הטעות האופטית היהודית

מתוך אינסטינקטים עמוקים של קוסמופוליטיות ליברלית, יהודים רואים בישראל דברים שאין בה ולא יכולים להיות בה

באיסטנבול, מול אולם מלא ביהודים יקרים, אני נשאל על "חוק יסוד: הלאום" שלנו. האירוע הוא כינוס קהילתי ליום של 'לימוד' (Limmud), ואני משתתף בו בפאנל המבקש להתחקות אחר הקולות הנשמעים בישראל, בין ימין לשמאל. היהודים, משכילים וליברלים כרגיל, נעים באי-נוחות מעצם שמו של החוק. הם שומעים את מתנגדי החוק הקולניים מדברים שוב ושוב על לאומנות גסה, הדרת מיעוטים, אתנוצנטריות יהודית העיוורת לבני עמים אחרים – ואני צריך לנסות ולהסביר שאין בחוק הזה דבר מכל אלה. שהרי באמת אין בו. שכל הביקורת היא הגזמה פרועה, שרטוט של פחדים ממה שהוא עלול לסמל, ראיית צל הרים כהרים ותו לא.

אבל מעבר לוויכוח הקונקרטי, הדיון מוטה מראש כי בעצם איננו מדברים על אותו דבר. ליהודים היושבים מולי יש ציור ברור מאוד של מהי לאומיות. מהי לאומנות. והציור הזה מטיל על המציאות הישראלית משהו שרחוק ממנה שנות אור. ולך תסביר.

כי מחוץ לאולם המאובטח-מאוד של בית הספר היהודי ישנה עיר תוססת, היסטורית ורב-תרבותית, החווה גל אדיר של לאומנות. דגלי ענק אדומים של טורקיה מתנפנפים ברחובות, ביוזמת העירייה, ומעטרים כל מגדל ופסגה. בגרסה אחרת של דגלי הענק מככבת על הרקע הלאומי דמותו של כמאל פשה אטאטורק, אבי האומה, שאיש אינו יכול שלא לפגוש גם בשלל פסלים ואנדרטאות בסגנון הסובייטי. אל הדגלים הגדולים מצטרפים המוני דגלים קטנים, לעיתים קרובות עם תמונות המנהיג ההיסטורי, על פתחי חנויות, בחלונות הבתים ובמרפסות. על המנהיג הנוכחי הנערץ על טורקים רבים מאוד, אשף רטוריקת-השנאה לישראל היודע להשתיק את כל מתנגדיו, מעדיפים בני הקהילה שלא לדבר. מלבד דברים טובים. אוזניים לכותל, הם אומרים. העיר – הנחשבת, אגב, לקצה הליברלי והחילוני של טורקיה, מעין 'מדינת תל אביב' שלהם – התרגלה בשנים האחרונות לחיות בלי עיתונות המבקרת את השלטון, ועם מאפיינים גדלים והולכים של מדינת משטרה.

שער הכניסה הראשי של אוניברסיטת איסטנבול, מבנה שיש יפהפה מעוטר בכתובות באלף-בית הערבי ששימש את טורקיה עד למאה הקודמת, מוקף בשלושה דגלי לאום אדירי ממדים. הסתכלתי וגיחכתי. התקשיתי אפילו לדמיין לרגע את המחשבה על דגלי ישראל כאלה, או אפילו אחד, גדול ונפוח-לאומיות, בשערי הכניסה של המקבילה הישראלית, הלא היא אוניברסיטת תל-אביב. גם לא בשערי האוניברסיטה העברית או אוניברסיטת בן-גוריון שבה אני לומד. לא, לא בגלל 'השמאלנים' שלא ייתנו, אלא בגלל כולנו, הישראלים. אכן, היו כמה שנים שבהן ניסינו את כוחנו בתרגול לאומיות נוסח-הגויים: הרבה דגלים, מצעדים צבאיים, הערצת מנהיגים. זה עבר לנו מהר. אבל אפילו אז, אגב, מדינת הלאום היהודית הייתה רחוקה, רחוקה שנות אור, מלאומנות מהסוג המוכר בגילויי 'עליונות לבנה' במערב.

*

הקלישאה אומרת שבני אדם אינם לומדים מן ההיסטוריה, ושמשום כך הם נידונים לחזרתה על עצמה. אך אין פירוש הדבר שהם לא מנסים ללמוד ממנה. למעשה, הרבה מאוד מההתנהלות שלנו, בוודאי במישורים הציבוריים והפוליטיים, נשענת על לקחים או לקחי-דמה מהתרחשויות היסטוריות, על מסקנות שנחתמו בדם או בשגשוג, על "זיהוי תהליכים" ועל השוואה מתמדת בין הסוגיות הניצבות לפתחנו ובין מקומות אחרים וזמנים אחרים, מתוך הנחה שדרכיה של ההיסטוריה ונתיבותיה של האנושות חד הם.

אך הכול תלוי בדיוק: אפשר ללמוד מברווז על ברווז, אך קשה ללמוד ממנו על דוכיפת או על חסידה, קל וחומר על צב ים. והשאלה הזו, האם ההשוואה אפשרית או מדויקת, היא אחת השאלות העומדות בבסיס שתי אינטואיציות סותרות. האחת תופסת שישראל – ובכך אני מכוון הן לעם היהודי הן למדינת ישראל – היא ביסודו של דבר ככל הגויים; מדינת ישראל מתנהלת באותם נתיבים היסטוריים שמדינות אחרות מתנהלות בהם, ועליה להפיק לקחים ישירים מניסיונם של עמים אחרים. לעומת זאת, האינטואיציה הבסיסית המתחרה מאמינה כי ישראל הוא "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (כלומר, אין הוא נחשב, "נספר" בלשון הדיבור כיום, כאחד העמים): לעם היהודי יש נתיב היסטורי משלו, שליחות משלו, ובעיות משלו – ואין, למעשה, בסיס להשוואה.

אך כשם שתפיסה מהותנית של ייחוד מעלימה מן העין את ההקבלות המתבקשות, ומקשה על התנהלות מפוכחת בהיסטוריה הממשית, כך תפיסה מהותנית של אי-ייחוד – כלומר התעקשות חדורת אידיאולוגיה על כך ש"ככל העמים בית ישראל", תהיינה העובדות ההיסטוריות אשר תהיינה – מעלימה הבדלים, לעיתים הבדלים מכריעים המשנים את התמונה כולה.

כך הדבר באשר ללאומיות. הרגש הלאומי והתודעה הלאומית על כל נגזרותיהם קיימים בעם היהודי כפי שהם קיימים בעמים רבים אחרים; כוחות העשויים להביא הרבה ברכה וגם, כפי שאוהבים להדגיש בעשורים האחרונים, להביא קללה. אך לא נכון להעתיק את הדיון על לאומיות מהשיח הכללי במערב אל ישראל, בלי להיות ערים להבדלים שבין הלאומיות היהודית ללאומיות של עמים רבים אחרים.

הלאומיות, ובוודאי הלאומנות, אינה המודוס הטבעי לעם היהודי, שבתרבותו, בהיסטוריה שלו ובספרות שלו מתקיים יסוד קוסמופוליטי חזק מאוד. היסוד הזה חזק כל כך, שבמצבים וזמנים רבים הוא משתיק את הלאומיות שלנו מכול וכול, קובר אותה במעמקי ההדחקה; ובמצבים אחרים, הוא מאפשר לה להתבטא יפה – אך בעדינות ובמשורה, כמעט תמיד במרחק בטוח ממחוזות הלאומנות.

ודאי יהיו כאלה שיפטרו מיד את הטענה הזו, על קיומו של יסוד קוסמופוליטי עמוק, כטענה מהותנית מופרכת, ואני כבר רואה אותם רצים ללקט גילויי לאומנות ישראלית כדי להראות שככל הגויים בית ישראל. רגע. לא טענתי כאן טענה מהותנית אלא טענה היסטורית, תרבותית ופוליטית פשוטה; התעלמות ממנה יכולה לבוא רק מתוך איזו אמונה עקרונית, מקודשת, שלא ייתכנו הבדלים בין עמים. ואולי גם מהמחשבה שאין בכלל דבר כזה, עם. כמו כל התעלמות, היא יוצרת שטחים מתים בתמונת המציאות.

תרבותו של עם מתעצבת מניסיונו ההיסטורי ומונחלת מדור לדור – לאו דווקא מדעת – בראש ובראשונה באמצעות השפה הייחודית לו, על מטעניה ומקורותיה. אין צורך בתפיסה רומנטית של 'רוח העם' כדי להבין שאדם הוא (גם) תבנית נוף מולדתו, תבנית שפת אמו, ושיקוף של הנורמות והאתוסים של התרבות שהוא גדל אל תוכה. והסיפור היהודי הוא סיפור שהאוניברסליות טבועה בו מן הראשית. סיפור שבו דמות האב הגדולה שלנו, אברהם, מופיעה על רקעי עולם שהופרד ללאומים עם בשורה של "ונברכו בך כל משפחות האדמה"; סיפור שבו משננים מדור לדור כי לא עם אוטוכטוני אנו, אלא בני רועי צאן שנעשו לעם בארץ זרה, עם של משועבדים היוצאים מעבדות לחירות, עם שכינונו החוקתי היה במדבר חסר הריבונות.

אל חוויית הגלות הראשונה והמכוננת, של מצרים, הצטרפה חוויית הגלות הארוכה מאוד, הקיומית, שטבועה בנשמתו של העם היהודי כפי שהוא מוכר לנו מן העת החדשה. וכשם שהחוויה הראשונה תובעת מאתנו את הרגישות לגר, כך החוויה האחרונה הפכה אותנו, היהודים, לנביאים הגדולים של העל-לאומיות וטבעה בנו את המחשבה שכשתבוא גאולתנו הלאומית היא תהיה דווקא פתח לגאולת-שלום אוניברסלית. מקומוניזם ועד אספרנטו, יהודים היו וכנראה יהיו תמיד האופוזיציה הגדולה ללאומיות, או לפחות הגורם המרסן והמבקר שלה.

לא במקרה, יהודים נמנים ברוב העולם עם האגף השמאלי, האוניברסליסטי והליברלי, ונרתעים מן הצד הימני של המפה הפוליטית. רגילים לומר שמדובר בפרקטיקה של בני המיעוט, החרד לגורלו, ולהסביר בכך את ההבדל בין יהודי השמאל של הגולה ליהודי הימין של הארץ; אך זוהי קריאה חלקית בלבד של התמונה. יהודים נמצאים בשמאל בעיקר בגלל מורשת עמוקה הטבועה בהם, מורשת של סובלנות, דאגה לגר ורתיעה עמוקה משיח לאומני.

והם כאלה גם כאן, בישראל. ולא רק בשמאל. ובארץ מצטרף לכל זה מרכיב נוסף, שממעטים להכיר בחשיבותו: קיבוץ הגלויות. החברה הישראלית – גם אם נתמקד רק בחברת הרוב היהודית – היא תַצרף יוצא דופן של יוצאי ארצות רבות, שהביאו עמם ביטוי לתרבויות רבות מאוד.

ואכן, הנטייה הקוסמופוליטית והרגישות הגבוהה מפני לאומנות עומדת גם כיום ביסוד המפה הפוליטית בישראל, המכונה מפה 'ימנית' אך בפועל מצויה הרחק שמאלה מהמקובל בארצות שאליהן אנו רגילים להיות מושווים. כך למשל, העיקרון הציוני של מדינת לאום ליברלית, שכונן את התשתית החוקתית של מדינה 'יהודית ודמוקרטית', יכול, באופן תיאורטי, להיות מאותגר מימין (בחתירה למדינת לאום 'טהורה' ולביטול זכויות מיעוטים) או משמאל (בחתירה למדינת כל אזרחיה). אך לא כן בפועל. בכנסת ישראל של העשורים האחרונים יש לא מעט חברי כנסת הקוראים תיגר על עיקרון זה משמאל, בצורה מודעת, עקרונית ואידיאולוגית – אך קשה למצוא בה חברי כנסת הקוראים תיגר על עיקרון זה מימין.

אלא שאותה רגישות גבוהה גורמת גם לעיוות השיח של המסתכלים על הנעשה בארץ, מכאן או מעבר לים: כאשר כמעט כל המפה מצויה באגף הליברלי, מי שנמצא בצד השמרני נצבע בצבעי "ימין לאומני" עזים, גם אם כל השוואה בינו ובין מה שמכונה בעמים אחרים ימין לאומני היא קלושה ביותר. אכן, היהודים בישראל, המתמודדים עם אתגר הריבונות ומבקשים לכונן כאן מדינת לאום לעם הקוסמופוליטי הזה, נדרשים לאמץ מידה של לאומיות ואינם יכולים להישאר בקוטב הקוסמופוליטי הבלעדי שהוא נחלת אחיהם שבגולה; אבל בין הלאומיות העדינה הזו לבין "הגל הלאומני" שמדברים בו פעורה תהום.

*

השיח בארץ ימשיך ככל הנראה להשתמש במונחים מושאלים והיסטריים, שאין להם דבר עם המציאות הממשית. לדבר על משטרת מחשבות כשהמדינה מסייגת (מעט מדי ומאוחר מדי) את המימון הלאומי לאמנות אנטי-לאומית; להציג את ראש הממשלה הנבחר, התלוי בקואליציות ונעדר כל כוח חוקתי, כאיזה קיסר; לקונן על חברה אלימה, שסועה וגזענית כאשר מתנהלת כאן חברה תוססת, דמוקרטית וסולידרית (כן!); לראות בהגבלה ההכרחית של כוחו של בית המשפט את "חורבן הדמוקרטיה" ולדבר על כוחנות ולאומנות בחברה שנעשתה כמעט אדישה לתוקפנות המופנית כלפיה; וכמובן להעמיד בשורה אחת את ארדואן ונתניהו עם טראמפ ואורבן ובולסונרו. אכן, כל המנהיגים הללו לא מאמצים את השפה של השמאל הפרוגרסיבי, אבל בזה מסתיים הדמיון: בנימין נתניהו, כמו כל מנהיג ישראלי, ניצב הרחק מהשיח הלאומני והאנטי-ליברלי. כה רחוק, עד כי כמעט אין הוא יכול להעלות שיח כזה על הדעת.

חרדה גדולה חרדים יהודים יקרים בגולה על אובדן מולדתם או על אובדן הזהות הערכית איתה. כי השיח המוגזם, המופקר, השקרי המתנהל כאן מחלחל גם אליהם, והם מאמינים בו. הם טועים לחשוב שמה שמכונה שם ימין ולאומנות הוא מה שמכונה כך כאן, ושבאמת כביכול נולד כאן יהודי חדש, גאה ואכזר. בן שיחי בדיון מול היהודים באיסטנבול היה אברום בורג, לשעבר יו"ר הסוכנות ויו"ר הכנסת, לשעבר ציוני ולשעבר מאמין. בורג, איש רהוט שיחה וחכם, איבד את שלוותו כשתיאר את חוק הלאום ככזה המבקש "לשלול מהמיעוטים בישראל את מעט הזכויות שעוד יש להם", ונשא נאום חוצב להבות, באנגלית נהדרת, על כך שיהודי המחובר למורשת ההיסטורית שלו אינו יכול לתת את ידו לזוועה הזו. הקהל, חלק מקהילה בה איש אינו מעז לחבוש כיפה ברחוב, יודע היטב מה חשיבותם של זכויות מיעוטים. קשה היה שלא לקנות את הזעם הקדוש.

בורג צודק: יהודי המחובר למורשת ההיסטורית שלו אינו יכול להוביל חוק מפלה השולל זכויות מיעוטים ומעניק פריבילגיות לקבוצת הרוב, גם אם היא שלו. לכן חוק כזה מעולם לא נחקק, ואני ערב לכך שגם לא ייחקק. זה ודאי לא קרה בחוק הלאום, שבסך הכול מבקש לבצר בחוק את התשתית הציונית של המדינה מפני המדרון החלקלק של מדינת כל-אזרחיה; וזה לא קורה בחוקים אחרים שעליהם יצאו כאן בגידופים וחירופים. גרים היינו בארץ מצרים, גרים היינו בגלות הארוכה; ומה שלמדנו שם טבוע עמוק בתודעה של כולנו. אל תחששו, אל תזהו תהליכים; הם פשוט לא כאן. את תודעת הגר הפנמנו, ומאז הקמנו את מדינת ישראל אנו במסע לא פשוט להפנים את תודעת הריבון.

וכך, במדינה הלא מובנת מאליה של היהודים הקוסמופוליטיים, הציר המרכזי של הוויכוח נע בין אוניברסליזם פרוגרסיבי לליברליזם שמרני. כל השאר הוא בעיקר מסע של הפחדה חסרת כיסוי.


קרדיט תמונה ראשית:Mark Neyman

מתוך אתר ל.ע.מ אוסף התצלומים הלאומי

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *