שקיעתו של איש ההדר

היבשת שהצמיחה את התרבות המודרנית בעודנו בשר מבשרה הופכת לאטלנטיס, ומוקדם לדעת מה יחוללו גלי ההתנפצות. מבט נוסף, מרותק וחרד, מירושלים

"איש ההדר". כך כינה הרב י"ד סולובייצ'יק, במסתו הנודעת "איש האמונה הבודד", את האדם שבריאתו מתוארת בפרק הראשון של בראשית, זה שנברא "בצלם אלוהים", זכר ונקבה, כדי שירדה בדגת הים ובעוף השמים, והופקד בידי הבורא על הבריאה כולה. זה שנתברך שיפרה וירבה ויצליח, רגע לפני שאלוהים מוסר לו את המפתחות ושוקע אל מנוחת השבת.

המוסר של איש ההדר הוא מוסר של עליונות ואחריות, של אליטה משרתת: זכותו וחובתו לרתום את העולם כולו לשירות הפרויקטים הגדולים שהוא משרטט, והשיפוט המוסרי שלו הוא-הוא שיכתיב את האסור והמותר, יעניש את הרעים וייתן שכר לטובים. "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם – בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ", הטיל הבורא את האחריות הכבדה-מנשוא על בני נח, בנימוק ש"בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". התפיסה הזו, המוקעת כיום כ"קולוניאליסטית" ו"הגמונית", "אנתרופוצנטרית" ו"אירופוצנטרית", היא שחוללה את העולם המתוקן-למדי שאנו חיים בו, את הציוויליזציה שפירותיה מתוקים ושכל מי שיכול לחיות בה חפץ בכך.

שנים רבות נמנם לו איש ההדר כטיפוס תיאורטי. משורר תהלים במזמור ח' התפייט אמנם כך על האדם – וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ-לֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ, /  תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ, כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו, / צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי, / צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם, עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים – אך בפועל היה האדם רחוק מאוד משליטה כזו. גם כיום בני אדם אינם שולטים בנדידת הציפורים ובדגת הים, אך בעולם העתיק האדם היה כרוח נושבת וכחלום יעוף, כשחייו תלויים באיתני הטבע ומשוגותיהם.

והנה, במהלך היסטורי מרתק שחולל את 'העת החדשה', עלה על במת ההיסטוריה איש ההדר האמתי, מבקיע קליפות של מאות ארוכות של היסטוריה כמעט-סטטית. האדם החדש נטל סוף סוף את האמון שנתן בו אלוהים והחל לשנות את העולם, לעצב אותו ולעבד אותו, ללמוד את הגיונו הפנימי ולכבוש את איתני הטבע במהלך מהיר ומסחרר. ההתפתחות המהירה של המדע באה שלובה עם תפיסה חדשה של עוצמת האדם ותפקידו, כמי שמוביל את מרכבת הקִדמה בדהרה ומפיץ את הציוויליזציה אל המחוזות שעדיין לא זכו בה. לא רק כלפי בעלי חיים ואיתני הטבע, אלא גם כלפי תרבויות שלא ראו את האור: כך רובינזון קרוזו של דניאל דפו גומל את ששת מהקניבליזם שלו; פיליאס פוג, הג'נטלמן הבריטי של ז'ול ורן, מציל אישה ממנהגיהם הברבריים של ההודים בראשונה ושל ההודים המדומיינים – האינדיאנים – בשנייה; ודיוויד ליווינגסטון, המיסיונר ומגלה הארצות הסקוטי, מביא את האמונה אל המקומות שבהם לא דרכה "כף רגלו של אדם לבן" – כשעמדתו הפרו-קולוניאליסטית באה שלובה עם מלחמה חריפה בעבדות באשר היא.

