הזהות היא הפתרון המערכתי היחיד

‎בתגובה ל"פגיעתה הרעה של הלגיטימציה" מאת יואב שורק

זאב שביידל

מאמרו של יואב שורק "פגיעתה הרעה של הלגיטימציה", שפורסם בגיליון הקודם, מצטרף למאמרו של ניר מנוסי שפורסם בגיליון הראשון של כתב העת, בניסיון מבורך לגבש תפיסה שמרנית סדורה לגבי הסוגיה ההומולסבית. כמו מנוסי, גם שורק מבקש להציע תפיסה המתרחקת הן מהשיח ההומופובי האלים, הן מהמתירנות העכשווית; אך לדעתי, מאמרו לוקח את השיח השמרני בנושא אל מבוי סתום ומייצר בעיות חדשות יותר משהוא פותר את אלו הקיימות.

אפתח בדוגמה קומית קטנה. לאחרונה הפיק הבמאי איתן פוקס בערוץ 'מאקו' מיני-סדרה ושמה 'בר מצווה', המתארת זוג גברים יהודים המתגוררים בארצות הברית בזוגיות ומגיעים ארצה על מנת לחגוג את בר המצווה של בנם – שאחד מבני הזוג הוליד בהורות משותפת. להורים חשוב מאוד שבנם יהיה הומו כמותם: הם רוצים לצפות יחד איתו בסדרות רומנטיות ולהאזין בצוותא לשירי שנות השמונים; הם מלבישים אותו בוורוד; ומבקשים להסליל אותו למסלול חייהם. אלא שנכונה להם אכזבה: למרות כל מאמציהם, הנער מתאהב בנערה ישראלית יפה, בתה של מדריכת תיירים, ולקראת סוף הסדרה ההורים משלימים עם העניין. סדרה זו היא מעין פרודיה על מאמצי ההסללה ששורק מאריך לדרוש בשבחם.

את טיעונו של שורק ניתן לסכם במילים הבאות: משיכה הומוסקסואלית היא נורמלית (ולכן אינה סטייה), אך אינה לגיטימית (ולכן אסורה להגשמה); הלגיטימציה שלה (כלומר הכרה בזהות הומולסבית נפרדת) אינה פותרת את מצוקתם של האנשים ההומולסביים (שייאלצו תמיד לחיות כ'שונים' או 'אחרים') אלא מוסיפה על מצוקתם של רבים ש'מתבלבלים' מהעניין ומתחילים לבחון את נטייתם המינית.

הפתרון המעשי ששורק מציע, הסללה להטרו-סקסואליות, אינו ברור לגמרי, אך ניכר שהוא קורא למעין חזרה למודל של העבר – שמשמעותו בפועל היא חזרה לארון או הישארות בו. בעיניי, זו הצעה לא-מוסרית שתעצים מאוד את מצוקתם של רבים ולא תציע לה כל מזור חלופי; למעשה, מדובר בהצעה שאינה בגדר האפשר נכון להיום.

אם נביט בהתפתחותה של התנועה המודרנית לשוויון ההומולסבי, נראה כי היא נולדה מתוך מצוקה – מצוקה של אנשים החיים בחברה שעברה מקידוש של נישואי הֶסדר, שאינם מיוסדים דווקא על אהבה ואינטימיות, לנישואים שבהם נודע לרומנטיקה תפקיד מרכזי (כפי ששורק מציין, אך לא מאריך). לאנשים כמונו לא הייתה כעת אפשרות להשתלב במוסד הנישואין ההטרוסקסואלי על בסיס אהבה, אינטימיות ורומנטיקה, עקב היעדר יכולת בסיסית לאינטימיות עם המין השני; אך מימוש של המשיכה ההומוסקסואלית במטרה לבסס יחסים רומנטיים הומוסקסואליים היה בגדר עבירה על החוק וגרר בעקבותיו מגוון רחב של סנקציות פליליות מחפירות יותר או פחות. מצב זה השאיר קבוצה באוכלוסייה בתור עבריינים מתמידים בשל עצם הרצון שלהם לאהוב ולהיות נאהבים; וכך אכן אמר אוסקר ויילד (שלפעמים מקובל לכנותו 'ההומוסקסואל המודרני הראשון'): "שופטים אותי לא על מה שעשיתי (משכב זכר) אלא על מה שאני". החברה שאפה לסייע לפרט להסדיר את המיניות שלו ולמסד אותה, אך התעלמה מהפרט ההומוסקסואלי ובכך דחתה אותו לשוליה – ואז דנה אותו ברותחין על כך שהוא נמצא בשוליה.

