30944

ההסכם מחלץ את הערבים מהאנטישמיות

הערבים מבינים סוף סוף שעליהם להתקדם ולנטוש את המסורות המרעילות של הלאומיות הערבית ושל האסלאמיזם – כלומר, להפסיק לעסוק גם במיתולוגיה של פלסטין

הסכם השלום והנורמליזציה בין איחוד האמירויות לישראל תואר בצדק כאחד האירועים החשובים בתולדות  המזרח התיכון המודרני. איחוד האמירויות אינה עוד אותה קונפדרציה ערבית קטנה של שייח'ים בדווים שהייתה בעבר, אלא מנהיגה של גוש סוני ערבי שלם, ופירוש הדבר הוא שהכרתה בישראל סוללת את הדרך לפעולה ערבית נרחבת יותר.

אבל זה לא רק זה. ההסכם הוא אולי אות לשינוי החשוב ביותר במזרח התיכון המודרני מאז תום העידן הקולוניאליסטי: הוא מסמל את ראשיתו הרשמית של סדר אזורי חדש. מאז סופו של אותו עידן, באמצע המאה העשרים, הוגדרו הערבים על ידי שני סדרים פוליטיים עוקבים, הלאומיות הערבית והאסלאמיזם. היום רבים מגיעים בצדק להכרה כי יש להיפרד מהסדרים האלה ומהמורשת הרעילה שלהם. וכדי שזה יקרה, הם ממשיכים ומסיקים, עליהם להיפרד מהמיתולוגיה של פלסטין שבאה יחד איתם.

*

בואו נחזור לרגע לאחור בזמן. ערב עזיבתם של השלטונות הקולוניאליסטיים האירופיים בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, מהפכנים ערבים החלו להניח את היסודות למה שהפך לאחר מכן במדינות שלהם להיות המציאות הפוליטית של המחצית השנייה של המאה העשרים. המודעות הפוליטית והחברתית הגואה שיצרו אותם כוחות מהפכניים, מה שמכונה הלאומיות הערבית, הייתה תערובת של רומנטיקה ערבית, פשיזם היפר לאומני בסגנון אירופי וסוציאליזם של הגוש המזרחי. הלאומנים הערבים טענו כי כל סנטימטר של אדמה שעליו יושבים ערבים הוא למעשה חלק מ"המולדת הערבית הגדולה" ומ"אומה ערבית אחת עם מסר נצחי", וקראו למשטר ערבי מאוחד שסמכותו תהיה מעבר לגבולות המדיניים.

שנות החמישים והשישים היו סוערות במיוחד, עם כמה קבוצות מהפכניות כמו תנועות הבעת' בסוריה ובעיראק והנאצרים במצרים שעסקו במריבות אכזריות בינן לבין עצמן ונגד המשטרים המלוכנים המסורתיים שעדיין שלטו במדינות שלהם. ההפיכה הצבאית הראשונה שהייתה באזור, בסוריה ב-1949, קבעה תקדים. מאז ועד שנות השבעים לא הייתה מדינה ערבית אחת שלא התחוללה בה מהפכה, כמה הפיכות או ניסיון כושל להפיכה. הלאומיות הערבית נהפכה לכוח הפוליטי והחברתי העיקרי, והייתה האופציה האידיאולוגית היחידה להמוני העם ולאינטלקטואלים הערבים – והיא עודנה איום רציני על בתי המלוכה שעוד שולטים בערב הסעודית, במפרץ הפרסי, בירדן ובמרוקו. בעוד המאבק הפנימי בין המחנות המהפכניים השונים, שהותיר את אותותיו בניסיונות הכושלים במצרים ובסוריה, אכן האט את התקדמות הלאומיות, התנועה נעצרה רק בזכות הלם חיצוני: מלחמת ששת הימים והפסדן של מדינות ערב לישראל, הפסד שהנמיך את רוחן ואילץ את התנועות ואת הרפובליקות הערביות הלאומיות לקבל מידה מסוימת של דו קיום עם בתי מלוכה מסורתיים.

בתוך ההקשר הסוער הזה נהרתה המיתולוגיה של הפלסטינים, ובאותו הקשר בחרו בה הלאומנים הערבים להיות המטרה שתאפיין את מאבקם. הבחירה שלהם שירתה שתי מטרות. ראשית, כשהכריזו כי אדמות ערביות וחיי פלסטינים נתונים במתקפה, הם עוררו בהצלחה רגשות לאומיים בקרב ההמונים. שנית, היא הכתירה את הלאומנים כמגיניה היחידים של הערביוּת. וזה יצר אפקט נוסף. המשמעות של זה הייתה שהזדהות כערבי נקשרה קשר הדוק לעוינות כלפי ישראל, וזה גרר את כולם – כולל ערבים מלוכנים שהתנגדו ללאומיות הערבית – להחריף את הרטוריקה האנטי ישראלית שלהם כדי להיראות ערבים טובים יותר.

וכך שחרור לאומי ומאבק נגד אימפריאליזם ופלגנות ערבית באו כולם לידי ביטוי בשפה עוינת כלפי ישראל – שפה שמקורותיה ברעיונות האירופיים הגזעניים הארסיים ביותר. האנטישמיות במזרח התיכון הייתה לאורך ההיסטוריה מונעת ממניעים דתיים ואמוניים. לא עוד. ספרי לימוד היסטוריה חדשים בערבית, שעדיין בשימוש, מדברים על הרעיון שהערבים הם צאצאיהם של הכנענים הקדומים, של הפיניקים, של הפלישתים, והתפיסה הרווחת החדשה היא שיהודים הם קבוצה אתנית זרה שעושה מאמצים שיטתיים וקונספירטיביים לערער על האיחוד המיסטי בין העם לארץ מוצאו.

אחרי מלחמת ששת הימים הייתה הלאומיות הערבית תנועה ללא מומנטום, אולם המורשת הפוליטית, המוסדית, החברתית, האינטלקטואלית והפולקלוריסטית שלה נותרה. מות הלאומיות הערבית היה אולי מתחיל תהליך התנתקות הדרגתית מהמיתולוגיה הלא מועילה יותר של פלסטין, אלמלא העלייה הפתאומית של האסלאמיזם בשנות השבעים, שהחליף אותה ואפילו עלה עליה ככוח עיקרי המעצב את התודעה החברתית והפוליטית הערבית. האסלאמיזם, אף שהוא אמונה דתית ולא לאומית, הרוויח בכל זאת מהתודעה האזורית היחידה שיצרה הלאומיות הערבית והציב את עצמו כאידיאולוגיה היחידה והטבעית שממשיכה אותה. בהמשך הדרך אימצו האסלאמיסטים את המנטרה שכבר התקבעה "פלסטין!" והפכו אותה לשלהם.

עליית האסלאמיזם אילצה מדינות וממסדים ערביים – הן הרפובליקות שנוצרו בסיוע הלאומיות הערבית והן בתי המלוכה ששרדו – לפעול יחד כדי לשמור על סטטוס קוו של כוח, מטרה שנעשתה לחלוטין חיונית אחרי שהאסלאמיסטים ניצחו במהפכה האיראנית המוסלמית ואחרי שהם התנקשו בחייו של אנואר סאדאת. הם היו מחויבים להישרדות שלהם, לא פחות. פירוש הדבר היה כורח להציג תמיכה ממשית בפלסטין, מחויבות רטורית לשחרורה, ושמירת מרחק ברור מישראל. יש בכך כדי להסביר למה מעולם לא התחממו יחסיה של מצרים שלאחר סאדאת עם ישראל, השותפה החדשה שלה לשלום.

