עדיין בחופשה מההיסטוריה בעמוד 25 של גיליון הוושינגטון אקזמינר ב-7 בינואר הופיע תצלום כואב שהוא ודומיו הם חלק בלתי נפרד מהחוויה הישראלית. כולנו מכירים את התצלומים הללו: ילד או ילדה קטנים ניצבים, המומים, על קבר טרי של אב או אם
התערבות של ארגונים בינלאומיים במלחמות לא-להם מתיימרת להגן על זכויות פליטים ועקורים, אך למעשה מאריכה את המלחמה, מחריפה את האיבה בין הצדדים, ומונעת מהמלחמה להגשים את מטרתה החיובית היחידה: השבת השלום שלום בטרם עת עובדה לא נעימה שרבים מעדיפים להעלים
אנו מוקפים אויבים, אבל מלחמה של ממש מתנהלת במחוז קרוב ורחוק גם יחד. האם יש לנו תפקיד? ראש השנה המתקרב מכונה במסורת ישראל 'יום הזיכרון' – יום של רטרוספקטיבה, שהוא מעצם מהותו יום של דין. חשבון המעשים הוא גם חשבון
ראיון בהסכת השבועי של מוזאיק עם יועצו הבכיר של הנשיא טראמפ על החשיבה שמאחורי העסקה, ועל תפקידה של ארה"ב במזרח התיכון אף כי התקדמות ממשית לקראת שלום במזרח התיכון היא אירוע נדיר ביותר, יעד זה נחשב לגביע הקדוש של כל
איחוד האמירויות הוא מן הצעירות במדינות ערב. ריחוקה מההיסטוריה של מלחמות ישראל-ערב משחרר את המחשבה של מנהיגיה מדוע אני, מוסלמי בריטי, כותב שורות אלו למגזין יהודי אמריקני רב השפעה? כי אני משוכנע שבגורלות עמינו שזורים הרעיונות שהולידו את השלום החדש
זה זמן רב שישראל מממשת את המכנה המשותף שלה עם קורבנות התוקפנות במזרח התיכון. עכשיו יוצאת התופעה לאור החדשות בדבר הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות מגלמות פריצת דרך כבירה, אך אין זה סוד ששתי המדינות מקיימות מגעים זה שנים רבות.
