הכרוניקה, יולי 2017

מה קורה כאן

"מוסד להשכלה גבוהה יגן על הסטודנטים שלו מפני פעילות פוליטית או פעילות אחרת של חברי הסגל האקדמי שלו החורגת ממסגרת חופש ההוראה במסגרת החופש האקדמי". כך כתב פרופ' אסא כשר במסמך שחיבר תחת הכותרת "כללי ההתנהגות הראויה בתחומי חפיפה בין פעילות אקדמית לפעילות פוליטית". // הקוד האתי – שכשר חיבר לאחר שקיבל מינוי מראש המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), שר החינוך נפתלי בנט – עורר סערה רבתי בחוגי השמאל. "אם המסמך יתקבל יהיה זה סופה של האקדמיה הישראלית", כתב פרופ׳ אלון הראל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ברשימת תפוצה של אנשי אקדמיה. "אני קורא לכל אדם באקדמיה להפר את הכללים הללו באופן בוטה. אני גם מציע שאם המסמך ייושם יש ליישמו גם בישיבות. לא יעלה על הדעת כי בישיבות יתבטאו רבנים בסוגיות פוליטיות כמו שטחים שעה שתפקידם הוא ללמד תלמוד. רק החלה שוויונית היא החלה צודקת". החרתה החזיקה אחריו יו"ר מרצ זהבה גלאון, שקראה לראשי המל"ג לדחות את המסמך שניסח כשר. "זהו קוד בולשביקי שחותר תחת החינוך לדמוקרטיה ולפלורליזם", כתבה. "משמעו להפוך את מערכת החינוך למסוגרת ולפרנואידית ולחנך כאן דור ביקורתי הרבה פחות". גם המכון הישראלי לדמוקרטיה הצטרף למגיבים: "הקוד האתי כולל הגדרה רחבה ובלתי מתקבלת על הדעת של המושג פוליטי, שאינה עושה הבחנות אלמנטריות כמו ההבחנה בין הטפה שיטתית לדיון חופשי ופתוח". // אלא שהמסמך לא נולד מהחלל הפנוי. את החלטתו של בנט בדבר כתב המינוי חוללו התגברות תופעת חברי הסגל האקדמי הקוראים לחרם אקדמי נגד ישראל בבמות שונות בחו"ל, ובכך כורתים את הענף שהם יושבים עליו, כמו גם הצטברות מסה קריטית של תלונות סטודנטים על אינדוקטרינציה פוליטית של מרצים ועל יצירת אווירה עוינת כלפי סטודנטים המעזים לבקר עמדות שמאל רדיקליות שמשמיעים המרצים. בין היתר הצטברו עשרות עדויות על התבטאויות פוליטיות קיצוניות ופוגעניות של חברי סגל באוניברסיטאות תל-אביב, חיפה, בן-גוריון והעברית. דוגמה אחת היא עופר כסיף, המרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, שכינה את שרת המשפטים איילת שקד "חלאה ניאו-נאצית" והאשים אותה בפשעים נגד האנושות. מסלולי לימוד מסוימים, כמו למשל החוג לתואר שני במשפטים בהתמחות זכויות אדם במכללה למנהל בראשון לציון, מתפקדים בפועל כתנועת מחאה פוליטית חוץ-פרלמנטרית לכל דבר ועניין, כולל ארגון הפגנות, פעילות משפטית ופעילות פוליטית בתוך החוג או דיונים פעילים על "עתידו של השמאל בישראל".  // השאלה היא אם הקוד האתי הוא פתרון לבעיה ולא בעיה נוספת בעצמו. אחת ההגדרות של כשר לתיוג פעילות כפוליטית היא "כל פעילות שיש בה תמיכה ישירה בעמדה מסוימת במחלוקת ציבורית מוכרת". מדובר בהגדרה רחבה מאוד וכוללנית, שבפרשנות רחבה עלולה להוות כר לחנק החופש האקדמי. אבל הבעיה הגדולה יותר היא שהקוד נמנע מלטפל במונוליתיות ובספקטרום הצר של הלימודים האקדמיים עצמם במדעי הרוח והחברה.  // כפי שהראה רן ברץ, סטודנטים שלמדו לתואר ראשון בחוגים כמו פילוסופיה, מדע המדינה ופכ"מ, נחשפים אל הטקסטים הבסיסיים של קאנט, מרקס, רולס ואפילו פוקו, אולם הסיכוי שהם ירכשו השכלה בכתבי הפילוסופיה הפוליטית של אריסטו, מונטסקייה, אדמונד ברק, אלכסיס דה-טוקוויל, פרידריך האייק, אירווינג קריסטול ודומיהם – נמוך עד אפסי. התוצאה היא שהאקדמיה מרוכזת בהגות הנעה בין הליברלי-פרוגרסיבי למרקסיסטי ולפוסט-מודרני, תוך הדרה כמעט מוחלטת של הוגים שמרנים חברתיים, ליברלים-כלכלית או ריאליסטים. // הדרה של "נושאים השנויים במחלוקת פוליטית" יכולה להשפיע השפעה שלילית על האקדמיה, לתת תמריץ לצנזורה פנימית גם בקרב מרצים ראויים, ולעודד תרבות הסורקת כל היגד במסרקות ברזל של תקינות פוליטית. מאידך גיסא, כלל לא בטוח שהיא תיתן מענה לבעיה הגדולה באמת: צרות האופקים של חומרי הלימוד. אם המטרה היא להתמודד עם מרצים הקוראים לחרם על ישראל אפשר לחשוב על פרקטיקה נקודתית בדמות צעדי עונשין או מניעת מימון שאינן כוללת השפעה רוחבית מזיקה על האקדמיה.

 

צביה גורודצקי (53) מירושלים, שבעלה יושב 16 שנה במאסר בשל סרבנותו לתת לה גט, פתחה בשביתת רעב מול הכנסת. גורודצקי זכתה לסיקור תקשורתי אוהד ונרחב, ולמרות זאת ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה בשלושה חודשים את הדיון בהצעת החוק של ח"כ יעל כהן-פארן (המחנה הציוני) להפקעת קידושין וביטולם הרטרואקטיבי במקרה של עגינות שאורכת יותר משנה. הרעיון זכה לתמיכתם של הרב שלמה ריסקין ופרופ' ברכיהו ליפשיץ, אולם נדחה מכול וכול על ידי הרוב הגדול של פוסקי ההלכה הבולטים, הן מהזרם החרדי הן מהזרם הציוני דתי, ולכן אין לו היתכנות פוליטית.  // אלא שבמקביל התרחשה התפתחות מעניינת בתיקה של גורדצקי, כשלאחרונה אישר הרכב של בית הדין הרבני בירושלים (בראשות הרב אוריאל לביא) לפתוח הליכים פליליים נגד הבעל הסרבן. אמנם גם עד כה יכלו הדיינים להטיל עונש מאסר אזרחי על סרבן גט, אך מדובר במאסר בתנאים נוחים המסתיים מיד עם מתן הגט. ההליך הפלילי מאפשר לבית הדין להטיל על הסרבן עד ארבע שנות מאסר לא מותנה בתנאים הדומים לאלה של אסירים פליליים קשים, ובכך למנוע ממנו לרצות את עונשו בבתי כלא נוחים המאכלסים אסירים שנשפטו על עברות צווארון לבן.  // הליך פלילי דומה נפתח גם בתיק נוסף שמתנהל בבית הדין האזורי בחיפה. המהלך התאפשר בעקבות שינוי במדיניות היועמ"ש, שהובילה לפרסום הנחיית פרקליט המדינה מספר 2.2 מנובמבר האחרון תחת הכותרת "מדיניות העמדה לדין וענישה בגין אי קיום צו שיפוטי של בית הדין הרבני למתן או קבלת גט". היא מבוססת משפטית על סעיף בחוק העונשין הקובע כי "המפר הוראה מהוראות צו שניתן מאת בית משפט לשם הגנה על חייו, גופו או שלומו של אדם אחר מפני המפר, דינו – מאסר ארבע שנים", ונותנת לפרקליטות את האפשרות להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט בכפוף להתייעצות עם מערכת בתי הדין כדי למנוע מצב שבו ההליך יוביל ל"גט מעוּשׂה". // הציפיה בבתי הדין היא שהמהלך יאפשר בעתיד גם הסגרת בעלים מעגנים שברחו לחו"ל, לאחר שבמדינת ישראל יוכרו סרבנות הגט והעיגון כעבירה פלילית. הלחץ הגדול המופעל על סרבני הגט בישראל גרם לכך כמות הבעלים שברחו לחו"ל גדלה באופן משמעותי, והיא עומדת כיום על למעלה ממאה סרבני גט שחמקו מן הארץ. על אלו אי אפשר להשית סנקציות במדינות שהוּתם, ורק הליכי הסגרה יוכלו לסייע בפתרון הבעיה. // ארגונים אזרחיים תקפו את הפרקליטות וטענו שמדובר בעירוב פסול של הליכים פליליים בעברה שהיא דתית ביסודה ולא אמורה לקבל התייחסות חיובית או שלילית מצד ערכאות המדינה. אלא שהיועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה לא רואים כך את הדברים. נקודת המוצא שלהם היא הכרה בכך שבמדינה יהודית בעלת שיעור אוכלוסייה דתי או מסורתי גבוה מאוד – ועל כן לכלא הווירטואלי של העגינות יש משמעות קיומית מוחשית ביותר לעגונות והן מוצאות את עצמן דה פקטו במצב בו חייהן נתקעו והן לא יכולות להקים בית ומשפחה. כיוון שכך, אך מתבקש הוא שמערכת אכיפת החוק תכיר בעוול שנגרם להן ותגייס את כל הכלים המשפטיים שדייני בתי הדין יכולים לעשות בהם שימוש כדי לצמצם את תופעת העגינות.

 

חוק המאגר הביומטרי שנכנס בתחילת יוני לתוקף לאחר שעבר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית הינו חוק מצומצם יחסית לאחר הקיצוצים שספג במהלך הדיונים בוועדות הכנסת. בנוסחו הסופי כל אזרח יוכל לבחור אם לתת תמונת פנים בלבד, ולחדש את תעודת הזהות מדי חמש שנים, או למסור גם את טביעת האצבעות שלו ולקבל תעודה שתוקפה יעמוד על 10 שנים. לא יינטלו טביעות אצבע מצעירים מתחת לגיל 16, וראש מערך הסייבר הלאומי יבדוק אחת לשנה וחצי אם יש טכנולוגיות היכולות להחליף את טביעת האצבע. המדינה הציגה את התועלות שבהקמת המאגר: הוא יאפשר הוצאת תעודות זהות חכמות וקשות לזיוף תוך יישור קו עם מגמה שהולכת ומתפשטת ברוב מדינות המפותחות, ויספק פתרון טכנולוגי לבעיות זיהוי פלילי וביטחוני בעזרת הצלבה בין כמה מאגרי מידע (מאגר דנ"א, מאגר טביעות אצבע ומאגר תמונות ביומטריות, מאגר תיקים של תיקים פליליים ומאגר תיקים ביטחוניים). // החוק עבר כאמור גלגולים רבים עקב ההתנגדות החריפה של האופוזיציה, שהעלתה את החשש מפני הענקת אפשרויות שיטור ומעקב רחבים לשלטון מרכזי נוסח האח הגדול. המתנגדים התריעו גם מפני הקלות שבה יכול המאגר לדלוף באמצעות פריצה של פצחנים מיומנים ולהימכר לכל דורש, כפי שדלף מאגר הנתונים של מרשם האוכלוסין וכפי שדלפו חומרים ביטחוניים מסווגים לאתר ויקיליקס.  // צודקת תהילה שוורץ-אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה שהזכות לפרטיות היא "עיקרון בסיס במשטר דמוקרטי, שבלעדיה אין לאזרח אוטונומיה לחשוב, לבחור או לעשות פעולות שאינן מוצאות חן בעיני השלטון". אלא שההיטפלות לחוק המאגר תמוהה לאור מהפכת המידע ותוצאותיה הקיימות. אם בעבר רק טביעות אצבעותיהם של חיילי צה"ל היו שמורות במאגר לאומי, הרי בשנים האחרונות כל ישראלי המגיע לארה"ב נדרש למסור את טביעת אצבעותיו. יתרה מכך, רוב מחזיקי הסמארטפונים מוסרים את טביעות אצבעותיהם לחברת אפל, סמסונג או אחת מחברות הענק הסיניות כדי לפתוח את המכשיר מנעילה בהליך מזורז. במכשירים הניידים החדשים גם פרופיל רשתית העין שמור במערכת, וזה עוד לפני שהבאנו בחשבון את המעקב הפיזי, ההתנהגותי והצריכתי האינטנסיבי שמנהלים כלפינו גורמים מסחריים כמו גוגל, פייסבוק, ווייז וחברות האשראי. מהפכת המידע לא יכולה לסגת לאחור שכן עולמות הביג-דאטה, המבוססים על ניתוח מאגרי הנתונים, הפכו לאחד ממנועי הצמיחה המשמעותיים ביותר של הכלכלה העכשווית. הם ייעלו ופישטו עד מאוד את שוק הפרסום ויצרו רשת שצמצמה במידה ניכרת את הטווחים שבין המוכר לקונה בכלכלת השוק.  // אין ספק שהמציאות החדשה מעלה שאלות אתיות כבדות משקל וחוק הגנת הפרטיות המיושן אינו רלוונטי לעידן הדיגיטלי. אלא שלאור המציאות הטכנולוגית והכלכלית הנוכחית, המאגר הביומטרי הלאומי איננו אלא צל חיוור וצנוע הרחוק מלמצות את האפשרויות שטכנולוגיית הביג-דאטה מאפשרת היום. בעיית הפרטיות גדולה הרבה יותר ממנו.

"גם אם בידי המדינה הסמכות החוקית להחליט על רפורמה במשק החשמל, עליה לגבשה תוך היוועצות – מראש ולא בדיעבד – עם נציגות העובדים, ובמקביל לקיום משא ומתן עמם ביחס להשלכתה של הרפורמה על תנאי עבודתם, לרבות ביטחונם התעסוקתי". כך פסק בחודש מאי נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט יגאל פליטמן, והוסיף: "בהקשר זה, לא די בהצעת המדינה לקיום משא ומתן בהתבסס על רפורמה שעיקריה כבר גובשו והוכרעו חד־צדדית, אלא יש לקיים הליך שיתוף מראש, תוך נכונות אמיתית לשמוע ולהשתכנע". // הרקע לפסיקה היא הרפורמה במשק החשמל, שהמדינה מנסה לקדם למעלה משני עשורים, למן חקיקתו של 'חוק משק החשמל' (1996) שהסדיר את פעולתם של ייצרני החשמל הפרטיים. עניינה של הרפורמה הוא הגברת התחרות בתחום ייצור החשמל (ייצור החשמל – להבדיל מהולכת החשמל שתישאר כמונופול של החברה הממשלתית). היא נתקלת בהתנגדות עיקשת וארוכת שנים של ועד עובדי חברת החשמל המערים קשיים ומכשולים על התחברות של יצרני חשמל פרטיים לרשת הארצית. המדינה טענה שסדר הדברים הראוי הוא שקודם כול היא תגבש את פרטי המתווה כך שתענה באופן אופטימלי לצרכים המשתנים של משק האנרגיה, ורק לאחר מכן תשב עם ועדי העובדים כדי לדון באופן יישומו. // על הרקע הזה, פסיקת בית הדין הארצי הינה חסרת תקדים, שכן היא לא רק מאפשרת לעובדי מונופול חברת החשמל לשבות כאוות נפשם, גם בהיעדר מטרה מוצהרת או יעדים מוגדרים לשביתה, אלא גם מסנדלת באופן חריג את היכולת לצמצם רגולציה ולהגדיל תחרות, בכך שהיא מונעת ממנה לגבש את הרפורמה על בסיס פרמטרים מקצועיים ומחייבת אותה להתמודד עם המכשולים שוועד העובדים מציב עוד בשלב סיעור המוחות. פסיקה זו מצטרפת לשלל פסיקות הממצבות את בית הדין הארצי לעבודה כאחד ממעכבי החירות הכלכלית הגדולים במשק.

הבנייה באזורי יהודה ושומרון עדיין במצב של הקפאה עמוקה, אולם מארג החיים האזרחי נמצא על ספו של עידן חדש. כידוע, אחד המכשולים הגדולים ביותר העומדים בפני רשויות מקומיות, חברות ויזמים הוא מערכת הדין החל באזור. מאז מלחמת ששת הימים החוק ביו"ש מורכב מקרעי חוקים ירדניים, בריטיים ועות'מאניים, לצד עם צַווי אלוף. מצב זה יוצר כאוס משפטי המקשה גם על מתן שירותים וגם על ההתנהלות הכלכלית והעסקית השוטפת. כל ניסיון לשינוי המצב נתקל עד כה בהתנגדות גורפת של מערכת המשפט שראתה בחקיקה ישראלית באזור ביטוי של סיפוח שלטוני. כך למשל אפילו החלת חוקי מגן בעבודה לנשים תושבות האזור נתקלה בהתנגדות עזה של הפרקליטות. // השינוי החל לפני כשלוש שנים, כאשר הפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר) דאז דני עפרוני שלח מכתב ליועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין ובו הסביר כי המצב הקיים "אינו ראוי וגורם לפערים בלתי רצויים"  כלפי אזרחי ישראל המתגוררים באזור. גולת הכותרת במכתבו הייתה הקביעה כי אין לכנסת ישראל שום מניעה חוקית לחוקק ישירות חוקים באזור, ולצדה ההתרעה כי כוח האדם של יועמ"ש איו"ש האמון על ניסוח צווי האלוף איננו יכול לעמוד בקצב החקיקה הישראלית. עפרוני המליץ להעביר את האחריות על החקיקה ביו"ש מפרקליטי הצבא אל משרדי הממשלה השונים האמונים על החקיקה הממשלתית. // ויינשטיין לא ענה אז לפצ"ר, והמכתב התגלגל בדרך לא דרך אל סגן השר אלי בן-דהן. הוא חבר לשרת המשפטים איילת שקד ולשר התיירות יריב לוין, יחד והם קידמו את המהלך אצל היועץ-המשפטי-לממשלה הנוכחי אביחי מנדלבליט. הלה הרים את הכפפה והחליט על שינוי כולל של המדיניות. את עבודת המטה במשרד המשפטים ניהל המשנה ליועמ"ש, רז נזרי, שמינה אשכול ובו משפטנים אחדים לעיסוק בנושא. // נזרי זימן את כלל היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה לכנס ברמת-רחל. לא פחות מ-83 פרקליטים התייצבו, כולל נציגי יועמ"ש איו"ש שהכינו מצגות והשתתפו בדיונים. מילת המפתח בכנס הייתה 'סימולטניות' – וההנחיה שהועברה למשרדי הממשלה היא שכל חקיקה ממשלתית בכנסת תתייחס כברירת מחדל גם לאיו"ש."חוקים ממשלתיים שלא יתייחסו להיבט הזה לא יקודמו בוועדת שרים לחקיקה, או שיקבלו עדיפות נמוכה", הזהיר בכנס סגן השר בן-דהן. גם השרה שקד הוציאה הנחיה ברוח זו לשרים. נזרי הודיע שהדרך עוד ארוכה, ושיידרשו לא מעט זמן ומשאבים כדי למלא את הפערים הגדולים בלשכת יועמ"ש איו"ש. אולם המשמעות היא שחמישים שנה לאחר מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל תתחיל לחוקק דה-פקטו את חוקיה כך שיחולו גם על אזורי יהודה ושומרון.

רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. חזי

    10.08.2017

    "כפי שהראה רן ברץ, סטודנטים שלמדו לתואר ראשון בחוגים כמו פילוסופיה, מדע המדינה ופכ"מ, נחשפים אל הטקסטים הבסיסיים של קאנט, מרקס, רולס ואפילו פוקו, אולם הסיכוי שהם ירכשו השכלה בכתבי הפילוסופיה הפוליטית של אריסטו, מונטסקייה, אדמונד ברק, אלכסיס דה-טוקוויל, פרידריך האייק, אירווינג קריסטול ודומיהם – נמוך עד אפסי. "

    מן הסתם, זה לא נכון.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *