השימוש בידע בחברה

מנגנון המחירים כמערכת מידע פלאית: על פרידריך האייק ותגליתו הכלכלית

הקדמה מאת שגיא ברמק

לקורא הכללי מוכר פרידריך האייק כמחבר הספר הדרך לשעבוד (1944) – ספר שנהפך לשם דבר בקרב הקהל הרחב, ובפרט בקרב התנועה השמרנית בעולם דובר האנגלית – שבו הזהיר האייק מפני הסכנות האורבות לחופש הפרט במקרה של כרסום גובר בכלכלת השוק החופשי. לעוסקים במדע המדינה ובפילוסופיה מדינית, האייק מוכר בעיקר כמחבר המסה חוקת החירות (1960) – שהיא, קרוב לוודאי, היצירה החשובה ביותר במסורת הליברלית הקלאסית במאה ה-20. ואילו למעמיקים בתורת המשפט ידוע האייק דווקא כמי שניסח בצורה המלאה ביותר את מושג "שלטון החוק" בספרו "חוק, חקיקה וחירות" (1973–1979).

קל לנו אפוא לשכוח שפרידריך אוגוסט פון-האייק, שנולד בווינה ב-1899, פעל למן שנות השלושים באנגליה ומ-1950 בארה"ב, ומת ב-1992 – היה בראש ובראשונה כלכלן זוכה פרס נובל שהשתייך לחוג הכלכלנים הידוע כ"אסכולה האוסטרית". כתיבתו של האייק בתחומי מדע המדינה, הפילוסופיה הפוליטית ותורת המשפט נשענת למעשה על האופן הייחודי שבו הבין את פועלה של כלכלת השוק המודרנית. כדי להבין כהלכה את האייק ההוגה, עלינו אפוא להבין תחילה את האייק הכלכלן; והמקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא מאמרו התיאורטי פורץ הדרך ואולי החשוב ביותר, "השימוש בידע בחברה", שראה אור בשנת 1945 וזכה עד כה ליותר מ-21 אלף ציטוטים.

"כלכלה וידע" (1937), "השימוש בידע בחברה" (1945), "על משמעותה של התחרות" (1946) "ותחרות כתהליך של גילוי" (1968) – אלה הם ארבעת המאמרים המרכזיים שבהם פורס האייק את הבנתו על אודות כלכלת השוק החופשי. במאמרים אלה ניתן לראות את האייק כמי שמנהל שיח ביקורתי מתמשך עם האסכולה הניאו-קלאסית שהלכה ותפסה אחיזה בעולם דובר האנגלית במהלך שנות השלושים והארבעים, ועם אותם כלכלנים שביקשו להישען עליה בבואם לקדם תכנון כלכלי מקיף ואף סוציאליזם גמור. בבסיס הביקורת של האייק ניצבת הטענה שלפיה הכלכלנים והמתכננים הכלכליים מטעם המדינה אינם מחזיקים בידע הדרוש להוצאתו אל הפועל של תכנון כלכלי נרחב, ולמעשה אינם מבינים את טיב הבעיה הכלכלית שמולה ניצבת כל חברה אנושית. בעיה זו, טוען האייק, איננה בעיית-מֵרוּב (מקסום) פשוטה, שהופכת לבעיה מתמטית גרידא כאשר כל הידע זמין לנו. הטענה שלפיה הבעיה הכלכלית הניצבת בפני כל חברה היא בעיה של "הקצאת משאבים הנמצאים בצמצום, שלהם שימושים חלופיים" מתעלמת לגמרי מכך שעל השחקנים הכלכליים השונים לגלות אילו משאבים זמינים עומדים בכלל לרשותנו, באילו דרכים ניתן לעשות בהם שימוש יוצר ערך, איך אפשר להקטין עלויות, ובאילו שימושים מוצא הצרכן יותר ערך מאשר באחרים; והיא מתעלמת גם מהשאלה כיצד בעצם מתבצע תיאום רחב היקף וארוך טווח בין השחקנים הכלכליים השונים שהעדפותיהם משתנות תדיר. במילים אחרות, עוד לפני סוגיית ההקצאה עומדת סוגיית גילוי המידע והעברתו בין השחקנים השונים; ובניסוחו של האייק: "להניח שכל הידע נתון בידי תודעה אחת באותו אופן שאנו מניחים שהוא נתון בידי הכלכלן המַסביר, פירושו להניח את הבעיה בצד ולהתעלם מכל מה שיש לו חשיבות ומשמעות בעולם האמיתי".

בבסיס מאמרו של האייק עומדת הבחנה בין שני סוגים שונים של ידע. האחד הוא הידע המדעי, הנוצר על ידי ההליך המדעי המוכר והנגיש בכל עת לכל מי שרוצה לעשות בו שימוש – כולל המתכנן המדינתי. אולם האייק מדגיש שמבחינה כלכלית, לא זו בלבד שידע זה אינו הידע היחיד, הוא אף אינו הידע החשוב ביותר. ישנו ידע מסוג אחר, ידע של "נסיבות מסוימות תלויות זמן ומקום", המצוי תמיד בביזור רדיקלי; ידע אישי וסובייקטיבי שאינו נגיש אלא לפרט המחזיק בו, ואינו ניתן לסכימה סטטיסטית. למעשה, ידע זה אינו "נמצא בעולם" בדמות נתונים הממתינים לפענוח, אלא נוצר ומתגלה – לעיתים כל יום מחדש – בפעילות השוק החופשית של השחקנים השונים. זהו הידע הרלוונטי מבחינה כלכלית, אליבא דהאייק, שכן הוא כולל לא רק את טעמיו ורצונותיו המשתנים של כל אחד מהצרכנים אלא גם את היתרונות הייחודים של כל עובד, משקיע, יצרן ויזם.

אם כן, כיצד בכל זאת מתבצע תיאום כלכלי רחב היקף? כיצד מצליחה פריז "להאכיל את עצמה" מדי יום? תשובתו של האייק ברורה: בזכות קיומו של מנגנון מחירים חופשי וספונטני. מנגנון זה, שכולנו מקבלים כמובן מאליו, מהווה למעשה שיטה להעברת מידע המאפשרת לתאם ביעילות בין אינספור פעולותיהם הנפרדות של אנשים שונים. כפי שמסביר האייק בדוגמת הבְּדיל הידועה, שינוי קטן במחיר הבדיל (ובכל משאב או סחורה אחרת) ייצור אפקט ש"יתפשט במהירות על פני המערכת הכלכלית כולה, וישפיע לא רק על כל השימושים בבדיל, אלא גם על השימושים בתחליפיו ובתחליפי תחליפיו, ועל אספקת כל המוצרים העשויים בדיל ותחליפיהם, וכן הלאה; וכל זאת כאשר לרובם הגדול של האנשים הנוטלים חלק באספקת תחליפים אלה אין כל מושג על הגורם המקורי לשינויים הללו. המכלול פועל כשוק אחד, לא מפני שמי מן האנשים המרכיבים מכלול זה סקר את התחום כולו, אלא מפני ששדות הראייה המוגבלים של כל אחד ואחד מהם מתחברים זה לזה".

האייק מבקש להוציא את הקורא משאננותו בנוגע למנגנון המחירים ומגדיר אותו כלא פחות מ"פלא", שכן מדובר במנגנון שאיננו פרי תכנון אנושי, אלא יצירה ספונטנית, המאפשר לנו לפתור בעיה שאיננו מסוגלים לפתור באופן מכוון ושבלעדיו לא היינו מסוגלים לקיים סדר כלכלי נרחב וצומח. ביטול מנגנון המחירים משמעו ביטולה של הציוויליזציה המודרנית.

הבעיה – המתודולוגית והמעשית כאחד – שעליה הצביע האייק היא בעיה אפיסטמית. המכשול שעומד בפניו של הכלכלן ובפניו של המתכנן המדינתי הוא מכשול של ידע. תכנון כלכלי רחב היקף אינו אפשרי לא משום שהאנשים הלא-הנכונים אוחזים במושכות השלטון. אף אם היו ניצבים בעמדות הכוח בני אדם נאורים, נבונים וחרוצים, שהטוב הכללי עומד בראש מעיינם (וכאלה רק לעיתים רחוקות יבחרו או יצליחו לטפס מעלה בסולם הפוליטי) – גם אז היה נותר התכנון הכלכלי בלתי-אפשרי, בגין חוסר הנגישות של המתכנן הכלכלי לאותו ידע מבוזר שרק מנגנון מחירים חופשי יכול לתווכו.

למאמרו של האייק משמעויות מרחיקות לכת. במובן המצומצם של הדברים, ברור כי כל התערבות פוליטית במנגנון המחירים משמעה שיבוש זרימת הידע החיוני להתנהלות הכלכלית. במובן הרחב יותר עולה בפנינו שאלה פוליטית-כלכלית חשובה: כיצד לעצב משטר שיבטיח חופשיות של מנגנון המחירים, וחופש כלכלי נרחב בכלל? את התשובות לשאלות הללו ינסה האייק לתת בחיבוריו המאוחרים יותר, היוצאים מנקודת הנחה שהקורא מכיר ומבין את התובנות שעליהן הצביע במאמר חשוב זה.

השימוש בידע בחברה

פרידריך האייק

מאנגלית: צור ארליך

א

כשאנו מנסים לבנות סדר כלכלי רציונלי, איזו בעיה אנחנו מבקשים לפתור? על פי הנחות מוכּרות מסוימות, התשובה פשוטה למדי. אם יש לנו כל המידע הרלבנטי, אם ביכולתנו לפעול על פי סדר עדיפויות נתון, ואם אנו שולטים בכל הידע על אודות האמצעים הזמינים – הבעיה שנשארת היא בעיה לוגית טהורה. כלומר, התשובה לשאלה מהו השימוש הטוב ביותר באמצעים הזמינים מובלעת בהנחות שלנו. התנאים שפתרון בעיית-מֵרוּב (מקסוּם) זו צריכים למלא בוררו היטב, ונוח להציגם בניסוח מתמטי תמציתי זה: שיעורי התחלופה השוליים בין שתי סחורות, או בין שני גורמים כלשהם, חייבים להיות זהים בכל שימושיהם השונים.

אלא שזו איננה בשום אופן הבעיה שהחברה מתמודדת איתה. והחישוב הכלכלי שפיתחנו כדי לפתור את הבעיה הלוגית הזאת הוא אומנם צעד חשוב לקראת פתרון בעייתה הכלכלית של החברה, אך הוא איננו הפתרון לה. הסיבה לכך היא שחישוב כלכלי זה צריך להתבסס על נתונים לגבי החברה כולה – ולעולם לא יהיה אפשרי להביא את כל הנתונים הללו לידיעתה של תודעה מחַשבת אחד.

מכאן בדיוק – מן העובדה שהידע הדרוש קיים רק כיחידות של מידע חלקי ולא פעם גם סותר, הפזורות אצל אנשים רבים – נובע אופייה המשונה של בעיית הסדר הכלכלי הרציונלי. בעייתה הכלכלית של החברה חורגת, משום כך, מהשאלה איך להקצות משאבים "נתונים" – אם "נתונים" פירושו מצויים ברשותה של תודעה אחת, הפותרת את הבעיה בהסתמכה עליהם. הבעיה האמיתית היא כיצד להבטיח שימוש מיטבי במשאבים הידועים, במצטבר, להמוני היחידים בחברה, למטרות שרק יחידים אלה יודעים מה הן. בקצרה, זוהי בעיה של שימוש בידע שאיש אינו מחזיק בו בשלמותו.

חוששני כי השיפורים שנעשו באחרונה בתיאוריה הכלכלית, בייחוד אלה מהם הכרוכים במתמטיקה, לא תרמו להבהרתה של בעיית היסוד הזו, אלא תרמו דווקא לטשטושה. אף כי הבעיה המרכזית שאתייחס אליה במאמר זה היא בעיית הארגון הכלכלי הרציונלי, אצטרך לשוב פעם אחר פעם ולהצביע על קשריה הקרובים לשאלות מתודולוגיות מסוימות. רבות מהטענות שאני מתכנן להשמיע פה הן, אכן, מסקנות ששבילי-היסק רבים מתכנסים במפתיע ומובילים אליהן. באור שאני רואה בו את הבעיות הללו עכשיו, ברור לי שאין זה מקרה. נראה לי כי רבים מהוויכוחים המתנהלים עכשיו בתחומי התיאוריה הכלכלית והמדיניות הכלכלית כאחד נובעים מתפיסה מוטעית של מהות הבעיה הכלכלית של החברה. תפיסה מוטעית זו, מצידה, היא פרי החלה שגויה של הרגלי חשיבה: את הרגלי החשיבה שלנו על תופעות טבע החלנו בטעות על תופעות חברתיות.

ב

בשפה הרווחת, המילה "תכנון" מתארת מערך מתואם של החלטות לגבי אופן הקצאת המשאבים הזמינים שלנו. במובן זה, כל פעילות כלכלית היא תכנון; ובכל חברה שיש בה אנשים רבים המשתפים פעולה, תכנון זה, יהיה המתכנן מי שיהיה, יתבסס תמיד במידה כלשהי על ידע המצוי בידי גורמים שאינם המתכנן, ואשר צריך לעבור איכשהו לידי המתכנן. שאלת אופן העברתו של הידע למתכנן רובצת לפתחה של כל תיאוריה המבקשת להסביר את התהליך הכלכלי; והבעיה הבאה בתור, מהי הדרך הטובה ביותר להשתמש בידע שהיה תחילה מפוזר בין כל האנשים, היא אחת מהשאלות העיקריות – אם לא השאלה העיקרית בה"א הידיעה – שבבסיס כל מדיניות כלכלית וכל בנייה של מערכת כלכלית יעילה.

התשובה לשאלה זו כרוכה בעקבה עם השאלה האחרת העולה פה: מי צריך להיות המתכנן. הוויכוח הגדול על מרְכְּזֵי "התכנון הכלכלי" נסב סביבה. הוא אינו נוגע בשאלה אם בכלל צריך תכנון, אלא בשאלה אם התכנון צריך להיעשות במרוכז, על ידי רשות אחת, לכל המערכת הכלכלית, או להתחלק בין אנשים רבים. בשיח העכשווי, כשאומרים "תכנון" מתכוונים בעצם לתכנון מרכזי: הכוונת המשק כולו על פי תוכנית מאוחדת אחת. מנגד, תחרות פירושה תכנון מבוזר הנעשה בידי אנשים נבדלים רבים. אמצע הדרך בין הקצוות הללו, הנקודה שאנשים רבים מדברים עליה אך רק מעטים אוהבים אותה כשהם מבינים במה מדובר, היא מסירתו של התכנון לידי ענפי תעשייה מאורגנים; או במילים אחרות: מונופול.

השאלה איזו מן המערכות הללו צפויה להיות יעילה יותר תלויה בעיקר בשאלה מאיזו מהן אפשר לצפות לשימוש מלא יותר בידע הקיים. שאלה זו, בתורהּ, תלויה בשאלה היכן צפויה לנו הצלחה רבה יותר: אם ניתֵן ברשותה של רשות מרכזית יחידה את כל הידע שיש להשתמש בו, המפוזר תחילה בין יחידים רבים – או אם נעביר אל היחידים את הידע הנוסף שהם זקוקים לו כדי להתאים את תוכניותיהם לתוכניות של אחרים.

ג

קל להבין כי התשובות לשאלה זו תהיינה שונות ביחס לסוגים שונים של ידע; והתשובה לשאלתנו תלויה משום כך במידה רבה בחשיבותם היחסית של סוגי הידע השונים: אלה הנוטים יותר להימצא בידי יחידים מסוימים, לעומת אלה שאנו יכולים לצפות במידה רבה יותר של ודאות למצוא ברשותה של סמכות הכוללת מומחים שנבחרו בקפידה. אם רווחת כיום ההנחה שהאחרונים עדיפים, הרי זה משום שסוג ידע מסוים, הלוא הוא הידע המדעי, תופס כיום בתודעת הציבור מקום נכבד עד כדי כך שאנו נוטים לשכוח שאין הוא הסוג הרלבנטי היחיד. אכן, בכל הנוגע לידע מדעי, גוף ובו מומחים נבחרים עשוי להיות המקום הנכון להפקיד בו את מיטב הידע הקיים – אם כי, כמובן, זה רק יעביר את הקושי אל השאלה הבאה בתור: איך בוחרים את המומחים הללו. אבל אני מבקש לטעון שאפילו אם בעיה זו יכולה להיפתר בקלות, היא רק חלק קטן מבעיה רחבה יותר.

כיום ייחשב כמעט לכפירה לטעון שהידע המדעי איננו סכום כל הידע. אך אם נהרהר מעט בדבר נודה כי יש, מעל לכל ספק, גוף ידע חשוב מאוד אך בלתי מאורגן, שאי-אפשר לכנותו "מדעי" אם "מדעי" פירושו חוקים מכלילים. זהו הידע של נסיבות מסוימות תלויות זמן ומקום. בסוג הידע הזה, לכל יחיד יש יתרון מסוים על פני כל האחרים, מפני שהוא מחזיק במידע ייחודי שאפשר לעשות בו שימוש מועיל – שימוש שיכול להיעשות רק על פי החלטותיו של בעליו, או בשיתוף פעולה אקטיבי מצדו. כדי להיווכח במרכזיותו של ידע זה, עלינו פשוט להיזכר כמה נדרש מאיתנו ללמוד, בכל מקצוע שהוא, לאחר שסיימנו את הכשרתנו התיאורטית; ומה גדול הוא הנתח מחיי העבודה שלנו שאנו מבלים בו בלימוד מלאכות מסוימות; ואיזה נכס יקר הוא לנו, בכל אשר נלך, הידע על אנשים, על תנאים מקומיים ועל נסיבות מיוחדות. הידיעה איך להפיק את המרב והמיטב ממכונה או מכישוריו של עובד, או היכן נמצא מלאי עודף שאפשר להשתמש בו כאשר האספקה נקטעת, עשויה להיות שימושית לא פחות מהידיעה על טכניקות חלופיות טובות יותר. סוכן המשלוחים הימיים הנעזר באוניות הנוסעות ממילא כדי להעביר את מטעניו, מתווך הנדל"ן שהידע שלו מבוסס כמעט כולו על הזדמנויות קצרות מועד, או האַרְבּיטְרָזֵ'ר המנצל הפרשים מקומיים במחירי סחורות – כל אלה עושים שימוש יעיל בידע מיוחד על תנאי הרגע החולף שאינו זמין לאחרים.

משונה הוא הדבר: היחס המקובל כיום לסוג זה של ידע הוא תיעוב. בעל ידע שכזה, המשיג בזכותו יתרון על פני אדם שיש לו ידע תיאורטי או טכני טוב יותר, נחשב כמעט למי שראוי להוקיעו. השגת יתרון בזכות היכרות משופרת עם אמצעי תקשורת או תחבורה נתפסת לעתים כקרובה לנכלוליות, אף על פי שחשוב שהחברה תנצל את מיטב ההזדמנויות מסוגים אלה ממש כפי שחשוב שתנצל את התגליות המדעיות האחרונות. דעה קדומה זו תרמה רבות לעמדה הרווחת המעדיפה את הייצור על פני המסחר. אפילו כלכלנים הרואים עצמם חסינים לחלוטין מפני הכשלים המטריאליסטיים הגסים של העבר חוזרים בלי הרף על אותה טעות ביחסם לפעילויות הנוגעות לרכישת ידע פרקטי. זאת, כנראה, מפני שעל פי תבנית עולמם, כל הידע הזה אמור להיות "נתון". דומה שהכול סבורים כיום כי כל הידע מהסוג הזה צריך להיות זמין לכל אדם; וההאשמות  בדבר אי-רציונליות של הסדר הכלכלי הקיים נובעות בדרך כלל מכך שלמעשה ידע זה אינו כה זמין. בעלי השקפה זו אינם מבינים שזו בדיוק הבעיה שאנו צריכים למצוא לה מענה: מהי השיטה שבעזרתה אפשר יהיה להנחיל את הידע לרבים.

ד

אם אופנתי כיום למעט בחשיבותו של ידע הנסיבות הפרטיקולריות של הזמן והמקום, הדבר קשור לחשיבות המזערית המיוחסת היום לשינויים בכלל. אכן, בשאלת חשיבותם ותדירותם של שינויים המצריכים תיקונים מהותיים בתוכניות הייצור, קיים פער גדול בין הנחותיהם של ה"מתכננים" (בדרך כלל הנחות מובלעות בלבד) לבין הנחות מתנגדיהם; פער שכמותו שורר ביניהם רק בעוד סוגיות מעטות. ברור; הרי אם יהיה אפשר להגיש תוכניות כלכליות מפורטות זמן רב מראש, ולדבוק בהן לאורך זמן מבלי שיידרשו עוד הכרעות כלכליות חשובות, כי אז משימת התווייתה של תוכנית כוללת המכסה את הפעילות הכלכלית כולה תהיה מפחידה הרבה פחות.

אולי ראוי להדגיש כי בעיות כלכליות צצות תמיד, ואך ורק, כתוצאה משינוי. כל עוד דברים ממשיכים כפי שהיו, או לפחות פועלים על פי הציפיות, לא צצות בעיות חדשות הדורשות הכרעות, ולא עולה צורך בתוכנית חדשה. בָּאמונה כי שינויים, או לפחות תנודות יומיומיות, איבדו בעידן המודרני מחשיבותם, מובלעת טענה שגם הבעיות הכלכליות נעשו חשובות פחות. מכיוון שכך, אמונה זו בדבר הירידה בחשיבותו של השינוי היא בדרך כלל נחלתם של אותם אנשים הטוענים שהעלייה בחשיבות הידע הטכנולוגי צמצמה את חשיבותם של שיקולים כלכליים.

האומנם לנוכח השתכללות מנגנון הייצור המודרני, הכרעות כלכליות נדרשות רק לעיתים רחוקות, כגון כאשר מקימים מפעל חדש או כשמכניסים אליו תהליך ייצור חדש? האומנם מרגע שהוקם המפעל, ההמשך הוא אוטומטי פחות או יותר, נקבע על פי אופיו של המפעל, וכמעט שאינו מצריך שינויים של הסתגלות לנסיבות הרגע המשתנות בהתמדה?

התשובה הרווחת כיום היא: אומנם כן. וככל שידיעתי מגעת, תשובה זו איננה פרי ניסיונו המעשי של איש העסקים. בתעשייה תחרותית – ורק תעשייה תחרותית יכולה לשמש לנו מקרה מבחן – השמירה על סעיף הוצאות יציב היא מאבק מַתמיד התובע חלק נכבד ממרצו של המנַהֵל. איש העסקים רואה מדי יום באיזו קלות עלול המנַהל הבלתי-יעיל לכרסם בהפרשים היוצרים את הרווחיות, ואיך אפשר באותם כלים טכניים להגיע לעלויות שונות; דומה שחוקר הכלכלה מודע לכך הרבה פחות. עוז רצונם של היצרנים והמהנדסים, המושמע בפיהם שוב ושוב, לפעול בלי הגבלות הנובעות מעלויות כספיות, הוא עצמו עדות רהוטה לעומק חדירתם של שיקולים אלה אל שגרת עבודתם.

אחת הסיבות לנטייתם הגוברת של הכלכלנים לשכוח את התנודות הקטנות והמתמידות היוצרות את התמונה הכלכלית הגדולה היא כנראה התעסקותם הגוברת בנתונים המִצְרפיים, שמִטֶּבע התעלמותם מן הפרטים הקטנים יוצרים תמונת מצב יציבה יותר. הסטטיסטיקאים נוטים לפעמים להסביר את יציבותם היחסית של הערכים המצרפיים באמצעות "חוק המספרים הגדולים", או לראותה כתוצאת הקיזוז ההדדי של השינויים האקראיים. אך הסבר זה אינו נכון. מספרם של הרכיבים המעורבים בחישוב המצרפי אינו גדול דיו לאפשר לכוחות המקרה ליצור את היציבות הזו. הזרימה המתמשכת של הסחורות והשירותים נישאת על גבי שרשרת מתמדת של תיקונים יזומים; על גבי מהלכים חדשים הנעשים מדי יום לאור נסיבות שלא היו ידועות ביום האתמול; על גבי פלוני הנכנס לזירה ברגע שאלמוני כושל. אפילו בית החרושת הגדול והממוכן למופת מתקיים בעיקר בזכותה של סביבה שהוא יכול להיעזר בה לצרכים בלתי-צפויים מכל הסוגים: רעפים לגַגו, כלֵי כתיבה למסמכיו, וכל אותם אלף ואחד פרטי ציוד שהוא אינו מייצר בעצמו ושתוכניות התפעול שלו דורשות שיהיו זמינים בשוק.

זה אולי גם המקום להזכיר שסוג הידע שאני מדבר עליו הוא כזה שמטבעו איננו יכול להיכנס לסטטיסטיקות, ועל כן אינו מגיע לשום רשות מרכזית בצורה סטטיסטית. הסטטיסטיקות שרשות זו תצטרך להשתמש בהן יגיעו אליה דווקא כשהן מופשטות מן ההבדלים הקטנים שבין דברים; כשהן מגבבות יחדיו פריטים השונים זה מזה במיקום, באיכות ובשאר מאפיינים – לכדי גוש אחד, בתור משאבים בני סוג אחד, באופן שעשוי להיות משמעותי מאוד להכרעה כלכלית זו או אחרת. משום כך, תכנון מרכזי המבוסס על מידע סטטיסטי הוא מעצם טיבו מנוּע גישה ישירה לנסיבות אלו של זמן ומקום, והמתכנן המרכזי צריך למצוא דרך שתאפשר להשאיר החלטות התלויות בהן לאנשים בשטח.

ה

אם נסכים שהבעיה הכלכלית של החברה היא בעיקרה הצורך להסתגל לשינויים בנסיבות ייחודיות תלויות זמן ומקום, נראה כי מסקנתנו תהיה שאת ההכרעות הסופיות חייבים להשאיר לאנשים המכירים נסיבות אלו, ויודעים ממקור ראשון על השינויים הרלבנטיים ועל המשאבים הזמינים היכולים לענות באופן מיידי לצרכים המתעוררים בעטיים של השינויים. איננו יכולים לצפות שהבעיה תיפתר על ידי העברת כל הידע הזה למנהלה מרכזית אשר תעבד את כולו ותקבל החלטות לאור ממצאיה. אפשר לפתור אותה רק בצורה כלשהי של ביזור. אך גם אז נפתור רק חלק מהבעיה. הביזור נדרש מפני שהוא הערובה היחידה לכך שייעשה שימוש נאות בידע על נסיבות הזמן והמקום. אבל "האיש בשטח" אינו יכול להחליט לבדו, על סמך היכרותו המוגבלת, אף כי אינטימית, עם סביבתו הקרובה. עדיין נותרת הבעיה כיצד להעביר אליו את הידע הנוסף הדרוש לו כדי להתאים את החלטותיו לתבנית הכוללת של השינויים במשק כולו.

לכמה ידע הוא זקוק כדי לפעול נכון? אילו מן המאורעות המתרחשים מעבר לאופק הידע המיידי שלו הם בעלי נגיעה להחלטותיו המעשיות, ועל כמה מהם הוא חייב לדעת?

כמעט לכל התרחשות שהיא, בכל מקום בעולם, עשויה להיות השפעה על חייו הכלכליים של היחיד. אבל הוא איננו צריך לדעת על ההתרחשויות עצמן, ולא על כל ההשפעות שלהן. אין זה משנה לו למה ברגע מסוים יש ביקוש רב לברגים בגודל מסוים ולא בגודל אחר, למה שקיות נייר זמינות יותר מתיקי קנבס, או למה קשה יותר ברגע מסוים להשיג עובדים מיומנים בהפעלת מכונה מסוימת. כל מה שחשוב שיידע הוא באיזו מידה הם נעשו קשים או קלים להשגה בהשוואה לדברים אחרים שגם בהם הוא מעוניין, או באיזו מידה ולאיזה כיוון השתנתה דחיפות הביקוש לדברים החלופיים שהוא מייצר או משתמש בהם. זוהי תמיד שאלה של חשיבותם היחסית של הדברים המסוימים הנוגעים לו; הגורמים לשינויים בחשיבות יחסית זו אינם מעניינו.

בנקודה זו בא מה שכיניתי "החישוב הכלכלי" ועוזר לנו, לפחות על דרך האנלוגיה, להבין איך הבעיה ניתנת לפתרון – ואכן נפתרת – על ידי שיטת המחירים. אפילו רשות מרכזית במשק סגור קטן המחזיקה בכל הנתונים הנוגעים לו לא תוכל לבחון, בכל פעם שצריך לעשות תיקון קטן בהקצאת המשאבים, את כל היחסים בין אמצעים ומטרות שעשויים להיות מושפעים מכך. זוהי אכן תרומתה הגדולה של הלוגיקה הטהורה של הבחירה: היא הראתה באופן משכנע שאפילו תודעה יחידה זו, הרשות המרכזת את הידע, תוכל לפתור סוג זה של בעיה רק על ידי בנייה של שערי הַקְבלה (או "ערכים", או "שערי תחלופה שוליים") ושימוש קבוע בהם; כלומר על ידי כך שלכל סוג של משאב נדיר יוצמד מדד מספרי שאי אפשר לגזור אותו מתכונה כלשהי שיש למשאב מסוים זה, אך הוא משקף או מגלם את חשיבותו של המשאב בתוך המבנה הכולל של האמצעים והמטרות. בכל שינוי קטן תצטרך תודעה זו להביא בחשבון רק אותם מדדים כמותיים (או "ערכים") שהמידע הרלבנטי מרוכז בהם; ועל ידי התאמתן של הכמויות, כל אחת בפני עצמה, תוכל לטַכֵּס את מהלכיה כראוי, בלי שתצטרך להרכיב את התצרף השלם מן ההתחלה, ובלי שתצטרך, בשום שלב, לעיין בכל ההשלכות בבת אחת.

ביסודו של דבר, במערכת שבה ידע העובדות הרלבנטיות מפוזר בין אנשים רבים, המחירים עשויים לפעול לתיאום בין הפעולות הנפרדות של האנשים השונים באותו אופן שערכים סובייקטיביים עוזרים ליחיד לתאם בין החלקים של תוכניתו. ראוי שנתבונן לרגע בדוגמה שכיחה ופשוטה מאוד לפעולתה של שיטת המחירים, וכך נבין מה בדיוק היא משיגה. נניח שבפינה כלשהי בעולם נוצרה הזדמנות חדשה לשימוש בבדיל, או שאחד ממקורות האספקה של הבדיל ירד לטמיון. למטרותינו, אין זה משנה כלל (וחשוב מאוד לדעת שאין זה משנה) איזו משתי האפשרויות הללו אירעה וגרמה לבדיל להיות נדיר יותר. כל מה שמשתמשֵי הַבדיל כאן צריכים לדעת הוא שחלק מהבדיל שהם התרגלו לצרוך משמש באופן רווחי יותר במקום אחר, ושכתוצאה מכך עליהם לחסוך בבדיל. רובם הגדול אינם צריכים אפילו לדעת היכן צץ אותו צורך דחוף יותר בבדיל, או למען אילו צרכים אחרים עליהם להפחית את צריכת הבדיל. אם רק חלק מהם יודעים ישירות על הביקוש החדש, ועוברים להשתמש במשאב חלופי – ואם האנשים המודעים לפער שנוצר על ידי כך ימלאו את החסר, בתורָם, בעזרת משאב שלישי – האפקט יתפשט במהירות על פני המערכת הכלכלית כולה, וישפיע לא רק על כל השימושים בבדיל, אלא גם על השימושים בתחליפיו ובתחליפי תחליפיו, ועל אספקת כל המוצרים העשויים בדיל ותחליפיהם, וכן הלאה; וכל זאת כאשר לרובם הגדול של האנשים הנוטלים חלק באספקת תחליפים אלה אין כל מושג על הגורם המקורי לשינויים הללו. המכלול פועל כשוק אחד, לא מפני שמי מן האנשים המרכיבים מכלול זה סקר את התחום כולו, אלא מפני ששדות הראייה המוגבלים של כל אחד ואחד מהם מתחברים זה לזה – וכך, באמצעות מתווכים רבים, המידע הרלבנטי מגיע לכולם. עצם העובדה שיש מחיר אחד לכל סחורה – או ליתר דיוק, שהמחירים בכל מקום קשורים זה לזה, ומשתנים על פי עלות ההובלה וכן הלאה – יוצרת את הפתרון שאליו אמורה הייתה להגיע (ולעולם לא תגיע, כי הדבר אפשרי באופן תיאורטי בלבד) הרשות המרכזית, אותה תודעה אחת המחזיקה בכל המידע שבמציאות מפוזר בין האנשים המעורבים בתהליך.

ו

הסתכלות זו על שיטת המחירים כמנגנון להעברת מידע חיונית אם רצוננו להבין את התפקיד האמיתי שלה – תפקיד שהיא, כמובן, מצטיינת פחות במילויו אם המחירים נעשים נוקשים יותר. (אומנם, אפילו כאשר המחיר המצוטָט, כלומר המחיר של מוצר בקנייה האחרונה שלו בשוק, נעשה נוקשה למדי, הכוחות שהיו פועלים באמצעות שינויי מחיר עדיין פועלים במידה רבה באמצעות שינוי רכיבים אחרים בעסקאות). תכונתה המרשימה ביותר של מערכת זו היא כלכלת הידע שהיא מפעילה: מפליא לראות כמה מעט צריך כל משתתף יחיד לדעת כדי להיות מסוגל לפעול נכון. בצורה מתומצתת, על דרך הסמל, רק המידע הנחוץ ביותר מועבר ורק לאלה שהוא נוגע להם. לא תהיה זו רק מטפורה אם נתאר את שיטת המחירים כמנגנון לרישום שינויים, או כמערכת טלקומוניקציה המאפשרת לכל יצרן לעקוב אחר תנועת של סַמנים נבחרים בלבד – כפי שמהנדס עשוי לצפות במחוגים של חוגות בודדות – כדי לסגל את פעילותם הכלכלית לְשינויים שייתכן שכל מה שהם יידעו עליהם אי פעם הוא מה שמשתקף בתנועת המחירים.

כמובן, פעולות התיקון והסיגול הללו של היצרן לא יהיו כנראה אף פעם "מושלמות" במובן שהכלכלן תופס אותן כשהוא מנתח את שיווי המשקל במשק. אולם חוששני כי ההרגל התיאורטי שלנו, לגשת לַבעיה מתוך ההנחה שכמעט לכל הצדדים יש ידע כמעט מושלם, אטם את עינינו מלראות את תפקידו האמיתי של מנגנון המחירים, וגרם לנו לנקוט אמות מידה מבלבלות בשופטנו את יעילותו. הפֶּלא הוא שבמצבים כגון מחסור בחומר גלם אחד, בלי שום פקודה מגבוה, ותכופות גם בלי שיותר מקומץ אנשים ידעו את הסיבה, רבבות אנשים שזהותם לא תיוודע גם בחקירות שתארכנה חודשים משתמשים בחומר הגלם הזה ובתוצריו בחסכנות, כלומר נעים בכיוון הנכון. זהו פלא גם אם, בעולמנו זה המשתנה בהתמדה, לא כולם יקלעו למטרה בדיוק כזה שרווחיהם יעמדו תמיד על אותה רמה קבועה או "נורמלית".

כתבתי "פלא" במתכוון, כדי לטלטל את הקוראים מהשאננות הרווחת, הרואה את פעולתו של מנגנון זה כמובנת מאליה. אני משוכנע כי אילו היה מנגנון זה פרי תכנון, ואילו הבינו כל האנשים המוכוונים בידיו כי להחלטותיהם יש השפעה גם מעבר למטרתן המיידית, היו מכריזים על מנגנון זה כאחד הניצחונות הגדולים של רוח האדם. אולם לביש-מזלו הכפול, מנגנון המחירים איננו המצאה אנושית והאנשים שהוא מכוון בדרך כלל אינם יודעים מה גורם להם לעשות מה שהם עושים. אך כל אלה המרִיעים לַ"הַכְוונה המודעת" ומתקשים להאמין כי דבר שהתפתח בלי תכנון (קל וחומר בלי שאפילו נבין אותו) יכול לפתור בעיה שאיננו יכולים לפתור בפעולה מכוונת – כל אלה, ראוי שיזכרו כי זוהי בדיוק הבעיה, זוהי בדיוק השאלה שצריכה להעסיק אותנו: איך להרחיב את מעגל השימוש במשאבים מעבר לשליטתה של תודעה אחת כלשהי; ולשם כך: איך להיפטר מהצורך בבקרה מודעת, ואיך לספק תמריצים שיגרמו לכל היחידים לעשות את הדברים הרצויים לכלל בלי שאיש יצטרך לומר להם מה לעשות.

בעיה זו אינה נוגעת לכלכלה בלבד. היא מתעוררת סביב כל התופעות החברתיות כמעט, כמו גם ביחס ללשון ולמורשת התרבותית, ולמען האמת זוהי השאלה התיאורטית המרכזית בכל מדעי החברה. כפי שאמר אלפרד וייטהד בהקשר אחר, "המוסכמה השגורה בספרי הלימוד והשינון ובנאומי אנשי השם, כאילו ראוי שנטפח הֶרגל לחשוב על מה שאנו עושים – שגויה היא. ההפך הגמור הוא הנכון. ציוויליזציות מתקדמות באמצעות הגדלת מספרן של הפעולות החשובות הנעשות מבלי שחושבים עליהן". יש לכך משמעות חברתית עמוקה. אנחנו משתמשים בלי הרף בנוסחאות ובניסוחים, בסמלים ובחוקים, שמשמעותם אינה מובנת לנו – וזאת מתוך הישענות על ידע אשר לנו עצמנו אין. פיתחנו את הנהלים והמוסדות הללו על סמך הרגלים ומוסדות שהצליחו בזמנם והיו ליסודה של הציוויליזציה שבָּנִינו.

שיטת המחירים היא רק אחת מאותן תצורות שהאדם למד להשתמש בהן (אף כי טרם מיצה לימוד זה) לאחר שנתקל בהן מבלי להבינן. באמצעותה התאפשרו חלוקת העבודה והשימוש המתואם במשאבים המבוסס על ידע מפוזר. המלעיגים על טענה זו נוהגים לעוות אותה, ולהציגה כאילו ביקשה לומר שבדרך נס נוצר ספונטנית המנגנון המתאים ביותר לציוויליזציה המודרנית. כיוונה האמיתי של הטענה הוא הפוך: האדם הצליח לפתח את חלוקת-העבודה, שהציוויליזציה שלנו מושתתת עליה, מפני שנתקל בשיטה שאפשרה את הדבר. אלמלא המפגש ההוא, אולי היה האדם מפתח ציוויליזציה מטיפוס שונה; אולי משהו מסוג ה"מדינה" של הנמלים והטרמיטים, ואולי טיפוס אחר שאין בכוחנו לדמיין. כל שאנו יכולים לומר הוא שעד היום לא הצליח איש לתכנן מערכת חלופית שתשמור על אותם רכיבים מן המערכת הקיימת היקרים גם לליבם של מתנגדיה החריפים – ובראשם החופש הרב הניתן לַפּרט לבחור את עיסוקו ואת יעדיו, ומתוך כך גם להשתמש בחופשיות בידע שלו ובכישוריו.

ז

יש לנו סיבות רבות לשמוח על כך שהוויכוח על נחיצותה של שיטת המחירים לכל חישוב רציונלי בחברה מורכבת כבר אינו מתנהל על פי קווי השבר בין המחנות הפוליטיים. כאשר הציג לודוויג פון-מיזס לראשונה, לפני חצי יובל שנים, את התזה שעל פיה חברה המבוססת על חלוקת עבודה נרחבת לא תוכל להתקיים בלי שיטת המחירים, הוא זכה לקיתונות של לעג. כיום, עדיין יש המוצאים בתזה הזאת קשיים, אך קשיים אלה ברובם כבר אינם פוליטיים, והדבר יוצר אווירה נוחה יותר לדיון תבוני. כשאנו שומעים איך לאון טרוצקי טוען כי "אין להעלות על הדעת חשבונאות כלכלית בלי יחסי שוק"; כאשר פרופ' אוסקר לנגה מבטיח לפרופ' פון-מיזס שיוקם לכבודו פסל שיש בהיכל התהילה של "רשות התכנון המרכזית" כאשר תוקם כזו; וכאשר פרופ' אבא פ' לרנר מגלה את אדם סמית מחדש ומדגיש כי יעילותה המהותית של שיטת המחירים טמונה בכך שהיא גורמת ליחיד, הפועל למען האינטרס העצמי שלו, לפעול על פי האינטרס הכללי – ובכן, כאשר שומעים את כל ההתבטאויות חוצות המחנות הללו, כבר אי אפשר לייחס את חילוקי הדעות לעמדות פוליטיות מוכנות מראש. ניכר כי מקורם עיוני טהור, וליתר דיוק: מתודולוגי.

הבדלים אלה ממחישה היטב טענה שהשמיע לאחרונה פרופ' ג'וזף שומפטר בספרו "קפיטליזם, סוציאליזם ודמוקרטיה". שומפטר הוא מן הבולטים בקרב הכלכלנים הבוחנים תופעות כלכליות במשקפיים של פוזיטיביזם מסוג מסוים. בהתאם לכך, תופעות אלו מתבטאות לדידו כהתנגשויות בין כמויות נתונות של סחורות, שלכאורה מתרחשות בלי שום התערבות של מוחות אנוש. רק על רקע ידיעה זו אני יכול להסביר היגד, מקומֵם בעיניי, המופיע בספרו. לטענתו, יש אפשרות תיאורטית לחישוב רציונלי של רכיבי הייצור גם בהיעדר שווקים, והיא נובעת "מההיגד האלמנטרי כי כאשר צרכנים קובעים את ערכם של מוצרי צריכה ('מבקשים אותם'), הם מִניה וביה גם קובעים את ערכם של אמצעי הייצור השותפים בתהליך ייצורם".[1]

במובנה המילולי, קביעה זו פשוט אינה נכונה. הצרכנים אינם עושים שום דבר מסוג זה. נראה שכוונתו של פרופ' שומפטר ב"מניה וביה" שלו לומר שהערכת רכיבי הייצור משתמעת מהערכת מוצרי הצריכה, או שהיא נובעת ממנה בהכרח. אבל גם זה אינו נכון. ההשתמעות היא יחס לוגי, שאפשר לטעון לקיומו רק בין היגדים הידועים שניהם לתודעה אחת. אולם ברור שהערכים של רכיבי הייצור אינם תלויים רק בערכי מוצרי הצריכה, אלא גם בתנאי האספקה של רכיבי הייצור למיניהם. רק אצל תודעה שכל הנתונים הללו נמסרים לה בבת אחת, התשובה תשתמע או תנבע מהם בהכרח. ובזאת בדיוק נעוצה הבעיה המעשית: בכך שמלוא העובדות הללו לעולם אינן נתונות לתודעה אחת, אלא פזורות בין תודעות של אנשים רבים.

על כן, גם אם נוכיח כי העובדות כולן, אם יימצאו בידי תודעה אחת (כשם שאנו מניחים, היפותטית, שכולן ידועות לכלכלן המשקיף), יניבו פתרון – עדיין לא נפתור בכך את הבעיה המציאותית. במקום זאת מוטב שנַראה איך הפתרון מופק מתוך מגעי-הגומלין בין אנשים שכל אחד מהם מחזיק בידע חלקי. להניח שכל הידע נתון בידי תודעה אחת באותו אופן שאנו מניחים שהוא נתון בידי הכלכלן המַסבּיר, פירושו להניח את הבעיה בצד ולהתעלם מכל מה שיש לו חשיבות ומשמעות בעולם האמיתי.

כשכלכלן במעמדו של פרופ' שומפטר נופל כך אל המלכודת שעמימות המונח "נתון" יוֹקֶשת לחסרי הזהירות, קשה להניח שזו סתם טעות. שגיאתו מלמדת אותנו שמשהו יסודי שגוי בגישה הפוטרת כלאחר יד פַּן מהותי מן התופעה שהיא עוסקת בה: החלקיות ההכרחית של הידע האנושי, והצורך העולה, משום כך, בתהליך מתמיד של העברת ידע. כל גישה שלמעשה יוצאת מנקודת הנחה שהידע של אנשים הוא תאוֹמן של העובדות האובייקטיביות – וכאלה הן רוב הגישות של הכלכלה המתמטית, על משוואותיה הסימולטניות – מחמיצה באופן שיטתי את הדבר שמשימתנו העיקרית היא להסבירו. אינני מכחיש שגם בשיטתנו נודע תפקיד שימושי לניתוח שיווי-המשקל. אבל כשהדברים מגיעים לידי כך שכמה מגדולי ההוגים שלנו מתפתים להאמין כי לַמצב שניתוח זה מתאר יש נגיעה ישירה לפתרונן של בעיות מעשיות – סימן שעלינו להזדרז להזכיר להם שהניתוח התיאורטי הזה כלל אינו עוסק בתהליך החברתי, ושהוא איננו יותר ממבוא שימושי לחקר הבעיה העיקרית.

פרטי המאמר בפרסומו המקורי: Hayek, F. A. “The Use of Knowledge in Society.” The American Economic Review, vol. 35, no. 4, 1945, pp. 519–30.

הזכויות למאמר שמורות ל-American Economic Association, ותרגומו מתפרסם כאן באישור the American Economic Review. התרגום לא נבדק בידי מערכת כתב עת זה או בידי המחבר.

תמונה ראשית: maurice98/BigStock.

[1] Joseph Schumpeter, Capitalism, Socialism, and Democracy, New York: Harper, 1942, p. 175(הספר עתיד להופיע בקרוב בתרגום עברי בספריית שיבולת). סבורני כי פרופ' שומפטר הוא גם זה שהמציא את המיתוס שעל פיו פָּרֶטוֹ ובָּרוֹן "פתרו" את בעיית החישוב הסוציאליסטי. האמת היא שכל מה שהם, וכמוהם רבים אחרים, עשו היה רק לנסח את התנאים שהקצאת משאבים רציונלית צריכה למלא, ולהראות כי במהותם אלה אותם תנאים הנדרשים לשיווי משקל בשוק תחרותי. זהו דבר אחר לחלוטין מן הידיעה כיצד יכולה להתממש במציאות הקצאת משאבים העומדים בתנאים אלה. פרֶטו עצמו (ברון שאב ממנו, למעשה, את כל דבריו) כלל לא טען לפתרון הבעיה המעשית, ואף הודה במפורש שאין לפתור אותה בלי עזרת השוק. ראו ספרו Manuel d'économie pure (2d ed., 1927), pp. 233-234. הקטע הרלבנטי מצוטט בתרגום אנגלי בתחילת מאמרי "Socialist Calculation: The Competitive 'Solution'," in Economica, New Series, Vol. VIII, No. 26 (May, 1940), p. 125.