו. אין שום סיבה שננציח באורח מבני את גירעונות הענק שבאו בשל צעדי חירום זמניים שננקטו בעת התבהלה הפיננסית ב-2008. ניצולו של המשבר בידי הליברלים החדשים ככתב-הרשאה להרחבה מאסיבית של פעילות המדינה ושל החוב הלאומי, תוך איום על הדולר, על המשק כולו, ועל כן גם על מעמדנו כמעצמת על, הוא דבר נורא.

יש מה לעשות. יש להתנגד להפיכת ההתקפלות לאסטרטגיה ולעיקרון. יש להקפיד על תפקודו הסדיר של המשק שלנו, שהוא הבסיס למעמדנו הבינלאומי הדומיננטי. ויש, לבסוף, לאמץ את העצה שנתן דמוסתנס כאשר נשאל איך אפשר לבלום את שקיעתה של אתונה. "אתן לכם את התשובה ההוגנת והכנה ביותר בעיניי", אמר. "אל תעשו מה שאתם עושים עכשיו".

תמונה ראשית: באדיבות "שיחות עם בחל קריסטול"