בינתיים, המדינות האסלאמיסטיות המשיכו לדחוף את פלסטין להמוני העם הערבי. בשל האופי התיאולוגי והבלתי לאומי של התנועה האסלאמית, היא עסקה פחות בטענה האתנו-לאומית של פלסטינים המנוגדת לטענה של הישראלים, והעדיפה במקום זה לתאר את הקונפליקט במונחים הישנים יותר של אנטישמיות המבוססת על דת. השנאה כלפי היהודים הוצגה שוב, הפעם לא כחלק מהערביוּת, אלא כחלק מהמוסלמיות. כמו כן, בניסיון להביא את האסלאם למרכז הבנה של החיים הפוליטיים הערביים, היה על האסלאמיסטים להפוך את העניין הפלסטיני לעניין מוסלמי, לא פלסטיני בפני עצמו. בתרבות הפופולרית, ההתנגדות לישראל הפכה להיות לא רק חובה ערבית אלא גם אמת מוסרית נצחית. הקריאות הפוליטיות נגד "הקולניאליזם הציוני" הפכו גם לקריאות תיאולוגיות. בשלב זה הדברים נעשו כל כך עמוסים באידיאולוגיה ובשנאה רוחבית, עד שמדינות ערב עברו לשתיקה המומה, ולא היו מסוגלות להתמודד עם שאלת ישראל בגלוי או אפילו לומר את שמה בפומבי (וכאן הומצאו ניסוחים אבסורדיים כמו "הישות הציונית"). דעת הקהל הערבית על ישראל הפכה גם היא למשהו לא ברור, מעורפל ולא מנוסח.

הייתה לכך השפעה איומה לא על ישראל, שהסתדרה בכל מקרה, אלא על המדינות הערביות ועל הציבור הערבי עצמו. משום שאנטי-ציונות ואנטי-יהדות נעשו כה מרכזיות באידיאולוגיות הרווחות של הלאומיות הערבית ושל האסלאמיזם, שחוסר בהירות וחוסר יכולת להתמודד איתן שלחו זרועות לכל ענייני המדינה. השלב התקוע והקפוא הזה נותר כך עשרות שנים. הרטוריקה הפוליטית של המוסדות הערביים לא הצליחה להשתחרר ממורשת הלאומיות הערבית. נבואות על איחוד האומה הערבית עדיין נטוו, אף שהיו ריקות מתוכן. בסופו של דבר, ההכרזות הרשמיות על איחוד ערבי, שבדרך כלל נשמעו בפגישות פסגה של הליגה הערבית, הפכו למושא גיחוך בכל בית קפה, ולעומת זאת גינויים לישראל בלי כל פעולה משמעותית יצרו רק חשדנות ותסכול בקרב שליטים ערבים. המצב הזה, מצדו, רק חיזק את הטענות האסלאמיות נגד הממסד ונתן לאסלאמיזם תחמושת נוספת למתקפות נגד המדינות הערביות הצבועות והרמאיות.

*

לאחר כמה עשורים של כישלון כלכלי ושחיתות שלטונית, הגיעה סוף כל סוף נקודת השבירה של הקיפאון הזה לקִצה ב-2011 עם האביב הערבי. כמעט כל הרפובליקות שנוצרו בידי מהפכנים ערבים חוו התמוטטות מוחלטת וכוחות אסלאמיים צצו כתחליפים מיידיים, בסיוע שלטונות אימפריאליסטים ואנטי-ערביים שכנים, כמו איראן וטורקיה. המדינות ששרדו אחרי האביב הערבי היו אותן מונרכיות ערביות מסורתיות ששרדו לאומיות ערבית חצי מאה קודם לכן. בהחלט, מכל המשטרים הפוליטיים במזרח התיכון במאה האחרונה, המונרכיות היו אלה שהוכחו כעמידות ביותר. בעשור האחרון הן יצרו יחד גוש עולה חדש בתקווה לייצב את האזור. בניסיונותיהן הן הגיעו בהצלחה למסקנה ההגיונית והדוחקת ביותר בפוליטיקה של המזרח התיכון: המיתולוגיה של פלסטין היא בסיסה של מורשת רעילה במיוחד במאה העשרים ושל הפתולוגיות הכושלות שהן הלאומיות הערבית והאסלאמיזם. כדי שהמזרח התיכון אי פעם יהיה יציב, צריך להתנתק ממנה.

המעבר לנוף ערבי פוליטי וחברתי חדש אינו מוגבל, יש לציין, לנושא ישראל ואידיאולוגיה. הוא נוגע לכל היבט של החברה. המזרח התיכון החדש דורש תודעה פוליטית חדשה, המתחילה במותה של הישנה. הצורך בסדר חדש שכזה רק גבר כשבעשר השנים האחרונות התברר יותר ויותר כי תפקידה העתידי של ארצות הברית באזור יהיה קטן יותר מבעבר. ולשם כך היה צורך לשנות את ההבנה המערבית ואת הניתוח המערבי של הפוליטיקה הערבית. החיבה המסורתית של הפוליטיקה הערבית לאידיאולוגיה טוטלית המציעה פתרונות לכל הנושאים אינה קיימת עוד. המצרים, שפעם צעדו למען הפאן-ערביות, צועדים כעת רק למען רפורמות כלכליות ופוליטיות. הלבנונים והעיראקים, שפעם מתח עדתי היה מצית בהם מחאה, מוחים כעת נגד שחיתות. ערבים רבים אינם מדברים עוד על שאלת המסורת לעומת מודרנה, אלא על נושאים שונים לחלוטין כמו התפתחות כלכלית, זכויות אדם, מעמד האישה ועוד. קבוצה חדשה של הוגים ערבים, קבוצה גדלה והולכת, משוכנעת יותר ויותר כי מה שדרוש הוא שינוי חברתי ולא קידום של דמוקרטיה ג'פרסונית. הדת גם היא נתפסת כמרכיב בחיי החברה והיא תהיה בריאה יותר רק אם חיי החברה יהיו בריאים יותר.

בהקשר ההיסטורי הזה מתבררת החשיבות העצומה של ההסכם בין איחוד האמירויות לישראל. בהכריזה על הכרתה בישראל סימנה לאחרונה איחוד האמירויות יחד עם בנות בריתה האזוריות והקליינטים שלה כי המזרח התיכון נכנס לשלב הפוסט-לאומיות ערבית והפוסט-אסלאמיזם – ולכן כמובן ההסכם התקבל בעוינות כה רבה מצד אסלאמיסטים, לאומנים ערבים ושלטונות אזוריים אימפריאליסטים כמו איראן, טורקיה וקטר. ההסכם מבודד את השחקניות האלה מבחינה פוליטית. זה כבר ידוע היטב. מה שפחות ידוע אבל הרבה יותר חשוב הוא שההסכם בודד אותן גם מבחינה אידיאולוגית. מוקדם מדי להניח הנחות על דמותו ועל מבנהו העתידיים של מזרח התיכון משוחרר מכבלים ופחות מנוטרל. דבר אחד בטוח – הוא יהיה מבוסס על זהויות לאומיות אינדיבידואליות ולא על חזון של פעולות פוליטיות קולקטיביות ערביות או אסלאמיסטיות.

דבר נוסף – המציאות החדשה הזאת מציבה בפני הפלסטינים בעיה עמוקה אבל גם נותנת להם תקווה. המנהיגות הנוכחית של המטרה הפלסטינית היא אחת מהשתיים: תוצר של הלאומיות הערבית של מחצית המאה העשרים (אש"ף והרשות הפלסטינית) – או של האסלאמיזם (חמאס וארגוני הג'יהאד). עם ההסכם הזה ועם המזרח התיכון החדש שהוא מסמל, קיבלו הפלסטינים אולטימטום: אם הם רוצים שתהיה להם מדינה עצמאית, עליהם למצוא מנהיגות חדשה שאינה שייכת למאה הקודמת אלא לזו הנוכחית.


חוסיין אבו-בכר הוא מחנך מצרי-אמריקני, לשעבר פליט פוליטי. עובד למען המרכז למאבק באנטישמיות, ותלמיד לתואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון.

מאמר זה נכתב עבור Mosaic Magazine מבית קרן תקווה, כחלק מפרויקט בעקבות הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ומתפרסם כאן באדיבותה.

מאנגלית: ימימה עברון


תמונה ראשית: באדיבות flickr U.S. Embassy Jerusalem GPO

עוד ב'השילוח'

הדרך לממלכתיות
ישראל זקוקה למועצה חוקתית
הנוטים למות וקדושת החיים

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *