מדיניות אלטרנטיבית ביהודה ושומרון

מדינת ישראל עומדת משותקת לנוכח ההשתלטות הפלסטינית על שטחי יהודה ושומרון המחוללת נזקים אסטרטגיים. את המבוכה יש להחליף בהחלת ריבונות חלקית ולקיחת אחריות מלאה

הסכסוך הישראלי-ערבי מתנהל בארץ ישראל זה מאה שנה, ופתרון אינו נראה באופק – לפחות לא בידי בשר ודם. שיבתו המופלאה של עם ישראל לארץ מורשתו אחרי אלפיים שנות גלות היא אכן תופעה שאין לה אח ורע במציאות ההיסטורית העולמית. יהודה ושומרון הם לב הארץ שבה נוצרנו, התהווינו וחָיִינוּ כעם, וברי כי על המורשת ההיסטורית הזו אי אפשר לוותר. אך שנות הגלות הארוכות שלנו יצרו מציאות מורכבת: אוכלוסיות אחרות השתקעו בארץ, יצרו בה סיפורים משלהן ומכוחם הן תובעות עליה בעלות – ותביעה זו זוכה ללגיטימציה בינלאומית גדלה והולכת.

זוהי עובדה קיימת, ועלינו להתמודד איתה בצורה נכונה. אכן, ותרנות אינה פתרון: המציאות מלמדת שכאשר ישראל מפגינה חולשה, מתנשלת מאדמותיה ומוותרת בהדרגה על משילותה, הלקח שמפיק הצד הערבי הוא שהתיאבון משתלם והמנות משתפרות מסבב לסבב. יש לשנות נוסחה זו מקצה לקצה ולהעביר לצד הערבי מסר חד וברור: זוהי ארצם של היהודים, והערבים יכולים להשתלב בה ולחיות בה בנוחות רק כמיעוט לא מאיים.

אך אין פירוש הדבר שאפשר להסתפק בעמידה עיקשת על שלנו. קיומה של ישראל – אומה לא מוסלמית בלב המזרח התיכון – אינו מובן מאליו בשום אופן והוא דורש מאיתנו בראש ובראשונה נכונוּת לפעולה ואמונה בצדקת הדרך, אך גם קריאה נכוחה של המציאות העכשווית והבנה שהגשמת החזון המיוחל נמצאת בסופה של דרך ארוכה. כינון יחסים עם המדינות הסובבות אותנו, יכולתנו להיות חלק מהמִיליֶה של מדינות ה-OECD, קשרי המסחר שיאפשרו לנו לנצל את יתרונותינו היחסיים בעולמות הטכנולוגיים – אלו הם רק חלק מהתנאים שיקבעו את יכולתנו לא רק לשרוד אלא אף לשגשג ולהיות למעצמה אזורית, והללו מחייבים התחשבות באג'נדות המקובלות במרחב הבינלאומי. אפשר שדברי בן-גוריון "עתידנו אינו תלוי במה שיאמרו הגויים, אלא במה שיעשו היהודים"[1] היו נכונים לשעתם, אך תפיסה זו אינה תמיד אידיאלית במציאות כיום.

במאמר זה אבקש להציע אלטרנטיבה מעשית לאחת הסוגיות החשובות הניצבות לפנינו כיום, הגם שהיא אינה זוכה ליחס הראוי מהמנהיגות הפוליטית: סוגיית הריבונות ביו"ש. תחילה אתאר את המציאות הקיימת בשטח מאז הסכמי אוסלו; לאחר מכן אסקור את האלטרנטיבות העומדות לפתחנו ובכלל זאת הגישה הנוכחית – והמסוכנת – של "שב ואל תעשה"; לבסוף אפרט את הצעתי הכוללת החלת ריבונות חלקית ביו"ש ונטילת אחריות מלאה על כל השטח.

המציאות בשטח מאז הסכמי אוסלו

הסכמי אוסלו וההתנתקות החד-צדדית מחבל עזה גבו מישראל מחיר דמים כבד. מעבר לכך, הם גם יצרו מציאות חדשה בשטח, דהיינו חלוקת יו״ש לאזורי B, A ו-C (להלן: אזורי איי, בי וסי) והעברת האחריות המוניציפלית והאזרחית ברצועת עזה ובחלק משטחי יו"ש לידי הפלסטינים.

אולם, בעשור האחרון אנו עדים למגמת השתלטות פלסטינית חד-צדדית, מוכוונת מטרה וממומנת היטב על כלל השטח הפתוח ביו"ש ובעיקר על שטחי סי (תוכנית פיאד).[2] השתלטות זו נתקלת במענה חלש מצד ישראל ואף נתפסת לעיתים בעיני חלק ממקבלי ההחלטות כהמשך לגיטימי של המחויבות להסכמי אוסלו. השתלטות זו מנשלת מישראל עשרות אלפי דונמים מהשטח הפתוח מדי שנה, כך שבפועל שליטתה של ישראל בשטחי סי פחתה בכ-10% בשני העשורים האחרונים – בעוד הנוכחות הפלסטינית התפשטה לכ-30% משטחי סי, נוסף לשליטה הפלסטינית המלאה בשטחי איי ובי.

בשטחי סי, ההתיישבות הישראלית – המונה כ-480 אלף נפשות, לרבות המאחזים – תופסת כ-4.5% מהשטח; כלל אזורי התעשייה ומחנות צה"ל תופסים כ-17% מהשטח; וכלל החוות ושטחי החקלאות הישראלית תופסים כ-4.5% נוספים. בסך הכול, אוחז הצד הישראלי בכ-26% משטחי סי. הצד הפלסטיני בשטחי סי, המונה על פי הערכות כ-180 אלף נפשות, מחזיק בכ-25.5% מהשטח: מתוכם כ-5.5% תפוסים על ידי בנייה למגורים, ומעל ל-20% נוספים על ידי השתלטות חקלאית.[3] בהקשר זה חשוב להזכיר כי על פי סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני, ביכולתו של פלסטיני המחזיק ב"מאלייה" – נסח המעיד על תשלומי עבר בעבור הקרקע לעות'מאנים או לירדנים – לקבל מעמד של בעלות על הקרקע מכוח החזקתה ועיבודה, כאשר אפילו חרישה בודדת הנעשית אחת לשנה, במשך עשור, מספיקה לצורך זה. בדרך זו משתלטים הפלסטינים על אדמות סקר ואדמות מדינה בהיקף נרחב. יהודים, לעומת זאת, אינם מחזיקים ב"מאלייה" (מכורח המציאות ההיסטורית) ואינם יכולים לקבל בעלות בדרך זו. הבדל חשוב נוסף טמון בצפיפות הבנייה בשטח, אשר עומדת כיום על ממוצע של 4 יחידות דיור לדונם בצד הישראלי, לעומת צפיפות בנייה של 4 דונם למבנה אחד בצד הפלסטיני. יחד עם שטחי איי ובי הכוללים כ-40% משטחי יו"ש, מחזיקים הפלסטינים במעל ל-60% מכלל השטח ביו"ש.

הפלסטינים אינם טורחים להסתיר את כוונתם להשתלט על שטחי סי; נהפוך הוא – הם מצהירים עליה בריש גלי.[4] לתפיסתם, השתלטות זו – הנעשית באורח מאורגן, גלוי וממומן היטב בכספים המגיעים בעיקר ממדינות אירופה – תוביל לבידוד ההתיישבות הישראלית ולשלילת הלגיטימיות שלה. במאמר מוסגר אציין כי ניתן לזהות תהליכים דומים בנגב ובגליל, העולים בקנה אחד עם הפלסטיניזציה העוברת על אזרחי ישראל הערבים והבדואים, אך לנושא זה ראוי להקדיש מאמר נפרד.

