בין מעגל למעגל
Getting your Trinity Audio player ready... |
ניהולה של חברת המונים טבוע בחותם הניכור, ובצדק. אך כששוככים רעשי הרקע המעגל הקרוב יותר, המתנהל מתוך אחווה, מתגלה כחשוב מכפי שחשבנו
בספרו 'יומרה קטלנית', שאך זה הופיע בתרגום עברי בספריית שיבולת, עורך פרידריך האייק אבחנה פורייה בין כללים אנושיים מסדרי גודל שונים.
לדבריו, הכללים האינטואיטיביים שלנו, שהתפתחו לאורך מיליוני שנות קיומו של ההומו-ספיינס, מתאימים לחייהם של חבורת נוודים קטנה שחבריה היו חייבים לשתף פעולה כדי לשרוד. שיתוף הפעולה התבסס על תחושות בסיסיות של סולידריות ואלטרואיזם כלפי חברי הקבוצה, בניגוד לרגשות עוינים יותר כלפי קבוצות אחרות. הדחף שלנו למשפחה, לקהילה, להשתייכות כלשהי, הצורך שלנו באחווה, ברעות, מבוססים על אותן אינטואיציות אנושיות קדומות.
הקיום המודרני, לעומת זאת – הציוויליזציה המפותחת שאנו חיים בה, חברת השפע ואיכות החיים הגבוהה הנלווית לה – התאפשרו על בסיס כללים אחרים, המועברים מדור לדור באמצעות "מסורת, הדרכה וחיקוי, ואינם נובעים מאינסטינקט". כללי התנהגות אלה, כללי "הסדר המורחב" כלשונו, כללים הקשורים בקניין הפרטי, ביושר, בחוזים, בסחר, בתחרות ובפרטיות, מייצרים תחומים שהאדם יכול לפעול בהם כיחיד השייך לחברה גדולה ומשגשגת. חברה המונה אנשים רבים שהיחיד כלל אינו מכיר – אך הם, באופן שאינו מפוקח ומנוהל, אחראים לסיפוק צרכיו. האייק מתאר באופן מדויק את האי-נחת המוסרי הגדול שנוצר בעקבות כך בעולם המודרני:
חלק מהקושי שלנו היום נובע מכך שעלינו להתאים בלי הרף את חיינו… כדי לחיות בו־זמנית במסגרת סוגים שונים של סדרים, הכפופים לכללים שונים. אילו היינו מחילים בלי שינוי ובהתרת רסן מוחלטת את כללי המיקרו־קוסמוס (כלומר, את כללי הקבוצה או החבורה הקטנה או, נאמר, של משפחתנו) על המקרו־קוסמוס (הציוויליזציה בכללה), כפי שהאינסטינקטים שלנו והכמיהה הרגשית שלנו גורמים לנו לשאוף לרצות לעשות, היינו גורמים לחורבנה של הציוויליזציה. אך אילו היינו מחילים תמיד את כללי הסדר המורחב גם בהתאגדויות האינטימיות יותר שלנו, היינו גורמים לריסוקן. משום כך, אנחנו חייבים ללמוד לחיות בשני עולמות באחת. (עמ' 42)
מצד אחד, מסביר האייק, כללי הסדר המורחב אינם מביאים בחשבון את הצרכים הבין-אישיים שלנו כפרטים אנושיים. קשה לנו לחוש כיצד הם מסייעים לכלכלות שלנו לפרוח, ולכן יש לנו התנגדות אינסטינקטיבית אליהם בכל פעם שאנו חשים את רוחם המנוכרת. מצד שני, כללי מוסר של אחווה וערבות, שוויון וסולידריות, שנוצרו על בסיס מטרות ותפיסות משותפות, צריכים להישאר בסדר המצומצם המשפחתי-קהילתי. הניסיון לדאוג בצורה כזו לכלל החברה – מיליוני אנשים שאיננו מכירים ואיננו חולקים עמם אותן מטרות ותפיסות – נידון לכישלון.
המקרה הידוע והעצוב ביותר שהוכיח זאת הוא כמובן הניסוי הקומוניסטי. במסגרת משפחתית מקובל כי כל בן משפחה יתרום להון המשותף כפי יכולתו ויקבל על פי צרכיו. במסגרת קהילתית קטנה, בדרך כלל אין חובת התנדבות לתפקידים מסוימים; המטרות המשותפות מספיק חזקות כדי שלכל אחד יהיה הרצון לתרום את חלקו בשלב מסוים. זה לא אומר שזה תמיד עובד. פעמים רבות שורר מתח סביב סוגיית התרומה והעשייה, התלויה גם בנורמות חברתיות שמשתנות עם השנים. משפחות וקהילות אף יכולות להתפרק על רקע המתיחות הזו. אבל ככלל האידיאל הזה אפשרי, והוא אכן מתקיים במשך אלפי שנים בצורות אלו ואחרות, שכן לרוב הדינמיקה הבין-אישית הקרובה מאפשרת להגיע להבנות המטיבות עם הקבוצה.
הקומוניזם ניסה לקחת את הרעיון ולהחילו על החברה הכללית. כל אחד יעבוד כפי יכולתו ויקבל כפי צרכיו; סולידריות חברתית מלאה. אלא שבמסגרת של מיליוני בני אדם, לא ניתן להגיע להבנות משותפות שכאלו ללא כוח ריכוזי כופה ואלים. הדבר נכון גם ביחס לחסד ורווחה: בספרו 'מתקדמים לאחור' (שהופיע אף הוא השנה בעברית בספריית שיבולת) מראה צ'רלס מאריי כיצד מדיניות הרווחה שהחילה ארה"ב בשנות השישים, מתוך כוונות טובות מאוד, הביאה אסון על אלו שלהם רצתה להיטיב: היא תמרצה את האוכלוסיות החלשות (שברובן היו שחורות) שלא להינשא ולא לעבוד, ויצרה מצב בו מרבית הילדים האפרו-אמריקנים גדלים במשפחות מפורקות. מצבם הסוציו-אקונומי של השחורים רק והידרדר, ועמו עלה מפלס האלימות והפשע.
לפי האייק, אפוא, עלינו ללמוד לדלג בין הסדרים הללו על אף הקושי. תובנה זו שופכת אור על תופעות מעניינות בפוליטיקה הישראלית.
ליהודים ציונים, הגדלים במידה רבה על אתוס של חברת מופת, אור לגויים ותיקון עולם, הצורך לנווט בין שני סוגי הכללים הוא מאתגר במיוחד. לצד תובנות בעלות שכל ישר אינטואיטיבי מסוג "עניי עירך קודמים" אפשר למצוא ביהדות כר פורה לרעיון החלת כללים של ערבות הדדית וסולידריות על החברה הכללית הגדולה. יובל ושמיטה הם דוגמאות בולטות לכך.
זו גם אולי סיבה למלכוד שבו מצוי הימין בישראל, ובפרט הימין הדתי, באשר לתפיסה החברתית-כלכלית הרצויה. השמאל החברתי, שמלכתחילה חותר למדיניות סוציאלית יותר, שלפיה המדינה אמורה לחלק את ההון הציבורי באופן הוגן ומיטיב יותר עם האוכלוסיות החלשות, יגייס לטובתו בקלות אותן תחושות אינטואיטיביות שבטיות, ובישראל גם את היסודות היהודיים-מסורתיים. הציבור הימני, לעומת זאת, ימצא את עצמו במבוכה. הכללים האינטואיטיביים מן הסדר המשפחתי-קהילתי מקשים על תמיכתו העקרונית בגישת החירות, החופש האזרחי, הממשלה הקטנה והצמיחה הכלכלית. ייתכן שמקשים במידה מסוימת של צדק.
שאלות רבות באשר למהות הנסיבות המצריכות אותנו לדלג מן הסדר המצומצם לסדר המורחב נותרו פתוחות. ברור לנו כיום שהחלת מודל חלוקת הון שוויוני במדינה בת מיליוני אזרחים הינו חסר תוחלת; אך שמא מודל רך יותר, המפנה חלק מהתקצוב לאוכלוסיות החלשות, הוא בר-קיימא, בייחוד במדינה קטנה יחסית כישראל? באיזה שלב, ובאיזה גודל, הדרישה לערבות ההדדית משתקת אותנו כחברה יותר ממה שהיא מסייעת לחלשים?
הוויכוח המדיני-כלכלי בין ימין לשמאל בישראל ימשיך אם כן לשקף את המתח בין הסדרים השונים של הכללים שאנו פועלים בהם, מתח שבו הימין ובפרט הימין הדתי-לאומי מצוי בעמדת נחיתות תודעתית מסוימת. לא בטוח שאפשר באמת לשנות עמדה זו, אך חשוב שניתן לה את המשקל הראוי ונזכור כי בסופו של דבר לא זו הסולידריות שאנו מייחלים לה. רשת הביטחון הכלכלית שאליה מכוון הימין, כמו גם חלוקת ההון הסוציאל-דמוקרטית שאליה שואף השמאל, מהוות במקרה הטוב רף בסיסי מוסרי-שכלתני קר וחשוב, אך נטול אחווה אנושית אמיתית.
בחושים הכי פנימיים שלנו אנחנו מבינים זאת. זו הסיבה שהאפקט הרגשי שמפעיל אותנו כשאנו מבקשים לסייע לזולת, לדאוג לגורלו ולבקש לו חיים טובים יותר, לעולם לא יבוא על סיפוקו באמצעות פעולות המדינה, נעלות (או מטופשות) ככל שיהיו. אנו יודעים כי הדיכאון והבדידות האנושית לא ייפתרו בעקבות מדיניות ציבורית זו או אחרת.
בסופו של דבר, הכמיהה האנושית לחיי אחווה וערבות הדדית יכולה להתגשם בעיקר במסגרת משפחתית וקהילתית ארוכת טווח. ימי הקורונה האחרונים, על כל הקשיים והאתגרים שלהם, חשפו בפנינו אמת פשוטה זו. מי שזכה במשפחה מתפקדת, ובייחוד מי שיצר לעצמו קפסולה עם מספר קטן של חברים נוספים, גילה שאינו צריך הרבה יותר מזה. ימים על גבי ימים של שהות משותפת מבוקר ועד ערב באותו מרחב, תסריט שאנו כה חוששים ממנו בתקופת שגרה, נתגלו להם כנעימים למדי. יש כאלה שכאשר העולם הגלובלי עצר כמעט לגמרי גילו כי במקום עמוק יש בשקט הזה של המכונה העולמית הקלה רבה ואפשרות לצמיחה. שבסופו של דבר, כולנו אנשי הקבוצה הקטנה.
אין בכך כדי לייתר את הדיון על המדיניות החברתית-כלכלית הראויה, אך רצוי להשיבו למידתו הנכונה ולהקדיש משאבים ואנרגיות רבים יותר לביסוס המישור הקהילתי. כבר תקופה ארוכה שהמדינה דואגת לנו לחשמל ותאורת ניאון לבנה מסנוורת בכל מקום ברחבי הארץ. ייתכן שישנם מקומות בהם התאורה חלשה יותר; ייתכן שלחלק מן המקומות הנידחים היא טרם הגיעה. צריך לדאוג לכך, ולחשוב היטב מהי הדרך הנכונה לעשות כן, אבל במקביל טוב נעשה אם נדליק מדורה קטנה משלנו. כך, נשוב להתכנס לעת ערב יחד סביב אלפי מדורות קטנות, מפוזרות ומחממות, נדאג לטפח את האש ולשמור עליה, כפי שנהגנו מאז ומקדם.
תמונה ראשית: שיעור בראשון לציון בימי קורונה, צילום באדיבות Bigstock