גם מול חמאס: ניצחון משיגים בתמרון יבשתי

כדי לנצח במלחמה הבאה עם צבאות הטרור, הפיקוד הבכיר בצה"ל חייב לשנות את דפוסי החשיבה ולהחזיר ללקסיקון את מושג ההכרעה והתמרון היבשתי

במהלך השנים התגבשה בקרב מומחי ביטחון רבים בישראל הדעה שלפיה לא ניתן להשיג הכרעה צבאית בסכסוכים לא-מאוזנים, כלומר סכסוכים א-סימטריים בין מדינות "חזקות" לארגוני טרור "חלשים" דוגמת חמאס או חיזבאללה. על פי השקפה זו, סגנון הלחימה של אותם שחקנים לא-מדינתיים, הכולל ניידות גבוהה, חמקנות ולחימה מתוך אוכלוסייה אזרחית תוך הימנעות מקרבות גדולים, מקשה על היריב למצוא את מרכזי הכובד שלהם, ועל כן יש להגדיר לגביהם מחדש את המושג "ניצחון" כך שלא יכלול הכרעה בשדה הקרב. עימות מוגבל הכולל הידברות, פשרה והכלה, או כניעה וויתור לדרישות ארגוני הטרור – אלו האפשרויות היחידות.

השקפה זו מוטעית ומבוססת על לקחים היסטוריים חלקיים ועל תשתית רעיונית אסטרטגית לקויה.

ראשית, ישנם מקרים בהיסטוריה שבהם הצליחו מדינות להכריע צבאית שחקנים לא-מדינתיים שבחרו לנקוט בשיטות של התקוממות, גרילה או טרור. כך למשל הבריטים הצליחו לדכא מרידות אלימות ואכזריות במלאיה וקניה; הצרפתים הצליחו לחסל כמעט לחלוטין את כוחם הצבאי של המורדים באלג'יריה וממשלת סרי לנקה הצליחה לחסל את ארגון הטרור הטמילי שפעל בשטחה.

אף במלחמת וייטנאם (וחרף הביקורות הרבות – והמוצדקות בחלקן – על ההתנהלות הצבאית האמריקנית באותה מלחמה) ניתן למצוא מקרים התומכים בטענה כי ניתן להגיע להכרעה גם בלחימה לא-מאוזנת – לפחות ברמה המבצעית והטקטית. במבצע 'סידר פולס' (Cedar Falls) הצליחו כוחות אמריקניים להשמיד תשתיות מרכזיות באזור מפתח של הווייטקונג שכונה "משולש הברזל". תוך 19 יום, בפעולה משולבת של כוחות חי"ר, הנדסה ואוויר, מפקדת הווייטקונג הושמדה, מערכת המנהרות קרסה והאוכלוסייה שתמכה בארגון גורשה מהשטח. המבצע המוצלח לא נוצל היטב ברמה האסטרטגית, שכן זמן מה לאחר מכן נסוגו הכוחות האמריקניים ממשולש הברזל והווייטקונג שב אליו.

במקרים לא מעטים, אם כן (פירוט נוסף ניתן למצוא במאמר המלא), מדינות אכן הצליחו להכריע מלחמות לא-מאוזנות ברמה המבצעית. החלטות מדיניות או צבאיות קלוקלות הן שהובילו לעיתים לשינוי פני המציאות בכיוון ההפוך מההצלחות המבצעיות.

שנית, ההצלחה המבצעית בהכרעת הארגונים הלא-מדינתיים נשענה תמיד על תמרון יבשתי משמעותי. תמרון הינו פלישה של כוח לחימה יבשתי לשטח אויב במטרה להילחם בו באופן חזיתי, להשתלט על שטחיו ונכסיו ולחתור להכרעתו. זו הייתה האסטרטגיה הראשית בצה"ל במשך שנים ארוכות, אך היא נזנחה ככל שהתבססה התפיסה כי לא ניתן להגיע להכרעה, ולמעשה אין בה צורך. צה"ל מיעט להציע לדרג המדיני נקודות הכרעה המחייבות את תקיפת האויב, ומכאן עצם האפשרות לבחור בהכרעה הפכה למוגבלת במקרה הרע, ולא-קיימת במקרה הרע יותר.

שקיעתה של תודעת ההכרעה

הסיבות לשינוי התפיסתי שחל בנוגע ללחימה מול ארגוני הטרור הן רבות ומגוונות: הירידה באיום הקיומי מצידם של צבאות מדינתיים, התחזקות מעמד זרוע האוויר בצה"ל, התפתחות הטכנולוגיה ההגנתית, הרחבת המב"מ (המערכה שבין המלחמות) ושינויים תרבותיים בחברה הישראלית שהלכה והתעייפה ממלחמות ונרתעה מסיכון חייליה. בתוך כך חל שינוי משמעותי בתפיסה הצה"לית לגבי הכרעה וניצחון.

במהלך שנות התשעים הציב המכון לחקר תורת המערכה (מלת"ם) את התשתית הרעיונית לעמדה שלפיה ישנו "רצף אפשרי של מנגנונים לסיומם של עימותים". המכון שאב את רעיונותיו משורה של הוגים פוסט-סטרוקטורליסטיים ופוסט-מודרניים ובהם ז'אן-פרנסואה ליוטר, קלוד פארן, ז'אק דרידה, פול ויריליו, ז'יל דלז ופליקס גואטרי. לפי רעיונות אלו – שהוטמעו במסמך תפיסת ההפעלה המטכ"לית בשנת 2006 – ברצף מנגנוני סיום העימות "ניתנה עדיפות ל'הסדרה', שמשמעותה יצירת מציאות אסטרטגית נוחה, ובכללה – הפסקת האלימות, גם אם ללא 'הכרעה' ברורה בשדה הקרב". על פי גישה זו המערכה של צה"ל אינה יכולה להתקיים דרך הממד הצבאי בלבד – אם בכלל – אלא בעיקר דרך הממד הפסיכולוגי והתודעתי. זאת, באמצעות הפעלת "מנופים" ו"אפקטים" מצטברים שבכוחם לערער על "רציונל" המערכת של האויב וכך להביאה לידי קריסה תודעתית וּוִיתור על השתתפות בעימות.

ישראל חוותה את השפעות תורת "העימות המוגבל" במהלך מלחמת לבנון, כאשר לתוך הדרגים המערכתיים והטקטיים בצה"ל חדרו באופן שיטתי מונחים מורכבים, מופשטים, עמומים ולא-מובנים מתחום תורת המערכות והגישה הפוסט-מודרנית, והחליפו מונחי יסוד צבאיים מוכרים כגון מטרה, כוונה, שיטה, כוחות ומשימות. התוצאה הייתה בלבול מושגי שהשפיע לרעה על הרמה המבצעית במלחמה.

תורת ה"עימות המוגבל" באה לידי ביטוי גם בסדרת המבצעים הצבאיים של צה"ל ברצועת עזה מאז נפילתה בידי חמאס, שכולם הסתיימו ללא תמרון יבשתי, או בתמרון מוגבל ביותר, ובלא הכרעה צבאית של חמאס וארגוני הטרור. התורה הצבאית הקלאסית שהתבססה על יוזמה, כיבוש והכרעה, נזנחה כליל. לא עוד כיבוש שטחים, השמדת האויב ואמצעיו, אלא שימוש בהפצצות אוויריות ככלי להעברת מסרים מאיימים שנועדו להשפיע על תודעת האויב. לא עוד יוזמה והתקפה, אלא "הכלה" והמתנה שהאויב יעבור מהפך תודעתי ויחליט סוף-סוף שהוא מעוניין להגיע למדשאות הבית הלבן לחתום על הסכמי שלום.

בסופו של דבר נוצר היפוך תפקידים בתורת הלחימה של צה"ל: אם בעבר התמרון היבשתי היה המאמָץ העיקרי, ומאמץ האש מנגד פעל ככוח מסייע לו – הנה עתה התמרון היבשתי הוא לכל היותר כוח מסייע למאמץ האש-מנגד. כל אלו הובילו להתנוונות יכולות התמרון ושקיעת חשיבותו.

שובו של התמרון היבשתי

אלא שהאויב שנגדו נלחם צה"ל בעשורים האחרונים מתעניין פחות בפילוסופיה צרפתית ויותר בניסיון פיזי לפגוע במדינת ישראל ובאזרחיה. בשני העשורים האחרונים צברו ארגוני הטרור שישראל מתמודדת איתם הישגים פוליטיים וצבאיים יחסיים. חמאס, למשל, מושל כיום בשטח ובאוכלוסייה מוגדרת, וחיזבאללה מושל הלכה-למעשה בלבנון. הם מחזיקים ברבבות רקטות וטילים (נכון להיום, עשרות בלבד מהם מדויקים), וכן בטילים נגד-טנקים ונגד-מטוסים, בכלי-טיס בלתי-מאוישים (כטב"מים), באמצעים מיוחדים לראיית לילה, במערכות לחימה אלקטרונית, ביכולות במרחב הסייבר, בכוחות קומנדו ימי, בכוחות מיוחדים ביבשה, ביכולות לחימה תת-קרקעית, ובמקרה של חיזבאללה גם בניסיון בלחימה נגד מיליציות אחרות.

צבאות הטרור שישראל מתמודדת איתם הם בעלי יכולות הישרדות והסתתרות גבוהות, המקשות על פגיעה בהם וביכולותיהם. במלחמה איתם, לא נוכל להתבסס על כוחו של חיל-האוויר; בזאת נוכחנו כבר לאורך סבבי הלחימה בשני העשורים האחרונים. לא יועילו גם התבססות בלעדית על מבצעים חשאיים של כוחות מיוחדים, או התמכרות לפעולות המב"מ.

ההכרעה תושג באמצעות פגיעה במרכזי הכובד של האויב – והללו ישנם גם ישנם, בניגוד לטענות של חוקרים, פרשנים ונבחרי-ציבור. מרכזי הכובד של צבאות הטרור הם בכירים בהנהגה, ריכוזי לוחמים, ושטחים הנתונים בשליטתם. ההכרעה תושג אפוא על ידי תמרון לשטח האויב, שיאפשר כיבוש, החזקה ובידוד של שטחים; נטרול מספר גדול של לוחמיו והשמדת נכסיו הצבאיים; וחיסול ממוקד של בכירי הארגונים באמצעות חיל האוויר.

מהלומה צבאית רב-זרועית כזו תצמצם את יכולות האויב לפגוע בעורף הישראלי בשיגור רקטות ובשאר אמצעים; תשלול ממנו יכולות אסטרטגיות כמו שימוש במנהרות הטרור בתוך רצועת עזה (ולא רק מנהרות חוצות לישראל); תטיל עליו "הלם ומורא" בפגיעה ב"קדושת האדמה" שלו, קרי כיבוש שטחים והחזקתם לפחות לכל תקופת הלחימה; ותפגע ברצונו להמשיך בלחימה, באמצעות חיסולים ממוקדים ופגיעה בלוחמים רבים בשטח. מצב זה יוביל לכניעה מהירה של האויב ויאפשר למדינת ישראל מרחב מדיני של קבלת החלטות – יהיו אשר יהיו.

***

כדי לשנות את דרכי-הלחימה של צה"ל, נדרש קודם לכן לשנות את דפוסי-החשיבה בצבא בקרב הקצונה הבכירה בדרג המערכתי והאסטרטגי. זאת, באמצעות התמקדות מחודשת בלימוד מקרים היסטוריים והשבת המונחים המהותיים והבסיסיים ללקסיקון הצבאי. נדרש שינוי אמיתי בתפיסת ההפעלה ובדרכי-הלחימה שיאפשרו להשיג הכרעה בקרב.

אי אפשר לנצח אויב במלחמות "נקיות" מהאוויר, והוא אינו מתרשם מהניסיון להשפיע על תודעתו בלבד באמצעים פירוטכניים של אמנות האש ופעלולי העשן.

נקודה זו היא רגישה מאוד, ובצדק, בקרב החברה הישראלית, ובחברה המערבית הדמוקרטית בכלל. אלא שנדמה כי נשכח מאיתנו שמטרתו העיקרית של הצבא היא להגן על האזרחים ועל העורף, ולא ההפך. אין להיחפז להשתמש בצבא, אך בלית ברירה יש לעשות זאת – ואז, רצוי שהשימוש ייעשה באופן המיטבי והמועיל ביותר למדינה ולאזרחיה.

ד״ר עומר דוסטרי הוא מומחה לאסטרטגיה, צבא וביטחון לאומי. חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון ובתנועת הביטחוניסטים. זוהי גרסה תמציתית למאמר נרחב ומוער שפרסם בהשילוח 25 (תמוז תשפ"א, יוני 2021).

למאמר בגרסתו המלאה: