דרושה שיחה מעמיקה יותר

בתגובה ל"לאהוב את השונה" מאת ניר מנוסי

______________________________

אני איש טיפול ופעיל בקהילה הגאה (ובפרט בזו הדתית) מזה שנים אחדות. אני שמח מאוד לראות את הישגיה של הקהילה הגאה בארץ ובעולם, ובתוכם שינויים חברתיים חשובים, ואף מנסה לתרום לקידומם. יחד עם זאת, ואולי דווקא בגלל זה, חשוב לי שהדיון לא יתנהל במגרש הליברלי בלבד, ושאיש לא יחוש מאוים או מותקף. לכן גם חשוב לדעתי שהטיעונים של שני הצדדים יוצגו באופן אותנטי ובשפה מכובדת, ולא מכלי שני או שלישי.

ברם, מערך הטיעונים של מנוסי הוא בעייתי בעיניי, והוא עלול להרחיק אותנו מאותו דיאלוג שהוא מחפש. שני טיעונים בפיו: הראשון הוא שכל זוג הומולסבי, ללא קשר לאיכות הזוגיות, נעדר אלמנט של השלמה מגדרית הדדית, ולכן לעולם תהיה חסרה בו איכות מסוימת. הטיעון השני הוא שלא קיימת זהות הומולסבית נתונה ומולדת, או, בכל מקרה, שהמרכיב הבחירה בגיבוש שלה גדול מכפי שמקובל לחשוב.

זהות לא בדויה

אפתח בהצגה קצרה של התחנות העיקריות בגיבוש זהות הומולסבית, לאור ספרות המחקר העדכנית. ובכן, נער או נערה שגדלים ומתפתחים, מתחילים בשלב כלשהו של חייהם לגלות עניין במין השני. זה קורה בספונטניות וללא מאמץ חינוכי מיוחד. אך קיים מיעוט שאצלו זה אחרת. מיעוט זה חש מגיל צעיר, עוד קודם להתבגרות ההורמונלית, כי הוא שונה מהרוב. ילדים אלה בדרך כלל אינם מגלים עניין בצורות משחק המקובלות אצל בני מינם, אלא דווקא בדפוסי משחק המקובלים בקרב המין השני. החִבְרוּת (סוציאליזציה) שלהם אינו שונה מזה של הרוב, אך תחושתם הפנימית שונה. לא פעם הם זוכים ליחס משפיל ומלעיג בשל כך, ולכן הם לומדים על פי רוב להסתיר ולהסוות את הרגשתם.

בשלב מאוחר יותר, לרוב סביב גיל ההתבגרות, הם מתחילים גם לחוש משיכה ארוטית. אלא שבשונה מבני גילם, היא מופנית רק, או בעיקר, כלפי בני מינם. גם בשלב הזה הם בדרך כלל מתאמצים שלא להחצין זאת, ומנסים להתנהג בצורה מקובלת מבחינה חברתית. רובם אינם יודעים שיש בעולם עוד אנשים כמוהם, והם סבורים שהם "היחידים בעולם עם הבעיה הזו". הם גם נמנעים לרוב מלתת ביטוי התנהגותי למשיכתם, מחשש פן ביטוי כזה "יסתום את הגולל" ו"ייתן את החותמת הסופית".

חשוב להדגיש: משיכה הומוסקסואלית מופיעה ברוב המוחלט של המקרים לפני ההתנסות המינית הראשונה, וזמן רב לפני גיבוש זהות הומוסקסואלית ואינטגרציה שלה עם יתר חלקי הזהות. זו הסיבה לכך שגיל ההתבגרות, הקשה בלאו הכי, קשה אף יותר לבני נוער אלו. רובם חווים בו מצוקה רגשית המעמידה אותם בסיכון גבוה להרבה התנהגויות פוגעניות ואף לאובדנות. כתוצאה מכך, אותם בני נוער מבקשים בשלב מסוים לגלות אם הם היחידים בעולם או שמא יש עוד אנשים כמוהם. הם מגלים שהתחושה של שוני בילדות, שהפכה לשוני גדול יותר בהתבגרות, אינה ייחודית להם. נוצרת הזדהות, ועמה, וכתוצאה ממנה, נוצרת זהות.

כך חוויתי אני את תהליכי הגיבוש שלי. כך חווים אותם עוד רבבות בני נוער הומו-לסביים ברחבי העולם. כמובן, כמו בכל סיפור קיימים גם בו "שטחים אפורים" ומקרי גבול, אך התיאור לעיל מציג את ההתפתחות הנפוצה. התפתחות זו אינה ייחודית לתרבות המערבית המודרנית: היא מוכרת ונפוצה, ונכתבו תיאורים שלה, ברוב החברות המוכרות לנו.

לאור מה שתיארתי, ברור למה אנשים הומו-לסביים, ובהם גם אני, רואים בנטייתנו המינית חלק בלתי-הפיך מזהותנו. לא הייתה לנו כל סיבה לרצות בה, ולא חינכו איש מאתנו לטפח קשרים אינטימיים עם בני מיננו. גם אם חווינו רצון כזה, נאמר לנו ש"זה רק שלב, קורה לכולם ויעבור לכם". ויש אכן כאלה שזה עבר להם, ללא מאמץ מיוחד מצדם. אך לרבים אחרים "זה לא עבר", ולמרות המחיר החברתי הקשה הצפוי, קיבלנו החלטה להיחשף. רבים מאתנו ניסו לכפות על עצמם נישואים הטרוסקסואליים מתוך תקווה ש"משהו ישתנה", לשם ריצוי חברתי או מסיבה אחרת. רובנו ככולנו ניסינו לצאת לדייטים עם בני ובנות המין השני. רבים ניסו "טיפולי המרה" כאלה ואחרים. אך היה לנו ברור – וככל שחלף הזמן נהיה ברור יותר – שאינטימיות משמעותית אפשרית עבורנו רק עם בני מיננו; שזה בתוכנו ואין מה לעשות.

כמה מילות הסבר נוספות נחוצות כאן כדי להתמודד עם הטיעונים של מנוסי. להבנתי, שורש טיעוניו הוא אי-הבנה של אופן גיבוש הזהות ההומו-לסבית, ואי-הבחנה בין שלושת המרכיבים של הזהות המינית: משיכה, התנהגות וזהות. כשמנוסי מדבר על כך שבמצב של מאסר, למשל, אנשים נוטים להיות מעורבים במגעים מיניים הומוסקסואליים, הוא מדבר על התנהגות שאינה מעידה על זהות, אלא על צורך בפורקן. זהות מינית, לעומת זאת, היא רכיב אישיותי, המתקיים לצדם של רכיבים אישיותיים אחרים ולפעמים אף מתנגש בהם. או כלשונו של חוקר הנטייה המינית סיימון לֶווַאי בחתימת ספרו 'The Queer Science':

אל נא תנסה לשטות בעצמך ולומר שניתן להפריד בין אישיותו של האדם ההומוסקסואלי לבין ההומוסקסואליות שלו, שניתן לבודד ולנעול אותה באיזו פינה בתודעה או להוציא אותה החוצה על ידי מאמץ רפואי, חוקי או דתי. הביולוגיה מאשרת את מה שאנשים הומוסקסואלים ממילא יודעים על עצמם: שההומוסקסואליות שלהם היא חלק מובנה וקובע של אישיותם ושהפגיעה בה אינה פגיעה רק בהתנהגויות שלהם, בזכויותיהם או בגאוותם, אלא בעצם זהותם.

מכאן ניתן לגשת לטענתו הראשונה של מנוסי, על אודות איכות ייחודית שיש לזוגיות ההטרוסקסואלית. בעיניי, עובדת היות האדם נמשך למין השני אינה הופכת אותו לאדם פתוח יותר לזולת. אכן, עבודת המידות של אדם כזה יכולה לבוא לידי ביטוי בטיפוח רב שנים של זוגיות אינטימית ומשפחה, מתוך מסירות והקרבה עצמית; אך זה יכול לקרות בכל סוג של זוגיות.

אבל נניח שהסכמתי לטיעון של מנוסי שיש בקשר הטרוסקסואלי איכויות שאינן קיימות בקשר הומוסקסואלי; עדיין, את מסקנתו מכך אינני מבין. מדוע שהמדינה לא תעניק לכל הזוגות תנאי הכרה בסיסיים זהים, ובמסגרתם הזוג ההטרוסקסואלי ייהנה מהיתרונות המובְנים שהזוגיות שלו מעניקה לו והזוג ההומוסקסואלי ינסה כמיטב יכולתו לבנות את מה שיש לו?

בסיס לדיון

מאמרו של מנוסי פותח דיון חשוב, אך למרבה הצעד מתמקד בעיקר בשלילה ולא בחיוב. לסיכום, אנסה להתוות כמה תנאים הנחוצים לדעתי לשיח הפורה בסוגיה ההומולסבית:

1. מן הראוי שהדיון יתבסס על כבוד בסיסי לזהותו של הצד השני. כל אדם וכל ציבור הם אלו שמכירים את זהותם בצורה הטובה ביותר. ניתן לפתח דיון, ניתן לדבר של שטחים אפורים ועל מקרי גבול, אבל לא ניתן לבטל את זהותו האישית של הפרט, גם אם היא מאתגרת הנחות דתיות או פילוסופיות.
2. חשוב ששיח מקיף בנושא זה יתקיים במערכת החינוך, בשילוב עם שיח כללי על אודות מיניות ואינטימיות. הדבר חשוב במיוחד לנוכח מצוקה רגשית גדולה שמרגישים בעיקר הומולסביים צעירים, כפי שתיארתי לעיל. חשוב לדבר עם התלמידים במערכת החינוך על הכול, בצורה ובשפה מותאמת ונקייה: על התבגרות מינית, על עולם של תחושות ורגשות, על ההתאמה הלא פשוטה ביניהם, על כך שחלק מהרגשות חולפים וחלק לא – ובעיקר למנוע את האשמה, הבושה וההסתרה. ניתן וחשוב לשלב עם כל זה את המסר הברור של המסורת הדתית על מרכזיות המשפחה המסורתית – לצד שיח בדבר מה שיכול לעשות מי שמנוע מלהקים משפחה כזו.
3. שיח על אודות הכרה בזוגיות והורות גאה ימשיך להתנהל בחברה הישראלית. בעיניי, האיזון הראוי הוא היעדר אפליה מצדם של מוסדות המדינה, לצד הימנעות מכפייה על אנשים פרטיים, עסקים פרטיים או מוסדות דתיים.
4. בכל דיון כזה, מן הראוי שיישמע קולנו, קולם האותנטי של אנשים הומולסביים, והשיח יתנהל לא "מעל ראשנו" אלא אתנו. הדבר חשוב גם כדי למנוע היווצרות של דעות קדומות וגם כדי לעודד שיח מכבד.

אני מאמין שיש מי שקורא את דבריי מתוך התלבטות כנה בין הרצון להכיל ולקבל את האנשים השונים ממנו ובין חשש אמתי לא פחות מהתפוררות מוסדות המשפחה והחברה. האם כל מה שאנו רגילים אליו עומד להשתנות ללא היכר? האם כל טאבו יתערער? היכן יעבור הגבול?

איני מטיל ספק בכנות מניעיו של מנוסי ודאגתו לעתיד המשפחה והחברה. עם זאת, חשוב שלא יוטל ספק גם בכנות המניעים שלי ושל חבריי לקהילה הגאה. איננו מעוניינים לקעקע את מוסד המשפחה והחברה, אך אנו בהחלט מעוניינים ליטול בו חלק ככל שידנו משגת. איננו יכולים לצפות את כל ההשלכות האפשריות להחלטות שלנו. איש אינו מסוגל לכך.

חשוב לי שאני וחבריי מהקהילה הגאה נשב יחד עם נציגי המחנה הדתי-שמרני ועם כל מי שעתיד החברה והמשפחה חשוב לו, וננסה לשרטט ביחד את מפת הדרכים. על חלק מהדברים נסכים, בחלק אחר אולי נשכנע איש את רעהו, ובחלקים נוספים נמצא דרך קבילה להכריע. אך חשוב שנעשה זאת לא מתוך התנצחות, אלא מתוך דיאלוג המבוסס על כבוד הדדי. דיאלוג כזה הוא דרך לקיים את הצו "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך": הוא דורש את הקבלה ואת הנכונות לראות גם באדם שאיננו מסכימים איתו יצור אנושי כמונו, בעל שאיפות דומות לשלנו. דברים רבים נאמרו במאמרו של מנוסי בזכות קבלת האחר והשונה; הבה נדבר גם על הבנה וקבלה של הדומה.[1]

[1] הערה מחקרית: לאחרונה התפרסמו שתי סקירות מקיפות לגבי מצב הידע המחקרי על אודות נטייה מינית וזהות מגדרית. אחת, תחת הכותרת Sexual Orientation, Controversy, and Science, פורסמה על ידי קבוצת חוקרים בכירים בתחום, בראשם מייקל ביילי, בכתב העת Psychological Science in Public Interest – כתב עת מחקרי שפיט המפרסם מספר פעמים בשנה מעין דו"ח מסכם על תחום ידע פסיכולוגי כלשהו שיש בו עניין גם לציבור הרחב ולא רק לאנשי מקצוע. השני, סקירה מקיפה של פול מק'הוק ולורנס מאייר, במגזין השמרני למדע וטכנולוגיה The New Atlantis (שהוזכרה במדור "שיחה עולמית" בגיליון הקודם של 'השילוח', בעמ' 189). הסקירה של ביילי ועמיתיו אמינה יותר בעיניי, מכיוון שכותביה הם חוקרים בכירים בתחום, בניגוד לאלו שפרסמו בניו אטלנטיס; כיוון שזהו כתב עת שפיט עם ביקורת עמיתים; וכיוון שבניגוד לסקירה של מאיירס ומק'הוק, היא אינה חותרת ליעד גזור מראש. אני מזמין את הקוראים שלא לסמוך על דעתי ולקרוא בעצמם את שתי הסקירות מתחילתן ועד סופן, וכך לגבש את דעתם בנושא.

גרסה מלאה ועשירה במקורות של תגובתי זו ניתן לקרוא בבלוג שלי, "על כלל ופרט".