כל זה צמח באירופה. אין כאן מקום להתבלבל: לא מדובר באירופה הגיאוגרפית, של המפות, הנמתחת עד לאסיה, ולא באירופה של "שואת יהודי אירופה" המתאימה לה, אלא במקום שבו צמחה הציוויליזציה המערבית המודרנית – צפונה ומערבה מן האלפים, והאלפים בכלל. בבריטניה ובגרמניה, בצרפת ובארצות השפלה. אכן, הציוויליזציה המפותחת והמפוארת שהתפתחה בארצות הללו עוררה קנאה אצל השכנים, והללו ניסו – ולעתים הצליחו – למתוח את השמיכה ה'אירופית' הזו אליהם או לחקות ולהעתיק אותה, דרומה אל חופי הים התיכון ומזרחה אל ערבות רוסיה. אופייה המערב-אירופי של סנט פטרסבורג הוא פרי הפעולה היזומה של הצארים הרוסים לייבא את גינוני המערב אל ארצם הנחשלת, ובודפשט של מפנה המאה העשרים היא ניסיון חיקוי מוצלח של פריז. אך הפער נותר ונשמר, כפי שמוכיחים המשברים הכלכליים של ארצות דרום אירופה והרצון של החבלים ה'אירופיים' יותר של צפון איטליה וצפון ספרד להיפטר מהברית הכפויה עם האחים הים תיכוניים. הבבושקות עם המטפחת המערימות חציר בכפרי רומניה, או הגברים הממלאים בכל ערב את הטברנות באיי יוון, אינם "אירופה" של התרבות המערבית, של הדילוג הגדול קדימה אל תרבות הומניסטית וטכנולוגית, אלא ההמשך הישיר של התרבויות המסורתיות והנינוחות, שאינן ממהרות לשום מקום. במובן הגיאוגרפי והכלכלי, גם זו אירופה; אבל לא עליה מכוונת המסה הזו, הקינה הזו.

*

איש ההדר מחבר שתי אידיאות נבדלות: האידיאה של הציוויליזציה – הפיכת הפראי למתורבת, כיבוש הטבע לכלל סדר, רישות המרחב בדרכים ובגשרים וניקוז המים לתעלות וצינורות; והאידיאה של הקִדמה, השינוי, המהפכנות והמרידה, או בקיצור החשיבה מחדש והאמונה שניתן לעשות דברים טוב יותר – הן במובן החברתי, הן במובן היישובי. אם נרצה, הרי לנו שילוב של אידיאה של הרומאים, אנשי עבר-ההדר, בוני אמות המים וסוללי הדרכים המובילות לרומא, עם האידיאה של היהודים, יוצאי מצרים ונושאי דגל האמונה, המשיחיות והאוטופיה, הנוודים הזקוקים לתושייה כדי לשרוד.

דורות רבים לא הוליד השילוב הזה בין רומא לירושלים פירות. הוא הוליד את הנצרות, ואת ימי הביניים, ובמידה רבה דווקא שמרנות וסטגנציה. הרב צבי יהודה קוק, בדומה לניטשה אך ממקורות אחרים, לימד שהנצרות היא תקלה: במקום מפגש מעצים בין פגאניות לאמונה, נולד עיוות המנמיך את קומת האדם. ובכל זאת, בסופו של דבר היה זה העולם הנוצרי שהוציא מתוכו את הפריצה הגדולה של המערב, שהוליד את האדם החדש, את איש ההדר הבורא עולמות חדשים בטור הנדסי, את התרבות שכבשה את העולם, בפועל וברעיון – ושממשיכה לעצב אותו גם אחרי שהתכנסה מחדש אל ארצות המוצא הקטנות-יחסית, ממלמלת מילות-התנצלות ושוקעת לתוך חידלון דמוגרפי.

המהלֵך בהרי האלפים בעיניים פקוחות חש היטב את כוחה הציוויליזטורי האדיר של התרבות האנושית שצמחה כאן. האדם חי כאן בצילם של הרים, יערות וזרמי מים המגלמים איתני טבע אדירים, ובמבט ראשון נראה כאילו רק הוא מתאים את עצמו אליהם. אך המבט השני מגלה לא פעם שכרי המרעה והכפרונים מחביאים תחתיהם מערכות ניקוז המונעות מהם להפוך לביצות, שהיערות כולם מנוהלים, ממופים ומפוקחים, שהמחסות לרועי הקיץ במרומי ההרים בנויים בדרך המבטיחה את קיומם ארוך הטווח ואת שמירת החום בעבור הנדרשים להם. גדלנו על אתוס של ייבוש ביצות, אך דומה שהחיים במחוזות האלפיניים מחייבים מאמץ יישובי גדול יותר, אפילו לפני הסכרים אדירי הממדים האוגרים מים ומייצרים חשמל והכבישים המהירים הגומאים עמקים ונוקבים הרים. אך כל זה היה נותר כשגרת-עולמים של מרעה-קיץ והתכנסות חורף, דנדון פעמוני הפרות וצלצול מגדל הכנסייה, בחברה שכבר רכשה לעצמה את המיומנות של חיים במקומות הללו ומנחילה אותם מדור לדור. זו תרבות עמלנית של ציוויליזציה, שאין בה כדי פריצה – ולבדה לא יכלה להוליד את האדם החדש, זה שצמח בערים חסרות המנוחה.

ואכן, ממעוף הציפור ההיסטורית, נראה שכדי שהשידוך הרומי-יהודי הזה של כוח מיישב וכוח פורץ יוליד פירות דרוש היה מעתק של זמן ומעתק של מקום. מעתק הזמן מוכר וידוע: האדם המודרני צמח רק אחרי שורה של תהליכים היסטוריים (שרגילים למנות ביניהם את הרפורמציה, הדפוס, גילוי אמריקה והתמורות הדמוגרפיות), שבלעדיהם נותרים היינו בעולם הישן; אך היה גם מעתק מקום: האדם החדש לא צמח מרומא ולא מירושלים, גם לא מאתונה או מביזנטיון שטופות השמש ועשירות המורשת. הוא צמח צפונה ומערבה משם, בערי המסחר והמלאכה הקודרות שלחופי האוקיינוס האטלנטי. אפשר שזהו האקלים, אפשר שזוהי המנטליות של הטבטונים לשבטיהם, דוברי השפות הגרמאניות – אך את העובדה לא ניתן להכחיש.

גם אצל היהודים, מורשת אשכנז שהפכה לרוב מניין ובניין של היהדות בעת החדשה, נולדה מיהודים שעזבו את חופי הים התיכון, את המסורות הארצישראליות של דרום איטליה, והלכו אל ארצות הריין. האשכנזיות לא נותרה באשכנז, בשל גירושים ובשל הזדמנויות; אבל בנודדם מזרחה, אל מחוזותיה הפראיים של מלכות פולין-ליטא, הביאו עמם יהודי אשכנז מורשת של עולם אנושי מפותח יותר, מותחים את השמיכה האירופית עוד קצת. בדורות האחרונים, גם אחיהם הספרדים היו בשר מבשרו של התהליך: כסוכנים המובהקים של המודרניזציה, נעשו סוחרי בגדאד ויהודי המגרב בני הברית הטבעיים של הכוחות הקולוניאליים, מביאים מרוחה הסוערת של אירופה המודרנית, המערבית, אל הערים מעולפות הבדים המזרחיים של אסיה ואפריקה.

חוב גדול יש לנו לאירופה זו, שלא פעם נוטים כאן לשמוח לאידה. האימה הגדולה של השואה, ההשחתה הנוראה של החיה הנאצית ועוזריה משאר העמים, משכיחה מאתנו – בצדק מוחלט, אך בה במידה בטעות – את הציוויליזציה המפוארת שצמחה מכאן. בלבה הטבטוני של אירופה גלומים לא רק שאול-התחתיות של האימה, אלא גם כל האנטיתזה אליה: איש ההדר הנוטל סוף סוף את האחריות שהטיל עליו אלוהים מבראשית, האדם המתרומם מן השעבוד אל הטבע ומשתחרר מקללת אדם הראשון, זו שהביאה דורות רבים כל כך לכלות את ימיהם במרדף נואש אחר פת לחם, והותירה רק בני עלייה מועטים כדי לחיות חיי אדם של ממש. אכן, קל יותר להתרפק כל העת על הציוויליזציה האנגלו-אמריקנית, הפילושמית במידה ידועה, אך אסור לשכוח שגם האנגלו-סקסי קשור בטבע הסקסוני, גם הפרוטסטנטיות קשורה ברפורמציה הלותרנית – ובמילים אחרות, אין אנגלית בלי גרמנית, שפה שאינה רק שפת רוצחי אבותינו אלא גם שפת אבותינו עצמם, ואמה הורתה של היידיש שאנו חשים בה כל כך בבית.

אירופה זו שוקעת. אסוולד שפנגלר ניבא על שקיעת המערב בראשית המאה העשרים, בתרחיש אחר ובנסיבות אחרות; כיום, דווקא אחרי שהמודל האירופי הועתק אל העולם כולו, אנו חשים בשקיעה אחרת, שסיבתה הישירה היא הצניחה הדמוגרפית אך שורשיה עמוקים יותר. הם טמונים בדקדנס תרבותי ובייאוש קיומי, שראשיתם אולי בנסיגה מן הפרויקט הקולוניאלי השלובה ברב-תרבותיות רלטיביסטית. תרבות מפותחת ובוגרת זקוקה לשליחות, לייעוד, שתרבות גולמית יכולה להתקיים בקלות בלעדיהם; ומרגע שוויתרה אירופה על היומרה, החלה להתכרסם. אם לא תתרחש תפנית היסטורית, השקיעה הזו תמשיך ותוביל את אירופה למציאות אחרת.

אכן, אירופה תמיד קלטה מהגרים, ותרבויות נוטות לפשוט וללבוש צורה, אבל המקום אינו עושה את הכול. תרבות עוברת מדור לדור; היא טבועה בגנים, באתוסים ובתרבות החיים. מהגרים יכולים לאמץ אותה – אם הם באים מתרבות חלשה ומבקשים להיטמע בתרבות חזקה. אך כאשר התרבות המארחת מצויה בשקיעה, בכניעה כלשונו של מישל וולבק, אין היא יכולה להטמיע בתוכה את החדשים; ואם החדשים-מקרוב-באו אינם בני בלי בית, אלא נציגיה של תרבות אחרת, לעומתית, קלושים הסיכויים שתרבותו של המערב האירופי תישמר.

בעת החדשה היו היהודים מחזור-הדם של אירופה, כתב פעם יורם מלצר במסה מצוינת קודמת ב'ארץ אחרת' ("כי הדם הוא הנפש", נובמבר 2001). הם הפכו את התרבויות הקטנות לחלק מרקמה גדולה יותר, של קדמה והומניזם. היהודים נדחו ממנה במהלך אכזרי של הרס עצמי, וכעת, שנות דור אחר כך, אירופה מתכווצת אל חידלון. אולי יש בזה צדק היסטורי פואטי, אבל מדובר ללא ספק בטרגדיה.

אולי, ברוח המיתוסים היהודיים שלנו, זוהי שקיעתה של "החיה הרביעית" מסֵפר דניאל, מלכות רומא, ועלינו להתבונן עליה מבחוץ, ולראות בה הכנה לעליית אלטרנטיבה מתוקנת יותר. אפשר גם, ברוח חגיגות המאה להצהרת בלפור, לפצל בתודעה את היסוד האנגלו-אמריקני מן המקורות הקונטיננטליים, ולראות את התהליך כהתנערות של המערב מהמחצית האנטישמית שלו. ההיסטוריה הנכתבת כיום נראית כמימוש ציורי של התהליך: לא חצי האיברי מתנתק מהיבשת, כמו בפנטזיה של סאראמאגו שהזכיר כאן קודמי, אלא האי הבריטי, ואפילו שם נאה, ברקזיט, ניתן לקריעה.

אפשר גם – מתוך תפיסה משיחית אוניברסלית של שיבת ציון – לראות בציון את האלטרנטיבה; לראות ביהודים שהביאו לכאן את פרי הציוויליזציות השונות מעין "ליקוט ניצוצות", שיחד יסייע לכונן כאן, לחופי הים התיכון, את התיקון הגדול. גם לכך יש ראיות למכביר, לנוכח הפלאים המתרחשים כאן בארץ חמדת אבות, המדינה החופשית המערבית היחידה שאינה מאוימת על ידי שקיעה דמוגרפית, ושמדדי האופטימיות בה רק עולים.

אבל כשמרים, המאהבת היהודייה של גיבור ספרו של וולבק 'כניעה', בוחרת לעזוב את פריז ששינתה את פניה ולעלות לישראל, נושק לה פרנסואה ואומר בעצב, בדברו על הצרפתים כולם: "לנו אין ישראל". זוהי הטרגדיה במשפט אחד. לא לכולם יש ציון, ובשביל רבים מאוד השקיעה היא צלילה.

כמי שנבנו מן הציוויליזציה הזו, ותרמו תרומה מכרעת לעיצובה, איננו יכולים להתבונן בכל זה באדישות: חרדים ומרותקים לתהפוכות ההיסטוריה, ותמהים על ההשלכות של כל זה, נמשיך ללוות את היבשת. כרגע נראה שהיא עתידה להפוך לאטלנטיס, אך מי יודע: אולי תתחדש כעוף החול.