לא אחת נשמעות טענות, בעיקר מגורמים בינלאומיים, המציירות מציאות אחרת וגורסות כי ישראל מעניקה אישורי בנייה כמעט רק לישראלים, דוחה מעל 98% מהבקשות הפלסטיניות לאישורי בנייה בשטחי סי והורסת בנייה פלסטינית בשטחים אלה בהיקפים גדולים. לצד הישראלי נטייה להתקפל אל מול הטענות הללו – ונטייה זו מתבטאת באכיפה מוחלשת בשטח – אולם טענות אלה רחוקות מלהיות מדויקות: בקשות הפלסטינים שנדחות הן ברובן המוחלט בקשות על בנייה בלתי חוקית שבוצעה בעוד מועד, מתוך תקווה להינצל מהאכיפה על ידי בקשות לאישורי בנייה רטרואקטיביים. גם ההריסות בחלקן הגדול מטפלות במבנים ארעיים, גדרות, אוהלים, סככות וכדומה; לעיתים במקומות שבהם הפלסטינים החלו בבנייה חדשה, יש מאין, בשטחי אש או באזורים אסורים לבנייה. בנייה פלסטינית צמודת דופן, דהיינו בנייה הצמודה למקבץ קיים, אינה נאכפת כמעט.

למעשה, מדיניות הממשלה הישראלית הנוכחית (ממשלת בנט-לפיד) היא לאשר תוכניות בנייה גם לפלסטינים; לעיתים קרובות ללא חשיבה מערכתית מספקת וללא קריטריונים ברורים (שנפרטם בהמשך). ישנה אף הפליה לטובת הפלסטינים בכמה פרמטרים הנוגעים לעניין, ביניהם אי-הקפדה על התאמת התוכניות הפלסטיניות לדרישות התכנון הנהוגות, לעומת הקפדה הדוקה יותר על התוכניות הישראליות; צפיפות הבנייה השונה באופן מהותי (כפי שהזכרנו); הקלות לפלסטינים בנושא דרכי הגישה למקבצי בנייה קיימים בתוכניות המוגשות לוועדה; והדבר המשמעותי ביותר – על הישראלים מוּחלת החלטה 150 משנת 1996, המגדירה שיש לקבל אישור מדיני על קידום תוכניות וכן על כל הקצאת מקרקעין ביו"ש, אך החלטה זו אינה חלה בפועל על התוכניות הפלסטיניות. לא זו אף זו: המדיניות הנהוגה ביו"ש, כמו גם בכלל מדינת ישראל, שלפיה לא יוקם יישוב ללא החלטת ממשלה, אינה חלה בפועל על התוכניות הפלסטיניות – גם כאלו שאושרו לאחרונה ובנייתן החלה לאחר 1967.

"שב ואל תעשה" איננה אופציה

ממשלות הימין של העשורים האחרונים – ובכלל זאת ממשלת ה"ימין-על-מלא" בראשות נתניהו – לא הצליחו לבצע כל מהלך משמעותי בגזרה זו: לא החלת ריבונות חלקית; לא הסדרת ההתיישבות, המאחזים או החוות; ולא נקיטת עמדה מול ההשתלטות הפלסטינית. שינוי המדיניות האמריקנית בזמן ממשל טראמפ אומנם שיפר את המצב בכל הנוגע למתן אישורי בנייה, אולם החוק להסדרת ההתיישבות ביו"ש לא עבר את מבחן בג"ץ ובמלחמת ה"הכול או לא כלום" של מפלגות הימין, נדמה שהלא-כלום הוא שניצח.

למדיניות ה"שב ואל תעשה" של ממשלות הימין לא חסרו הצדקות והסברים: החשש מהקהילה הבינלאומית ומפגיעה במערכת היחסים עם אמריקה; הצורך ביצירת שיתופי פעולה נגד תוכנית הגרעין האיראנית, שהיא האיום האסטרטגי המרכזי על ישראל; דירוג האשראי של ישראל, המושפע גם מהתנהלותנו מול הפלסטינים; וכן קניית שקט ותיאום ביטחוניים בתמורה למדיניות סלחנית כלפי ההשתלטות הפלסטינית על השטח. שיקולים אלה חברוּ לתפיסה הגורסת כי הבעיה הפלסטינית היא סוגיה טקטית לכל היותר וכי בכל מקרה הזמן פועל לטובתנו, ועל כן מוטב להתמקד ביצירת בריתות והסכמים אזוריים ולטפח את היחסים החשובים עם ארצות הברית.

אולם בפועל, ככל שהזמן נוקף – ובחסות המדיניות הישראלית הפסיבית – המציאות בשטח הופכת בהדרגה מסוגיה טקטית לאיום אסטרטגי. להשלמה השקטה עם ההשתלטות הפלסטינית על שטח אסטרטגי חיוני זה יהיו השלכות מרחיקות לכת כבר בעתיד הקרוב. סימן לבאות ראינו בתוכניתו של הנשיא טראמפ שביקשה לשקף את המצב הקיים בשטח כבר כיום ולהציע לישראל להחיל ריבונות רק על 30% משטחי יו"ש (נוסף ל-15 מובלעות ישראליות בתוך השטח "הפלסטיני").

המשך המגמה הנוכחית באין מפריע משמעותו הפיכת היישובים הישראליים לקנטונים בלב השטח הפלסטיני. מגמה זו בולטת במיוחד באזור גב ההר, שבו שטחי סי מעטים ומבוססים בעיקר על צירי האורך והרוחב המרכזיים ואילו לב השטח מאוכלס על ידי הפלסטינים ורובו שטחי איי ובי, כמתואר במפה המצורפת. הטענה שהדמוגרפיה היהודית תנצח – או שהערבים יתייאשו וייסוגו מדרישותיהם כל עוד תימנע ישראל מפעולה משמעותית – משוללת כל יסוד. גם המחשבה כי שגשוג כלכלי ועלייה באיכות החיים של האוכלוסייה הערבית ימַתנו את שאיפותיה הלאומיות אינה עולה בקנה אחד עם התעצמות הפלסטיניזציה והלאומנות בקרב ערביי ישראל. למרבה הצער, רעיונות אלה אינם אלא חלומות באספמיה.

עתודות הקרקע העיקריות של ישראל נמצאות בבקעת הירדן ובמדבר יהודה; גב ההר, לעומת זאת, השולט על השפלה ועל בקעת הירדן, נמצא ברובו תחת שליטה פלסטינית כשטחי איי ובי, השטחים הצבועים במפה שלפניכם:

לפלסטינים אין מדינה משלהם, אך נדמה שהם הולכים וממלאים את הארץ. בשעה שאנו שוקטים אל שמרינו הולכת ומתעצבת לה מציאות חדשה, וחזון העוועים הפלסטיני של נישולנו מהארץ שב ותופס אחיזה בקרב ערביי יו"ש וערביי ישראל.

ריבונות מלאה עכשיו: "תפסת מרובה לא תפסת"

החלת ריבונות על כלל השטח – אם היא בכלל מן האפשר[5] – ללא מתן אזרחות ושוויון זכויות מיידי סובלת מכמה בעיות. ישנן אומנם הצעות למסלולי אזרחות איטיים והדרגתיים המותנים בבחינות נאמנות, שירות לאומי ועוד;[6] אך למרבה הצער הן אינן מתחשבות ברוח הפרוגרסיבית המנשבת במערב. מסתבר כי אל מול לחץ בינלאומי, גינויים וסנקציות בחסות התעצמות טענות ה"אפרטהייד",[7] תיאלץ ישראל להתקפל ולהיענות לדרישות הפלסטינים לאזרחות מלאה. בצד הפלסטיני ישנם מי שמייחלים למצב זה, שלשיטתם יעלה את ישראל על מסלול של היהפכות ממדינה דו-לאומית למדינת כל אזרחיה – ולבסוף למדינה מוסלמית.

מלבד זאת, על פי הערכות שונות, ביו"ש מתגוררים כיום כ-2 מיליון פלסטינים.[8] התווספותם ל-2 מיליון אזרחי ישראל הלא-יהודים (רובם ערבים) תביא אותנו למאזן של כ-7.5 מיליון יהודים לעומת כ-4 מיליון ערבים. למותר לציין שמדובר במאזן גבולי מאוד. אין מנוס מלהתחשב בנתונים אלה קודם שנוקטים צעדים משמעותיים לעבר החלת ריבונות מלאה על כלל שטחי יו"ש.

החלת ריבונות על שטח סי בלבד

לכאורה, החלת ריבונות על שטחי סי נראית אפשרות מתקבלת על הדעת אך גם היא כרוכה באתגרים לא מבוטלים. ראשית, כחלק מהסכמי אברהם התחייבה מדינת ישראל – ככל הנראה – שלא להחיל ריבונות אף על שטח קטן יותר משטח סי.[9] הסכמים אלה חשובים למדינת ישראל וכל צעד שעשוי לערער אותם, בוודאי בזמן הקרוב וללא חיזוק האינטרסים המשותפים שאך החלו להירקם – תרומתו מוטלת בספק. אולם הקושי העיקרי טמון בעובדה שכיום אין שום מכשול המונע כניסת פלסטינים משטחי איי ובי לשטח סי. החלת ריבונות תהא כרוכה בהענקת זכות תושבוּת, כולל זכאות לביטוח לאומי ושלל הטבות, לכ-180 אלף הפלסטינים המתגוררים בשטחי סי. אין ספק כי מצב זה יעודד זליגה חד-כיוונית לשטח שעליו הוחלה הריבונות, ומספר הפלסטינים בשטח סי יעלה בהדרגה, בדיוק כפי שקורה בירושלים, דרך איחוד משפחות וכדומה, בשכונות שמעבר לגדר.[10]

רעיון החלת ריבונות על שטחי היישובים היהודיים לבדם גם הוא אינו חף מבעיות, שכן היישובים גדלים ומתפתחים ומתעוררת השאלה היכן יוגדר קו הריבונות הסופי. החלת ריבונות על יישובים היא מהלך הגיוני אפוא רק לגבי גושי יישובים שגם בשטח שביניהם אין התיישבות ערבית מאסיבית.

נִתנה ראש ונשובה למישור החוף: נסיגה חד-צדדית כבריחה הרת אסון

בישראל עודנו קיים מיעוט המצדד בנסיגה מרוב שטחי יו"ש וב"התכנסות" לגושי ההתיישבות הקרובים לקו הירוק. עמדה זו מסתמכת על הסברה שישראל תוכל להציב אמצעי הרתעה טכנולוגיים בגב ההר ובבקעה ולהסתייע בכוח בינלאומי שישהה בשטח. אך רעיון הנסיגה החד-צדדית כרוך בבעיות כה רבות עד שקשה למנות את כולן במאמר אחד. די ברשימה הבאה כדי להבהיר מדוע צעד זה מסוכן ביותר – ולמעשה אינו מתקבל על הדעת.

(1) כישלון תהליך אוסלו. תהליך אוסלו היה המימוש מרחיק הלכת של הקונספציה שגרסה כי שלום יושג מתוך פשרה טריטוריאלית. יוזמי ההסכם האמינו שהוא יביא בכנפיו עידן של שלום ושיתוף פעולה. הניסוי נכשל ללא ספק: שלום לא הושג, ובמידה ידועה אף התרחק כאשר הארץ נשטפה בגלי טרור ודם באינתיפאדה השנייה.

(2) סיכול הטרור נעשה רק על ידי צה"ל. מרכיב מרכזי בקונספציית אוסלו היה ההנחה שסיכול הטרור ייעשה על ידי הרשות הפלסטינית – לפחות בשטח איי – אך הנחה זו התבדתה וקרסה במהלך האינתיפאדה השנייה, ומאז מבצע חומת מגן שבה ישראל ליטול אחריות בלעדית על סיכול הטרור גם באזורים אלה (לעתים תוך תיאום ביטחוני מוגבל עם הרש"פ).

(3) הגנה על ישראל אינה אפשרית בלא שליטה בשטח. האסטרטגיה שרווחה במטכ״ל ערב ההתנתקות גרסה כי ניתן יהיה להתמודד עם איומים מרצועת עזה "מרחוק", באמצעות כוחות ארטילריה וחיל האוויר. המציאות לימדה אותנו אחרת: יכולת התגובה של הצד השני נשמרת ואף מתעצמת חרף השליטה הארטילרית והאווירית על הרצועה ודברי הרהב הקבועים על סיכולים ממוקדים, פגיעה תשתיתית רחבה, מניעת כניסת עובדים ופגיעה באינטרסים כלכליים והומניטריים נותרים – בשל שיקולים בינלאומיים, משפטיים ואחרים – בעיקר כהצהרות חלולות. השוו מציאות זו ליעילותה של מדיניות "כיסוח הדשא" המונהגת ביו"ש, לרבות באזורי איי ובי, מאז מבצע "חומת מגן". תפיסה זו – שבה "דין פרוטה כדין מאה" ודין זריקת אבן כדין ירי – הוכיחה את עצמה כאסטרטגיה שאינה מאפשרת לטרור לצמוח והיא מתאפשרת בעיקר בזכות היכולת הישראלית לשגר כוחות מבסיסי יציאה קרובים הנמצאים בלב השטח וחוסים תחת ההתיישבות באזור. חשוב לזכור שגם התיאום הביטחוני המתבצע כיום בין ישראל לרשות הפלסטינית מצליח בראש ובראשונה בזכות יכולתה של ישראל לסכל טרור במהירות, ביעילות ובתדירות גבוהה.

(4) שליטה צבאית בשטח ללא התיישבות תהפוך לא לגיטימית. כפי שאירע בדרום לבנון, ללא נוכחות התיישבותית, מחיר הדמים שייגבה מצה"ל יוביל לשחיקת הלגיטימציה של השליטה הצבאית בשטח. ללא חסותם של היישובים, גם יכולות הצבא – השואב את כוחו מהנוכחות האזרחית ומהתשתיות והתמיכה של התיישבות הקבע – ייפגעו במידה ניכרת. עוד אציין כי הנוכחות האזרחית יוצרת קיום מנורמל, חיים ותנועה יום-יומיים ואנושיים יותר בשטח, ועובדה זו גם היא תורמת לדיכוי הטרור.

(5) חשיבותו הטופוגרפית של האזור. שטחי יו"ש הם למעשה נקודת שליטה אסטרטגית החולשת על ליבה של מדינת ישראל מחיפה ועד באר שבע (בוודאי מול אזור גדרה–חדרה). קִרבה זו (ממוצע של 10–15 ק"מ) ויתרון הגובה מאפשרים לשבש את החיים במדינה ולאיים עליהם באמצעים פשוטים וזולים באופן יחסי – איום חמור אף מזה הנשקף לנו כיום מרצועת עזה. השליטה ביו"ש חיונית למדינת ישראל גם כהתגוננות מפני פלישה קרקעית ממזרח, שכן גב ההר הוא למעשה ביצור טבעי.

(6) נסיגה חד-צדדית תקשה מאוד על עצירת הגירה מירדן ותטה את המאזן הדמוגרפי לרעתנו. ויתור על השליטה בגבול המזרחי עם ירדן יאפשר הגירה ערבית מסיבית. מימוש זכות השיבה לתוך "פלסטין", ומשם לתוך ישראל – משמעו ויתור על חזון המדינה היהודית. יש הסוברים שניתן למנוע בעיה זו על ידי השארת הגבול והמעברים בלבד תחת שליטה צבאית ישראלית, אך פתרון זה – הכרוך בפריסת הכוחות לאורך רצועת הגבול המזרחית, שאורכה כ-75 ק"מ – אינו בר-קיימא מאותן סיבות שצוינו בסעיף (3).

(7) ניסיון מר בצעדים ישראליים חד-צדדיים. חרף התקווה שתוכנית שההתנתקות תהיה צעד לקראת קידום השלום וחיזוקו, תוצאותיה העיקריות היו העלאת החמאס לשלטון ברצועת עזה והידרדרות המצב הביטחוני. מסירת השליטה בציר פילדלפי פגעה ביכולתנו לפקח על הברחת אמל"ח לתוך הרצועה ולמנוע את התעצמות כוחו של חמאס. למעשה, לדעת כותב שורות אלה, מצבנו האסטרטגי הידרדר עד כדי כך שמוטב שישראל תשוב לשלוט ברצועת עזה (זוהי, כמובן, טענה כבדת משקל, הראויה להרחבה במאמר נפרד). בעת הנסיגה מלבנון איימה אומנם מדינת ישראל כי בעת הצורך היא תנקוט פעולות חריפות, אך למעשה מאז ועד היום אנו מחשבים את פעולותינו בגזרה הצפונית בזהירות רבה. ההתנתקות מצפון השומרון לא היטיבה עם המצב הביטחוני, כפי שמעיד מפלס הטרור בעיר ג'נין. אף בניית גדר הביטחון, שהייתה גם היא מהלך ישראלי חד-צדדי, התבררה ככישלון במובנים רבים: הגדר פרוצה כיום ברובה, ובהיעדר לקיחת אחריות על תפעולה השוטף אין בה תועלת רבה. נדמה כי הצעדים החד-צדדיים הובילו בעיקר להגדלת התיאבון של הצד השני, לא הניבו תמורה משמעותית וחיזקו את התפיסה שהישראלים אינם אלא נטע זר שאינו מחובר לאדמה.

(8) נסיגה ישראלית מיו"ש תגרע מאיכותה כנכס אסטרטגי במזרח תיכון משתנה. יציאתה של ארה"ב מהמזרח התיכון, שהגיעה לשיאה עם הנסיגה מאפגניסטן ב-2021, יוצרת מציאות חדשה באזור. החלל שהשאירו מאחוריהם הכוחות האמריקניים יוביל לכניסתם של שחקנים חדשים כגון רוסיה וסין ולשינוי מאזן הכוחות במאבק בין מדינות המפרץ הסוניות לבין המדינות השיעיות. שינויים אלה פותחים הזדמנות גם בפני מדינת ישראל, שתוכל לשמש כבסיס קדמי שישמור על האינטרסים של המערב באזור. יחד עם איכויותיה הייחודית של ישראל בפיתוח טכנולוגיות מתקדמות, יכולות סייבר, מודיעין ועוד, לפנינו הזדמנות של ממש להפוך את ישראל לנכס אסטרטגי שחשיבותו תאפיל אף על זו של הנפט הערבי. נסיגה חד-צדדית תפגע בשליטה הישראלית בשטח ותגרע מאיכותנו כנכס אסטרטגי אמריקני ראשון במעלה. בהקשר זה ראוי לציין את שינוי המדיניות האמריקני שבא לידי ביטוי בהצהרת פומפאו והעניק גושפנקה להתיישבות הישראלית ביו"ש; ארחיב על כך בהמשך.

(9) נסיגה והפרדה תמוטט את הכלכלה הפלסטינית ותחריב את הסביבה. מעל ל-50% מהכלכלה הפלסטינית נשענים למעשה על הכלכלה הישראלית; ובכלל זאת יותר מ-100 אלף פלסטינים העובדים בשטח ישראל (נוסף על מספר לא ברור של שוהים בלתי חוקיים). מלבד זאת, כמעט כל מובן של ניהול החיים ביו"ש מוזנח על ידי הרשות הפלסטינית: אין טיפול בתשתיות לאומיות כגון שדרוג כבישים קיימים, באספקת חשמל תקינה ובתשתיות מים. גם סוגיות סביבתיות – כגון טיהור שפכים, טיפול בפסולת ופיקוח על המחצבים – סובלות מהזנחה כמעט מוחלטת; נושא האנרגיות המתחדשות אינו קיים בשיח הפלסטיני; והגנה על שמורות טבע ואתרי ארכיאולוגיה ועתיקות אינה מתבצעת כלל.[11] מי שסבור שניתן לוותר על הנוכחות בישראלית ביו"ש ולאפשר לפלסטינים עצמאות בניהול השטח לוקה בעיוורון קשה ובהכחשת המציאות. האפשרות המסתברת-יותר היא שהמצב יידרדר עד מהרה ויגרום לייאוש בקרב תושבי האזור, שבתורו עלול ליצור קרקע פורייה להתגברות הטרור (חִשבו, בהקשר זה, על הידרדרות המצב ברצועת עזה לאחר ההתנתקות, בעיקר בנוגע לאבטלה).

(10) נסיגה חד-צדדית תוביל להקמת מדינת טרור פלסטינית. אחד מלקחיה של מהפכת "האביב הערבי" הוא שבאזורנו המעורער, אפילו שלטון רודני ולכאורה יציב עלול לקרוס בִּן-לילה ולפנות את מקומו לארגוני טרור וג'יהאד דוגמת דעא"ש. גם ההתנתקות מרצועת עזה הביאה לנפילתם המיידית-כמעט של אש"ף והגורמים המתונים-לכאורה ולעליית חמאס. בהתחשב באי-יציבותה של הרשות הפלסטינית כבר כיום ובגילו המתקדם של אבו-מאזן, קשה לראות עתיד חיובי, במובן זה, ביום שאחרי הנסיגה הישראלית מיו"ש.

(11) הסלמת המצב ביו"ש תגביר את האלמנטים הלאומניים בקרב ערביי ישראל. אירועי מאי 2021 חשפו בפנינו את קיומם המצער של היבטים לאומניים-פלסטיניים ומוסלמים-ג'יהאדיסטיים בקרב ערביי ישראל. עובדה זו מטילה בספק את תפיסת הדו-קיום שטופחה בקרב האוכלוסייה היהודית במשך העשורים האחרונים ומחזקת את הסברה שאליבא דאמת המאבק הפלסטיני אינו מאבק על קיפוח אלא על שחרור פלסטין והר הבית מידי הכובש הציוני ועל הרצון להשבת שלטון האסלאם באזור. תיאוריית השלום הכלכלי – שעל פיה ככל שיוטב לערבים (בישראל או ביו"ש) מבחינה כלכלית וחברתית, כן יוטב לנו – לא הוכיחה את עצמה. המסקנה המתבקשת היא שנסיגה חד-צדדית מיו"ש, שתוביל להקמת מדינת טרור פלסטינית, צפויה להסית עוד יותר את ערביי ישראל.

(12) נסיגה תגבה מחיר כבד מהחברה הישראלית. גירוש כ-150 אלף יהודים מבתיהם יוביל לפילוג בחברה הישראלית ומסתבר שיהיה חמור הרבה יותר מזה שנוצר בזמן ההתנתקות מרצועת עזה, שבמהלכה גירשה מדינת ישראל מבתיהם מספר אזרחים קטן בהרבה, כ-9,000 יהודים.

***

לנוכח רשימה חלקית זו, ובהינתן והניסיון המצטבר של העשורים האחרונים, קשה להבין את המצדדים בנסיגה, בוודאי אם מדובר בנסיגה מכלל השטח שבין הקו הירוק לירדן (גם אחרי השארת גושי ההתיישבות הקרובים לקו) ואף אם מדובר בנסיגה מגב ההר בלבד.

אבקש להתייחס בקצרה לשתי טענות רווחות של המצדדים בנסיגה. ראשית, ישנה הטענה שהחיכוך הקיים כיום בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית ביו"ש גורם להידרדרות המצב הביטחוני. בטענה זו אין ממש, בוודאי ביחס לחלופות שתיארתי זה עתה, שכן החיים ביו"ש מתנהלים – לרוב ועל אף החיכוך – באורח תקין. בהתחשב בנסיבות, גם מחיר הדמים של אירועי טרור, אשר נספג בצער רב על ידי האוכלוסייה היהודית ביו"ש, אינו אלא הרע במיעוטו.

שנית, ישנו החשש שהמצב כפי שהוא כיום אינו בר-קיימא, שהמלכוד מול הפלסטינים רק ילך ויחריף וכי ישראל תגיע למצב שבו ללא מתן זכות הצבעה לפלסטינים, היא  תלך ותיתפס כמדינה מצורעת בעיני הקהילה הבינלאומית. בין כך ובין כך, נסיגה מהשטח הרי היא בבחינת כריתת רגל (אולי אף כריתת ראש) כדי לטפל בפגיעה מקומית. לנוכח ניסיוננו המצטבר, ועל פי ניתוח קר של המציאות, מהלך כזה יהיה כישלון אסטרטגי בקנה מידה קיומי; תהא זו איוולת לאפשרו רק בשל חשש מתרחיש עתידי שניתן לפתור בדרכים אחרות ונבונות יותר.

למרות כל זאת, גורמים ביטחוניים מועטים, ביניהם גם גורמים בכירים, עודם דבקים בעמדה נאיבית זו – שלא לומר אוטופיסטית – בעיקר מכוח האמונה שהצד השני יגלה הבנה לצרכינו והעולם יגבה אותנו בעת צרה. אנשי אמונה ראויים תמיד להערכה, אולם אנו עוסקים כעת בעולם העובדות, באפשרי ובממשי, ואמונתם של אלה – בדומה לאמונתם של מי שמייחלים לשליטה ישראלית על שני עברי הירדן – היא בוודאי לגיטימית אך לא מעשית בעת הזו.

לסיום חשוב לציין שלאורך שנים רבות שררה תפיסה שגרסה כי היחסים עם שכנותינו המוסלמיות מותנים בהתקדמות מול הפלסטינים או בוויתור על חבלי מולדת; ותפיסה זו דחקה רבים למוכנות למסור את שטחי יו"ש לפלסטינים למרות הסכנות הרבות הגלומות בכך. הסכמי אברהם – כמעט מיותר לציין – שברו קונספציה זו והראו שניתן לקדם שיתוף פעולה ושלום עם העולם הערבי בלי קשר לשליטה הישראלית ביו"ש.

אז מה כן?

1. החלת ריבונות חלקית

ניתן ורצוי להתחיל עם החלת ריבונות בבקעת הירדן, שתתאפשר בקלות יחסית בשל מיעוט היישובים הפלסטיניים באזור זה.[12] החלת ריבונות בבקעה תגדיר את גבולה המזרחי של מדינת ישראל בצורה ברורה ותמנע את השינוי הדמוגרפי שעשוי להתרחש אם נוותר עליה. נוסף על כך, היא תשדר מסר חשוב לפלסטינים לגבי כוונתה של ישראל למנוע את זכות השיבה דרך הגבול המזרחי ולהדק את נוכחותה בשטח; והיא עשויה אף לתרום לביסוס ההתיישבות הישראלית הדלילה-יחסית בבקעת הירדן ולסייע לה להפוך למנוע צמיחה של האזור כולו.

סבורני כי יש להחיל את הריבונות על בקעת הירדן במובנה הרחב, עד ציר אלון במערב – עם היתכנות לשטחים במועצות האזוריות שומרון ומטה בנימין – ועד שטח המועצה האזורית מגילות, ועד בכלל, כך שייווצר רצף טריטוריאלי עם אזורי הריבונות מצפון (מועצה אזורית עמק המעיינות) ומדרום (מועצה אזורית תמר). יריחו תמשיך להיות מובלעת של שטח איי, עם המסדרון המחבר אותה גם כיום לאזור גב ההר, ומעבר אלנבי ימשיך לאפשר לפלסטינים מעבר בטוח ומהיר לירדן.

עוד מוצע לבנות שדה תעופה בשליטה ישראלית מלאה בקרבת מעבר אלנבי או בבקעת הורקניה, וזאת בעיקר כדי להיטיב עם הפלסטינים שנאלצים כיום לטוס לחו"ל דרך ירדן. שדה תעופה בינלאומי בבקעת הירדן עשוי להיות פתרון אידיאלי גם לצורך הגובר-והולך בהפחתת העומס בנתב"ג – במיוחד בהתחשב בעובדה שהמיקומים המוצעים כיום להקמת שדה תעופה חדש, בסמוך לנבטים או לרמת דוד, נתקלים בהתנגדויות רבות – ולהיות נכס אסטרטגי רב משמעות וראשון מסוגו באזור חשוב זה, שיתרום לפיזור התשתיות האסטרטגיות של מדינת ישראל, המרוכזות כיום בעיקר באזור שבין חיפה לבאר שבע.

מעבר אלנבי ומסדרון הכניסה אליו ימשיכו להתקיים במתכונתם הנוכחית, ולפלסטינים המתגוררים בבקעת הירדן (שמספרם המשוער עומד על כ-20 אלף נפש, ללא יריחו) יוצע מסלול לקבלת תושבות או אזרחות ישראלית מלאה.

אם ישראל תפעל בהחלטיות ותכלול הסדרה של בנייה פלסטינית קיימת באזורים מסוימים בשטח סי (במידת הצורך ועל פי קריטריונים שיפורטו להלן), בנייה והרחבה של אזורי תעשייה ומסחר משותפים, הקמת שדה תעופה בינלאומי ועוד – ההצעה עשויה להתקבל. נוסף על כך, הנסיבות הנוכחיות באזור יכולות גם הן לשחק לטובתנו. הנסיגה האמריקנית והצורך בשימור האינטרס האמריקני באזור ובניהול המערכה מול איראן; הברית הטרייה עם המדינות הסוניות ושיפור היחסים עימן; הסכמי אספקת הגז והמים לירדן וההתעוררות המחודשת ביחסי טורקיה–ישראל – כל הנסיבות ההיסטוריות הללו יקֵלו מאוד על הקשיים הכרוכים בסיפוח בקעת הירדן. אכן, צעד כזה ידרוש עבודה הסברתית נחושה, אך מכל האזורים ביו"ש, סיפוח בקעת הירדן הוא בעל הסיכוי הטוב ביותר להתקבל בזירה הבינלאומית. נוסף על כך, ישנו סיכוי לרתום את הירדנים למהלך זה, שכן סיפוח הבקעה ימנע חיבור עתידי של פלסטין לירדן ויפיג את החשש הקיים בבית המלוכה מפני השינוי הדמוגרפי העשוי לבוא בעטיו של חיבור שכזה. ראוי לציין גם שהמשך השליטה הישראלית בבקעת הירדן נמצא בקונצנזוס הישראלי ומוסכם אפילו על מי שדוגלים בנסיגה חד-צדדית. לבסוף, בהתחשב בכך שבתוכנית טראמפ הוצע כבר להחיל ריבונות על 30 אחוזים מהשטח, הסיפוח המצומצם-יותר המוצע כאן בוודאי עשוי להתקבל במסדרונות הבית הלבן על אף השינויים שחלו במפה הפוליטית האמריקנית.

2. שדרוג תשתיות לאומיות בכלל יו"ש

כצעד משלים להחלת הריבונות בבקעת הירדן, יש לפעול לקידום מרחב יו"ש כולו, בעיקר באמצעות שדרוג כלל התשתיות הלאומיות והתאמתן לסטנדרטים הנהוגים בשאר האזורים במדינה. יש לשדרג את אספקת המים והחשמל ולפעול לחיבור המרחב לתשתית הגז הלאומית, כך שתגיע לפחות לאזורי התעשייה הגדולים, הישראליים והפלסטיניים כאחד.

הסוגיה הבוערת ביותר היא שדרוג הכבישים ביו"ש. ממשלות הימין השקיעו רבות בשדרוג מערכת הכבישים הארצית בעשור האחרון, אך למרבה הצער שדרוג זה פסח ברובו על התשתיות ביו"ש – והזנחה זו גובה מחיר דמים גדל והולך מתושבי האזור, ישראלים ופלסטינים כאחד. על ישראל לקחת אחריות על מערכת נתיבי התחבורה ביו"ש, להתאים אותה לסטנדרט הנהוג בשאר חלקי המדינה ולחבּרהּ למערכת הכבישים הארצית.

מלבד זאת יש לטפל בתחבורה הציבורית, לקדם את סלילת קו הרכבת לאריאל ואת הארכת מסילת הרכבת הקלה בירושלים עד אזור שער בנימין. סוגיה נוספת הדורשת מענה היא המחסור באתרי סילוק פסולת ומכוני טיהור שפכים באזור, וכן הטיפול במאות מגרטות הרכב הבלתי-חוקיות הקיימות בשטח.

ביצוע הצעדים הללו יתרום לרווחת כלל אוכלוסיות האזור, כולל בשטחי איי ובי. כפי שכבר הסברתי, בעת הזו הפלסטינים אינם מסוגלים לטפל בנושאים מהותיים אלה, ועל כן כל עוד תמשיך ישראל להתנער מאחריותה ביו"ש – רמת החיים באזור תלך ותידרדר במידה העלולה בסופו של דבר להביא להשלכות הרות אסון לא רק לאוכלוסייה המקומית אלא גם לאזור כולו.

מעבר לצורך בשיפור התשתיות החיוניות באזור, מדינת ישראל נדרשת לשקול בחיוב את ניצול השטח לשם פריסת תשתיות לאומיות ונכסים אסטרטגיים המרוכזים כיום, כאמור, בעיקר בין חיפה לבאר שבע. בייחוד יש לבחון את אפשרות הקמתם של מתקני אנרגיה חלופית כגון חוות סולאריות וטורבינות רוח, ואף תחנת כוח גרעינית, הרחק ממרכז הארץ ומהאזורים הצפופים באוכלוסייה.

לבסוף, על פי אתר המנהל האזרחי, למעלה מ-100 אלף פועלים פלסטינים עובדים בישראל באופן חוקי, לעומת 30 אלף פלסטינים העובדים ביישובים ישראליים ובמפעלי התעשייה ביו"ש. יש אפוא לשקול בחיוב את הרחבת אזורי התעשייה ביו"ש, לטובת צמצום מספר הפלסטינים המבקשים אישורי עבודה בישראל.

3. הסדרת ההתיישבות, המאחזים והחוות

נוסף על החלת הריבונות בבקעת הירדן ונטילת אחריות על התשתיות בכלל השטח, ישראל צריכה לבצע מהלכים אקטיביים לביסוס אחיזתה הכה-חיונית בשטחי סי. בראש ובראשונה יש להסדיר את כלל המאחזים (המכונים גם "ההתיישבות הצעירה"), המונים כשבעים במספר. מאחזים אלה הוקמו ברובם בתחילת שנות האלפיים ובכל אחד מהם מתגוררות בממוצע כחמישים משפחות. חלקם נמצאים בתוך מפת החוזה וההקצאה של ההסתדרות הציונית (החטיבה להתיישבות) ומרביתם עומדים גם על אדמות מדינה – דבר המאפשר את הסדרתם .

כמו כן יש להסדיר את כלל הבעיות הקיימות ביישובים ותיקים, בעיקר בנוגע לבתים שנבנו על קרקע פרטית ולמבנים שנגרעו מהקו הכחול הקיים (כ-2,500 במספר. הסדרתם של אלה אפשרית בעיקר באמצעות שימוש בסעיף 5 לצו 59, סעיף "תקנת שוק", הקובע כי במקרים של הקצאה שנעשתה בתום לב, ניתן להשאיר את המצב על כנו ולפצות את הבעלים המקוריים).[13] הסדרת הבעיות אפשרית כאמור גם מכוח הגדרת ההתיישבות כחוקית ולגיטימית כמפורט בדו"ח השופט המנוח אדמונד לוי משנת 2012, שבדברי הסיכום שלו נכתב כדברים הבאים:

מסקנתנו הבסיסית היא כי מנקודת מבטו של המשפט הבינלאומי אין דיני ה"כיבוש", כפי שבאים לידי ביטוי באמנות הבינלאומיות הרלבנטיות, חלים בנסיבות ההיסטוריות והמשפטיות המיוחדות במינן של הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון במשך עשרות שנים. כמו כן, הוראות אמנת ג'נבה הרביעית בעניין העברת אוכלוסייה אינן חלות, ולא נועדו לחול לגבי התיישבות דוגמת זו של ישראל ביו"ש.

לאור זאת ועל פי המשפט הבינלאומי, עומדת לישראלים זכות שבדין להתיישב ביהודה ושומרון, ועל כן ההקמה של הישובים בפני עצמה אינה לוקה באי-חוקיוּת.[14]

בהקשר זה יש לתת את הדעת על ההצהרה שמסר ב-2019 מזכיר המדינה האמריקני לשעבר, מייק פומפאו, לגבי יחסה של ארצות הברית לחוקיות ההתנחלויות הישראליות ביו"ש. מפאת חשיבות הדברים, בחרתי להביא אותם כמעט במלואם:

ממשל טראמפ משנה את הגישה של ממשל אובמה כלפי התנחלויות ישראליות.

האופן שבו מגיבה ארצות הברית לפעילות ההתנחלות של ישראל ביהודה ושומרון מתאפיין בעשורים האחרונים בחוסר עקביות. בשנת 1978 קבע ממשל קרטר באופן קטגורי, שהקמתה של התיישבות אזרחית אינה מתיישבת עם החוק הבינלאומי. בשנת 1981 הנשיא רייגן חלק על קביעה זו והצהיר כי אינו סבור שההתנחלויות הן בלתי חוקיות באופן אינהרנטי.

הממשלים שבאו בעקבותיו הכירו בכך שפעילות התנחלותית בלתי מרוסנת עלולה להוות מכשול לשלום, אך בחוכמה ובזהירות הם גם הכירו בכך ששימוש בטיעונים משפטיים אינו מקדם את השלום. עם זאת, בדצמבר 2016, לקראת סיום כהונתו של הממשל הקודם, שינה מזכיר המדינה קרי את הגישה הזהירה הזו, שבמשך עשרות שנים היו שותפות לה שתי המפלגות, והכריז באופן פומבי על אשרור ההצהרה האמורה בדבר אי-חוקיותן של ההתנחלויות.

לאחר בחינה קפדנית של כל צדדי הוויכוח בשל החוקיות, ממשל זה מסכים עם הנשיא רייגן. הקמת ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון אינה סותרת את החוק הבינלאומי.

ברצוני להדגיש מספר שיקולים חשובים.

ראשית, ראו, אנחנו מכירים בכך שכפי שקבעו בתי המשפט הישראלים, מעמדו המשפטי של כל יישוב צריך להיבחן באופן ספציפי, בהתאם לעובדות בשטח ולנסיבות שבגינן הוקם. משום כך, הממשל האמריקני אינו נוקט עמדה לגבי מעמדו החוקי של יישוב ישראלי כזה או אחר.

מערכת המשפט הישראלית מאפשרת לקרוא תיגר על פעילות ההתיישבות הישראלית ולוקחת בחשבון גם שיקולים הומניטאריים. בתי משפט ישראלים אישרו את חוקיותן של חלק מפעולות ההתיישבות הישראלית, ולגבי אחרות קבעו כי לא ניתן לבסס את חוקיותן.

שנית, איננו קובעים את מעמדה הסופי של הגדה המערבית. משימה זו נתונה בידיהם של הישראלים והפלסטינים, והיא צריכה להיקבע במשא ומתן ביניהם. החוק הבינלאומי אינו מכתיב תוצאה מסוימת ואינו יוצר שום מכשול חוקי בפני ההחלטה שתתקבל במשא ומתן.

שלישית, החלטתנו שלא להכיר עוד באמירה שלפיה ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון נוגדת את החוק הבינלאומי מתבססת על עובדות, היסטוריה ונסיבות מיוחדות שמגלם מפעל ההתיישבות היהודית בגדה המערבית. החלטתנו אינה נובעת מדעה קדומה ואינה קובעת מסקנות תלויות-נסיבות לגבי החוקיות של מקומות אחרים בעולם.

ולסיום, הגדרת מפעל ההתיישבות כמנוגד לחוק הבינלאומי לא מועילה. היא לא קידמה את השלום. האמת הקשה היא שלעולם לא יהיה פתרון משפטי לסכסוך, וויכוחים מי צודק ומי טועה לפי המשפט הבינלאומי לא יביאו את השלום. מדובר בבעיה פוליטית מורכבת שיכולה להיפתר אך ורק באמצעות משא ומתן בין הישראלים והפלסטינים.[15]

את כלל המבנים הטעונים הסדרה (כ-3,000 מבנים במאחזים ועוד כ-2,500 ביישובים הקיימים) ניתן לסווג, בחלוקה גסה, לשלוש קטגוריות: (א) בתים שהיו בתוך גבולות "הקו הכחול", כלומר בתוך אדמות המדינה, ונגרעו מהם מסיבות שונות; (ב) בתים הבנויים על קרקעות מוסדרות פרטיות וכדומה; (ג) בתים שהסדרתם מחייבת החלטת ממשלה על הקמת יישוב חדש (מדובר בעיקר במאחזים שאינם צמודי דופן, כלומר אינם צמודים לשטחו של יישוב קיים). לכל אלו נמצאו פתרונות – חלקם קלים ליישום וחלקם מורכבים יותר – שהוצגו במפורט בדו"ח ועדת ההסדרה בראשות השופטת חיה זנדברג, שהוגש ב-2018 לראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו; ויש לפעול למימושם בפועל. השארת המצב על כנו לא תיטיב עם התושבים ויש לשער כי היא תזמין בעתיד עתירות מרובות מצד התושבים, שיתבעו מהמדינה את הסדרת זכויותיהם הקנייניות.

מלבד זאת דרושה הסדרה של כארבעים חוות המרעה אשר תופסות שטח רב ביחס לגודל המבנים המשמשים אותן, בעיקר בשל המרעה הפרוס על שטח גדול. שטח החוות משתווה כמעט לכלל השטח שתופסת ההתיישבות הישראלית הבנויה, ולפיכך החוות הן כלי יעיל מאין כמותו להתמודדות עם ההשתלטות הפלסטינית החד-צדדית על אדמות המדינה והסקר.

4. חידוש הסדר המקרקעין

כמה צעדים נדרשים על מנת להתמודד עם ההשתלטות הפלסטינית על השטח.[16] כיום, בשל העובדה שמעמדן של אדמות המדינה ניתן לשינוי בקלות יחסית, אנו עדים לשינויים תדירים בקווים הכחולים, גריעה של אדמות ואף גריעה של בתים קיימים הנמצאים על אדמות תב"ע מאושרות. יתר על כן, הפלסטינים מבצעים כיום הסדר מקרקעין חד-צדדי משלהם – גם בשטחי סי – שאינו מתחשב באף שיקול ישראלי או חזקה ישראלית בשטח. מהלך זה יכול להתקבל בקלות על ידי הקהילה הבינלאומית ולישראל יהיה קשה מאוד להחזיר את המצב לקדמותו. הצעד המרכזי הנדרש כדי להתמודד עם כלל הבעיות הללו הוא לחדש את הסדר המקרקעין שהוקפא עם כניסת כוחות צה"ל לאזור בשנת 1967 ולפעול באופן אקטיבי לרישום הקרקעות במרשם הטאבו המנוהל על ידי ישראל – מה שיקבֵּע את מעמדן של אדמות המדינה וגם את האדמות הנמצאות בבעלות פלסטינית. יש לציין כי הסדרת מעמדן של עתודות הקרקע ביו"ש תוכל גם לסייע במאמץ לפתרון משבר הדיור באמצעות הגדלת היצע האדמות באזור קרוב-יחסית למרכזי התעסוקה בישראל.

5. אישורי בנייה לפלסטינים

לצד הסדרת ההתיישבות הישראלית, אישור תוכניות הבנייה לפלסטינים צריך להיעשות גם הוא כך שיתיישב עם האינטרס הישראלי. רוב אישורי התוכניות הפלסטיניות בשטחי סי בעת האחרונה ניתנו כתגובה לבקשות התכנון הפלסטיניות – ללא בדיקה מדוקדקת של המשמעויות הנרחבות על תכנון האזור וללא שיקולים אסטרטגיים. יש לברר את היקף הבנייה הבלתי-חוקית ואת הגידול הטבעי בכל אחת מהתוכניות; להתאים את צפיפות הבנייה לעקרונות התכנון המושתים על התוכניות הישראליות; ולבדוק חלופות לתכנון ובנייה בשטח בי קודם הקצאת מקרקעין לפלסטינים בשטחי סי. כמו כן, יש לאכוף את הדרישה להחלטת ממשלה לצורך הסדרת מקבצים שנבנו אחרי 1967 – דרישה שכיום חלה בפועל רק על ההתיישבות הישראלית.

במקביל יש לבצע אכיפה יעילה והחלטית נגד כל התוכניות שאינן עומדות בעקרונות אלה. כיום, ישנם למעלה מ-700 מקבצים פלסטיניים לא חוקיים שבהם יש לטפל ביד רמה, אולם הדבר אינו נעשה. סיפור המקבץ המכונה "חאן אל אחמר" הוא דוגמה מהדהדת לחוסר ההחלטיות הישראלי בכל הנוגע לאכיפה בצד הפלסטיני, כמו גם לפרשנות המעשית שמעניקים הפלסטינים לחוסר החלטיות זה.[17] אכיפה יעילה נגד כל שנבנה מחוץ לאזורי האינטרס בשטחי סי יש לבצע על ידי סימון פוליגונים (מתחמים) שבהם תבוצע אכיפה באורח מיידי מכוח הצווים הקיימים כיום (צו יבילים, צו אכיפת מבנים) או מכוח החלת צו תיחום המיוחד לאזורים אלה. בעבר ביצעה ישראל צעדי אכיפה כאלה נגד מאחזים ישראליים. מלבד זאת, יש לחוקק צו ייעודי למניעת ההשתלטות החקלאית על השטחים הפתוחים. בהקשר זה קיים "צו שימוש מפריע" אולם עד כה צו זה  הופעל רק נגד החקלאות הישראלית באזור – ובכל מקרה הוא אינו מספיק להתמודדות עם בעיה רבת משמעות זו.

לבסוף, יש לתגבר במידה ניכרת את כוח האדם במנהל האזרחי – הן מבחינת כמותית, הן מבחינה איכותית. בשטחי סי פועלים כיום כ-24 פקחים בלבד – מספר מועט מאוד בהשוואה למספר הפקחים הפועלים בשטח דומה בגודלו בישראל – ועובדה זה פוגעת עד מאוד ביכולות האכיפה והפיקוח בשטח.

6. ניצול הזדמנויות לשיפור המציאות בשטח

כחלק מלקיחת האחריות והפסקת המדיניות הישראלית הפסיבית ביו"ש, ראוי לבחון פתרונות חדשים ומשופרים לניהול השטח. אחד הרעיונות שיש לתת עליהם את הדעת כולל את חלוקת השטח לאזורי שליטה נפרדים, במקום המצב הנוכחי של ריכוז השליטה בידי הרשות הפלסטינית.[18] מודל אזורי זה עשוי ליצור תחרות שתתמרץ את מאמצי הניהול הפלסטיניים בשטחי איי ובי ותצמצם את השחיתות הפושה כיום ברשות הפלסטינית – שחיתות אשר יוצרת תסכול רב בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ודוחקת אותה לעבר תמיכה במנהיגות האלטרנטיבית שמציע חמאס. סיום שלטונו של אבו-מאזן כבר נראה באופק, ויש לנצל את ההזדמנות כדי לקדם פתרונות שישרתו את האינטרס הישראלי ועשויים להתיישב גם עם שאיפותיהם של הגורמים המבקשים לרשת את אבו-מאזן.

מהלך נוסף שיש לשאוף לבצע הוא ביטול "חוק ההתנתקות" מצפון השומרון. פינוי צפון השומרון בוצע בעקבות לחץ אמריקני ובשל הרצון לשדר לפלסטינים כי ישנה היתכנות למהלך דומה בכל רחבי השומרון. למותר לציין שיש לעקור מן השורש כל תפיסה שכזו. יתר על כן, ההבחנה המלאכותית בין חלקי השומרון אינה הגיונית מבחינה ביטחונית. ההפך הוא הנכון: מסיבות שכבר הוסברו, היעדר ההתיישבות הישראלית בצפון השומרון מצמצם את יכולות הצבא ומאפשר את התבססות הטרור. ביטול חוק ההתנתקות מצפון השומרון – שאותו יש להתחיל ממתחם היישוב חומש, הנמצא בנקודה אסטרטגית אשר חולשת על כל מרחב השפלה – יתרום אפוא למשילות ולביטחון הישראלי וישמש הצהרת כוונות לכלל השחקנים באזור.

הזמן פועל לרעתנו

הצעדים המפורטים במאמר זה יחזקו את ההתיישבות הישראלית ברחבי יו"ש, יבססו את המשילות הישראלית בשטח ואף ישפרו את חיי הפלסטינים באזור. יש מי שקביעה זו עשויה להישמע לו פטרונית, אך אין ספק שנוכחות ישראלית שתיקח אחריות על התשתיות והביטחון ביו"ש תשפר את איכות חייהם של התושבים הפלסטינים.

מדיניות ישראלית אקטיבית ומעשית תשפר במידה ניכרת את הסיכוי לפתרון הבעיות המתוארות במאמר. אך אַל לנו לטעות: הזמן פועל לרעתנו. בעוד אנו מסתפקים באמירות והצהרות ויושבים למעשה בחיבוק ידיים, הצד הפלסטיני הולך ומבסס את משנתו בפועל. כל עוד תמשיך מדינת ישראל לטמון ראשה בחול, להזניח את ניהול השטח ולאפשר את חוסר המשילות, ילך המצב ויחמיר עד שלא נוכל לפותרו בכלים הקיימים ונתייצב בפני איום אסטרטגי. בעתיד הקרוב תידרש ההנהגה הפוליטית לתוּר אחר פתרונות אפשריים; את חלקם היא תוכל למצוא במאמר זה.

קובי אלירז שימש יועץ שרי הביטחון יעלון, ליברמן ונתניהו לענייני התיישבות, ויועץ שר הביטחון בנט לענייני שטח סי. המאמר נכתב במסגרת תוכנית צ'רצ'יל לאסטרטגיה מדינית וביטחונית של מכון ארגמן מבית קרן תקווה.

תמונה ראשית: פרות רועות בבקעת הירדן. RnDmS/BigStock.

[1] דוד בן-גוריון, חזון ודרך, כרך ה, תל-אביב: עיינות, תשי"ז, עמ' 166.

[2] ראו המחקר שפרסם משרד המודיעין ביוני 2021, המערכה הפלסטינית על שטחי C – עיצוב מציאות ביטחונית בשטח, תיאור ומשמעויות (זמין במרשתת); וכן מחקרי, מימוש המשילות הישראלית: המערכה על שטחי C, ירושלים: פורום שילה, אוגוסט 2021 (זמין במרשתת).

[3] פירוט זה מבוסס על נתונים שאספתי ממאגרי המידע השונים, שחלקם פורסמו במחקרי מימוש המשילות הישראלית. הנתונים מבוססים על שכבות המידע במערכת ה- gisשל המנהל האזרחי. את שטח החוות הישראליות חישבתי על פי ממוצע של 4,000 דונם לחווה, בעבור כ-40 חוות.

[4] ישנם ציטוטים רבים של בכירים פלסטינים בנושא זה. לדוגמה ראו דברי ראש הממשלה הפלסטיני, מוחמד אשתייה, ב-4.8.2019, בסרטון שהופץ בטוויטר בתאריך 20.1.2020: "אני מפציר בכל האזרחים להתנהג בשטחי סי כאילו כל סנטימטר בהם הוא שלנו … אין דבר שמונע מאיתנו לזרוע בשטחי סי … יש צוות במשרד ראש הממשלה … שתפקידו … לנתב השקעה, גם את הכספים המגיעים מהמדינות המסייעות לנו, לטובת פרויקטים שיחזקו את אנשינו ואת הנוכחות שלנו בשטחי סי". ראו בכתובת https://twitter.com/HaimOmri/status/1214125277741273089?s=20&t=5P8QmxtwX63i6FnVQV5UzQ

[5] הסכמי אוסלו יצרו מציאות שבה לפלסטינים יש עצמאות מסוימת בשטחי איי ובי. החלת ריבונות מלאה מצריכה את ביטולם של הסכמי אוסלו. אף שהפלסטינים הכריזו שההסכמים מבוטלים מבחינתם, הם עדיין תקפים בעיני מדינות העולם.

[6] אמת נכון הדבר כי ב-1967 הוחלה ריבונות על מזרח ירושלים ולפלסטינים ניתנה תושבות והוצע מסלול לקבלת אזרחות, שאותו מעטים בלבד מימשו בפועל. אולם כיום, שיח השוויון והזכויות הרווח במערב, יחד עם הבנת הפלסטינים שכך הם יוכלו לנשלנו מהארץ, יוצרים תרחיש אחר לגמרי.

[7] ברי כי גם אם נחיל ריבונות על כלל השטח, לא יהיה כאן "אפרטהייד" אליבא דאמת; ואף על פי כן ברי שבעיית האזרחות וסוגיית שוויון הזכויות יעוררו הדים ותרעומת בינלאומית.

[8] אומנם לא התקיים לאחרונה מפקד אוכלוסין פלסטיני אולם האומדנים נעים בין 1.5 ל-3.1 מיליון פלסטינים ביו"ש. הערכה הגורסת כי ישנם 3.1 מיליון פלסטינים היא כנראה הערכת-יתר משום שחישוב זה אינו לוקח בחשבון את מספר הפטירות במגזר הפלסטיני; את מניין ערביי מזרח ירושלים, שחלקם נספרים גם בישראל וגם ביו״ש; ואת מספר המהגרים לחו״ל לצורכי לימודים לפרק זמן ארוך משנה (שאותו נוהגים לגרוע ממניין האוכלוסין בשאר מדינות העולם). הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה ממשיכה למנות את כל אלה, ומצד שני אינה מחשיבה את ההגירה השלילית הקיימת בקרב הפלסטינים ביו״ש. על פי נתוני המנהל האזרחי שנמסרו בוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בישיבתה מיום 7.6.2016, מעל 15 אלף פלסטינים עזבו את שטחי הרשות בשנת 2016 מבלי לשוב. בסיכום הדברים התברר כי לפי נתוני המנהל האזרחי, מאזן ההגירה הפלסטיני שלילי ומספר העוזבים לאחר ניכוי מספר החוזרים עומד על 175 אלף פלסטינים ב-15 השנים האחרונות (עד שנת 2016) וזאת בעיקר דרך מעבר אלנבי. לאור כל זאת, נראה כי מספר הפלסטינים הולך ומצטמצם ועומד על קרוב ל-2 מיליון נפש.

[9] ב-12 ביוני 2020 פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" מאמר שבו צוטט יוסף אל-עוטייבה, שגריר איחוד האמירויות בארצות הברית (המשמש גם כשר המדינה של האמירויות), באומרו כי קיים פוטנציאל ענק לקשרים חמים יותר בין ישראל לאיחוד האמירויות, שעלול להיפגע משמעותית במקרה שיבוצע הסיפוח. המאמר זמין גם באתר Ynet, בכותרת "סיפוח או נורמלזציה".

[10] מחנה הפליטים שועפט וכפר עקב הם שתי שכונות הנכללות בתוך תוואי העיר המוניציפלי של ירושלים אך בפועל נמצאות מחוץ לגדר. בשני העשורים האחרונים, מספר הפלסטינים המתגוררים בשתיהן גדל במידה ניכרת – מכמה אלפים בודדים לכ-150 אלף בקירוב. למגמה זו השפעה של ממש על הדמוגרפיה בירושלים. נוסף על כך, שכונות אלו יצרו לעצמן מציאות אקס-טריטוריאלית, ורשויות החוק – לרבות המשטרה והצבא – כמעט שאינן נכנסות אליהן. זו מציאות שאינה מתקבלת על הדעת. גם בנושא חשוב זה נדרשת מדינת ישראל לפעול באופן אקטיבי ולבחון פתרונות יצירתיים שונים. כל עוד אין לישראל כלי אפקטיבי למניעת הזליגה הצפויה מאזורי איי ובי לשטח סי שעליו תוחל הריבונות, אין למהר לבצע את המהלך.

[11] ראו משה גוטמן, גיא דרך ואיתן מלט, סקר המורשת הלאומית: אתרי מורשת היסטוריים ביהודה שומרון ובקעת הירדן: תמונת מצב ארכיאולוגית ודרכי פעולה, ירושלים: פורום שילה, יולי 2021.

[12] ראוי לציין כי הגם שבמסגרת הסכמי אברהם, כאמור, הוגבלה יכולתה של ישראל להחלת ריבונות, בקעת הירדן היא בעלת מאפיינים מסוימים – בעיקר שטח יחסית קטן ואוכלוסייה פלסטינית מצומצמת – המקלים על יכולתה של ישראל "למכור" למדינות הערביות (בעיקר הסוניות) את החלת הריבונות עליה מבלי לפגוע ביחסים הטריים.

[13] "קו כחול" הוא גבול תוכנית המתאר המאושרת של יישובים ישראליים. בשנים האחרונות נעשתה עבודת שרטוט מחדש של הקו, בעקבות מידע חדש ומדיניות חדשה, ובמקרים רבים בתים שנבנו בעבר בתוך "קו כחול" מצאו עצמם מחוץ לו – והפכו בלתי חוקיים.

[14] דו"ח על "מעמד הבניה באזור יהודה ושומרון" – דו"ח ועדת לוי, 26.6.2012 (זמין במרשתת).

[15] הצהרת פומפאו על חוקיות ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון מיום 18 בנובמבר 2019, ירושלים: פורום שילה ופרום קהלת, 2019 (זמין במרשתת).

[16] נושא זה נידון בהרחבה במחקרי מימוש המשילות הישראלית.

[17] עוד בעניין זה ראו מאמרי "לשמור על האינטרס הישראלי", השילוח, 15 (2019), עמ' 57–68.

[18] הרחבה על פתרון זה ראו במאמרו של מרדכי קידר, "פתרון אולטימטיבי לבעיה הפלסטינית", ynet, 14.11.2008.