התנועה ההומולסבית המודרנית באה כדי לתקן מצב זה ולהשמיע את קולם של הומואים ולסביות; אחת הטענות המרכזיות שלה היא שנטייתנו המינית היא רכיב יסודי בזהות שלנו, ולא מאפיין מקרי; שאין דרך להפריד את האדם ההומוסקסואלי מההומוסקסואליות שלו. תמיד ידעו אנשים שהם הומואים ולסביות, ואנו גם מכירים משחר ההיסטוריה שלל ניסיונות של הומואים ולסביות להכיר הומואים ולסביות אחרים ולהתחבר אליהם. שורק טוען בצדק שזהות הומולסבית היא מושג מודרני, אך שוכח לציין שכל זהות באשר היא – היא בגדר מושג מודרני. בתקופה הקדם-מודרנית לא היה "הומוסקסואל מודרני" באותו מובן שלא היה "יהודי לאומי מודרני". לכן, ניתן לראות הקבלה בין הכחשת הזהות ההומולסבית מצד שורק, לניסיונות להכחשת קיומה של הזהות היהודית מבית מדרשו של שלמה זנד.

עוד לפני התביעה לשוויון זכויות, ביקשה התנועה ההומולסבית המודרנית להציג בפני כלל החברה את דמותם האנושית והאמיתית של הומולסביים, את ההבנה שזהותם ההומולסבית היא מרכיב מרכזי באישיותם, ואת העובדה שמניעת האינטימיות וההכרח לחיות בארון מביאים לחיי סבל ומצוקה בלתי נסבלים ובלתי מוצדקים. מחקרים רבים הראו כי אחד הגורמים המרכזיים לשינוי הגישה כלפי הומולסביים הוא היכרות אישית איתם והבנת זהותם; וכך אכן אירע במהלך השנים: ככל שאנשים בחברה המודרנית והפתוחה הכירו הומואים ולסביות באופן אישי, הם הפכו סובלנים ומקבלים יותר כלפיהם, מתוך הבנה של חוסר תוחלת ותכלית במאמצי ההסללה.

הומולסביים  ראו תמיד בזהותם האישית קטגוריה מובחנת וברורה, בעלת מאפיינים אישיותיים ייחודיים,[1] ולא חלק מ'רצף' כלשהו. לאחרונה, גם המחקר המדעי ביסס את קיומה של זהות הומולסבית כקטגוריה קוהרנטית [2] חלוץ חקר המיניות אלפרד קינסי, ששורק מזכיר אותו, רצה לשרטט את ההתנהגות המינית האנושית כמעין רצף ולא באופן בינארי, ואכן גילה שאחוז האמריקנים שהיו מעורבים בהתנהגות מינית עם בני מינם גדול מכפי שמקובל היה לחשוב; אולם גם במחקר שלו, רק 4 אחוזים מהנחקרים השיבו שתמיד קיימו קשרים אינטימיים רק עם בני מינם.[3] אחוז זה קרוב מאוד לאחוז הקבוע של אנשים המגדירים את עצמם הומולסביים בכל חברה מודרנית פתוחה. המיניות הגברית – זו ששורק בחר לעסוק בה – נוטה להיות בינארית, עד כדי כך שרבים מחוקרי המיניות מטילים ספק בקיומה של בי-סקסואליות גברית (להבדיל מבי-סקסואלית נשית).[4]

שורק כופר בקיומה של זהות הומולסבית, אך הכחשה כזו אינה פותרת את בעיית הפתולוגיזציה, משום שהיא רלבנטית רק לגבי אדם שנמשך לשני המינים (וכאמור, לסקסולוגיה המודרנית כלל לא ברור עד כמה הוא קיים, לפחות בקרב המין הגברי). אדם שנמצא בקצה המנעד ונמשך רק לגברים ימצא את עצמו 'סוטה וחריג' גם בעולמו של שורק. לשאלות לגבי חייו האישיים והנישואין, הוא יצטרך כנראה להשיב בתשובה ארוכה ונפתלת, מעין "איתרע מזלי ואני נמצא בקצה הרצף שנמשך רק לגברים ולא נמשך כלל לנשים, אך איני 'הומו' או כל קטגוריה נפרדת אחרת; אני גבר בדיוק כמו כל אחד אחר, רק בקצה הרצף".

שנית – וזוהי נקודה רצינית יותר – אדם הומוסקסואלי אכן נידון לחיים עם תחושת חריגות ושוני; ולכן בניית זהות הומולסבית תקינה כוללת לעיתים קרובות תהליך של אבל על חלום הזהות הקודם, שאינו עתיד להתממש.[5] רק לאחר מכן מגיע שלב הגיבוש של זהות חלופית. זו הייתה הדרך שלי וזו הייתה דרכם של רבים מאוד בקהילה הגאה, הדתית והכללית. היא אכן כרוכה בקושי מסוים. אך אני מעיד – ויעידו על כך עוד אלפים ורבבות שחיים מחוץ לארון בחברה הפתוחה – שתחושת שוני מסוימת עדיפה עשרות מונים על חיי בדידות, שקר וסבל בארון.

למעשה, שורק מציע לחזור למודל שכבר נוסה – בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. ההומוסקסואליות כבר עברה אז תהליך ראשוני של דה-קרימינליזציה ודה-פתולוגיזציה, אך טרם הפכה לאופציה חברתית נורמטיבית, כפי שהיא כיום. אפשר לפתוח באקראי כל גיליון של 'מעריב לנוער' מאותן שנים, ולמצוא במדור הייעוץ לנוער שאלה בסגנון: "אני בן 16 ומרגיש שנמשך לבנים, מה לעשות?"; תשובתו של ה'מומחה' שם היא בסגנון: "הכול בסדר, זה שלב שקורה להרבה אנשים, זה יעבור לך". תשובה ממין זה עשויה להרגיע את הנער לתקופה קצרה; אולם כעבור זמן הוא עשוי לקלוט ש'זה לא עובר' והחרדה שבה וניעורה מחדש.

מה שמסייע באמת להפיג את החרדה לאורך זמן הוא תהליך של בניית זהות הומולסבית יציבה ויציאה מהארון. כששורק שואל בתחילת המאמר "האם התרת האיסורים ולגיטימציה של זהות כזו אכן תאפשר לנו לנשום לרווחה ולדעת שהסכנה חלפה?" הוא שואל זאת כשאלה רטורית; אבל לשאלה זו קיימת תשובה המבוססת על מחקרים לא-מעטים והיא: 'כן' בכף רבתי! תמיכה חברתית ומשפחתית במהלך היציאה מהארון – ובהמשך, בנייה של זוגיות הומולסבית בריאה[6] – אכן מקילים מאוד על מכלול המצוקות הרגשיות של האנשים ההומולסביים, לפי מחקרים רבים בארץ ובעולם .[7] . ההסללה היא פתרון חיצוני וזמני; הקבלה היא הפתרון הפנימי והקבוע.

כאן אוסיף כמה מילים בתור פעיל ותיק בקהילה הדתית הגאה. כשהתחלנו את הפעילות שלנו, לפני כ-15 שנה, היה לנו הרבה פחות ברור לאן אנו שואפים. לא דמיינּו אז בעיני רוחנו את הקהילה הדתית הגאה ואת המצעד ההמוני בירושלים; כל שרצינו היה ליידע את הרבנים ואת הציבור הדתי במצוקותינו. חיכינו בסבלנות רבה לפתרונות שהקהילות והמורים הרוחניים שלנו יציעו; אך ככל שנקפו השנים נוכחנו לדעת – בכאב גדול ובאכזבה לא-מבוטלת – שאין באמתחתם של הרבנים ושל הפסיכולוגים 'הממירים' למיניהם כל פתרון מערכתי בעבור כולנו או רובנו. פה ושם טיפול המרה כלשהו עבד, בערך; פה ושם הצליחו לחתן הומוסקסואל ולסבית והם בנו איכשהו חיים משותפים; פה ושם מישהו הצליח לאורך שנים לחיות לבד, בלי לצאת מהארון ובלי להיכנס לדיכאון; אולם בעבור רובנו כל זה לא עבד ורק העמיק את המצוקה.

אחרי כך וכך שנות אומללות וסבל, כך וכך נישואין מפורקים, טיפולים כושלים, ניסיונות אובדניים, דיכאונות עמוקים ושאר מרעין בישין, בשנת 2015 קמה ויצאה הקהילה הדתית הגאה מן הארון; ובמצעד הגאווה של שנת 2016 הצטרפה אליה הקהילה הדתית הסטרייטית התומכת. יציאתנו מהארון לא הייתה מעשה של התרסה או ערעור חברתי, אלא עדות מהדהדת לכישלונה הנחרץ של ההסללה, כפתרון ברמה המערכתית. זו בעיניי ההבנה החשובה ביותר.

הניסיון לבלום את השיח על אודות הסוגיה ההומולסבית בחברה הציונות-דתית, ולהפנות אותו לכיוון של הסללה, דומה בעיניי לניסיון לנעול אורווה אחר שהסוסים ברחו ממנה. 'השילוח', במה חשובה שזכיתי לכתוב באחד מגיליונותיה, מציע בכל עמודיו שלל הצעות מפורטות, מעשיות ופרגמטיות במגוון נושאים הקשורים למשפט, מדיניות פנים וחוץ, חברה, חינוך וכלכלה. חוששני שהצעתו של שורק גוררת את השיח השמרני בנושא ההומולסבי למקום של חוסר רלבנטיות חברתית ופילוסופית. גם כאן, הגיע  הזמן לחשיבה שמרנית-חדשה המביטה נכוחה במציאות ואינה מנסה להתגבר עליה באמצעות תיאוריות מיושנות.


זאב שביידל הוא עובד סוציאלי, פובליציסט ופעיל בקהילה הדתית הגאה.


 

[1] Richard A. Lippa, “Sexual orientation and personality”, Annual Review of Sex Research, 16 (2005), 119–153;

[2] Steven W. Gangestad, J. Michael Bailey & Nicholas G. Martin, “Taxometric Analyses of

Sexual Orientation and Gender Identity”, Journal of Personality and Social Psychology, 78:6 (2000), 109–112.

[3] זהו גם האחוז הקבוע של האנשים המדווחים על זהות הומולסבית קבועה בתרבויות המוכרות לנו, מודרניות ומסורתיות כאחת, גם בקרב הומוסקסואלים וגם בקרב לסביות. Frederick L. Whitam and Robin M. Mathy, Male Homosexuality in Four Societies: Brazil, Guatemala, the Philippines, and the United States, New York: Praeger Publishers, 1985; Frederick L. Whitam, Christopher T. Daskalos, Curt G. Sobolewski & Peter Padilla, “The Emergence of Lesbian Sexuality and Identity Cross- Culturally: Brazil, Peru, the Philippines, and the United States”, Archives of Sexual Behavior, 27 (1985), 31–56. וגם במחקר גדול שנערך בשנות ה-2000 באמצעות שאלונים אנונימיים באתר של BBС  וכלל מאות אלפי (!) נבדקים מ-53 מדינות: Richard A. Lippa, “Sex differences and sexual orientation differences in personality: Findings from the BBC Internet survey”, Archives of Sexual Behavior, 37 (2008), 173–187.

[4] Gerulf Rieger, Meredith L. Chivers & J. Michael Bailey, “Sexual arousal patterns of bisexual men”, Psychological Science, 16 (2005), 579-584.

[5] Laura A. King  & Nathan G. Smith, “Gay and straight possible selves: Goals, identity, subjective well-being, and personality development”, Journal of Personality, 72 (2004), 967–994; Vivienne C. Cass, Homosexual identity formation: A theoretical model, Journal of Homosexuality, 4 (1979), 219–235.

[6] Ford Hickson, Calum Davey, David Reid, et al., “Mental health inequalities among gay and bisexual men in England, Scotland and Wales: a large community-based cross-sectional survey”, Journal of Public Health, 39 (2016), 266–273.

[7] Yoel Elizur & Arlette Minzer, “A framework for the formation of gay male identity: Processes associated with adult attachment style and support from family and Friends”, Archives of Sexual Behavior, 30 (2001), 143–167; Yoel Elizur & Arlette Minzer, “Gay males intimate relationship quality: The roles of Attachment security, gay identity, social support and income. Personal  Relationship, 10 (2003), 411-435.

 

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *